תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

דצמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

Tags

בלוגרול

Sci Fi Lullabies

1.  לפני הכל

נקו קייס, זמרת קאנטרי וסולנית לעת מצוא של ה-New Pornographers, מוציאה אלבום חדש וחברת התקליטים שלה, ANTI, מנסה טריק שיווקי נחמד – כזה שגם מחזיר משהו לקהילה ולסביבה.  בשביל כל בלוג, כמו, נניח, זה, שיפרסם בתוכו לינק לסינגל הראשון מתוך האלבום, "People Got a Lotta Nerve", כמו, נניח, זה, חברת התקליטים תתרום 5 דולרים ל-Best Friends Animal Society.  וגם, בשביל כל משתמש של iMeem או Facebook שיש לו חשבון iLike ויוסיף את השיר לרשימת השירים האהובים, הם יתרמו דולר אחד.  אז הנה, כולנו עשינו מעשה טוב היום.

2.  שירי ערש מהחלל החיצון

Sci Fi Lullabiesלגלעד, חבר מתקופת העבודה בחנות הדיסקים וארגון הלהקות הישראליות ששרות באנגלית, יש תיאוריה מעניינת, שהוא הצליח להוכיח, לפחות לי, בכל הזדמנות שהיתה לו:  אצל כל להקה בריטית שמחזיקה בתוך הדיסקוגרפיה שלה אוסף של בי-סיידים, האוסף הזה הוא האלבום הכי טוב שלה.  למשל, Oasis עם "The Masterplan" שלהם.  למשל, The Bluetones עם "A Rough Outline" (שגם מכיל אוסף של הסינגלים שלהם, אבל לא נתקטנן).  למשל, Catherine Wheel עם "Like Cats and Dogs".  או Manic Street Preachers עם "Lipstick Traces".   ואני לא יכול לחכות ליום שבו Radiohead, או Blur, או The Verve, או The Divine Comedy, יחליטו שהגיע הזמן להוציא אוסף של בי-סיידים – אחד מהשירים האהובים עליי של Radiohead הוא בי סייד.  השיר האהוב עליי של The Divine Comedy הוא בי סייד.  גם של הביטלס, בעצם.

בי-סיידים הם יצורים מוזרים – ההגיון אומר שאם אלו השירים שנשארו ממכלול השירים שהוקלטו בשביל אלבום מסוים, אחרי שהשירים שנמצאים באלבום נבחרו, קרוב לוודאי שאלו השירים הפחות טובים שהוקלטו.  אבל משהו במנטליות הבריטית כנראה לא מכיר בקונספט הזה, של שירים פחות טובים.  בהרבה מהמקרים, כל השירים שהוקלטו הם מספיק טובים, אבל חלק מהם לא הצליחו להתחבר אחד לשני בצורה שמתפקדת בתור אלבום שלם, יחידה אחת שכל החלקים שלה מובילים על פני אותה דרך, לאותה מטרה.  באלבום אחר, אולי הם היו מצליחים להשתלב טוב יותר.  יכול להיות שהאצולה הבריטית המוזיקלית יודעת משהו שאנחנו לא יודעים – שאם לוקחים את כל השירים האלה, שלא הסתדרו בכמה אלבומים קודמים, ושמים אותם באלבום אחר ביחד, הם מצליחים להוביל לאותה מטרה, על פני אותה דרך, בעצמם.

קחו לדוגמא את Suede, שכנראה מכירים את התיאוריה הזאת היטב.  מפני שהאלבום הרביעי שלהם, "Sci Fi Lullabies", שהוא אוסף של בי-סיידים מהסינגלים שהוציאו משלושת האלבומים הקודמים, והיותר מוצלחים, שלהם, הוא לא האלבום הכי טוב שלהם – הוא שני האלבומים הכי טובים שלהם.  האלבום הכפול הזה מתחלק לשני דיסקים נפרדים – כל אחד מכיל ברובו את ההשפעה המוזיקלית של גיטריסט נפרד בשני הגלגולים של הלהקה – ברנרד באטלר, שהצליל הייחודי והמתפתל של הגיטרה שלו עזר להפוך את הלהקה לכל כך מצליחה בתחילת הדרך שלה (כשזכתה, למשל, במקבילה האלטרנטיבית של MTV אירופה לאירוויזיון עם "Animal Nitrate"); ואחר כך ריצ'רד אוקס, מעריץ הלהקה שנבחר להחליף אותו כשבאטלר החליט לעזוב, והביא ללהקה צליל ייחודי משלו – פופי יותר, מצד אחד, ומחוספס יותר, מצד שני.   Suede לא עשו מאמץ מיוחד לסדר את השירים כך שהקו המוזיקלי שנפרש על פני האלבום יהיה הגיוני באיזושהי צורה – הם פשוט סידרו את הבי-סיידים בצורה כרונולוגית, לפי תאריך הוצאת הסינגלים (תוך השמטת חלק מהבי-סיידים הפחות טובים, כנראה), והשירים האלו מסתדרים בעצמם.  מ-"My Insatiable One" שיכול למצוא את מקומו בקלות באלבום הבכורה, דרך "The Big Time", שבעזרת גיטרה אחת, קלידים מרחפים וחצוצרה דלת צלילים, מאפשר לברט אנדרסון לצייר את הסיפור שלו על הצלחה מטאורית והתרסקות מזהירה לא פחות,  נבלע בתוך הגלים המוזיקליים שהופכים להיות גבוהים וגבוהים יותר ככל שהשיר ממשיך, עד לרגע השיא של Suede, מבחינתי – שני הבי-סיידים של "Stay Together", שביחד עם הסינגל עצמו מהווים לדעתי את שלושת השירים הכי יפים של הלהקה – "The Living Dead", שיר אקוסטי קצר שמספר על זוג חברים של הלהקה שהתמכרו לסמים ונמוגו אל הרקע הלונדוני הפחות פוטוגני, ו-"My Dark Star", שיש לו את אחת ההתחלות הכי יפות שאני מכיר – פסנתר וגיטרה שבאה והולכת, מצביעה לעבר השיר ואז ממשיכה בכיוון האחר.

