תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

יולי 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

Tags

בלוגרול

ג'ף באקלי; הביטלס (בקצרה)

1. Last Goodbye (נדוש, אני יודע. מה לעשות)

כשהייתי בן 15, בכיתה י', בחורה בשם רוזה שלמדה איתי שאלה אותי יום אחד אם שמעתי על זמר שנקרא ג'ף באקלי.  באותו הזמן, MTV היתה תחנה ששידרה עדיין מוזיקה, אבל רוב שעות היום הוקדשו ללהיטים (שלא היו רעים אז) ופחות מהן הוקדשו למוזיקה אלטרנטיבית.  לתכנית היחידה שהוקדשה אז למוזיקה אלטרנטיבית, שב-MTV אירופה החליטו לקרוא לה בשם אחר, קראו בארה"ב בשם שמייצג את כמות הזמן שהרשת מוכנה להקדיש למוזיקה שבשוליים – 120 דקות.   בתוך התכנית הזו הבליחו מדי פעם קליפים של אנשים מאד מוכשרים, ביניהם ג'ושוע קדיסון וגם ג'ף באקלי.  לא ממש התעמקתי בשיר שהקרינו אז, אבל בגלל שרוזה (אחת ממגוון של גורמים משפיעים על אהבת המוזיקה שלי באותה תקופה) הזכירה אותו, החלטתי להקדיש תשומת לב מוגברת לשיר – "Grace" – ואני מאד שמח, גם היום, אחרי יותר מעשר שנים, שעשיתי את זה.  כי גיליתי את אחד מהאמנים הכי מוכשרים, הכי יוצאי דופן, עם הקולות הכי מיוחדים, שאי פעם הכרתי – והכל בשיר אחד.

מאוחר יותר, כשביקרתי באנגליה והייתי בדרך בחזרה הביתה, בנמל התעופה, פשפשתי בדיסקים שבחנות הדיסקים הקטנה שהיתה להם נתקלתי בדיסק – באותו השם כמו השיר.  רשימת השירים שמאחור לא גילתה יותר מדי לגבי מה שהולך לקרות בפנים, רק שיר אחד – Hallelujah – גרסת כיסוי ללאונרד כהן?  נתן איזושהי נקודת חיבור, כמו גם שיר הנושא, שכבר הכרתי.  קניתי, טסתי, חזרתי ובהזדמנות הראשונה שהיתה לי התחברתי לאתר שלו בשביל ללמוד עוד פרטים על האיש הזה.  אחרי שצלחתי את האלבום שוב, ושוב, ושוב.

הדבר הראשון שקידם את פניי היתה ידיעה – על המשטרה, שעדיין שולחת סירות בשביל לחפש את הגופה שלו במי המיסיסיפי.

