תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

יולי 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

Tags

בלוגרול

ליאונרד כהן, אצטדיון רמת גן, 24.9.09

מחוץ לאצטדיון רמת גן מכרו את המגבעת של ליאונרד כהן.  לא את המגבעת שלו עצמו, כמובן.  אותה הוא חבש באדיקות לכל אורך ההופעה, כשלא הוריד אותה כדי להשתחוות לנגנים או לקהל, להביע תודה או פשוט מפני שהיה חם לו מתחת לזרקורים.  כהן, בן 75 ושלושה ימים, כל אחד מהשירים שלו חרוט על פניו בדיוק של פסל, כואב במקומות שהוא היה משחק בהם, חיוך מעוקם ניצב קבוע כמעט על פניו, שאומר שהוא זוכר את הכל אבל מעדיף לשכוח, ושגם אנחנו, בעצם, חולקים איתו את ההסטוריה המוזיקלית הארוכה והמפוארת שלו ובמקומות מסוימים, גם את זה הוא היה רוצה לשכוח.  הוא מחכה מאחורי הקלעים למשהו שנמצא בתפר בין הופעה שגרתית, אחרונה לסיבוב ההופעות הזה, לבין משהו מיוחד, ערטילאי, שגם אנחנו וגם הוא נזכור כל עוד נרצה להמשיך לזכור.  מה שעומד בתפר הזה, מוכן להטיל את הכף לכיוון הופעה כזה או אחר הוא האנשים שממלאים את האצטדיון, כל אחד מהם מגיע מוכן לקבל את ההופעה בצורה אחרת;   המוכרים שעוברים במעלה ובמורד היציעים, מציעים שתיה, פופקורן, בייגלה, כאילו שזה משחק כדורגל;  המסכים שמציגים הוראות בטיחות, רחוקות מדי מכדי להיות אפקטיביות במקום שבו אנחנו יושבים;  האד המסחרי שאופף את המופע הזה ומגלם את עצמו באמצעות צידניות-כריות, שמכילות בתוכן סטיקלייטים ירוקים של "דיסקונט".

כשהנגנים עולים על הבמה, כדי למלא בתוכן מוזיקלי את חצי הגורן של כלים ומיקרופונים שנפרש מסביב לשטיחים, לפני ווילונות ארוכים שהתנופפו ברוח ונצבעו בצבעי הזרקורים – כחול, אדום, סגול – לאורך ההופעה, התפר הזה נשמר – מצד אחד, בהזדמנות הראשונה שבה הסטיקלייטים נבקעו, כדי להחליף את המציתים או הטלפונים הסלולריים המתנופפים מצד לצד, זה הפך להרבה פחות מסחיטה מסחרית (על אף הרעיון השיווקי הגאוני) ולהרבה יותר מראה יפהפה.  אפילו לאונרד כהן עצמו התלהב מחמישים אלף האורות הירוקים הקטנים שהתנופפו מולו.  מצד שני, הלהקה פוצחת מיד בשיר הראשון ("Dance Me to the End of Love", שיר פתיחה מוצלח במיוחד) בצורה מהוקצעת ומדויקת, והצלילים שנשפכים החוצה אל האוויר של רמת גן הם בדיוק אותם הצלילים שנישאו על האוויר בספרד שבוע לפני כן, או בלונדון שנה לפני כן.  הם עוקבים אחד אחרי השני בדיוק מושלם, וממשיכים מיד הלאה – ל-"The Future", ל-"There Ain't No Cure for Love", ל-"Bird on a Wire". בשלב הזה כבר היה נדמה שכהן בא לכאן רק בשביל לעשות עבודה.  הוא חייך, הוא שר את המילים כאילו זאת היתה אחת הפעמים הראשונות שהוא שר אותן, הלהקה ניגנה את התווים הנכונים בדיוק במקומות הנכונים וזמרות הליווי ליטפו את המילים כאילו הן מבקשות לרכך אותן עוד.  אבל משהו בהופעה היה חסר.  זה היה מהוקצע מדי, שלם מדי, מקצועי מדי.  כהן עצר את שטף השירים לרגע כדי לספר לנו על ארגון ישראלי, של משפחות ישראליות ופלסטיניות שכולות, שלטובתו הקרן שהקים תתרום את הכנסות ההופעה.  הוא מוותר על משפטים ריקים שאומרים כמה הוא שמח להיות כאן בישראל, וכמה הקהל כאן נפלא, ומעדיף לרכז את הכל בפסוק אחד מהתנ"ך, מדויק ויפה הרבה יותר מכל משפט באנגלית שהיה יכול להביע: "מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל."  כהן, שכבר הספיק לעצור לרגע במחוזות הנצרות והבודהיזם, להתבדות ולשוב על עקביו, חוזר להיות יהודי במיוחד הלילה.  כשהוא מנסה לדבר איתנו בעברית הוא לא מנסה לומר מילים שלמד, כלאחר יד, כדי לרצות אותנו.  הוא אומר מילים של בית כנסת, בעברית רצוצה של אנשים שהקפידו לשמור על הגחלת מרחוק, מארץ זרה.

