The gospel according to whom

1. לפני הכל

תרשו לי כמה סימני קריאה לפני, וכמה אחרי:  פאקו דה לוצ'יה! מגיע להופעה בארץ, עם להקה מלאה – שזה לפחות שניים, שלושה אנשים יותר מדי – ב-29 לאוקטובר ב"האנגר 11".

וגם, Sun Ra Arkestra מגיעים לארץ להופעה אחת ב"בארבי" ב-1 לדצמבר ואני לא בטוח אם זה דבר טוב או רע.  סאן רה עצמו נפטר כבר לפני 8 שנים, ואף על פי האקסצנטריות המחושבת שלו, הוא היה נגן ג'אז נפלא שנתן הופעות מרהיבות.   הלהקה שליוותה אותו אז ממשיכה גם היום ומבצעת את מה שהיא קוראת לו מחווה – מה שנשמע לי כמו היצמדות ככל האפשר ל-head והימנעות כמעט מוחלטת מאלתורים.  או במילים אחרות, לא ג'אז.

2. יום אחד של שלום

ג'רמי גילי התחיל את דרכו בעולם בתור שחקן, בעיקר.  הוא שיחק במעט דברים, בעיקר פרקים בודדים של סדרות בריטיות (הוא שיחק את פרסאוס בעונת המיתולוגיה היוונית של "Storyteller", וזה פחות או יותר המקום היחיד שאני זוכר אותו ממנו), ולא הצליח מאד – מה שהשאיר לו הרבה זמן לחשוב, ובאחת מהפעמים שבהן היה לו זמן לחשוב הוא ניסה להבין למה העולם מלא במדינות שנלחמות אחת בשניה, ואיך אפשר להפסיק את זה.  ההארה באה ברגע אחד, כמו שהרבה הארות באות – אף אחד לא מפסיק את זה כי אין נקודת התחלה.  מאותו הרגע הוא החליט להפיץ, ולקדם, ולהילחם בשביל, רעיון שנשמע בבת אחת גם דבילי וגם מהפכני:  יום אחד שבו אף אחד לא נלחם באף אחד, וכולם, רצוי, משקיעים את האנרגיה המבוזבזת הזאת במשהו אחר, מועיל יותר.  את ה"יום האחד של שלום" שלו הוא החליט להציב ב-21 בספטמבר.  הוא התעקש והשקיע, דפק על דלתות ושיכנע אנשים והחתים אנשים וזכה בליבם של אנשים, ובסופו של דבר הצליח, בהצבעה אחת גורלית, להביא את כל 193 המדינות החברות באו"ם – אפילו ישראל – להצביע פה אחד על המחויבות ליום האחד של שלום הזה.  אבל ההצבעה הזו קרתה ב-9 בספטמבר 2001, ויומיים אחר כך העולם כולו השתנה.  גילי לא וויתר והצליח להגיע להישגים מרשימים והוא ממשיך לחלום, ביחד עם יותר ויותר אנשים, על היום האחד של שלום הזה.  והוא יתרחש, אם לא יקרה שוב שום דבר קטסטרופלי, ב-21 בספטמבר 2012.  אתם יכולים להמשיך ולקרוא על ג'רמי גילי, ועל הארגון שהקים, ועל היום הזה ומה שאתם יכולים לעשות בשבילו, כאן.  וגם אפשר לראות את שני הסרטים התיעודיים שגילי ביים והפיק (שבאחד מהם לפחות מככב שמעון פרס), כאן וכאן.

