תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

אפריל 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

Tags

בלוגרול

טום ווייטס

1. לפני הכל

בשבוע שעבר, ביום ההולדת ה-40 של "האלבום הלבן", כתבתי על האלבום האהוב עליי של הביטלס.  בעוונותיי, כתבתי בטעות ש-"Her Majesty", שיר נסתר וקצר, סוגר את האלבום.  גבי, בתגובה, העמיד אותי על טעותי – "Her Majesty" הוא הקטע הסוגר של Abbey Road – שיר קצר שהוצא ממקומו הטבעי כחלק מהמחרוזת שסוגרת את האלבום והושם בסוף האלבום, בטעות, ונשמע כאילו הוא הודבק שם.  ככה זה – כשיש אלבום אחד של הביטלס שאתה אוהב במיוחד, אתה נוטה לדמיין שכל השירים הטובים שלהם הם משם.

2.  השנה הראשונה בבית המחסה

טום ווייטסאם יש דבר אחד בטוח לגבי טום ווייטס, הוא ששום דבר לא בטוח לגביו.  זרקו אבן, ובמקום שבו היא נופלת תשאלו את האנשים שעומדים מי הוא טום ווייטס, ומי שמכיר יאמר שזה האמן המטורף הזה שעושה שירים לא מוזיקליים ונובח בקול שנשמע כאילו הוא מאד כואב למיתרי הקול, לפעמים דרך מגאפון.  אולי יאמרו שזה ההוא ששיחק, ובצדק, את רנפילד ב"דרקולה" של פורד קופולה, ועוד כמה דמויות חלכאות ונדכאות בסרטים אחרים (כמו גם את קנלר בסרט שנעשה לפי "הקייטנה של קנלר" לפי הנובלה של אתגר קרת).  אולי יאמרו שזה ההוא שכתב את "Jersey Girl", שאיש ניו ג'רזי אמיתי, ברוס ספרינגסטין, הפך ליותר מפורסם;  או את "Downtown Train", שרוד סטיוארט, שבעיר שהוא בא ממנה אין רכבת ממרכז העיר, הפך ליותר מפורסם.   אבל בתחילת דרכו טום ווייטס לא היה שום דבר מהדברים האלה.  הוא היה אמן צעיר, קליפורני, שגדל בסביבה מוזיקלית קליפורנית של סוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70 ולא אהב את מה ששמע, ומה שהיה אמור לאהוב, במיינסטרים האמריקני.   במקום, הוא הביט דרומה, ומזרחה, אל המקומות שבהם מוזיקה אמריקנית היא אמריקנית יותר, אל מקומות אפלים יותר שבהם מתרחשים הדברים שגורמים למוזיקה החתרנית שהפכה בסופו של דבר לרוק'נ'רול לצמוח.  באחד מהאלבמים המאוחרים יותר שלו, הוא החליט לעזוב את החיים המוכרים שלו לכמה ימים ולהתגורר עם חסרי בית.  את החוויות שלו הוא תירגם, בין שאר, ל-"Tom Traubert's Blues".  "עברתי ודיברתי עם כל אחד מהאנשים האלה," הוא סיפר בראיון באותה תקופה.  "לא היה שם בנאדם אחד שלא נפל לשם בגלל אשה."

כמו כל האלבומים האחרים, הלא צפויים, שלו, גם האלבום הראשון, "Closing Time" – כשמסתכלים עליו בנדיבות של המבט לאחור – הוא שונה לחלוטין ממה שהיינו מצפים למצוא.  השיר הראשון, "Ol' 55", לא נשמע כמו שיר של טום ווייטס.  הוא נשמע כמו שיר של ה-Eagles.  ואכן, שנה מאוחר יותר, ה-Eagles תיקנו את הבעיה הזו וביצעו גרסת כיסוי לשיר הזה, רק כדי להחזיר את הסדר לעולם המוזיקלי.  גם השיר השני, "I Hope That I Don't Fall In Love With You", לא נשמע כמו שיר של טום ווייטס.  אבל ככל שהשירים הולכים ומתנגנים, והשיר השלישי, הרביעי והחמישי מוצאים את מקומם לצד השניים האלה, אנחנו הולכים ונכנסים יותר ויותר אל תוך הטריטוריה המוכרת של טום ווייטס – זו של האנשים האלו שנדחקו אל הקיר כשהעולם התקדם קדימה, שהכוונות שלהם היו טובות אבל הנסיבות היו לא מוצלחות וגרמו לחיים להיראות דרך הבקבוק הרבה יותר מסודרים.