הוא ממשיך לרפרף על פני השירים – "In My Secret Life", אחד משני הנציגים הבודדים המאוחרים יותר של היצירה שלו, וגם את אחד מהשירים האהובים עליי שלו, "Waiting for the Miracle", הוא מבצע בפורמט המהוקצע הזה, אבל זה מספיק.

המשך ההופעה מרגיש קצת כאילו הוא מחפש את הצעדים הנכונים בשרטוט ההסטוריה שלו עם הארץ שלנו, ועם הדת שמשותפת לו ולנו.  אמנם השירים האלה תוכננו מראש, ונוגנו גם בהופעות אחרות, אבל בכל זאת – "Who By Fire", הגרסה שלו ל"ונתנה תוקף", כמה רגעים לפני יום כיפור, שהגרסה הנפלאה שלו כאן, שהמילים נבלעות בה ונעלמות בסופו של דבר מאחורי המוזיקה, שמסתיימת גם היא במסע המדוד לאורכו של הקונטרבאס של רוסקו בק.   קצת אחר כך, "Lover Lover Lover" שהוא כתב כאן, בישראל, כשהופיע בפני חיילים במלחמת יום כיפור.  ועל אף הביצועים המרגשים האלה, כל מה שצריך הוא שיר אחד כדי להחזיר את ההופעה הזאת אל המסלול שבו היא צריכה להסתובב באמת.

"שמעתי שיש אקורד סודי," הוא מתחיל לשיר, וכל הקהל מתכוונן לאותו אקורד סודי ושר ביחד איתו.  הוא מוריד את הכובע, ממשיך לשיר, מדי פעם עוצם עיניים, מדי פעם מביט למעלה, כאילו שאלוהים נמצא באמת רק כאן, בשמיים האלה של רמת גן.   משהו קורה לכהן במהלך השיר הזה – יכול להיות שפתאום הוא מבין שהוא נמצא במקום היחיד בעולם שבאמת מבין את המילה הזו, שחוזרת שוב ושוב ושוב, ומה היא אומרת.  אבל כשהשיר מסתיים, כולנו נמצאים פתאום בהופעה אחרת (הנה, תראו). הנגינה המהוקצעת עדיין שם, אבל זה לא כבר לא נראה כאילו הנגנים מנגנים מתוך חוברת הוראות של איקאה.  "אני לא יודע מתי נעבור כאן שוב, אבל אני מבטיח שהלילה ניתן לכם את כל מה שיש לנו," כהן אומר באחת מההפוגות שלו מרצף השירים, ממתין בסבלנות בין משפט למשפט כדי שמחיאות הכפיים ישככו, ועכשיו, אחרי השיר הזה, זה נראה כאילו הם באמת מתכוונים לזה.

כהן מציג את הנגנים שלו, מתעכב כדי לברור את הסופרלטיבים הנכונים ולחלק להם, ורעד קל עובר בלבבות שלנו – המוחות המאומנים בהופעות שלנו יודעים שכשמציגים את הנגנים זה בדרך כלל סוף ההופעה.  אבל לא, כהן מודה לנו על הסבלנות שלנו ויורד עם הנגנים שלו להפסקה של עשרים דקות.  קל לשכוח את זה, כשהאיש כורע לפני הארכילאוטה של חאווייר מאס, מתרוצץ מצד לצד במהלך ההופעה ומפזז את דרכו אל מאחורי הקלעים בסיומו של כל אחד משלושת ההדרנים, אבל כהן הוא כבר בן 75 ושלושה ימים.  וגם הוא צריך מנוחה.  מצד שני, מיד ברגע שההפסקה מסתיימת כהן עולה אל הבמה כשהוא מלווה רק בשתיים משלוש זמרות הליווי – האחיות צ'ארלי והאטי ווב – ובקלידן, ומוביל אותם במומחיות, אוחז בקלידים בעצמו, דרך "Tower of Song", שמושר הערב בסרקסטיות יוצאת דופן.  אחר כך הוא תופס גיטרה וצולל עמוק יותר אל תוך העבר המוזיקלי שלו, אל סוזאן שגרה ליד הנהר, ואל אחיות הרחמים, שישנו בזמן שכתב להן שיר, ואל אחד מהשירים שהכי פחות ציפיתי שישיר בהופעה – "The Partisan", בעיבוד צועני מרומז ובשירה איטית וחרישית שמאפשרת למילים לחדור את העור.

