תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

דצמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

Tags

בלוגרול

למעוד מבעד למפתן הדלת אחרי אחת עשרה שנה. או, "Bloodsports" של Suede בהאזנה ראשונה

1. לפני הכל

סוג של סגירת מעגל:  דיוויד בואי נשמע כמו סווייד.  גם סווייד נשמעים כמו סווייד.  עוד לגבי זה בהמשך.

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  ג'ייסון מולינה, הוא Songs:Ohia וגם Magnolia Electric Co., מת מסיבוכים שקשורים באלכוהוליזם ביום שבת הקודם בגיל 39.  אני חייב להגיד שאני לא מכיר לעומק אף אחד מהשירים שלו, אבל מוות של יוצר כל כך פורה בגיל כל כך צעיר הוא תמיד דבר רע.

2. לקפוץ מעל המכשולים האלה

Bloodsports

יש צליל מוזר באוויר מעט אחרי שמסתיים השיר הראשון באלבום החדש של סווייד, "Bloodsports", אבל הוא לא בוקע מהרמקולים או האוזניות שדרכם נשמעת המוזיקה אלא מבעד לחלונות בכל המקומות בהם מעריצים ומעריכים של סווייד מאזינים לאלבום הזה בפעם הראשונה. זה צליל של אנחת רווחה קולקטיבית. מאז שהידיעות הראשונות על האלבום הזה התחילו לרחף בין העננים של האינטרנט, אותם מעריצים ומעריכים המתינו בציפיה דרוכה לרגע שהאלבום ייצא. דרוכה, כי מצד אחד עברו אחת עשרה שנים, וגם סווייד רוצים סוף סוף לחזור להישמע כמו סווייד, אבל מצד שני, האלבום האחרון שלהם היה ״A New Morning", חוויה מוזיקלית שכל המעורבים בה היו מעדיפים לשכוח.
מאז שהלהקה החליטה לא להתחייב על שום פעילות משותפת קרובה (הם לא התפרקו מעולם באופן רשמי,  אבל ההודעה שלהם – "לא ייצאו אלבומי אולפן חדשים עד שהזמן יהיה נכון מבחינה אמנותית לכך" – היא אחת מהדרכים הכי מפותלות שיש להגיד "אנחנו מתפרקים") הרבה דפים הועברו בדברי ימי ההסטוריה של הבריט פופ. ברט אנדרסון הוציא ארבעה אלבומי סולו והתאחד עם ברנרד באטלר בדמות The Tears כדי להוציא אלבום אחד ולהבין למה דרכיהם נפרדו מלכתחילה, והלהקה חזרה למספר הופעות, אחת מהן בישראל, שהובילו במסלול הנכון לאלבום.
האלבום נפתח ב-"Barriers", שיר שהלהקה הוציאה כמה חודשים לפני האלבום כדי לבחון את השטח, וכבר מהצלילים הראשונים אפשר להבין שחברי הלהקה לא הגיעו לבחון את השטח, אלא לסלול אותו מחדש. התופים של סיימון גילברט והבאס של מאט אוסמן, שלא איבדו גרם מהעוצמה שלהם מאז שנות ה-90, מסמנים את השביל ברבעים מקוטעים, הגיטרה של ריצ׳רד אוקס מתווה קו מלודי מרחף באוויר והקלידים של ניל קודלינג מוצאים את המקום הראוי להם, ברקע ללא הפרעה, ואז ברט אנדרסון תופס את מקומו ליד המיקרופון וכל מה שאני רוצה לעשות כמאזין הוא לזרוק לפניהם את השטיח האדום ולסמן להם את הכיוון שבו הם צריכים ללכת.
כשברט אנדרסון התבקש, בראיון לקראת צאם האלבום, למצוא איזושהי מקבילה לסאונד של האלבום בהסטוריה שלהם, הוא בחר לומר שהאלבום הוא שילוב של ״Dog Man Star" ו-״Coming Up", וזה בדיוק הצומת בו אנחנו רוצים למצוא אותם כשהם חוזרים מהגלות הזו של אחת עשרה השנים, רגל אחת בעולם האפל, הלא ברור , שבו המוזיקה היא חדשנית ולא מובנת מאליה, והרגל השניה בעולם מעט בוהק יותר ומלא באור זרקורים, שבו סווייד הם סופרסטארים שמחיים מחדש את הגלאם, שוב סגנון מוזיקה צבעוני כדי לבלוט בצורה יוצאת דופן מול המציאות האפורה שמסביב. אבל, לפחות לפי סרטוני הקלטות מהאולפן שלהם שמצאו את דרכם ליוטיוב, אחת עשרה השנים האלה הותירו בחברי הלהקה את אותותיהן. ברט אנדרסון הוא כבר לא הנחש הצבעוני מ-״Animal Nitrate", והקמט הבודד החרוש במצחו מעיד על כמה שנים של הרהור ושל מבט לאחור.
ומצד שני, שום דבר מהשנים שעברו לא נתן את אותותיו במוזיקה של חברי הלהקה. היא עדיין חיה ומחייה, בועטת במקומות הנכונים ומלטפת במקומות אחרים, כמו שעשתה בימים הטובים ההם, של שני האלבומים הראשונים והסינגל, ושל הסיבוב השני שנפתח באלבום אחד מוצלח ולא התרומם הרבה מאז.
אנדרסון בחר באלבום הנכון לתאר את המקבילה לאלבום הזה – גם ב-״Bloodsports", כמו ב-״Coming Up", יש את השילוב הנכון של שירים שחייבים להיות להיטים, כמו ״Barriers" הפותח, או "Sabotage", או השיר שנבחר להיות הסינגל הרשמי הראשון מהאלבום, ״It Starts and Ends with You", שנשמע מעט מאכזב לכשלעצמו אם זה הדבר הראשון של סווייד שאתם שומעים אחרי אחת עשרה שנים, אבל הולך ותופח וממקם את עצמו כשיר טיפוסי וראוי של סווייד ככל שהוא מתקדם, וככל ששומעים אותו יותר פעמים; ושל שירים שיכולים להיות להיטים, אם יש בזה צורך ואם הקהל פשוט לא שבע משלושה או ארבעה הסינגלים שהלהקה מוציאה, כמו ״Snowblind" או ״For the Strangers"; ויש את הבלדות היפהפיות, שמתחבאות בשיפולי האלבום אחרי שכל השירים עם הסאונד האופייני לסווייד כבר מגיעים לרוויה – באלבום הזה יש אחת כזו, "What Are You Not Telling Me?", שנפתחת ומסתיימת בצורה חרישית ואוורירית ומיד מפנה את מקומה לעסקים כרגיל של סווייד – שניים נוספים כאלה לפני שהאלבום מסתיים – ואם לא שמים לב אליה במיוחד, אם לא חוזרים ומאזינים לה בקשב מודגש, אפשר לפספס אותה מאד בקלות.

