תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

אפריל 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

Tags

בלוגרול

40 שנה (כמעט) ל-Abbey Road

1.  לפני הכל

אני נאלצתי לוותר על ההופעה של Okkervil River כדי להיטלטל בנגמ"ש ברחבי הצפון. אבל העדויות אומרות שהיה נפלא, ואני מקווה שגם אתם זכיתם להיות בקהל.

רוצים לראות את Oceansize בארץ? הנה ההזדמנות שלכם לעשות משהו בקשר לזה.  עידו שחם, לשעבר מנהל "השרת העיוור", החליט לעשות מעשה ולפתוח קבוצה בפייסבוק כדי לרכז את כל האנשים שרוצים (מה זה רוצים, מתחייבים) לראות את Oceansize בארץ כשהם יגיעו לכאן.  הלוגיקה היא פשוטה – כמות האנשים שיצטרפו לקבוצה תיתן אינדיקציה לחברות הפקה מקומיות שיש סיבה מספיק טובה להביא את הלהקה לארץ.

והנה עוד הזדמנות לעשות משהו פרואקטיבי – הפעם כדי למנוע ממשהו טוב להפסיק.  ב"רדיו תל אביב", 102FM בשבילכם, החליטו לרענן את האורוות ולזרוק החוצה כל מיני מגישי תכניות שממלאים את התכניות שלהם במוזיקה מעניינת ותופסים מקום טוב שאפשר לשים בו להיטים נבובים.  שרון מולדאבי ודן תורן כבר מצאו את דרכים החוצה, ועכשיו גם "נקודת הג'ק", תכניתו של ג'קי שרגא שמשודרת כבר עשר שנים בימי שבת בחצות, והיא אחת מנקודות האור היחידות לאנשים שאוהבים את המוזיקה שלהם עם קצת יותר דיסטורשן ברדיו, נמצאת מתחת לחרב המונפת.  אתם יכולים להביע את מחאתכם בדרך של המאה ה-21 – להצטרף לקבוצה בפייסבוק – או פשוט לכתוב מכתב למנהל התחנה שי בן מאור.  כתובת האי מייל הרשמית שלו היא – shai@102fm.co.il.  כשאתם כותבים, זכרו שגם הוא בן אדם ושהשיקולים שלו להפסיק את שידור התכנית גם הם מוצדקים, לפחות מהצד שלו.  או במילים אחרות, עם סיבות מנומקות למה התכנית הזאת חייבת להמשיך קשה להתווכח.  עם קללות לא רק שקל להתווכח, אלא אפילו קל יותר ללחוץ על כפתור המחיקה.

וגם – הגוספל ואני מאחלים לכם שנה נפלאה.  שתהיה שנה מלאה התגשמות מוזיקלית, אם לא מצידכם, לפחות מצד האמנים האהובים עליכם.  יש לי חיבה מיוחדת למספר שלוש ולכפולותיו, אני חושב שכל דבר שקשור בהם מביא מזל יותר גדול ממספרים אחרים.  והשנה הקרובה היא, אחרי הכל, תש"ע.

