The gospel according to whom

1 .חצי ביקורת על חצי הופעה
[משום מה, הפוסט שהיה כאן אתמול נעלם איכשהו. אז הנה הוא שוב]

[התמונה באדיבות עומר]
יום ראשון הקודם היה מאתגר מבחינה לוח-זמנית. בעיקר, מפני שערימה של דברים שונים שקרו אחד אחרי השני גרמו ליום ראשון וליום שני להפוך ביחד לפרק זמן ערני של יותר מעשרים וארבע שעות. זה היה כרוך בעיקר בעובדה שאחרי ההופעה הראשונה של Firewater בארץ (או יותר נכון, באמצע – עוד לגבי זה בהמשך), היינו צריכים לנסוע הביתה, להתארגן ומשם לנסוע ישר לשדה התעופה, ממנו הגענו, בסופו של דבר, לפראג, שם פרק הזמן הבא של שינה היה רק בלילה שאחר כך.

כל מי שהיה בהופעה של Firewater יכול להבין למה העדפתי לראות את הלהקה על פני שינה של שני לילות. ההופעה היתה אמורה להתחיל, אמנם, הרבה יותר מוקדם. הדלתות נפתחו ב-21:30 ואנחנו הגענו ב-22:00, כי אנחנו ישראלים ולמודי הופעות מהעבר. סולן הלהקה, טוד A, בשיחה עם עידו חברי הטוב שישלים את הביקורת על ההופעה באיזשהו שלב בעתיד, אמר שהלהקה לא תעלה אחרי אחת עשרה בלילה. אבל הלהקה טעתה ואנחנו טעינו וככה מצאנו את עצמנו מול העובדה שלהקת החימום, Midnight Peacocks, עלתה להופיע רק בסביבות אחת עשרה ועשרים, ו-Firewater עצמה עלתה רק לקראת שתים עשרה. מה שהשאיר אותנו עם חצי הופעה לראות, תוך הסתכלות נואשת, ותכופה, בשעון ותקווה שהלהקה תשלים עוד שיר לפני שנצטרך באמת ללכת. ללבונטין 7 יש לי רק שתי מילים להגיד על זה: לא כיף. מהיכרות עם טוד A ומידת האמינות שלו אני יכול להאמין שהסיבה לאיחור היתה תלויה בלהקה המחממת או במקום עצמו, וזה לא בהכרח היה דבר רע אם לא היו לי דברים אחרים לעשות בשעות קטנות יותר של הלילה, אבל אנחנו לא צריכים לקחת בחשבון, כשמתכננים ביקור בהופעה, שזה ייקח לנו כל הלילה וגם קצת מהבוקר שאחריו. עד כאן הטרוניות.

על הופעת החימום של Midnight Peacocks אין לי הרבה מה להגיד. היא היתה קצרה, פיספסנו את השיר או שניים הראשונים ממנה, כשהגענו היו על הבמה, בנוסף לגרעין שלושת הנגנים של הלהקה (זאת ההופעה הראשונה שלהם שאני רואה, והרושם הקודם שהיה לי הוא שזאת להקה ענקית. אולי יש להם הרכבים מתחלפים בהתאם לגודל הבמה), גם אורי כנרות, שיהיה חלק מהלהקה הבאה שתופיע, ורקדנית בטן, ובאיזשהו שלב עלה מישהו מבוגר ומוזר שהסתובב עד אותו רגע בקהל ונראה כמו אמרגן של משהו, ושר ביחד איתם שיר במרוקנית. או ככה לפחות נדמה לי. השירים שאחר כך היו רועשים, מהירים, ומוות-מתכתיים הרבה יותר מהשירים של להקת האם, Plastic Peacocks, ששיר אחד שלה, "Indian Sun", חתם את החלק של הלהקה המחממת בערב.

Firewater, להגנתם, עלו די מהר והשאירו אותנו עם מרווח קטן מאד בין שתי הלהקות. ההופעה שהם תיכננו לנו, לדברי טוד A בשיחה עם עידו לפני ההופעה, היתה ארוכה, והם לא רצו לבזבז את הזמן שלנו. הרכב הלהקה עכשיו כולל, בנוסף לטוד A, שמנגן על גיטרה חשמלית ולא על באס כבדרך כלל, גם את אריק סאנקו, באסיסט וסולן של Skeleton Key בימים כתיקונם, את ז'אן מארק בוטי בתופים, בחור בשם ג'סמין סינג שמחליף את ג'וני קאלסי בכלי הקשה, אורי כנרות בגיטרה ורעות רגב בטרומבון.

