תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

אוקטובר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

Tags

בלוגרול

שש מחשבות על "האביר האפל" (Oh, Not Again)

1. לפני הכל

פרס ניחומים שכזה על הפספוס של ההופעה של טום וויטס – הופעה שלמה של טום וויטס, מהסיבוב האמריקני, יום אחרי יום העצמאות של ארה"ב, לשמיעה במלואה. מי שנרשם לפודקאסט יכול גם להוריד אותה.

עומר לשם, מוזיקאי פולקי ישראלי משובח, יוצא לסיבוב הופעות בקרוב וכהכנה אליו הוא מאפשר להוריד ארבעה מתוך השירים שהוקלטו בשביל התכנית "גשם מקומי" באתר החללשלי שלו.

2. שש מחשבות על "האביר האפל"

מי שעדיין לא ראה את הסרט, וצריך לתקן את העוול הזה בהקדם האפשרי (ו, לפי מה שאני שומע, עדיף שיעשה את זה ב-IMax, מאחר וחלקים מהסרט צולמו במצלמות 70 מ"מ שמותאמות לפורמט הזה והקטעים הרלוונטיים נראים הרבה יותר טוב), עדיף שלא יקרא את מה שיש לי לכתוב בהמשך – כדי לכתוב באמת על הסרט צריך להתעמק בכל מיני קטעים במהלך העלילה שעלולים להרוס את העלילה. לכן, אני מזהיר מראש – אם לא ראיתם עדיין את הסרט ואתם לא אוהבים שהורסים לכם את העלילה, אל תמשיכו לגלול למטה. זהו.

The Dark Knight

אני כותב לעתים רחוקות על סרטים כאן, ובמיוחד אחרי שעושה רושם שכל אחד כבר כתב עליו משהו כבר, אבל אני מרגיש צורך להוסיף את שבע וחצי האגורות שלי מפני שהסרט מצליח לעלות על כל הציפיות ממנו, שעושה רושם שהיו די גבוהות מלתכחילה. כדי לא להיות ממש משעמם ולחזור על דברים נכונים שאנשים אחרים אמרו, אני מעדיף להתמקד בשש נקודות ספציפיות:

א. האורך

"האביר האפל" נמשך 152 דקות. כשלוקחים בחשבון את הפרסומות, הבקרובים, וההפסקה, מגיעים להשקעה של שלוש שעות מהחיים, אבל במקרה הזה מדובר בחוזה שאנחנו חותמים מול האחים נולאן. אנחנו, מצידנו, נשקיע שלוש שעות מהחיים שלנו, ואת הכסף הנדרש כדי לצפות בסרט בקולנוע. הם, מצידם, ייתנו לנו את סרט הקומיקס הכי טוב שנעשה אי פעם. התואר הוא די מחייב, והביקורות, אלו שיצאו לקראת הסרט ואלו שיצאו אחרי הסרט, מתקרבות לאשר את התואר הזה אם לא מציינות אותו כלשונו. "האביר האפל" נמשך 152 דקות, מצד שני, מפני שהוא צריך להימשך 152 דקות. זה אורך היריעה שמחייב סרט כזה, שמאחורי ערימות האקשן והדברים המתפוצצים שיש בו, יש בו גם מסר שהופך את כל הסרט הזה משבלונה קומיקסית של טוב נגד רע למשהו הרבה יותר פילוסופי, הרבה יותר עמוק והרבה יותר סמלי. זה אורך היריעה שמחייבת ההתעמקות האמיתית בשתי נשמות טועות, מצולקות, שתיהן מסתתרות מאחורי איזשהו סוג של מסיכה, וההשוואה שלהן לנבל אחר שמעדיף לא להסתתר מאחורי מסיכה כלל. בעצם (ואמרו את זה קודם, לפניי, זה לא משנה), יש פה שני סרטים, והם מציגים את עצמם מאד בדומה לקלף שהוא סימן ההיכר של הג'וקר – אחד עומד ישר ומיד מתחתיו עוד אחד, מחובר אליו, שעומד הפוך. הסרט הראשון הוא סרט אקשן קומיקסי בלי הרבה מעורבות פילוסופית – הרבה פושעים, באטמן אחד, נבל אחד ייצוגי, שלא משחק לפי החוקים, תחבולה אחרי תחבולה, אקשן ומרדפים והרבה הרס, ובסופו של דבר הנבל נתפס, מפקד היחידה המשטרתית שעובד ביחד עם באטמן ממונה למפקד המשטרה והכל בא על מקומו בשלום – וכל זה קורה ב-80 דקות לגיטימיות לחלוטין בסרט אקשן של קיץ. אבל הסרט האמיתי לא מסתיים כאן, הוא רק מתחיל. הקרב האמיתי בין באטמן לג'וקר – שמתרחש בראש ובלב שלהם – נמשך עוד פרק זמן די ארוך.

