תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

Tags

בלוגרול

פיטר גבריאל מנענע את העץ

1. לפני הכל

בפינת המתים המוזיקליים השבוע: ברט יאנש, מחלוצי הפולק האנגלי, ומוזיקאי שעדיין לא הקשבתי לו במידה שהייתי צריך, נפטר בגיל 67 מסרטן.

2. מוות מחוץ לקופסה

דווקא היעדר הדברים הכתובים בתקשורת ביום שבו סטיב ג׳ובס מת לא הפתיע אותי. התקשורת הרי עסקה בלהספיד אותו מהרגע שהתפטר מהמשרה הגבוהה ביותר ב״אפל״. אבל השקט היחסי, העובדה שההודעה על מותו תפסה את הכותרת הראשית לזמן קצר מאד וכמעט מיד פינתה אותה לטובת המתמחים והכלכלה העקלקלה, הסתבר שהיה תוצאה של הלם. כי בימים שאחר כך, במיוחד בסוף השבוע שאחר כך, כלי התקשורת התמלאו בהספדים ובסיכומים ובהצהרות, כאלה שקראו לו מהפכן, כאלה שהביכו והרגיזו אנשים אחרים, שהיה להם קושי להבין את הקשר המוזר הזה בין צרכנים לאדם שרוצה, בסך הכל, לעשות מהם עוד כסף. התמלאו עד כדי כך שקשה לי לחשוב מה אני יכול להוסיף שלא יישמע קלישאתי וחוזר על עצמו ומיותר. אבל אני יכול לומר רק מה שאני מרגיש. ומה שאני מרגיש הוא שאיבדתי מנטור. אמנם כזה שלא הכיר אותי מעולם ושאני לעולם לא אכיר, אבל עדיין – הרבה מאפיינים בחיים שלי אני חייב לתפיסת העולם הטכנולוגית והשיווקית שלו. היכולת לחשוב כל כך מחוץ לקופסה, שמביאה את ההבנה שלפעמים הקופסא לא נחוצה. היכולת להבין שגם אם מה שיש בתוך הקנקן הוא הדבר המוצלח ביותר, הקנקן עדיין צריך להיות יפה. את התובנות הכלליות, האמורפיות יותר שלו, עוד לא התחלתי ליישם. אני עדיין לא מתייחס לכל יום כאילו הוא היום האחרון שלי כאן. אני עדיין לא מתייחס למוות בתור סידור טוב של החיים. אבל אולי גם זה יבוא, בזמן שבו הדברים האלה יהיו רלוונטיים יותר. מכל ההספדים שג׳ובס קיבל ביום שבו מת, דווקא זה של נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, רק הנשיא השני בהסטוריה של המדינה שלו שהיה טורח להתייחס לזה, היה הקולע ביותר. עובדה – אני כותב את המילים האלה על מכשיר שהוא המציא. מאוחר יותר היום אפבלש אותן על מכשיר שהוא המציא, וחלק מכם יקראו אותן על מכשיר שהוא המציא, וכולם עושים את החיים שלנו קלים יותר. נוח בשלום על משכבך, סטיב. הרווחת את זה.