2.  אני לא זז מכאן עד סוף הצד, זה קטע נהדר

Abbey Road Al hirschfeldצומת הדרכים השניה הכי מפורסמת בהסטוריה המוזיקלית של האנושות (הראשונה היא כנראה זו של רוברט ג'ונסון), היא כמעט שוממה כרגע. מדי פעם עוברת מכונית ומפרה את השלווה ורק האנדרטה לפסל אדוארד אונסלו פורד, שמשקיפה על צומת הרחובות מהצד השני, זוכרת את כל האנשים שהלכו לאורכו ולרוחבו של מעבר החציה שמאפשר לאנשים לעבור מצד אחד של דרך אבי לצד השני.  היום יום ראשון, שבע בבוקר, בלונדון.  באחת עשרה בבוקר ביום שישי, ה-8 באוגוסט ב-1969, אפשר לצפות שקצת יותר מכוניות יעברו בצומת הזה, ממשיכות את דרכן דרומה לדרך מרי-לה-בון, לנוטינג היל, לקנסינגטון, לצ'לסי.  אבל גם אז, הצומת עמדה שוממה. רק מכונית אחת, שביקשה לעבור מצפון לדרום ביום שישי השגרתי לכאורה הזה, נתבקשה לעצור, במרחק מסוים ממעבר החציה, למשך כמה דקות.  לצלם, איאן מק'מילן, היו רק כמה דקות להפוך את מעבר החציה הזה למעבר החציה הכי מפורסם בהסטוריה המוזיקלית, אולי בהסטוריה בכלל.  אבל כמה דקות הספיקו לו, מפני שלתמונה עצמה קרוב לוודאי שלא היתה חשיבות – על מעבר החציה הזה עברו, אחד אחרי השני, ארבעה האנשים הכי מפורסמים בעולם באותו הרגע – ג'ון הראשון, בחליפה לבנה ונעליים בהתאם.  אלוהים, יגידו אלו שכבר חרטו חריצים חדשים באלבומים של הביטלס ומחפשים משמעויות חדשות במוזיקה שלהם.  אחריו רינגו, בחליפה שחורה – הכומר, לפי אותם אנשים.  אחריו פול.  הוא הולך יחף מפני שהוא מת, ובבודהיזם נהוג לקבור את המתים יחפים.  בסוף, ג'ורג', לבוש בבגדי ג'ינס של קברן.  לרוב האנשים האחרים בעולם, ביום שהאלבום הזה יצא – לפני 40 שנה ובעוד שישה ימים – לא היה אכפת מהמסרים שמועברים, או לא מועברים, על העטיפה.  בתוך כיס הקרטון נחה חתיכת וויניל עגולה שהיתה לה משמעות הרבה יותר תהומית.  זה היה האלבום האחרון של הביטלס. לפחות, האלבום המלא האחרון. האלבום האחרון שהביטלס היו שלמים עם כל דקה ודקה בו.  [התמונה שמשמשת כעטיפת האלבום, אגב, היא אחת מחמש או שש תמונות שונות באותו פורמט,  בכל אחת מהן החיפושית הראשונה, השניה, השלישית והרביעית שצועדים בסך הם מישהו אחר. כך שהסדר, כמו גם קרוב לוודאי הבגדים שלהם, לא באמת אומרים שום דבר.]

האלבום הזה נוצר אחרי רעידת האדמה של סשן ההקלטות הקודם, לאלבום שבאותו הזמן היה אמור להיקרא "Get Back", והפך בסופו של דבר ל-"Let It Be".  ג'ון לנון היה אז על סיפה של תהום התמכרות להרואין, פול מקרתני ניסה בכל כוחו לשמור על הגחלת היצירתית בעזרת כל מיני רעיונות שנדחו על הסף, ובלעג, על ידי לנון וחברי הלהקה האחרים, הריסון זעם בשקט לאורך ההקלטות – בעוד שהחברים האישיים שלו, בוב דילן ואריק קלפטון, חשבו שהוא מוזיקאי מצויין והיו שמחים לשמוע עוד שירים שלו, חברי הלהקה שלו לא היו מוכנים לתת לו את ההזדמנות להציג את השירים שלו.  ג'ון לנון ויוקו אונו רקדו וולס לאורך ולרוחב האולפן בזמן שהריסון ניגן את הבתים של השיר שלו, "I Me Mine", וכשסיים, ג'ון לנון ניגש אליו ואמר לו, "אנחנו להקת רוק'נ'רול."  אחרי שני וויכוחים נפיצים במיוחד עם לנון ועם מקרתני, הריסון הודיע שהוא עוזב את הלהקה. "נתראה בהופעות," הוא הפטיר מאחוריו כשיצא מהאולפן, נכנס למכוניתו ונסע את כל הדרך הארוכה לבית הוריו בליברפול.