הדיסק השני מכיל בעיקר את השירים שליוו את האלבום השלישי של הלהקה, "Coming Up" וכמו האלבום עצמו, הם נשמעים כמו גרסה בהירה יותר, פופית יותר, מהודקת יותר, של שני האלבומים הקודמים.   Suede מוצאים את עצמם עם פחות ופחות מה להגיד, פחות דרכים לתאר את התרבות הבריטית שמתהווה ומתפוררת מסביבים באותה השנה, עד שאחד מהשירים, "These Are the Sad Songs", לא מכיל אפילו מילים אלא רשימה של שירים עצובים ששירטטו את תכנית המתאר בשביל הלהקה – דיוויד בואי,  Velvet Underground, רוברט וואייט, סקוט ווקר, פרינס, קייט בוש.  אבל גם השירים האלה, שמרגישים הרבה יותר כמו בי-סיידים מהשירים שמאכלסים את הדיסק הראשון, ראויים להיות חלק מ-"Coming Up".

Suede, שאחד מהמאפיינים הכי בולטים אצלם הוא שהם הצליחו לתפוס, לאגור, ולהפוך לשירים את האווירה המשונה שהיתה באנגליה באותן השנים שבהן הבריט פופ צמח ודעך, ידעו גם לזהות שהזמנים הולכים ומשתנים והבריט פופ – ביחד עם כל המאפיינים התרבותיים האחרים שבאו איתו – לא הולך להישאר רלוונטי לעוד הרבה זמן.  בדומה ללהקות אחרות שטענו שהבריט פופ מת באופן רשמי ביחד עם האלבום שלהם, Suede  החליטו לתת לתמונות לדבר – עטיפת האלבום שלהם מציגה שאריות של מטוס קרב בריטי, זרוק בשדה, כשעננים שחורים של משהו אחר שמגיע עוטפים את השדה.  שם הלהקה, ושם האלבום, מתחבאים בתוך העננים האלה, כאילו לא בטוחים שכשתיגמר האופוריה המוזיקלית הבריטית של אמצע שנות התשעים יישאר משהו שיאפשר ל-Suede ולמוזיקה שלה לתפוס איזשהו מקום של כבוד באוזניהם, ובראשיהם, של האנשים שהקשיבו להם.  אחת עשרה שנים אחר כך, Suede יכולים להיות בטוחים שמבין מגוון הלהקות שעיצבו את הסגנון המוזיקלי הייחודי הזה, אז, הם יהיו מהקבוצה הקטנה והבודדת של הלהקות ששרדו.  הלהקה אולי דעכה, מאבדת את עצמה באלבומים פחות ופחות טובים, מנסה שוב לתפוס את הקסם של האלבומים הראשונים בלהקה עם שם אחר, אבל כשברט אנדרסון, בסיבוב הופעות לאחרונה בשביל לקדם את אלבום הסולו שלו, החליט לשלוף את אחד מהשירים מאוסף הבי-סיידים ההוא, צהלות הקהל שזיהה את הצלילים הראשונים לא נשמעו כאילו הן מגיעות ממרחק של יותר מעשור.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – ניל גיימן כתב ספר.  עכשיו עשו ממנו סרט.  זה כל מה שאתם צריכים לדעת בשביל ללכת לראות אותו, בעצם.

5 תגובות ל“Sci Fi Lullabies”

  • דרור הגיב:

    לא מכיר מספיק לעומק את Suede כדי להכיר גם את הבי-סייד שלהם, אבל נתת הרבה חומר להשלים.
    סתם מתוך סקרנות, מהם השירי בי-סייד האהובים עליך של הביטלס ורדיוהד?

  • קסטה הגיב:

    חותמת על כל מילה בפוסט הזה ורצה להאזין עכשיו לדיסק.

    (גם אני סקרנית מה הביסייד של רדיוהד האהוב עליך? שלי זה PEARLY, לא יודעת אם זה בדיוק נחשב ביסייד)

  • soothsayer הגיב:

    הבי סייד האהוב עליי של הביטלס זה "You Know My Name, Look Up the Number", שהוא גם, טוענת האגדה, השיר האחרון שהם הקליטו כלהקה.
    בין הכמה שירים האהובים עליי של רדיוהד יש לפחות בי סייד אחד, שהוא "Maquiladora". אני לא בטוח אם "True Love Waits" נחשב לבי סייד.

    ו-"Pearly" הוא אכן בי סייד, של "Paranoid Android".

  • גיאחה הגיב:

    ואני חשבתי שתבחר ב-"Talk show host" המונומטנלי 🙂 שמת לב כמה מהר מוסט הדיון מנושא הפוסט ברגע שמזכירים את רדיוהד?

  • soothsayer הגיב:

    כן. 🙂 עושה רושם שלרדיוהד יש השפעה חזקה על אנשים…
    "Talk Show Host" בהחלט יהיה שם ברשימה של חמישה הבי סיידים האהובים עליי של רדיוהד, אבל "Permanent Daylight", נאמר, יהיה מעליו.

תגובה