3.  מיד מתיקות

א.  הסוף

R.E.M. סיימו את החיים המוזיקליים המשותפים שלהם מאד בדומה לדרך שבה הם חיו אותם – בשקט,  רחוק מהאורות הבוהקים של ההצלחה הגדולה.  הם לא כינסו מסיבת עיתונאים, לא הודיעו על מסע הופעות של פרידה, לא יזמו בוקס סט מפואר (אם כי קרוב לוודאי שוורנר ידאגו לזה בעצמם), ואפילו האוסף המקיף שמתוכנן לצאת בנובמבר, שעליו הלהקה שקדה לפני שהודיעה על הפירוק, נראה כאילו הוא יוצא בדרך אגב.  הם פרסמו הודעה – פסקה אחת, שאם לא קוראים אותה לאט ובזהירות, ואם מתעלמים מהכותרת – "R.E.M. סוגרים את הבסטה" – אפשר לפספס את העובדה שהם מתפרקים.  מאוחר יותר, כשהיה לכל העולם זמן לחשוב ולעכל, כל אחד משלושת החברים הנותרים הוסיפו דברים משל עצמם.   בסופו של דבר, אלו לא היו R.E.M. שהתפתחו וגדלו והפכו להיות מפלצת המיינסטרים שהיו בסופו של דבר, זה היה העולם שהלך והרגיל את עצמו אליהם.  הם המשיכו לעשות את המוזיקה שלהם, בדרך שלהם, להופיע על במות קטנות במועדונים קטנים באת'נס, ג'ורג'יה, אבל הבמות הלכו וגדלו, והקהלים הלכו וגדלו ומהר מאד אנשים בכל מיני חלקים רחוקים של העולם ידעו את השמות של השירים שלהם, לפעמים לא בצורה הנכונה.

ובכל זאת, היו מעטים שהופתעו מההודעה הצנועה הזו של R.E.M.  האגדה האורבנית ששררה מסביבם סיפרה שיש מספר שמופיע באיזשהו מקום על עטיפת האלבומים שלהם שהובילו ל-"Green", וכשהספירה הזו תגיע לאפס, הלהקה תתפרק.  הספירה לאחור הזו הגיעה בדיוק עד לרגע שבו הלהקה הפכה להיות סיפור ההצלחה שהיא היתה אמורה להיות כל אותו הזמן, אבל בעצם, ספירה לאחור אמיתית התחילה אחרי שביל ברי עזב את הלהקה.   שמונים מיליון דולר, היה הסכום שוורנר מיוזיק נקבה בו כדי שהלהקה תמשיך ותקליט ותוציא אלבומים ותופיע ותמשיך להיות סיפור ההצלחה שהיתה עד אז, ו-R.E.M. לא יכלו שלא להרשות לעצמם לא להיענות.  הם הוציאו את "Up", שהיה מבריק, ואת "Reveal", שהיה שונה לחלוטין ונשמע כמו בהיה ארוכה מאד בשמש.  ואחר כך הם הוציאו את "Around the Sun", שהיה אנמי וחיוור כמו משהו שלא היה קרוב בשום שלב לשמש, ואת "Accelerate", שנשמע כמו אחיו הגדול והמופרע של "Monster", ואת "Collapse Into Now", שאני עדיין מחפש איפה מסתתר בו הדבר שכולם מתלהבים ממנו.  ועם חמשת האלבומים האלה הגיע הזמן של R.E.M. להביט אחורה, שם ניצבת קריירה מפוארת שלהם שגם הרגעים הנמוכים שבה הם רגעים שצריך להתגאות בהם.  ולהביט קדימה, שם, אולי – יש עוד כמה אלבומים ועוד כמה סיבובי הופעות, אבל אין את חדוות היצירה שניפחה את המפרשים שלהם לאורך כל הדרך הזו, ופיטר באק, בפסקה שכתב הוא על פירוק הלהקה, היה מעדיף לפנות את הבמה ולעמוד בחושך, נגד הקיר בחלק האחורי של המועדון, ולהקשיב ללהקות של בני 19 על הבמה שמנסות לעצב את העולם מחדש.  עכשיו תורן.