כשהריסון חזר, הוא הביא איתו את הקלידן בילי פרסטון, מתוך תקווה שהביטלס יריבו פחות כשמישהו חיצוני נמצא באולפן.  הם התחילו להקליט מחדש באולפנים הפרטיים שלהם, וכשהקלטות האלבום הסתיימו, חברי הלהקה נאחזים בשביבים האחרונים של יכולת העבודה המשותפת שלהם, כל אחד הלך לדרכו, קרוב לוודאי לא מתוך כוונה להיפגש אי פעם שוב באולפן. פול מקרתני לא היה מוכן שאקורד הסיום של הלהקה יהיה כזה אקורד צורם.  הוא נפגש קודם כל עם ג'ורג' מרטין, מפיק הלהקה, והציע לו שחברי הלהקה יתאחדו שוב, באולפן שלהם, ויעשו אלבום בדרך שבה היו עושים אותו פעם.  אחר כך נפגש עם כל אחד מחברי הלהקה האחרים, שגם הם הסכימו לשים בצד את חילוקי הדעות שלהם ולחזור פעם אחת נוספת לאולפן, כדי ליצור אלבום אחרון כמו שאלבום אחרון צריך להיות.

הביטלס התעלו על עצמם בנסיון שלהם להתגבר על חילוקי הדעות שלהם ולחזור להיות הלהקה שהיו פעם.  כשהריסון הציג שירים שכתב בשביל האלבום, אף אחד לא לעג לשירים שלו, וכמות העצות המתנשאות לגבי כתיבת שירים וביצועם על ידי שני כותבי השירים העיקריים של הלהקה נשארה מינימלית.  התוצאה היתה, קרוב לוודאי, מעבר למה שהריסון ציפה: "Something", אחד משני השירים שתרם לאלבום, היה בעיניהם של לנון ומקרתני אחד מהשירים הכי טובים שאי פעם נכתבו בשביל הביטלס.  פרנק סינטרה חשב כששמע אותו שזה שיר האהבה היפה ביותר שנכתב אי פעם, וזה השיר השני ברשימת שירי הביטלס עם מספר גרסאות הכיסוי הגדול ביותר (הראשון, ומחזיק שיא גינס למספר גרסאות הכיסוי של שיר של כל אמן בן זמננו, הוא "Yesterday"). את התרומה השניה שלו לאלבום הוא כתב על הדשא בגינה האחורית של ביתו של אריק קלפטון, באחד מהימים בהם לא היה מסוגל יותר לחתום על מסמכים שהציבו בפניו רואי החשבון של Apple Corps, החברה שניהלה את הביטלס.  הוא כתב את השיר, לדבריו, בעקבות הרגשת החופש שהיתה לו באותו הרגע,  מוקף בעצים וציפורים ומחזיק בידיו גיטרה אקוסטית, ולא ברואי חשבון לחוצים ומחזיק בידו עט, וכשיר עידוד לעצמו אחרי השנה הנוראית שעבר.  גם רינגו סטאר זכה בהזדמנות הראשונה שלו לכתוב שיר לאלבום של הביטלס, והוא תרם את "Octopus' Garden", שיר שכתב אחרי טיול בסרדיניה.  אחרי שהתנסה בפעם הראשונה בחייו באכילת תמנון, בעל המסעדה שאכל בה סיפר לו שתמנונים נוהגים לנוע לאורך קרקעית הים, ולאסוף חלוקים, אבני חן וקונכיות, כדי ליצור מהם גנים.  סטאר התלהב מהסיפור וכתב עליו שיר – שעל אף שהוא נשמע כמו שיר ילדים, זכה לשבחים על ידי חברי הלהקה האחרים.  "צריך לזכור שזה השיר הראשון שרינגו כתב," ג'ורג' הריסון אמר, "וזה שיר מצוין."