הסיפורים שווייטס מספר דרך השירים הם הסצינות הקטנות שטום ווייטס קולט בזווית העין כשהוא נוסע במכונית הפתוחה שלו לעבר המדינות האחרות, העזובות יותר, המאובקות יותר, אלו שהאורות בהן לא נוצצים כל לילה ולא כל אחד רוצה להיות בהן כוכב.  הגיבור של ווייטס ב"Martha", למשל, אחד מהשירים הכי יפים שלו,  נזכר באהובה מהעבר אחרי 40 שנים שלא דיברו בהן.  בינתיים, הוא נישא והיא נישאה והחיים שלהם השתנו, התנתקו והתרחקו אבל הוא רוצה להזכיר לה, לספר לה, מבעד לקו הטלפון הרחוק, על הימים הרחוקים ההם – "אלו היו ימים של שושנים," הוא מספר, "שירה וסיפורים, מרתה – אני הוא כל מה שהיה לך ואת כל מה שהיה לי. לא היה לנו מחר, צברנו את כל הצער ושמרנו אותו לימים גשומים."

בעוד שחלק מהאלבום מכיל שירים על געגועים, החלק האחר מכיל געגועים לשירים.  כמו למשל, "Rosie", על האהובה הנעלמת של המספר שהשאירה לו רק מנגינה.  או על "Lonely", שיר שלוקח קטע מוזיקלי קטן משיר של רנדי ניומן, מוסיף לו מילים אחרות ומגלגל אותן קדימה ואחורה עד שהן מאבדות את המשמעות שלהן.    או "Grapefruit Moon", שכמעט וסוגר את האלבום, שבו ווייטס מתוודה, "בכל פעם שאני שומע את המנגינה הזו, משהו בי נשבר".

בסוף היום, אחרי הנסיעה הארוכה הזו והשיבה הבלתי נמנעת הביתה, ללוס אנג'לס, אל השורות הארוכות של הבארים ואל הרחובות החשוכים שבהם מתרחשים הדברים האמיתיים שווייטס אוהב לכתוב עליהם, טום ווייטס מוצא את עצמו בבאר המקומי, האהוב עליו, המנחם, יושב ליד הפסנתר עם הראש בין הידיים ומנסה צליל אחרי צליל, כדי לתפוס את המשמעות של הדברים שראה ושמע.  בסופו של דבר, השיר שסוגר את האלבום ונושא את שמו, הוא גם השיר שפותח אותו.  הוא מכיל בתוכו את כל מה שאומרים השירים האחרים, מסכם אותם, מקדים אותם ומציג אותם.  והכל, בלי מילה אחת מושרת.  "Closing Time", הקטע האינסטרומנטלי הזה שסוגר את האלבום, הופך אותו, בתוך ארבע דקות ועשרים שניות של פסנתר, באס וחצוצרה, לאחד מהאלבומים האלה שבשבילם המציאו את ה-repeat.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – אטום אגויאן, האיש שיודע לשבור לכם את הלב בחמש הדקות הראשונות של הסרט, ואז לאחות אותו לאט לאט, כמו פאזל, מסתכל בסרט החדש שלו על טרוריסטים – ועל המשפחות שלהם.

2 תגובות ל“טום ווייטס”

  • ספי הגיב:

    פוסט מצוין. קראתי ברצף בהנאה רבה, למרות שאני כלל לא מכירה את האלבום!
    עשה לי חשק לשמוע. יבוצע בקרוב.

  • jim הגיב:

    תודה.
    פוסט נפלא.

    השיר "מרתה" עדיין מעביר בי צמרמורות, בעיקר מאחר וליווה אותי בתקופה קשה של פרידה מאהובה.

    תודה.

תגובה