ב.  ההתחלה

R.E.M. ואני נולדנו באותה שנה, אבל אני לא ליוויתי אותם מהרגעים הראשונים שלהם. גם במקרה של R.E.M., היו להם חיים מוזיקליים שלמים לפני האלבום שבו אני למדתי להכיר אותם – אותו אלבום שחשף את הלהקה, בעצם, לכל מי שלא הכיר אותה עד אותו הרגע, וגם במקרה של R.E.M., החיים המוזיקליים האחרים האלה, בחברת התקליטים IRS, היו בארץ אחרת, כזו שהמעבר אליה כרוך בסיכון שצריך לחשוב ולהתלבט ולהחליט אם לקחת אותו.  בסופו של דבר, הקפיצה היתה קלה ולא רחוקה במיוחד.  האלבום שבחרתי להתחיל בו היה "Lifes Rich Pageant", עם חצי פניו של ביל ברי מציצים מהעטיפה, ואני אפילו כבר לא זוכר למה.  על הצד האחורי של העטיפה היתה רשימת שירים מנותקת כמעט לחלוטין מהמציאות שהתנגנה בדיסק כשהוא הונח על המגש ונדחף אל תוך המערכת, ואני כתבתי בפתק קטן, אחרי ההאזנה הראשונה, את רשימת השירים האמיתית והדבקתי אותה מהצד השני.  "Superman", גרסת הכיסוי שמשלבת בצורה אולטימטיבית את הקול הנמוך יחסית של סטייפ וזה הגבוה יחסית של מייק מילס, והקטע האינסטרומנטלי ששנים אחר כך למדתי ששמו "Underneath the Bunker", נעלמו לגמרי מהרשימה ההיא.  כל שאר השירים היו מבולגנים ככל שאפשר היה לבלגן אותם.  לחלק משמות השירים לא היה מקום במלבן הצר שהוקדש לרשימת השירים, וחלק מהקסם של האלבום הזה – ושל כל האלבומים האחרים של R.E.M. מאותה תקופה – היה חוסר הסדר הבולט בכל מה שהיה קשור בעטיפה ובעיצוב, כאילו שהלהקה לא יכלה לחכות שהשירים ימצאו את דרכם אל אוזניהם של המאזינים, ותוך כדי נסיונות העיצוב והאריזה המזורזים עשתה כמה טעויות שלא היה אפשר לתקן אחר כך.   מאוחר יותר באו אלבומים משני הצדדים הכרונולוגיים של האלבום הזה, וגם אחרי שראיתי אותם, סוף סוף, בהופעה חיה, ארבעה אנשים קטנים במיוחד במרחק גדול ממני עושים רעש נפלא שלא כל האנשים בקהל ידעו איך לעכל, וגם אחרי, שנתיים אחרי, שביל ברי החליט שיהיה לו יותר קל ויותר רגוע להיות חקלאי, בעצם, מלהיות מתופף של להקת רוק שמכירים בכל העולם, וגם אחרי שהלהקה המשיכה בלעדיו והוציאה חמישה אלבומים נוספים – חמישה שעליהם התחייבה ועליהם קיבלה את הסכום הכי גדול מראש שלהקה יכולה היתה לקבל מחברת תקליטים עד אז, ורק לקראת סוף הדרך החלטתי לעזוב את היד שלהם ולנסות להמשיך בעצמי אל תוך הסבך הזה של עולם מוזיקלי שהוא לא R.E.M..  הם לא התפשרו בשום שלב.  הם לא עשו מוזיקה שנעימה בהכרח לאוזן ולא מוזיקה שהייתי מצפה מהם שיעשו.  הם היו יכולים להמשיך ולשחזר את ההצלחה שלהם, להוציא פעם אחת תואם "Out of Time" ופעם אחת "Automatic for the People", לסירוגין, עד שהיו פורשים בשיבה טובה, וכולנו היינו מכירים להם תודה כי כל מה שהם עשו בעצם מילא את החיים שלנו בעוד מוזיקה מהסוג שצריך לשמור, אבל הם העדיפו להתפתח ולהתפרץ לכל מיני דלתות שהיו כביכול נעולות בשבילם – גראנג', באלבום אחד;  סדרה של שירים כמעט מאולתרים, שביבים של הופעות מרחבי העולם שלוטשו והפכו ליהלומים באולפן אחר כך;  אלבום נסיוני מעט יותר אחד, ואחר כך עוד אחד, וחזרה לנתיב המיינסטרימי המנחם והבטוח, ואחר כך עוד אלבום אחד, אחרון, שבו הם חזרו בדיוק למקום שבו הם התחילו, והנה הם שוב יכולים להרגיש בבית על במה קטנה, באיזה מועדון באת'נס, ג'ורג'יה, ממצמצים נגד האורות הבוהקים כאילו לא עבר כל כך הרבה זמן.

