תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

דצמבר 2024
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

Tags

בלוגרול

Reality

 1. לפני הכל

פיטר גבריאל חגג בתחילת השבוע יום הולדת 60, ואולי לכבוד זה ואולי לא, הוא מוציא שני אלבומים – אחד היום, אחד במועד שאני עדיין לא מכיר.  לראשון קוראים "Scratch My Back", ובו גבריאל מבצע גרסאות כיסוי למגוון אמנים די מפתיע – דיוויד בואי, פול סיימון, ניל יאנג, רדיוהד, למשל. גם Elbow ו-The Arcade Fire ואפילו Talking Heads.  מפתיע, מפני שבאלבום הבא, "I'll Scratch Yours", האמנים האלו יבצעו שירים שלו בתמורה.  לא ראיתי עדיין רשימת שירים בשום מקום, אבל בהיפתח באר המשאלות, אני מזמין את "Games Without Frontiers" מרדיוהד ואת "Partyman" מ-Elbow.

נמרוד דוויק, פעם איש פרברים רפיוג'יז ו-High Fiber, עכשיו מנהל דייס מרקטינג, חברה שמשווקת אמנים ושאר מיני עוסקים במוזיקה בצורה קצת אחרת, מסביר איך ולמה לשווק דווקא למעריצים אצל קסטה.

והנה דרך אחת:  נעמה הילמן, מוזיקאית ישראלית שנטעה שורשים בלונדון, מוציאה אלבום חדש.  כדי לחגוג את ההוצאה היא עושה שני דברים – נותנת שלושה שירים להורדה חינם, שזה מה שכולם עושים בימינו. אבל – גם עורכת הופעה אקוסטית בוובקאסט, ב-22 לחודש.

[מאור עזר, שנדמה לי שקראתי באיזשהו מקום שהוא עיצב את פלאג-אין הפייסבוק שמאפשר לראות את הוובקאסט הזה, מתקן אותי שההופעה האקוסטית והוובקאסטית תהיה ב-21 לחודש, לא ב-22]

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  אלכסנדר מק'קווין, מעצב אופנה, התאבד בגיל 40.  הוא נמצא כאן בעיקר מפני שהוא עיצב את מעיל היוניון ג'ק של דיוויד בואי ב-Earthling;   ודאג פיגר, שהפך את הבחורה שלא רצתה לצאת איתו למפורסמת כשכתב את "My Sharona", הקים את The Knack והפך למפורסם (ואז אותה בחורה הסכימה לצאת איתו, כמובן), נפטר מסרטן בגיל 57.

בעלי אייפונים או אייפוד טאצ'ים?  לא מצליחים להחליט לעתים קרובות?  Mighty Boosh נחלצים לעזרתכם ומאפשרים לכם להוריד את The Mighty Decider, שיפתור את כל מכאוביכם ועוד קצת.

2.   Reality

יש משהו סמלי בזה שהאלבום האחרון של דיוויד בואי בינתיים, והאלבום האחרון במסע ההאזנה המודרכת שלנו, נקרא "Reality".  מפני שהמציאות היא שדיוויד בואי לא הקליט עדיין אלבום כדי לסיים איתו את המסע הזה, כמו שקיוויתי (אף על שהשמועות אומרות שהוא עובד על אחד), והוא עסוק כרגע בעיקר בלהוציא אוספים ולהמליץ על להקות אחרות.  אם כן:

1Reality    הקליפ ל-"New Killer Star" צולם ועוצב באותה צורה שבה עוצבה עטיפת האלבום "Hours" המוגבלת, בטכניקה שנקראת הדפסה לנטיקולרית.   לי היא מזכירה סרגלים מהילדות, אבל זה רק אני.

2    הצלילים המוזרים שפותחים את "New Killer Star" וממשיכים לאורך כל השיר, מבוצעים על ידי הגיטריסט ג'רי ליאונרד (שליווה את סוזן ווגה בביקור האחרון שלה בארץ) בעזרת מכשיר שנקרא E-Bow.  המכשיר הזה, שעושה רושם שכל גיטריסט מנסה אותו פעם אחת בקריירה שלו, הוא כל כך פרומיננטי בשיר של R.E.M., שהם החליטו לקרוא לו על שם המכשיר – "E-Bow the Letter".

3    בואי מבצע הפעם שתי גרסאות כיסוי  באלבום עצמו, "Pablo Picasso" של ה-Modern Lovers ו-"Try Some, Buy Some" של ג'ורג' הריסון.  שתי גרסאות כיסוי נוספות, "Love Missile F1-11" של Sigue Sigue Sputnik ו-"Waterloo Sunset" של הקינקס, הוספו כבי סיידים לסינגלים וכתוספות מיוחדות לגרסאות השונות של האלבום.  "Pablo Picasso" מעלה את הרשימה של אמנים שדיוויד בואי שר עליהם לשניים.

4   האלבום עוסק, ברובו, בדיוויד בואי מתרגל לגיל 60, הקרוב בשלוש שנים בזמן שבו יצא האלבום.  אחד מהשירים האירוניים יותר שם, "Never Get Old", מצא את עצמו בפרסומת היחידה שבואי הסכים להשתתף בה במהלך הקריירה שלו, למים המינרליים Vittel, והפרסומת, אולי בכוונה ואולי במקרה, מציגה גם היא את כל הגלגולים השונים של בואי מסתובבים בבית שלו בעוד שהוא נראה, כמובן, צעיר יותר מכולם.

