תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

אוקטובר 2021
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

Tags

בלוגרול

Steve Harley and Cockney Rebel

1. לפני הכל

הגוספל ואני רוצים לנצל את ההזדמנות, באיחור אופנתי קל של סופשבוע ועוד יום, לאחל לכם שנה טובה ומוצלחת – שנה של הרבה מוזיקה מתאימה ומעט דיבורים מיותרים, של מעשים ושינויים.

2.  השיר הכי משמח בעולם (בשבילי, בכל אופן)

חובב מוזיקה צריך שיהיו לו תשובות מוכנות, לכל מקרה שלא יהיה, לכל שאלה שקשורה להחלטה מוזיקלית חשובה. מי הלהקה שגרמה לך לרצות להיות מוזיקאי? יש. האלבום האהוב? מוכן. שיר אהוב? גם כן. רשימה של עשרה אלבומים שהכי חשובים בעיניי בדיסקיה שלי? קצת מאמץ להיזכר, אבל גם זה שם, רק ממתין שאנקה ממנו את האבק. עם הזמן, אני אוסף לעצמי החלטות יותר ויותר אזוטריות, מכין את עצמי לכדורים המסובבים המתבקשים, להנחתות. השאלות כבר מוכנות, חלקן ממתינות ריקות, מדי פעם איזשהו שיר נדחף לשם, כדי לראות אם יתאים. מדי פעם משהו נתפס.
לגבי השיר שהכי משמח אותי לשמוע – זה שהופך אותי לשמח מיד, כשאני מרגיש רע, ידעתי כמעט מיד כשהכרתי אותו. אבל ההיכרות היתה שטחית והשמחה היתה לא מתוכננת – מדי פעם, השיר הזה מצא את עצמו ברדיו או בטלוויזיה, ואני הייתי מוצא את עצמי עם כמה דקות של התעלות. עברו כמה שנים טובות לפני שהבנתי שאני יכול לייצר את השמחה הזאת, את כמה הדקות האלה של התעלות, בעצמי.
בדקות שמסיימות את המשמרת השניה בחנות הדיסקים, העולם כאילו השלים עם העובדה שהחנות הולכת להיסגר, מיישר קו עם הרצון שלנו לסיים את המשמרת בצורה רגועה. פחות ופחות קונים נכנסו – בשעות כאלה, בעצם, מי מסתובב בקניון? ואנחנו היינו מסדרים את הסידורים האחרונים, מסכמים, מנסים למצוא איך עוד להעביר את הזמן. אני לא זוכר מי מאיתנו זה היה, שחשב על להתחיל את המסורת הזו, אבל היא התחילה בכל מקרה. רגע לפני שניתקנו את המוזיקה שהתנגנה במערכת הכריזה של החנות כל היום, והשארנו את החנות בדממה של רגעים אחרונים, מישהו מאיתנו ניגש למדף הנכון ושלף משם את השיר הזה, שכמעט כולם מכירים – מהאלבום השלישי של Steve Harley & Cockney Rebel, זה שבו הוא התעקש להכניס את השם שלו לפני שם הלהקה, וזה שהפך, בזכות השיר הזה, למצליח ביותר של הלהקה.
הדיסק, שנושא את אותה התמונה כמו העטיפה שלו – סטיב הארלי שולח יד למצלמה דמיונית, מאיים על הצלם באנונימיות – מונח על מגש הדיסקים וזה נדחף פנימה, ותוך כמה שניות עולים ממערכת הכריזה הצלילים הפותחים המוכרים, האקורדים האקוסטיים האלה שנשמעים כמו עכביש שמטפס במעלה קיר כדי להשקיף על מה שמתרחש מעבר לו באיזה סרט מצויר, והבית הראשון נפתח וסטיב הארלי שוטח את משנתו בצלילים לונדוניים ארוכים.   המילים, הסתבר לי מאוחר הרבה יותר, לא כוונו למישהי ספציפית שבבואה היתה עשויה לגרום להארלי לחייך, אלא, כמו בכל השירים הטובים, הסתירו מאחוריהן דברים הרבה יותר עמוקים ואפלים.  אולי קצת פחות עמוקים, אולי קצת פחות אפלים – סטיב הארלי כתב את השיר בתור סוג של נקמה בחבריו ללהקה לשעבר.  