ג.  האמצעים

בסופו של דבר,  מסלול החיים של להקות כמו R.E.M., שממשיכות ועושות בשקט ובדבקות את מה שאמרו שיעשו כל הזמן הזה, הוא לא מאד מעניין.  להקות כמו R.E.M. עושות מוזיקה נפלאה, לא ביוגרפיות נפלאות.  ולמעט גביע יוגורט אחד שנזרק על דיילת לא מוכנה, ולמעט פרשת היעלמות קצרה בתל אביב, ולמעט אירוע רפואי חמור על במה, באמצע הופעה (ועוד אחד, ועוד אחד, בעצם), לא קרה הרבה בחיים הכרונולוגיים של R.E.M.  אבל בחיים המוזיקליים, קרה המון, כל הזמן.  הנה עשר נקודות פתיחה טובות למי שרק עכשיו, כשהמים שקטים ואפשר להיכנס, רוצה להתחיל:

1   Fretless – הלהיטים הם לא חכמה.  כל אחד מהם הוא עוגן למשהו מוכר ואהוב באלבום שיש בו הרבה מה להציע מעבר לשירים האלה, אבל שיר כמו Fretless הוא בדיוק האבן הלא יציבה שעליה כדאי לשים את הרגל כדי לנסות לאמוד את יכולת המעבר בנהר הקוצף הזה.  שיר שהוקלט בין התקופה של "Out of Time" לתקופה של "Automatic for the People" ומסמל בדיוק את הגשר המוזיקלי בין שני האלבומים האלה, הוא מין נווד כזה שלא נמצא בשום אלבום פרט לפסקול הסרט שלו תרמה הלהקה את השיר – "עד סוף העולם" – שהבמאי שלו, ווים וונדרס, הוא מין קוסם בכל מה שקשור בפסקולים ובאספקטים המוזיקליים של הסרטים שלו, מפני שהוא מצליח, שוב ושוב, לגרום למוזיקאים שברומו של עולם, כמו R.E.M. ושותפיהם לסופרסטאריות וֹוֹU2, להעניק לו שירים בלעדיים שלא נמצאים (לפחות בנקודה שבה הסרט יוצא), בשום מקום אחר.

2   Diminished – אנחנו קופצים קדימה, הרבה קדימה, לאלבום הראשון שהלהקה מוציאה בתור שלישיה, בלי המתופף ביל ברי שפרש. "אני מרגיש כמו אידיוט," הוא אמר בתגובה על האלבום הזה.  "אני עוזב והם מוציאים את האלבום הכי טוב שלהם."  ו-Up הוא באמת אלבום יוצא דופן.  לא הכי טוב, לדעתי, אבל עדיין כזה שמכיל כמות נדירה של שירים מצוינים, ושונים, כאלה שלא בהכרח הייתם מצפים מ-R.E.M. להקליט.  אפילו השיר הכי בנאלי באלבום, בעיניי, שכשהיה גמור נשמע כל כך דומה לשיר של לאונרד כהן שהלהקה היתה חייבת לתת לו קרדיט על הכתיבה, מחזיק בתוכו קסם מסוים שאי אפשר להסביר.  השירים של R.E.M. שמדברים על אנשים שנמצאים באיזשהו שפל בחיים שלהם הם אלו שמהדהדים הכי רחוק, ולאורך הזמן הרב ביותר, וזה, אולי על מישהו שניצב בפני משפט לא צודק על פשע שלא ביצע, מהדהד יותר מהרבה דברים אחרים שעשו באותה תקופה.

3   Country Feedback –   השיר הזה, שמתנהל בקצב ובמהירות של הדרום האמריקני, יכול, אולי צריך אפילו, להימשך לנצח.  ומי יודע – אולי אנחנו מצטרפים באמצע וגם הרבה אחרי שנעזוב ונמשיך לשירים אחרים, השיר הזה ימשיך להתנגן באיזשהו יקום מקביל שבו R.E.M.  לא התפרקה מעולם.

4   So Fast, So Numb –  כש-R.E.M. היו כבר מספיק גדולים כדי להשפיע על הדעה המוזיקלית של מי שהקשיב להם, הם דאגו לאסוף אל מתחת לכנפיים שלהם להקות אחרות, מצליחות אבל לא מאד מצליחות, שהן חשבו שכדאי שיצליחו יותר.  אחת מהלהקות האלה היתה רדיוהד, ש-R.E.M. לקחו איתם לסיבוב ההופעות של "Monster", ושאיתם רדיוהד ביקרו גם כאן ברמת גן.  בתמורה, הם קיבלו מרדיוהד את הרעיון להקליט, לפחות את החלקים הבסיסיים, של האלבום החדש שלהם, בדרכים, בין הופעה להופעה, ולהשלים אותם באולפן.  התוצאה של זה היתה האלבום האהוב עליי של R.E.M. – אולי למרות ואולי בזכות העובדה שהוא הכי פחות משויף ומהוקצע מכל האלבומים שלהם.  זה לא בהכרח השיר הכי טוב באלבום, יש הרבה שירים אחרים שיש להם את טביעת האוזן הטבעית יותר של R.E.M. מבחינתי, אבל זה שיר שמושך אותי כמו מגנט כל פעם שאני מתקרב לאלבום.  אין הסבר – ולא צריך.