השיר הראשון של הלהקה, קצת אחרי שההופעה נפתחה בהקלטה של הקטע שפותח את האלבום הקודם של הלהקה, "Ascent" ,היה "Hey Clown", שלקוח מתוך האלבום האחרון של הלהקה, "The Golden Hour", שרוב רובו של המופע מורכב ממנו. הם ניגנו את כל השירים, ובנוסף להם גם כמה מהשירים הישנים, המתאימים יותר לרוח המוזיקלית של הערב. כך, למשל, בנוסף ל-"Hey Borneo", שנשמע כמו שיר מינסטרלי משנות ה-20, ל- "6:45" היפהפה ול-"Bangra Brothers" האינסטרומנטלי, היתה שם גרסת סקא ל-"Get Out of My Head", וגרסאות קצת שונות, מבחינה אווירתית ומקצבית, לשירים ישנים וטובים כמו "Bourbon and Division" ו-"Some Strange Reaction". השירים, הפעם, ארוכים יותר, מאולתרים יותר, מרופדים בהרבה אתנחתות מוזיקליות – בעיקר של הפרקשניסט ג'סמין ושל רעות רגב. תמיר מוסקט, שבזכותו (לפחות לדברי טוד A) הלהקה נמצאת בישראל להופעות, עלה לבמה כדי לעזור להם בשלושה שירים, וגם תומר יוסף היה אמור לעלות כדי לשיר איתם שיר כזה או אחר, לפחות לפי הרשימות של לבונטין. הקהל, שקרוב לוודאי לא היה מרוצה גם הוא מהאיחור המשמעותי, לא הצליח להיכנס לאווירה האלכוהולית הדרושה כדי ליהנות מההופעה באופו מיידי וטוד הקפיד לעצור בין שיר לשיר ולהציע לאנשים בקהל לקנות משקאות על חשבונו כדי להשתחרר. בסופו של דבר, אחרי ארבעה שירים ואפס משקאות, הקהל וטוד ראו בעין אחת ואנשים התחילו לרקוד, מי בדרך מוזרה, מי בדרך מוזרה פחות ומי (אני) לא בכלל, וליהנות מההופעה באמת.

אנחנו היינו צריכים לעזוב כמעט מיד אחרי "Get Out of My Head", לצערנו, ולא יכולנו ליהנות מהמשך ההופעה – שקרוב לוודאי הכילה את "This Is My Life", אולי השיר הקליט ביותר (אחרי "Green Light" ) של הלהקה, ואת כל שאר השירים מהאלבום החדש. עידו, חברי הטוב, יתארח כאן בקרוב כדי לספר על החצי השני של ההופעה. כשהגענו הביתה, ראיתי שמחכה לי הפתעה בדף הבית של YNet – אחד ממדורי הווידאו שלהם הקליט את טוד A ואת ג'סמין מבצעים גרסה אקוסטית, קטנה יותר ויפה יותר של "6:45" לקראת ההופעה.

2. על הסצינה האלטרנטיבית של צ'כיה (או שלא)

אחת מהמשימות שהצבתי לעצמי בנסיעה לפראג (חוץ מהמשימה הגדולה, המרכזית, והברורה מאליה שבשבילה נסעתי) היתה לנסות ולחזור עם איזשהו אלבום מייצג, רוקי, אלטרנטיבי של מוזיקה צ'כית מקומית. זאת הסתברה כמשימה הרבה יותר קשה ממה שתכננתי.