ב. האוסקר

בשלב הזה, מבקרי קולנוע ואנשים שהם חלק מהתעשיה מתחילים לזמזם לגבי אוסקר-שלאחר-המוות להית' לדג'ר. לפני שראיתי את הסרט, התווכחתי עם חברים לעבודה בטענה שאף סרט קומיקס עוד לא זכה באוסקר, ולכן הסיכוי מאד סביר שלא יזכה. זה היה לפני שראיתי את הסרט. עכשיו, על כל 152 הדקות של יצירת המופת הזאת, שמשנה לגמרי את החוקים שבהם פועל סרט אקשן בכלל, וסרט קומיקס בפרט, אני די משוכנע שטעיתי. לא רק שהית' לדג'ר, קרוב לוודאי בתפקיד הטוב ביותר שלו אי פעם, ראוי לאוסקר וקרוב לוודאי שיקבל אותו (וחבל, לאור הטרנספורמציה הדניאל-דיי-לואיסית שהוא עבר במסגרת ההכנה שלו לתפקיד, שלא נזכה לראות מה הוא מסוגל לעשות עם תפקידים אחרים), אלא אני גם כמעט משוכנע שהבמאי, התסריטאים והסרט עצמו יהיו מועמדים לאוסקר – ושהסרט הזה יזכה לפחות באחת מהקטגוריות האלה. דוגמא אחת ללמה הית' לדג'ר צריך לזכות באוסקר – בסצינה שבה הג'וקר נתפס ומושם בתא כלא במפקדת המשטרה, כשראש העיר ממנה את ג'ים גורדון למפקד המשטרה, השוטרים שמסביב מוחאים כפיים וגם הג'וקר, בתוך התא שלו, מוחא כפיים בצורה לעגנית. הקטע הזה, שאפשר לראות אותו ברוב הטריילרים לסרט, לא היה אמור לקרות ולא היה מתוכנן – הוא אלתור של הית' לדג'ר. עוד סיבה? בסצינה שבה הג'וקר פולש למסיבת הצדקה של ברוס וויין בשביל הארווי דנט, למייקל קיין, שמשחק את אלפרד, יש כמה שורות שהוא צריך להגיד. הסיבה שאנחנו לא רואים אותו אומר שום דבר בסצינה מהנקודה הזאת היא שהית' לדג'ר, שזו הפעם הראשונה שקיין פגש בו מאז תחילת הצילומים, הפחיד אותו כל כך שקיין, שחקן מנוסה עם כמה עשרות סרטי מופת בקריירה שלו, שכח את השורות שלו.