לפני שהאלבום שמכיל את השיר הזה יצא, הלהקה שהארלי היה הסולן והמנהיג שלה נקראה Cockney Rebel, בלי צורך בשמו לפניה.  אחרי שני אלבומים שזכו להצלחה צנועה באנגליה אפופת הגלאם של התקופה שבה האלבומים האלה יצאו, חברי הלהקה המשיכו בעקשנות לסרב להאמין שסטיב הארלי יודע בדיוק מה צריך לעשות כדי להביא אותם להצלחה בינלאומית.  כשהגיע הזמן להקליט את האלבום השלישי, הם פשוט לא התייצבו לאולפן.  סטיב הארלי חזר הביתה, כדי לאסוף את עצמו, את המחשבות שלו ואת התכניות שלו, משך בכתפיו והקים להקה חדשה.  הוא השאיר את שם הלהקה, והוסיף את שמו שלו כדי לקבע את השם ולהבהיר לכל הנוגעים בדבר שהוא המנהיג הבלתי מעורער של הלהקה, לקח איתו חבר אחד מהלהקה (סטוארט אליוט, המתופף, שבאופן מאד לא ספיינל טאפי הוא עדיין החבר היחיד בלהקה מלבד הארלי שהחזיק מעמד מאז ההרכב הראשון) והקליט את האלבום מחדש עם הלהקה הזו (או בלי הלהקה, שהוא לקח רק להופעות שאחרי, אם מקשיבים לקולות אחרים).  הוא גם שידרג את טכנאי ההקלטות והמפיק – מג'ף אמריק, שהקליט כמה מהאלבומים של הביטלס, הוא עבר לאלן פרסונס, שהקליט לא רק את Abbey Road, אלא גם את Dark Side of the Moon של פינק פלויד.   השיר, בתור אצבע משולשת מונפת לחברי הלהקה הקודמים שלא המשיכו איתו ולפי דרכו, היה מוצלח במיוחד ככזה.  הוא מכר מעל מיליון עותקים ברחבי העולם והגיע למקום הראשון באנגליה ובאירלנד, ובעוד כמה מקומות שבהם המקום הראשון במצעד, והמצעד עצמו, לא כאלה חשובים.  בארצות הברית הוא זכה להצלחה צנועה יותר, אבל ההצלחה שלו ושל הלהקה היתה צנועה יחסית בארצות הברית לאורך כל הקריירה שלהם.   אחר כך היו עוד שני להיטים, פחות מצליחים ופחות מוצלחים מזה, ואחר כך סטיב הארלי דעך, מדי פעם מבליח למספר הזדמנויות שהיה לו חוסר המזל לא לממש – הוא זה ששר בשיר הנושא של "פנטום האופרה", שהוקלט הרבה לפני שהמחזמר עלה לבמה, אבל היה צריך לוותר על התפקיד לטובת מייקל קרופורד.  הוא ממשיך להופיע ולהקליט, אמנם, עם הגלגול השלישי של הלהקה שלו וממשיך לשיר את השיר הזה עם חיוך גדול, יחסית, על הפנים, בזמן ששאר חברי הלהקה שאליהם הוא פונה נמצאים, קרוב לוודאי, במקומות אחרים לגמרי בחיים (אחד מהם כבר לא, אמנם – הוא היה מנוסעי טיסת פאן אם שפוצצה על ידי טרוריסטים לוביים מעל שמי לוקרבי ב-1988).

ואני, מצידי, אמשיך להעמיד פנים שהקונטקסט של השיר הזה לא קיים ושהוא באמת שיר שנכתב מתוך איזושהי שמחה פנימית של מי שכתב אותו, איזושהי הכרת תודה, וקצת מהשמחה הזו תעבור גם אליי בכל פעם שאני אשמע את השיר הזה מתנגן – ומי יודע, אולי יום אחד אחליט לשחזר לעצמי את המסורת ולשים את השיר הזה כל יום כשהערב דועך ומפנה את המקום שלו ללילה, והחיים נהיים שקטים יותר, מתוך הכרה בעובדה שסוף היום מגיע.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – תאריך היציאה של הסרט הזה, יום חג המולד, כבר קצת הורס אותו.  אבל אני מקווה שמפיקי הסרט יעשו כמה שפחות כדי להרוס לי את אחד מהספרים הכי טובים שאי פעם קראתי, שמכיל את אחד מהסופים הכי טובים, שלא מכיל אפילו מילה אחת.

תגובה