3. אל תפחד לבכות ממה שאתה רואה. השחקנים הלכו, עכשיו זה רק אתה ואני

מבין מגוון האמנים שנחים בחיקה החם של המיינסטרים, פיטר גבריאל הוא אחד מהבודדים שבמאזניים שמחזיקים בצד אחד אלבומים של חומר מקורי ובצד השני אוספים שלהם, הכף לא נוטה לטובת האוספים עדיין. אז נכון, יש לו כמה וכמה אלבומי הופעות – אבל ההופעות שלו ראויות שיישמרו באלבומים מיוחדים. וחלק מהאלבומים שלו הם פרויקטים מיוחדים – פסקולים, משחקי מחשב, מיצגים אינטראקטיביים, אבל בכל זאת יש רק שני אוספים תחת אמתחתו. האחד נקרא ״Hit", ברוח האלבומים המאוחרים יותר שלו בעלי השם של ההברה האחת, והוא כפול, ומקיף יותר ומכסה פרק זמן שבמסגרתו פיטר גבריאל הוציא עוד שני אלבומים, והשני, המועדף עליי, נקרא ״Shaking the Tree". הוא צנוע יותר – רק אלבום אחד ואף לא מהדורה מיוחדת כפולה שאני יודע עליה לרפואה. הוא מכיל שישה עשר שירים, וכמה שירים, אם אמת המידה היא מידת הפרסום של השיר ומרכזיותו בקריירה של גבריאל, בולטים בחסרונם. אבל האלבום הזה הוא שער הרבה יותר יעיל והרבה יותר מזמין ליצירה של גבריאל מכמה סיבות, והראשונה והחשובה בהן היא שגבריאל נמצא בכל צליל וצליל באלבום הזה. הוא הרכיב אותו, בעצמו, מהשירים שרצה לבחור כדי לספר את הסיפור שלו, והם כולם מרכיבים סיפור. הסיפור מתחיל בנקודה ההגיונית לאוספים ממצים – הסינגל הראשון של פיטר גבריאל, שלקוח באופן טבעי מהאלבום הראשון ומספר את הדרך החוצה של גבריאל מהלהקה שהוביל עד לתחילת קריירת הסולו שלו. אבל הסדר הכרונולוגי מתחיל ונגמר שם. הוא אמנם ממשיך בשיר מוקדם, ״I Don't Remember", אבל הכאוס שמסיים את השיר מתנקז לתוך ״Sledgehammer", אולי השיר הכי מפורסם שלו ואבן המידה שלפיה כל הווידאוקליפים האחרים שופטים את עצמם, שלקוח מתוך אלבום האולפן האחרון שגבריאל הוציא לפני האוסף הזה, ״So״. משם גבריאל מוביל אותנו בשביל שמורכב בעיקר מהליכה בפרקי דרך אפלים – המוזיקה של גבריאל, במיוחד זאת שמובאת כדוגמה כאן, היא לא שמחה, וגם במקרים הנדירים שהיא שמחה, כמו ב-״Big Time" שמחכה לקראת סוף האלבום, היא מסתירה מאחוריה ביקורת, או לעג או סוריאליזם (״והגיהנום שלי יהיה גיהנום גדול,״ הוא שר לקראת סופו של שיר שבו הוא מפרט, בדמותו של איזה איל הון אמריקני, את כל הדברים שהופכים אותו לגדול יותר. ״ואני איכנס מהדלת הראשית.״). מוזיקה מסודרת בשורות של פעמונים שחבלים עבים מושכים אותם, וכל אמן מחליט, לפעמים בשלבים שונים של הקריירה שלו, באילו חבלים למשוך. גבריאל בוחר למשוך, בחלקים נרחבים של הקריירה שלו, בחבלים שגורמים לעצב לפעום, ואחרי שזה קורה, למחשבות שלנו לנסות להבין את הנושאים שהוא מדבר עליהם. האזנה קרובה לאלבום האוסף הזה, אחרי שנים שהוא הונח במגשי דיסקים ומתקני קלטות רחוקים, גילתה לי הרבה רבדים של השירים שלו שלא יכולתי לשמוע קודם – "Family Snapshot", למשל, שבו גבריאל משתף פעולה עם המחליף שלו בג׳נסיס, פיל קולינס, מספר על התנקשות מנקודת המבט של המתנקש (הרמזים שגבריאל מפזר לאורך השיר מצביעים על קנדי ועל לי הארווי אוסוולד, אבל גבריאל סיפר בראיונות על השראה ממתנקש אחר, של מושל אמריקני, שלא הצליח); או ״San Jacinto", עם המילים הקריפטיות שלו שגבריאל מפזר רק מעט מהערפל שלהן כשהוא מספר בראיונות שהוא מדבר על הנסיון של האינדיאנים בארצות הברית להתמודד עם הקדמה שהאדם הלבן כפה עליהם. הצעה שהציע מישהו באתר שבו אנשים מפרשים שירים עלומים כאלה נשמעת מאד הגיונית אחרי שמקשיבים בזהירות למילים – אינדיאני זקן שמטפס על הר, סאן יסינטו, הנושא את שם השיר, ונותן לנחש להכיש אותו כדי למות בשלווה, רחוק מהעולם המתקדם. מאוחר יותר מופיע אחד מהשירים היפים ביותר של גבריאל, ״Don't Give Up", שבו קייט בוש מצילה את מה שדולי פרטון היתה יכולה להרוס. לכל אורך האלבום, אפשר לשמוע את הסגנון המוזיקלי הייחודי של גבריאל – לפעמים מה שמלווה אותו הוא ענן של מלודיה שקשה להתיר אותו כדי להבין ממה הוא מורכב, וגבריאל מניח עליו את השיר שלו, והכל נשמע כמו שהיה צריך להישמע מלכתחילה. לפעמים המלודיה מורכבת מבליל של כלים שכל אחד מהם תורם רק מעט למכלול, ובכל זאת השיר לא יכול להתקדם ולו בהיעדר אחד מהם. גבריאל משתדל לתת הזדמנות לכל אחד מהפנים שלו, כל אחד מהצעדים המוזיקליים שלו, באלבום הזה, כדי לאפשר לנו המאזינים לחוות את מלוא החוויה שלו. כמה מהשירים מהווים גשר ברור יותר לעיסוק שלו במוזיקת עולם לאורך הקריירה שלו – "Biko", שבו הוא מבכה במשך שש דקות את מותו של אחד ממנהיגי המחאה נגד האפרטהייד בדרום אפריקה, או "Shaking the Tree" שבו הוא מארח את יוסו נ׳דור, הזמר הסנגלי שהוא גילה וטיפח (לעולם המערבי, בכל אופן). מהפסקול הייחודי שלו ל״פיתוי האחרון של ישו״ הוא שולף דווקא את ״צער״, קטע שיש בו יותר יצירת אווירה מקטע מלודי שאפשר לנתק מהסרט, ומוסיף גרסה ערוכה אחרת, ישירה יותר וממהרת יותר של ״I Have the Touch".
אחרי האלבום הזה, בטווחי זמן ארוכים, גבריאל הוציא עוד שני אלבומי אולפן ״רגילים״, שאחד מהם לפחות הוסיף הרבה לקאנון המוזיקלי של גבריאל וחשף נופך הרבה יותר אישי ליצירה שלו, ולאחרונה הוא התחיל להביט אחורה שוב, הפעם משכתב את ההסטוריה המוזיקלית של אמנים אחרים ב-״Scratch My Back" ואת שלו עצמו במסע ההופעות עם תזמורת שלמה והאלבום שמלווה אותו, ״New Blood". הקריירה של גבריאל תמשיך ותהיה מפותלת ומעניינת ומלאה בעננים המלודיים שהוא מומחה בליצור, ויהיה בה מקום לאוסף אחד נוסף כזה לפחות שבו גבריאל מספר את סיפור ההמשך, שמאז ״So״. בינתיים, כדי להביט מאותה נקודה ואחורה אל הקריירה המוזיקלית של גבריאל, כדי לנווט את הדרך בה, האלבום הזה הוא גבעה מוצלחת במיוחד.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – סרט נחוץ על קווין קלאש, שאתם קרוב לוודאי מכירים בתור אלמו, או אולי בייבי סינקלייר.

תגובה