ג. המוזיקה

סרט בסדר גודל כזה צריך שני מלחינים, לא אחד. וכמו הסרט הקודם, גם לזה יש שני מלחינים – האנס צימר, שבא בדרך כלל בשני מודים – בומבסטי וגדול מהחיים או בומבסטי ואתני, וג'יימס ניוטון הווארד, שהמוזיקה שלו לסרטים קודמים של נולאן, כמו גם לסרטים של מ. נייט שמלאן, היא בדרך כלל מרומזת יותר ומלווה את הסרט בצורה כזו שקשה לשים את האצבע על טיב המוזיקה עד ששמים אליה לב באמת. המוזיקה מהסוג השני נחוצה באמת לסרט כזה, מפני שהסיפור שמתרחש בקדמת הסרט הוא כל כך חשוב ומורכב, שאין טעם לשים שום דבר ברקע שיגרע ממנו. לכן, למשל, שני המוזיקאים הסכימו שנעימת הסדרה המפורסמת תושמע רק פעמיים, ובצורה מרומזת, במהלך הסרט. לכן, המוזיקה שמיועדת לג'וקר מבוססת על שני תווים עיקריים ועל אווירת האימה שהחזרה עליהם משרה (שני התווים, למרבה האירוניה, הם דו ורה – D ו-C)ֿֿ, לכן, בסצינות שבהן מה שמתרחש בפנים לא יכול להיראות על המסך בסדרה של פיצוצים, המוזיקה נשענת על המסורות שהנחיל ברנרד הרמן, מלחין הבית של היצ'קוק – הדרך הכי טובה למתוח את הקהל ולגרום לו לאי נעימות היא לתת לקבוצת מיתרים להשמיע צליל צורם שעולה מעלה מעלה בלי להפסיק.

ד . הבאטמן

עד כמה שזה נשמע מוזר, הסרט הזה, שהדמות הראשית בו היא באטמן, הוא לא על באטמן. כריסטופר נולאן יוצא מגדרו בשביל לוודא שאנחנו מבינים את זה. זה מתחיל משם הסרט, "The Dark Knight", שמתייחס לאחד מהכינויים של איש העטלף ולקו העלילה שכתב פרנק מילר בשנות ה-80 ("שובו של האביר האפל"), אבל לא מציין את שמו של הגיבור בשם הסרט לראשונה בשתי הסדרות שנעשו עליו. זה ממשיך בעובדה שלאף אחד אין קרדיט על גילום הדמות של באטמן בסרט. כריסטיאן בייל, השחקן הראשי, גילם לפי הקרדיטים את ברוס וויין. זה בא לידי ביטוי אפילו בדרך שבה מתייחסים אליו ברוב הסרט – אנשי העיר גות'אם לא קוראים לו באטמן, אלא הבאטמן – איש העטלף. ההבדלה חשובה מפני שהוספת ה' הידיעה הזו הופכת את הכינוי משם אימתני של לוחם צדק לכינוי לעגני. בסרט שבו באטמן מתעמת לא רק עם הארכי-רשע שלו, אלא גם עם עצמו, נולאן צובע את האווירה ואת העיר שבה הכל מתרחש בצורה שגורמת לכל הדמויות הראשיות בסרט להיות לבד. באטמן לבד עם החוקים שלו ועם היכולות שלו, גם כאשר קבוצה של חקיינים מנסה לסייע לו. ג'ים גורדון לבדו בתוך כח משטרה מושחת ברובו. הארווי דנט לבדו בציפיות שלו מהחברה ובשיקולים הלא פוליטיים שלו. והג'וקר לבדו בשאיפה שלו להביא לגות'אם רמה חדשה של פושעים.