5    השיר שסוגר את האלבום, "Bring Me the Disco King", הוא הנסיון השלישי של בואי להקליט אותו.  הפעמיים הקודמות היו בהקלטות ל-"Black Tie, White Noise" ב-1993, ובהקלטות ל-"Earthling" ב-1998, והוא נשאר על רצפת האולפן בשתי הפעמים האלה.  על אף שזה אחד מהשירים הכי יפים באלבום, דני לוהנר, קלידן Nine Inch Nails לשעבר, הפיק גרסת רמיקס לשיר שהיא הרבה יותר יפה – והיא מכילה, בנוסף לבואי, גם את מיינרד ג'יימס קינן, הסולן של Tool, ואת ג'ון פרושיאנטה, לשעבר הגיטריסט של Red Hot Chili Peppers והיום בעיקר ג'ון פרושיאנטה.

6   "Try Some, Buy Some", שהוקלט על ידי בואי כמחווה לג'ורג' הריסון אחרי מותו באותה שנה, הוקלט במקור על ידי רוני ספקטור, אשתו של המפיק פיל ספקטור.  ג'ורג' הריסון לקח את השיר וגאל אותו מיסוריו שנתיים אחר כך.   פיל ספקטור הוא המפיק שהמציא את ה-wall of sound בשנות ה-60, ובואי שר בשיר הנושא של האלבום הזה, "I've built a wall of sound to seperate us".   את השיר בואי הקליט בתור מחווה לרוני ספקטור, דווקא.  הוא לא ידע שג'ורג' הריסון, שנפטר באותה שנה, כתב את השיר.

7   גם גרסת הכיסוי השניה באלבום, "Pablo Picasso", שנכתבה על ידי סולן ה-Modern Lovers ג'ונתן ריצ'מן ביחד עם ג'ון קייל, נלקחה בחזרה על ידי ג'ון קייל כמה שנים אחרי שהאלבום הראשון של הלהקה יצא.    שני השירים שמופיעים באלבום הם, לטענת בואי, חלק מרשימה של שירים שהוא מחזיק, כדי יום אחד להקליט את "Pin Ups 2". אני, בכל מקרה, מחזיק אצבעות.

8   בין גרסאות הכיסוי שבואי ביצע במסע ההופעות שבא אחרי שהאלבום יצא, היה אפשר למצוא את "Song 2" של Blur, ואת "YMCA" של ה-Village People.

9   בתקופה שבה יצא האלבום, דיוויד בואי קיבלת תואר אבירות של הממלכה הבריטית, ודחה את הכבוד.

10   האלבום יצא, כהרגלו של בואי, במגוון גרסאות – אחת מהן גרסה של DualDisc שהכילה את הדיסק עצמו על צד אחד ואת הדיסק במיקס של 5.1 ערוצים על הצד השני.  הגרסה הזו יצאה כשהאלבום הרגיל יצא, מסיבה לא מובנת, רק בבוסטון ובסיאטל בארצות הברית.  אחר כך, גם שאר העולם זכה לקבל את הגרסה הזו.

[פרט טריוויה בונוס:   מי שמנגן את סולו הסקסופון בסוף של "Walk on the Wild Side" הוא לא דיוויד בואי, מסתבר.  אלא רוני רוס, שלימד את דיוויד בואי לנגן בסקסופון.  זה כתוב כאן.]

זה הכל להשבוע (שעבר, שוב).  עד השבוע הבא – אחת מהדמויות הכי מפתיעות ב-"Forgetting Sarah Marshall" (אנחנו נתעלם באלגנטיות מאיך קרה שראיתי את הסרט הזה ונמשיך הלאה) היא הדמות שמשחק ראסל ברנד, של מוזיקאי בשם אלדוס סנואו, שהוא, בעקרון, ראסל ברנד, רק מוזיקאי.  גם האנשים שעשו את הסרט הזה חשבו שהוא אחת מהדמויות הכי מפתיעות ונתנו לו סרט משלו בשביל להתפרע בו.

4 תגובות ל“Reality”

  • מאור הגיב:

    שמתי לב לטעות – ההופעה של נעמה ב21 לחודש…לא ב22

  • קסטה הגיב:

    תודה על הפרויקט הנפלא הזה
    היה מעניין מאוד
    נקווה שאכן יהיו עוד אלבומים

  • נמרוד הגיב:

    מה זאת אומרת "איך ראית את הסרט הזה"? יופי של סרט – למה לא לראות אותו?

  • soothsayer הגיב:

    קסטה – תודה! ועוד לא נגמר. עוד פוסט סיכום שכזה יגיע באיזשהו שלב בהמשך.

    נמרוד – סתם בגלל שהסרט (כמו גם סרטים אחרים שמעורב בהם ג'אד אפאטוב) מכיל כמות מסוימת של הומור וולגרי שלא נוח לי להודות שאני רואה. אבל זה באמת סרט טוב, והדמות שראסל ברנד משחק (שהיא, בעצם, ראסל ברנד עם שם של מישהו אחר), היא משובחת.

תגובה