יש איזושהי אווירה שקשה לשים עליה את האצבע בהאזנה הראשונה לאלבום, אבל היא מגלה את עצמה אחרי ששמים לב לפרטים שבשירים, לשירים עצמם, אפילו לעטיפה של האלבום, שלראשונה מאז "Headmusic" לא מציגה דמויות אמביוולנטיות, שאי אפשר לזהות בקלות אם הן גברים או נשים.  אחרי אחת עשרה שנים של גלות מוזיקלית כלהקה, הרבה מאד דברים השתנו בפני המוזיקה הבריטית בפרט, והמוזיקה בכלל.  סווייד לא צריכים להמשיך לשאת על עצמם את העול של חלוצי הבריט פופ כי אין כמעט דבר כזה יותר, בריט פופ.  להקות בריטיות יכולות להישמע איך שהן רוצות ועדיין להצליח – עובדה, הלהקה העכשווית האהובה על ניל יאנג, שנשמעת כאילו חבריה נולדו וגדלו במעלה ההרים בדרום מזרח ארצות הברית, מגיעה מלונדון – וסווייד היא עוד להקה בריטית, שיש לה את היכולת להצליח או להיכשל על סמך המוזיקה שבחרה לשים באלבום הזה.  וגם המיניות המרומזת, המתריסה, של האלבומים הראשונים של סווייד – זו שבאה לידי ביטוי גם בעטיפות האלבומים – היא כבר לא רלוונטית.  אנחנו כמעט על סיפו של עידן שבו כל זה לא משנה, לא מפריע, לא מדד לשיפוט מוקדם, ואנדרסון וחבריו חופשיים לכתוב שירים שיכולים להימדד על סמך המילים והמלודיה שלהם, על סמך החשיבות שחברי הלהקה מקנים להם, על סמך החשיבות שהמעריצים והמעריכים של הלהקה מקנים להם ועל איך השירים האלה גורמים להם להרגיש באותו רגע בו הם מאזינים להם, ולגבי החיים שלהם בכלל.

האלבום החדש הזה מקנה לסווייד את ההזדמנות לא לעשות נסיון אחרון להצלחה בעולם מוזיקלי שהצעדים בו לא מהדהדים בצורה מוכרת – לבחור את הסוף המוזיקלי שפאלפ, למשל, שגם הם התאחדו לסדרת הופעות לאחרונה, החליטו לא ללכת בו – אלא להתחיל מחדש, להתעלם מהריק המוזיקלי הזה של אחת עשרה השנים האחרונות ולהמשיך כאילו שום דבר לא הפסיק, לעוד אלבום ועוד אלבום והצלחות מוזיקליות גדולות ומפתיעות יותר מאלו שהיו להם בשנות ה-90.  וזה, מבחינתם ומבחינתנו, באמת יהיה בוקר חדש.

 

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – סרטים שהשם שלהם הוא שם של שיר של דיוויד בואי. כל כך נדיר. כל כך לא קשה.

תגובה