ה. הבמאי

כשנשאל למה בחר בהית' לדג'ר לתפקיד הג'וקר, כריסטופר נולאן ענה, שבחר בו מפני שהוא חסר פחד. אני לא יודע אם זה בהכרח נכון, אבל אני כן יודע שדרוש מישהו חסר פחד כדי לזהות מישהו אחר כזה. וכריסטופר נולאן הוא בהחלט חסר פחד. אפשר לראות את זה בסרטים הקודמים שלו – הוא לא מפחד, בתור הסרט הראשון שלו, לתת לנו סרט שקורה מהסוף להתחלה, ומההתחלה לסוף, בבת אחת. וכאן, הוא לא מפחד לשבור את כל החוקים שמתייחסים לסרט קומיקס. הוא הורג את האנשים הטובים (וזה לא משנה שחלק מהם חוזרים לחיים באמצע הסרט). הוא הופך את הרשע לבנאלי (כמה מכם שכבר ראו את הסרט שמו לב שבראש ערימת הכסף שהג'וקר הבעיר היה קשור לכסא רואה החשבון ההונג-קונגי?). הוא מעלה שאלות פילוסופיות וסוציולוגיות מורכבות בסרט קומיקס של קיץ. והוא צובע אווירה של סרט בצורה אפלה וקודרת כמעט כמו שתי הדמויות הראשיות שמנתבות את הסרט. "למה להיות כל כך רציני?" שואל הג'וקר באחד ממשפטי-המחץ של הסרט, אבל הסרט עצמו, על שתי הבדיחות שנמצאות בו (אף לא אחת מהן משתווה ל-"Holy Planks" של הסרט השלישי בסדרה הקודמת), לא מצליח לענות על השאלה הזאת. הוא פשוט כזה.

ו. ההמשך

יהיה קשה מאד להתעלות על ההישגים – האמנותיים והכספיים כאחד – של הסרט הזה, שהצליח להרוויח בשבוע אThe Jokerחד את כל מה שהסרט שקדם לו הרוויח במהלך השהות שלו בקולנוע, וששורה של מבקרים קולנועיים מהללים אותו כסרט שהוא הרבה יותר מסכום החלקים שלו. במיוחד יהיה קשה בהתחשב בעובדה שכריסטופר נולאן הציב לעצמו שורה של קווים מנחים לעלילות הטרילוגיה של באטמן שהוא מביים, שגורמים לכמות הנבלים הרלוונטיים בהסטוריה של באטמן להצטמצם באופן משמעותי. נולאן מתעקש לשמור על מאפיינים ריאליסטיים בעלילה של באטמן – שהוא עצמו לא סופר גיבור אלא מיליונר עם פטנטים מתוחכמים – ושל הנבלים שלו, שהם בדרך כלל מעוותים מבפנים ומבחוץ, אבל לא בדרכים גרוטסקיות או בלתי אפשריות (ועד כמה שזה יהיה מגניב לראות את ג'ק בלאק כפינגווין, זה יהיה כמעט בלתי אפשרי בגות'אם של נולאן). נולאן ניתק את עצמו באופן מוחלט מהסדרה המקורית כשהרג את דו-פנים בסוף הסרט (או, לפי תיאוריות אינטרנטיות שלאחר הסרט, שהוא לא מת בכלל), ולכן הוא יכול להשתמש בכל נבל שהוא חלק מהעולם המורכב של באטמן. מי שזה לא יהיה, זה יצטרך להיות מישהו שיתאים, ויעצים, את העולם האפל שנולאן יצר בסרט הזה.

4 תגובות ל“שש מחשבות על "האביר האפל" (Oh, Not Again)”

  • קסטה הגיב:

    הביקורת הכי טובה שקראתי על הסרט

  • גיאחה הגיב:

    כתבת נפלא על סרט מעולה ועוצר נשימה, ואני מסכים עם קסטה, זו אחת הביקורות הטובות שקראתי על הסרט. אולי בגלל שהיא לא ממש ביקורת, כמו שהסרט הוא לא ממש סרט קומיקס או סרט אקשן, לא במובן שמצפים ממנו.

    לגבי הסרט השלישי – אני מהמר ומחזיק אצבעות להחייאת דמותו של הרידלר, איש החידות. לנולאן (ואחיו, שותפו לכתיבת התסריטים) יש יכולת פנומנלית להכניס עומק ומורכבות לדמויות שבסדרה הקודמת היו קריקטוריות בלבד. ואני חושב שיוצר אינטיליגנטי וחסר פחד כמו נולאן יכול לעשות מטעמים מדמות כזו.