שאר השירים, כמו בכל האלבומים האחרים של הלהקה, חולקו כמעט באופן שווה בין לנון למקרתני, והפעם, כדי למנוע את חזרתה של רעידת האדמה של הקלטות האלבום הקודם (שיהפוך בעצם להיות האלבום הבא), הם העדיפו להשאיר את חילוקי הדעות, הבעיות האישיות והבעיות הקבוצתיות למילות השירים.  ההחלטה הזאת, וההרגשה הכללית שזה הולך להיות האלבום האחרון של הלהקה וכדי לסיים את הסאגה הארוכה והמוצלחת של הלהקה הם צריכים להיות יצירתיים וחיוביים ככל האפשר, איפשרה לחברי הלהקה להסתכל על דברים מנקודת מבט קצת שונה.  לנון, למשל, יכל להפסיק להתבצר בעמדה הפרטית שלו שבה הוא ויוקו, כמעט אשתו החדשה בזמן ההקלטות, היו צריכים להגן על עצמם מפני שאר חברי הלהקה, ותקע סיכות קטנות וציניות בבלונים של שאר חברי הלהקה וגם שלו עצמו בשיר הפתיחה של האלבום, "Come Together", שבו יש שורה שמוקדשת לכל אחד מחברי הלהקה – "He got Ono sideboard", היא השורה שבחר לכתוב על עצמו.  מקרתני תרם את "You Never Give Me Your Money", שפותח את המחרוזת הארוכה של שברי שירים שממלאת את החצי השני של הצד השני של האלבום, והתכוון לחברת הניהול שלהם, Apple Corps, שהפכה להיות הרבה יותר נטל מעזרה בשבילם במהלך השנים.  שיר נוסף שתרם למחרוזת, "Carry That Weight", מכוון לג'ון לנון – בגלל שאתה הסיבה העיקרית לפירוק הלהקה, הוא רומז במילים המעטות שיש בשיר, אתה תצטרך לשאת את הנטל הזה על המצפון שלך למשך זמן ארוך מאד.

חלק מהשירים האחרים הגיעו במקרה, שברים של קטעי מוזיקה או סיפורים שעברו ליד שני כותבי השירים במהלך העבודה על האלבום.  "Because" נולד כשלנון שמע את יוקו אונו מנגן את "סונטת אור ירח" בפסנתר, והחליט להפוך את סדר האקורדים ביצירה. ההרמוניה שבשיר היתה כל כך ייחודית, כל כך יפה, וכל כך מהותית בשביל השיר, שהוא העניק את קרדיט הכתיבה גם למקרתני ולהריסון, שני הקולות האחרים בשיר.  "Maxwell's Silver Hammer", מבוסס על סיפור שפול מקרתני קרא על סטודנט צעיר בשם מקסוול אדיסון שרצח את חברתו, את השוטר שבא לעצור אותו ואת השופט במשפט שלו באמצעות הפטיש שלו. בדומה לרוב השירים האחרים באלבום, גם השיר הזה היה צריך יותר מ-30 טייקים כדי להישמע בדיוק כמו שהיה צריך להישמע.  לא כמו השירים האחרים באלבום, אף אחד מחברי הלהקה האחרים לא רצו להשתתף ביותר מטייק אחד.  "Mean Mr. Mustard", שיר טיפה פחות מקאברי, מבוסס על סיפור שג'ון לנון שמע על זקן ערירי שהסתיר את הכסף שלו בכל מיני נקודות בביתו כדי שהילדים שלו לא יוכלו למצוא את הכסף כשימות. לנון התייחס לשני השירים האחרונים בזלזול.  את "Maxwell's Silver Hammer" הגדיר בתור "עוד אחד משירי הסבתות של פול," וסירב להשתתף בהקלטה שלו.  רוב שירי המחרוזת מתייחסים ברפרוף לנקודות, מוזיקליות או הסטוריות, בתקופת החיים של הלהקה, קצת כמו סרט רסיסי החיים שעובר לפני עיניו של מי שעומד למות.   שירי רוק'נ'רול פשוטים, קטעי פסנתר, קטעים גרוטסקיים וקריקטוריים, קטעים תזמורתיים, וסיפורים – סיפורים על מעריצות מימי ה-Cavern בליברפול ("Polythene Pam" מבוסס על מעריצה של הביטלס מאותה תקופה שנהגה לאכול קלקר), וסיפורים על מעריצות, מוזרות יותר ואגרסיביות יותר, בימים המאוחרים שלהם בלונדון ("She Came In Through The Bathroom Window" מזכיר סיפור של מעריצה של הלהקה שמצאה סולם בגינת ביתו של פול מקרתני, טיפסה עליו עד לחלון חדר האמבטיה שבקומה השניה, פרצה אל תוך הבית וגנבה משם תמונה של אביו.  הוא נאלץ לברר מי גנב את התמונה ולנהל איתה משא ומתן כדי לקבל את התמונה בחזרה), שברי שירים מהתקופה שלהם ברישיקש, ורשמים שלהם מהתקופה האחרונה, בה שיחות על מוזיקה, פילוסופיה ודת הפכו לשיחות על כסף.  ואחרי הבליל המוזיקלי העשיר הזה, שתי שורות ועולם מוזיקלי שלם מסיימים את התרומה של הביטלס לעשור הזה – "בסופו של דבר," הם אומרים. "האהבה שאתה לוקח שווה לאהבה שאתה משקיע."    האקורד האחרון מסתיים, כלי המיתר מתערפלים, והכל נעלם ומשאיר אותנו מהורהרים, וזה היה יכול להיות סוף נפלא לקריירה המוזיקלית של הביטלס, אבל שש עשרה שניות אחר כך, הביטלס לא יכולים להתאפק, ומוסיפים לאלבום גם את "Her Majesty", שיר בדיחה קצרצר שהיה אמור להיות חלק מהמחרוזת אבל ננטש באיזשהו שלב.  "אל תיקחו אותנו יותר מדי ברצינות," הם כאילו אומרים כשהשיר הזה מסתיים.  הם מזכירים את זה שוב גם כשמחזור שלם של שירים תופס את מקומו של האלבום הזה כדברים האחרונים שאי פעם נשמע מהביטלס כלהקה שלמה – השיר הרשמי האחרון של הביטלס (זאת אומרת, הבי-סייד של הסינגל האחרון של הביטלס) – "You Know My Name (Look Up The Number)" – הוא גם שיר בדיחה שכזה.

