תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

Tags

בלוגרול

Revolution in the Head

1.   לפני הכל

זה לא קשור למוזיקה, ואמנם:  אחת מכיתות י' באחד מבתי הספר בתל אביב יפו מכילה כמות גדולה של תלמידים שידם אינה משגת לממן לעצמם את הנסיעה לפולין בסביבות יום השואה.  מה שיש להם, אמנם, זה את יאיר לפיד בתור מורה והוא כתב עליהם טור ושיכנע אותם לכתוב עצומה כדי לגרום למשרד החינוך להחזיר להם תשובה לגבי הבקשה שלהם למימון, כל תשובה.  הם הגיעו מזמן למספר החתימות שהם רצו להשיג, אבל כל חתימה נוספת משפרת את איך שהעצומה הזאת נראית – אם אתם רוצים לעזור להם, אתם מוזמנים לחתום כאן.

2.   המהפכה התחילה בלעדינו
Revolution in the Headההיכרות הראשונה שלי עם The Wire, על עמוד מסתובב של מגזינים בספריה של בית הספר למוזיקה שלמדתי בו, היתה מפני שת'ום יורק בהה בי כמעט בגובה העיניים, העין החצי סגורה שלו מזמינה אותי לבדוק מה יש להם להגיד, לאחת מהלהקות שאני הכי אוהב, בתוך המגזין.   רדיוהד, שידועים (או לפחות אני מדמיין שהם ידועים) בשנאה שלהם לראיונות חסרי משמעות, דווקא נהנו מהראיון הספציפי הזה.  The Wire, מגזין שמסתכל אחרת על מוזיקה ועל כל דבר אחר שהוא כותב עליו, שאל אותם שאלות שגרמו להם לחשוב – למה השיר הספציפי הזה שלהם נשמע כמו יצירה של המלחין האוונגרדי ההוא, על מה הם חשבו כשהם עברו מהסולם הזה לסולם האחר, וגם, אילו ספרים הם קראו בזמן האחרון שהשפיעו על האלבום שהוציאו באותו הזמן (זה היה "Amnesiac").  ת'ום יורק זרק רשימה של ספרים ואני רשמתי את כולם באדיקות ואפילו הספקתי לקרוא כמה מהם, שהצלחתי למצוא בספריה העירונית.  ספר אחד היה רשום אצלי פרק זמן די ארוך.  "כבר לא מדפיסים אותו," אמרו לי אנשים כששאלתי.  "אם אתה רואה אותו באיזשהו מקום, שים את היד עליו ואל תעזוב."   והנה, כמעט עשר שנים אחר כך, בטיול שגרתי ב-Amazon מתוך כוונה לקנות משהו אחר לגמרי, פתאום ראיתי את הספר הזה – "Revolution in the Head" של איאן מק'דונלד.  הוא נראה חדש, כאילו לא היה נטול הדפסה מעולם.  כמובן שלחצתי מיד על הכפתור ששם אותו בסל הקניות שלי.

הספר, שנפתח בציטוט המוכר (שכמו כל סופר שמכבד את עצמו ואת הביטלס, מק'דונלד לא וויתר עליו) "חצי ממה שאני אומר הוא חסר משמעות, אבל אני אומר את זה רק כדי להגיע אליך", לא מכיל בתוכו מילה עובדתית חדשה אחת כמעט.  הוא מכיל, בין הדפים שלו, הקדמה די ארוכה של מק'דונלד שבה הוא מסביר למה העשור שבו הביטלס חיו את חייהם הקצרים כלהקה היה כל כך מיוחד ולמה הביטלס עשו אותו ליותר מיוחד (ההסבר לא כל כך נדוש כמו שהוא עשוי להישמע), ואחר כך את כל השירים שהביטלס הקליטו אי פעם, מסודרים אחד אחרי השני, לפי סדר ההקלטה שלהם.  מק'דונלד מפרט לגבי כל אחד מהשירים את כל הפרטים שמישהו שאוהב את הביטלס והקלטות יכול אי פעם לרצות לשמוע – מי ניגן על מה, מתי, כמה ערוצים הוקלטו, איך הם הוקלטו.   בתוך ההסברים על השירים, הוא שוזר גם הסברים על הלך הרוח של הביטלס באותו הזמן, מה הביא אותם לכתוב את השיר הספציפי הזה ומתי, ותוך כדי ההסברים הוא גם מנפץ אנקדוטות ביטלס שהחזקתי בידענות במשך שנים (למשל, "Fool on the Hill" הוא לא על המהרישי מהש יוגי.  לא בהכרח, בכל אופן;  ג'וד ב-"Hey Jude" הוא אמנם בנו של ג'ון לנון מנישואיו הראשונים, אבל השיר לא נכתב בשבילו על ידי מק'רתני כדי לנחם אותו על גירושי ההורים שלו) ומניח מיתוסים ביטלסיים ידועים בתוך המקומות המיועדים להם ברצף ההסטוריה שלהם (למשל, הוא מסביר מה מקור הקונספירציה של "פול מק'רתני מת" ולמה הביטלס התעקשו לעשות כל מה שהם יכולים כדי לפזר עוד ועוד רמזים לגביה).