5   Feeling Gravitys Pull –  השיר הזה נמכר לי בתור שיר שאפשר לשמוע בתוכו את השם שלו.  ומה, צדקו.  שם השיר, אגב, הוא לא טעות כתיב מצידי.  ל-R.E.M. היתה בעיה לאורך כל הקריירה שלהם עם הפסיק הזה שמפריד בין מילים לבין ה-s שלהן.

6   Boxcars (Carnival of Sorts) – ועכשיו בחזרה לתחילת הדרך שלהם.  האי.פי. הראשון, שכל מי שרכש אותו, והניח אותו על הפטיפון, הרגיש את הרוח הרעננה שמנשבת ברחבי החדר, ברחבי העיר, ברחבי העולם.  אפשר לשמוע ניצוצות של זה בשירים המאוחרים שלהם – אבל אף פעם לא בדיוק את אותה הרוח.

7   Funtime –  ל-R.E.M. היה מאז ומתמיד טעם מצוין בכל מה שקשור לגרסאות כיסוי, אבל חוסר מזל משווע בכל מה שקשור לבלעדיות על גרסאות הכיסוי האלה.  אחרי שהקליטו את "Love is All Around" ואפילו ביצעו אותו בהופעת ה-"Unplugged" שלהם, Wet Wet Wet הפכו אותו ללהיט.  אחרי שהקליטו את "I Will Survive" בשביל סינגל חג המולד המסורתי שלהם, Cake הוציאו גרסה מוצלחת יותר.  ואחרי (הרבה אחרי, למעשה), שהקליטו את גרסת הכיסוי הזו, לאיגי פופ, בוי ג'ורג' הוציא גרסה מעט יותר מוזרה ומעט יותר חללית.  ומעט יותר מצליחה, כמובן.

8   I'll Take the Rain – בנוסף לכל שאר הדברים שהם עשו בלי לעשות מזה יותר מדי עניין, R.E.M. גם היו סוג של חלוצים בהרבה דברים שהיו קשורים ביכולת לתקשר מבחינה מוזיקלית עם קהל המעריצים בעולם שבו האינטרנט הוא דרך התקשורת המועדפת.  האתר שלהם, שבו היתה להם, לפעמים, אינטראקציה ישירה עם הקהל שלהם, ושבו מישהו מטעמם, לפחות, טרח לעדכן ולשנות ולהוסיף ולהרחיב כל הזמן, היה קיים כמעט מרגע שהיה אפשר ליצור אתר בסדר גודל כזה.  וכשיצא האלבום השני שלהם כשלישיה, בזמן שמעט אמנים אחרים עשו את זה, R.E.M. נתנו את כל האלבום להאזנה באתר, מעט לפני שיצא באופן רשמי.  אני, כמעריץ ממושמע, הלכתי והקשבתי.  פעם אחת, ואז עוד פעם, ועוד פעם.  נדהם שגם אחרי כל כך הרבה שנים וכל כך הרבה אלבומים הם עדיין מסוגלים להוציא משהו כל כך שונה שכל כך עשוי במקשה אחת בתור עצמו.

9   Low – נקודת ההתחלה שלי עם R.E.M.   עד אותה הנקודה, R.E.M. היו רק איזשהו שם אמורפי של להקה אלטרנטיבית שאנשים הזכירו.  מרגע ששמעתי את השיר הזה, לא רק ידעתי שאני אוהב את R.E.M., ידעתי גם שאני הולך להיות מוזיקאי.

10  The Unseen Power of the Picket Fence – יש מעט מאד להקות, אחרי הכל, שיכולות לומר שכתבו עליהן שירים.  Pavement, באחד מהשירים המוצלחים יותר שלהם, מתוודים על האהבה שלהם ל-R.E.M. ועל חוסר החיבה שלהם לשיר מ-"Reckoning".

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא –  על שבט של פיגמים עם שמיעה יוצאת דופן ועל חלק פחות נעים של הקדמה שמפריע להם.