בזמן שהקריירה של הביטלס הלכה ודעכה, שקעה אל מתחת לפני המים במהלך ההקלטות של האלבום הקודם ושל האלבום הזה – פחות משבעה חודשים עברו מהוצאת האלבום הזה להכרזה הרשמית על פירוק הלהקה – שאר העולם המשיך להסתובב, להקות הוקמו וננטשו, אמנים חיו ומתו, שירים נכתבו, הוקלטו, ושוחררו לחלל העולם.  האלבום הזה ממשיך להיות אבן דרך מוזיקלית – הוא חודש, במלואו, לפחות ארבע פעמים על ידי ארבעה אמנים שונים (בין השאר ג'ורג' בנסון, כמעט מיד אחרי שהאלבום יצא, ו- Booker T and the MG's).  העטיפה שלו שימשה לכמה וכמה אלבומים אחרים – Red Hot Chilli Peppers בחרו לחזור עליה כמעט בלי בגדים, פול מקרתני עבר שוב על מעבר החציה הזה יותר משלושים שנה אחר כך עם מרתה יקירתו, אפילו הסימפסונים עברו על מעבר החציה הזה.  אבל יותר חשוב מזה – מאות אמנים ולהקות שמעו את האלבום הזה, שוב ושוב ושוב,  וטוו את הגרסאות שלהם, שונות לחלוטין, של הסיום הזה לסיפור של הביטלס.  כמו תמנונים מוזיקליים, מרפרפים בשמונה הזרועות שלהם על קרקעית הים כדי לאסוף מהאלבום הזה את האבנים היקרות והקונכיות שלו, כדי ליצור מהן גנים משלהם.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – ככה נראה "פרויקט המכשפה מבלייר" כשמשתמשים בכל שלושים וחמישה אלף הדולרים.

2 תגובות ל“40 שנה (כמעט) ל-Abbey Road”

  • עידו שחם הגיב:

    רב תודות על הפצת המילה על אושנסייז! הקבוצה רק הולכת וגדלת ועוד לא אמרנו את המילה האחרונה 🙂

    רק תיקון קטן, אני כבר לא המנהל של השרת העיוור. הייתי לפני כמה שנים ועכשיו יש אנשים נפלאים אחרים שעוסקים במלאכה.

תגובה