  • יהונתן ב. הגיב:

    אני מתאר לעצמי שלפני האוסקר ולפני ספירת ההכנסות, הסרט הזה כבר זכה בתואר 'הכי הרבה מילים שנכתבו על סרט אחד'. אפילו במוסף 'גלריה' של 'הארץ' הרגישו צורך להוסיף על הביקורת המדוייקת של אורי קליין עוד שתי ביקורות בינוניות ומתלהגות (אם אין כזאת מילה אז עכשיו יש). ואגב 'גלריה', לפי ידיעה שהתפרסמה שם הבוקר, בסרט השלישי אג'לינה ג'ולי תגלם את אשת החתול, ג'וני דפ יגלם את הרידלר ופיליפ ס' הופמן יגלם את הפינגווין. אני רשמית על רטט. כריס נולאן הוא גאון, אם לא בגלל כל סיבה אחרת, אז בגלל שהוא מצליח לגרום לאנשים בוגרים להתרגש כמו ילדה בת 14.

    אם בתחילת הביקורת כתבת שאתה לא רוצה לחזור על דברים נכונים שאמרו כדי לא לצאת משעמם, הצלחת, נהניתי, תודה.

    אני מצדי אסתכן בלחזור על דברים שכתבתי במקומות אחרים – נראה שבשביל כריס נולאן, הזכיון של באטמן הוא רק תירוץ; שבעצם, הוא רצה לעשות סרט על התפוררות החברה הפוסט-מודרנית וכו', ומצא דרך לקבל תקציב של מאות מליוני דולרים, תחת זכיון פופולרי, וכחלק מהעסקה הוא נאלץ לשלב סצינות פעולה עתירות CGI.

    אם נמדוד את הסרט אך ורק לפי הסטנדרטים של סדרת 'באטמן' (הקומיקס, והסרטים של טים ברטון), התפוח נפל רחוק מדי מהעץ. הג'יפ שלו לא משכנע בתור באטמוביל, והמחסן הפלורוסנטי לא משכנע בתור מערת העטלף. 'סרט הקומיקס הטוב ביותר אי פעם', נכון, ואני מוסיף, 'סרט באטמן די בינוני'. שזה מוזר, כי לדעתי באטמן הוא סיפור הקומיקס הכי פחות שטוח וקריקטורי שיש, בעיקר בזכות הרשעים. לא ברור לי למה היה צריך להפוך בכח את גותהם למשהו שהיא לא, כשחומר הגלם שאתה עובד איתו עשוי מזהב.

    באמת יש כאן שני סרטים, סרט אקשן קיצי וסרט מתח-פסיכולוגי אלגורי, וברור איזה מהם כריס נולאן מעדיף. כל קרב הסיום, עם הסונאר הסלולרי המגוחך, נראה כאילו האחים נולאן השאירו בתסריט עשרים דקות ריקות ונתנו למייקל ביי ולאחים וושובסקי למלא את החסר. ההרגשה שאני קיבלתי במהלך הצפייה היא 'אני לא יודע אם כל העומק הפילוסופי הזה מסתיר לי את הפיצוצים, או להיפך'.

    כבודה של הטריולוגיה-בהתהוות במקומו מונח, אבל אני חושב שבאטמן היה צריך את האחים נולאן יותר משהם היו צריכים אותו. שימשיכו לעשות סרטים מקוריים ונפלאים, כמו 'יוקרה'. כלומר, סרטים עם דיוויד בואי.

  • ג'ו JOE הגיב:

    אני לא יודע מה להגיד לכם… מפתיע אותי כמה אנשים שיודעים לאיית לא רע בכלל מתלהבים מהסרט הבינוני והדי משעמם הזה…

    😕

    (נב – בעת כתיבת תגובה אני לא יודע אם רק שם ודואל הם שדות חובה, כי אף אחד משמות השדות לא שונה מהיתר. זה מעצבן)

תגובה