אחר כך שבו העיבודים המלאים – "I'm Your Man" ו-"Take This Waltz", ושרון רובינסון, שותפתו לכתיבה בנקודות נבחרות בקריירה שלו, מקבלת את מרכז הבמה ב-"Boogie Street".  כהן פוסע אחורה, אל הצללים, ומלווה אותה בשקט, חפוי ראש.  מאוחר יותר, באחד מההדרנים, כהן יפנה את הבמה גם לשתי זמרות הליווי האחרות שלו, צ'ארלי והאטי ווב, שישירו במקומו את "If It Be Your Will".    כהן מציג את הנגנים שלו שוב, מעניק את הסופרלטיבים שלו בקיצור הפעם, ומפזז אל מאחורי הקלעים, ואחר כך חוזר – לשלושה הדרנים, לא פחות.  קל לשכוח, אחרי כל השירים האלה, אחרי המסע הארוך והמפואר בקריירה שלו, שבעצם שמעתי רק שיר אחד משלושת השירים האהובים עליי שלו.  כשהוא פוסע בחזרה אל הבמה, עטוי בגיטרה הפעם, הוא מתחיל לנגן, והקהל כולו יודע כבר איזה שיר זה הולך להיות.  זה לוקח זמן. אחרי הכל, כל החוויה הזאת היא עדיין קצת סוריאליסטית.  אבל זה נוחת עליי, לאט לאט.  אני הולך לשמוע את לאונרד כהן שר, עכשיו, את "Famous Blue Raincoat".  אני הולך לשיר ביחד איתו את המילים הנפלאות של השיר הזה, שמציג נקודת מבט אחרת וכואבת על בגידה. והקהל כולו מסביבי הולך לעשות בדיוק את אותו הדבר.

כשכהן עולה להדרן השני, הוא שר שני שירים שבמסגרת ההופעה נשמעים כמו קריצה לקהל הישראלי, שהעלה אותו להדרן נוסף – "I Tried to Leave You" ו-"Hey, That's No Way to Sy Goodbye".   למחרת, כשההופעה מלונדון משודרת בערוץ הראשון, אני מגלה שהוא שר בדיוק את השירים האלה (לפחות, את הראשון), גם בהופעה ההיא בדיוק באותה נקודה.  מילא.   בהדרן השלישי, כשהלהקה מתחילה לנגן את "Closing Time", אנחנו מתחילים לקבל עלינו את הגזירה.  גם ההופעה הזאת, שנמשכה יותר משלוש שעות, צריכה להיגמר.   הוא מעלה את צוות ההפקה והצוות הטכני, כדי להודות להם, כל אחד בשמו הוא.    ואז,  כשמאחוריו הווילונות המתנפנפים ברוח במקום פרוכת, הוא מברך את כולנו בברכת הכהנים.

ההופעה נגמרת, אורות הבית עולים והאנשים מתחילים לעשות את דרכם בזהירות החוצה.  בחוץ עדיין מוכרים את המגבעת של לאונרד כהן, והוא עצמו תולה את המגבעת שלו על איזשהו מתלה מאחורי הקלעים, מאחוריו הופעה אחת וכל סיבוב ההופעות הזה.  ואנחנו צריכים לקוות שהוא יחזור בו, שוב, מההבטחה שלו לפרוש מהופעות, ויכבד אותנו בנוכחותו – ברמת גן או בכל מקום אחר.  אנחנו, מצידנו, נחכה כאן עם חמישים אלף האורות הירוקים שלנו.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – למייקל מור יש עוד משהו להגיד.

2 תגובות ל“ליאונרד כהן, אצטדיון רמת גן, 24.9.09”

  • ספי הגיב:

    כתבת נפלא.

    ואיך אפשר לשכוח את איך שפיזז החוצה מהבמה בקצב ותנועות הוואלס אחרי take this waltz , ונראה לי הרבה יותר צעיר ברוחו מאנשים בגילינו, אבל עם כל כך הרבה ניסיון ועומק שאנחנו עדיין לא קרובים לרכוש.

  • חופשת סקי הגיב:

    זמר ואמן פשוט ענק!!! 

תגובה