זה היה השבוע, לפני 10 שנים.  ובין מה שהוא היה אז, זמר צעיר עם גיטרה, מגבר וקול גדול בבתי הקפה של ניו יורק (או אפילו לפני כן, ילד בגיל שלי כשגיליתי אותו, עומד על במה עם גיטרה ושר את "What Will You Say" של אבא שלו, בהלוויה של אבא שלו), למה שהוא עכשיו, איקון של אומה שלמה של סינגר-סונגרייטרים, אדם שבאלבום אחד הצליח לשנות, ולו בקצת, את עולם המוזיקה. קראתי, בכל מיני כתבות שהזכירו את המוות שלו ביום המדויק של עשר-שנים-אחרי (זה היה יום שלישי השנה – ה-29 לחודש), תגובות של אנשים שהעלו ספקולציות לגבי כמה הוא היה מוצלח אם היה נשאר בחיים.  האם האלבום השני שלו היה אגדי כמו הראשון?  והשלישי?  היו כאלה שהשוו, ובאופן מובן, את הקווים המקבילים של מה שיכול היה להיות ג'ף באקלי למה שהפכה להיות אלאניס מוריסט – אלבום ראשון מושלם, אלבום שני ככה-ככה, אלבום שלישי ואחרים שכבר לא שווה להתייחס אליהם.  אני הייתי רוצה לחשוב שג'ף באקלי, שהזמר האהוב עליו לא היה איזו אושיית רוק, או פוסט-רוק, או פוסט-פאנק, מניו יורק, אלא נוסרת פתח' עלי חאן מפקיסטן, לא היה עוצר במסכת השירים חסרת הפגמים שהציג ב"Grace".  את האלבום השני, "Sketches for 'My Sweetheat the Drunk'", הוא לא היה מאשר – מדובר בלא יותר מערימה של סקיצות שחלק מהן לא היו אמורות לראות אור בשום צורה.  אבל יש שם כמה שירים יפהפיים, כמו "Everybody Here Wants You" שהם שונים כל כך מהאלבום הראשון, שאפשר להתחיל ולחשוב, לאילו כיוונים הוא היה מתפתח.  את מידת ההשפעה שלו על מי שבאו אחריו קשה לאמוד, אני חושב.  הוא לימד את Radiohead, ואחר כך גם את Coldplay, שזה בסדר לשיר בפלצטו;  הוא לימד דור שלם של זמרים בודדים עם גיטרה, את כמות העוצמה שאפשר להעביר בגיטרה חשמלית אחת, נכונה, בסט של אקורדים ובמגבר אחד (רק חבל שכל כך מעט אמנים מנצלים את השיעור הזה).  והוא לימד את כולנו להיזכר במה ששכחנו מאז שנות ה-70 – איך אפשר לפסל שיר, עם כל כך הרבה רגשות וכל כך הרבה שיאים ושפלים, ולהפוך אותו למשהו שלם שהרבה יותר גדול מסכום החלקים שלו.

אני נוהג, במסגרת ההופעות שלי (שהלכו והתמעטו בזמן האחרון ואני מקווה שיחזרו לקרות בקרוב – אני תמיד אומר, ומתכוון גם לקיים את ההבטחה הזו, שאני הולך להתחיל להופיע בפורמט ג'ף באקלי – עם גיטרה חשמלית ומגבר, וזהו), להביע את ההערכה שלי לאמנים שאני אוהב, באמצעות נגינה של שירים שלהם.  אני מקווה שככה תהיה הזדמנות לאנשים שרואים את ההופעות שלי, ואוהבים את המוזיקה שלי, להתוודע לאמנים חדשים שאולי לא היו זוכים להכיר לבד.   זה כבר קרה כמה פעמים, ואני שמח על זה.  את ג'ף באקלי (שכבר לא ממש צריך להכיר לאנשים) עוד לא כיסיתי, וזה מפני שאני לא חושב שמצאתי את האומץ להעיז להיכנס לנעליים שלו.   אני עדיין מקווה, שבאיזשהו שלב – ואני יודע שזה יבוא באיזשהו שלב – אני אוכל לבחור את אחד מהשירים שלו, אולי אפילו להיות הצל של הצל שלו ב"Hallelujah", לכוון את האקורד הפותח ולומר – זה בשבילך, ג'ף.

הנה כמה קטעים לזכור אותו עם:

הקליפ שהתחיל את הכל

ג'ף באקלי מבצע את אריית הקינה של דידו מתוך האופרה "דידו ואניאס"

What Will You Say בפסטיבל גלסטונברי, 1995

וכמובן… הללויה

2.  יום בחייו של סרג'נט פפר

השבוע (היום, בעצם)  גם האלבום "תזמורת הלבבות השבורים של סרג'נט פפר" חוגג ארבעים שנה.  ארבעים שנה, ו"A Day in the Life" הוא עדיין אחד מהשירים המבריקים ביותר שנכתבו אי פעם.  ככה זה.

זה הכל להשבוע. שיהיה לכם המשך שבוע מצוין ומלא הפתעות נעימות, ותכינו הרבה זמן פנוי בשביל האתר החדש שהחברה-שאני-עובד-בה קנתה.

3 תגובות ל“ג'ף באקלי; הביטלס (בקצרה)”

תגובה