כחלק מהמחקר המקיף שערך בשביל הספר (הוא קרא כמעט כל ספר שעסק בביטלס שיצא עד אז – כשיצאו ספרים נוספים, כמו ביוגרפיה של פול מק'רתני, מאוחר יותר, הוא הוציא מהדורה חדשה של הספר כדי לתקן בו פרטים) מק'דונלד קיבל גישה לגרסאות המאסטר של כל השירים שהביטלס הקליטו וזכה לשמוע את כולם, כדי להביע עליהם דעה.  ובנוסף לשלל הפרטים שהוא מפזר בספר, על כל אחד ואחד מהשירים, הוא גם מנתח אותם מבחינה מוזיקלית, ומצליח למפות, לפי הידע שלו לגבי אופי כתיבת השירים של כל אחד מהצמד, כמה בדיוק מכל אחד מהשירים הוא באמת של לנון וכמה בדיוק הוא של מק'רתני.  מק'דונלד לא נותן לעצמו חופש לחפור בתוך האישיות של ארבעת המופלאים.  מדי פעם, הוא מרשה לעצמו להביע דעה על הסיבה להתנהגות כזו או אחרת, לכתיבת שיר כזה או אחר, להימנעות מהוצאת שיר כזה או אחר כסינגל.  אבל בדרך כלל הוא פשוט ממשיך הלאה, כדי לנתח את השיר הבא.

השמועות אומרות שב-2003 מק'דונלד הכין את עצמו להעניק את אותו הטיפול לדיוויד בואי (וכמה הייתי משלם בשביל לקרוא את הספר הזה – שיר אחרי שיר, הקלטה אחרי הקלטה של הגאון הזה), אבל החיים השיגו אותו.  באחד מהימים המאוחרים של אוגוסט, מק'דונלד פתח את דלת ביתו ותלה שם הודעה.  אחר כך הוא נכנס לחדר העבודה שלו וירה לעצמו בראש.  שכנים ששמעו את היריה מיהרו החוצה וקראו את ההודעה על הדלת, שביקשה ממי שקורא את ההודעה להזמין את המשטרה.

אחרי שכל האבק שכך, מק'דונלד השאיר אותנו עם שלושה ספרים, שאת כל אחד מהם שווה להשיג ולקרוא בזכות עצמו.  פרט לספר המקיף והמעניין ביותר על הביטלס שיצא לי לקרוא, הוא גם כתב על שוסטקוביץ', מנתח את כל היצירות שלו בצורה דומה, וספר שמכיל אסופה של הכתבות שלו ממגזינים כמו Mojo ו-Uncut, שנקרא "The People's Music", יצא מעט לפני שמת.

זה הכל להשבוע (שעבר).  עד השבוע הבא – איך מבצעים את שוד האמנות הגדול ביותר בהסטוריה?  לאט לאט, דרך בתי משפט.

4 תגובות ל“Revolution in the Head”

  • קסטה הגיב:

    גם אם נתעלם מהצדקנות והציניות של לפיד והקמפיין על גבו של נוער יפו וגם אם נתעלם מאידיאולוגיה ומדיניות ארוכת שנים, שמשפחת לפיד היתה ועדיין חלק ממנה, אשר קו ישר עובר בינה לבין הפרטת החינוך ואפליה בחברה הישראלית, הרי שהמסר של לפיד לתלמידיו הוא שפתרון לאי השיוויון העמוק והחמור בחינוך (שהוגדר בדוחות רשמיים אחרונים כמלכודת עוני וכתורם ראשי להנצחת פערים) הוא שבעזרת מעשי צדקה של אנשי עסקים ועצומות מקוונות (בתנאי שאיש חזק כמו לפיד ילווה אותן) מתקנים את החברה הישראלית. ואף הוסיף והזכיר ש"אם תתייחסו אל עצמכם כאל אזרחים סוג ב', גם העולם יתייחס אליכם ככה". אין ספק, השלום מתחיל בתוכנו ונקודת המוצא היא דימוי עצמי כמובן, ולא מדיניות חינוך עקבית ושיטתית כמו זאת, למשל:
    http://www.haokets.org/default.asp?PageID=10&ItemID=4664