זה מתחיל בעצם העובדה שלקח לי שלושה ימים למצוא חנות דיסקים. אחת. בפראג. יכול להיות שלא חיפשתי מספיק טוב. נכון – יש דיסקים גם בחנויות ספרים ובחלק מחנויות המזכרות. אבל אני חיפשתי חנות אמיתית, של דיסקים אמיתיים, שיהיה בה איזשהו מושג של מוזיקה פופולרית צ'כית. לחנות האחת שמצאתי קוראים "Bontonland" והיא די נאמנה לשם שלה. אמנם, לא בדקו את הדרכונים שלנו כשנכנסנו, אבל החנות משתרעת על פני קומה שלמה של קניון קטן שמתחבא ברחוב Na Prjikupe (ה-rj, לצורך העניין בכיתוב צ'כי, הוא מעין r עם משולש הפוך מעליו שאין כרגע על המקלדת שלי), קצת לפני הפניה לרחוב Vaclavske Namesti (הרחוב שמוביל לכיכר ווצלב). יש שם את כל מה שבחור צ'כי צעיר (או בחורה צ'כית צעירה) צריך (או צריכה) לרצות מבחינת זמן פנוי – מוזיקה, דיווידי, משחקי מחשב, גאדג'טים, מחשבים של אפל, טלפונים סלולריים, ספרי קומיקס בצ'כית (זאת אומרת, תרגום של דברים כמו Watchmen לצ'כית). המוזיקה, כמו בהרבה חנויות גדולות אחרות באירופה, מסודרת בצורה מאד יעילה – על אחד מהקירות מסודרות עשרים עמדות עם אוזניות ומכשירים שמאפשרים להאזין לעשרים המקומות הראשונים במצעד של צ'כיה – חלק מהמוזיקה היא בינלאומית (ויש שם ייצוג די נכבד ללהקות רוק כבד וותיקות מאד, משום מה), חלק מקומית. היה שם, למשל, דיסק של מוזיקה ג'אזית, אלקטרונית, מוזרה (דבר מובן בהתחשב בעובדה שצ'כיה אחראית למוזיקאי ג'אז ורוק אלטרנטיבי מושפע מג'אז כמו יאן גרברק והבת שלו, אניה). היה שם דיסק של מוזיקה צוענית נוראית, ודיסק של מוזיקאי שהוא כנראה מאד וותיק ומפורסם בצ'כיה – הופעה חיה שבה המוזיקאי הזה, שאני לא זוכר את שמו, מופיע לבדו עם גיטרה. הוא לא ווירטואוז גדול בגיטרה, והשירים לא מכילים מלודיות יוצאות דופן, אבל הקהל יוצא מגדרו בכל פעם שהוא מזהה את השיר אחרי כמה אקורדים ראשונים. היה שם דיסק משולש של להקת פאנק מקומית משנות ה-80. כמה השירים משם ששמעתי היו מצוינים, אמנם (היתה להם את איכות ההפקה הנוראית והנפלאה של מוזיקת פאנק משנות ה-80 בארצות מזרח אירופאיות), אבל הוא עלה קצת יותר מדי כסף ממה שהייתי מוכן להשקיע בלהקה שאני לגמרי לא מכיר ששרה בשפה שאני לגמרי לא מכיר. בסופו של דבר, החלטתי ללכת על בטוח ולחפש במדף של הלהקות שמוגדרות שם כקלאסיקה צ'כית – מה שזה לא יהיה. מה שיצאתי איתו בסופו של דבר הוא דיסק כפול של מוזיקאי בשם רוברט קריסטן והלהקה שלו. הדיסק מוצע בפורמט של דיסק אחד חדש ודיסק אחד שמכיל מיטב מהלהיטים הקודמים שלו (בפורמט די דומה ל-"Lore" של Clannad), ומה שתפס אותי שם בעיקר היה ההבטחה לגרסה צ'כית ל-"Telegraph Road" של Dire Straits. איך זה? אני עדיין לא יודע. אבל אני אדווח כשאשמע.

בדרך החוצה מחנות הדיסקים, כשהשלל בתיק, נתקלתי במודעה שהציגה תאריכים של סיבוב ההופעות האירופאי של טום ווייטס, שגרמה לי להתלבטות קשה אפילו בדיעבד – אם לא הייתי רואה את ההופעה של Firewater והייתי נוסע יום קודם, הייתי יכול לראות את טום ווייטס בהופעה בפראג. הנאמנות שלי לשניהם, שנקרעת בגלל ההתלבטות הזאת, עשויה להתאחות בעתיד, אז אני אוכל לראות הופעות שלמות של שניהם. לפחות אחת מכל אחד.