  • soothsayer הגיב:

    זה לא כאילו שמישהו או משהו יבואו וישפרו את מערכת החינוך בבת אחת. אני מסכים שזאת רק נקודה אחת של אפליה חסרת פרופורציות בין אלו שיכולים לבין אלו שלא יכולים, אבל השינוי, בכל זאת, כן מתחיל בפנים. ואם הנערים והנערות האלה כן יצליחו לנסוע לפולין ביחד עם אלו שההורים שלהם יכלו לממן את זה בזכות ההד הציבורי הלא גדול שהעצומה הזו והכתבה הזו עוררו (אולי), זה יהיה נצחון קטן לכיוון הנכון במדינה שכל כך מתעקשת ללכת בכיוון הלא נכון. כל מה שאנחנו צריכים ויכולים לעשות הוא לשכנע את האנשים לא לדפדף הלאה כשהם רואים כתבה כזאת (או את מה שכתוב ב"העוקץ", לצורך העניין), ומשם הכל יתגלגל כבר מעצמו.

  • לזרבוי הגיב:

    האמת שאני ממש לא אוהב את Revolution in the head. לדעתי מבין ספרות הביטלס העניפה, זה ספר התחלתי לא רע, אבל לא מעבר לכך. יש בו כמעט אותה כמות חסרונות מול יתרונות, כשהחסרון העיקרי הוא מקדונלד עצמו.

    האיש עסוק כל הספר בלעשות אקדמיזציה של הביטלס, וזה יוצא מעצבן למדי. בין השאר כי פעמים רבות ניכר שהוא לא באמת מבין על מה הוא כותב, מוזיקלית.
    את כל ההקדמה הטרחנית שלו אפשר לתמצת ל"הבטחתי למו"ל שלי 350 עמודים, ואני אעמוד בכך בכל מחיר!!!", ובבשר של הספר, השירים של הביטלס, הוא מציג לצד עובדות מעניינות ורלוונטיות את פינת "דעת המחבר", שהיא פשוט מקוממת פעמים רבות.
    ולא רק כי פעמים רבות אני לא מסכים איתו (לתמצת שיר מהפכני כמו Helter Skelter במשפט A drunken mess זה סוג של טמטום שמעיד על חוסר הבנה טוטאלי של התקופה לדעתי), אלא גם כי זה סותר את כל הטון העלק-אקדמי של הספר. צריך להחליט, או שאתה אובייקטיבי, או שאתה סובייקטיבי, אבל אי אפשר לנסות להנות משני העולמות.

    כשזה מגיע לספרות ביטלס, אני תמיד מצביע על שני ספרים אולטימטיביים:
    The Complete Beatles Chronicles של מארק לוויסון – אינציקלופדיה עבת כרס שמפרטת מה הביטלס עשו בכל יום בחיים שלהם, מי ניגן באיזה שיר על מה, וכמה פאונד לשעה קיבל כל נגן תזמורת שנכנס לאולפן. משהו פסיכי, קטנוני עד אורגזמה, ומלא בידע.
    Here There and Everywhere של ג'ף אמריק (מאייתים Geoff Emerick, באיות בריטי כבד) – האוטוביוגרפיה המקסימה של טכנאי ההקלטות של הביטלס מ-1966 שנותנת הצצה מדהימה ומלאת אבחנות וניואנסים לביטלס כאנשים וכמוזיקאים ומכניס את הקורא אל האולפן ברמה הכי אינטימית. תענוג צרוף.

  • soothsayer הגיב:

    אני מסכים שההקדמה היתה קצת מיותרת (אמנם היא שמה – בהרבה יותר מילים ממה שהיתה צריכה – את הקונטקסט הנכון על התרומה של הביטלס לעשור שהם היו קיימים בו ולתרומה של העשור הזה להם), ונטיתי להתעלם מהדעה האישית של המחבר על השירים של הביטלס (לקרוא לכל שיר שהוא של ג'ורג' הריסון filler זה משהו שפשוט לא עושים). אני נטיתי יותר לקחת את התובנות המוזיקליות האקדמיות בתור פתיחים לדברים לחשוב עליהם בעצמי על השירים של הביטלס.

    וביוגרפיה של ג'ף אמריק נשמעת כמו משהו מרתק בכל מקרה (הוא גם הקליט שניים מהאלבומים הטובים יותר של אלביס קוסטלו, ואולי הוא מדבר גם עליהם שם, על אף השם של הספר), אז אני בהחלט אחפש אותו.

תגובה