תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

יולי 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

Tags

בלוגרול

ארכיב עבור תגית R.E.M

הצד המואר של שנות ה-80: Japan, The Dream Academy, Prefab Sprout

1. לפני הכל

חדשות משמחות שקיבלתי לראשונה ממש בבלוג הזה מחברי הטוב עידו: Firewater, אחת מהלהקות האהובות עליי שיש בהרכב שלה נוכחות ישראלית כמעט מתמדת, מגיעה לישראל! זה יקרה בלבונטין 7, ב-20 וב-21 ביולי. הביקורות של חברים לקבוצת המיילים של הלהקה, שאני חבר לא מאד פעיל בה, אומרות שההרכב הנוכחי, שכולל את אורי כנרות בגיטרה ואת רעות רגב בטרומבון, וגם את אריק סאנקו מ-Skeleton Key בגיטרה נוספת, הוא הכי טוב של הלהקה עד עכשיו. את האלבום החדש שלהם, "The Golden Hour", אתם יכולים להשיג באוזן השלישית.

ומאותו מקור, שמועות עקשניות אומרות שבספטמבר ואוקטובר יבקרו אותנו גם ניק קייב וגם ליאונרד כהן. אני מקווה שהשמועות יתבררו כנכונות. יהיה משמח לראות כאן את ליאונרד כהן במה שמוגדר כסיבוב ההופעות האחרון שלו. וגם את ניק קייב ולהקתו במה שאני מקווה שהוא לא סיבוב ההופעות האחרון שלו בכלל. [במהלך כתיבת הפוסט הזה, השמועות לגבי ליאונרד כהן הפכו להיות רשמיות – 18 בספטמבר]

עוד להקה שהייתי שמח לראות כאן בקרוב, אף על פי שלא שמעתי שמועות על הגעתה לכאן או לכאן, היא REM. למה? מפני שבסיבוב ההופעות הנוכחי שלהם, שמלווה את האלבום האחרון והכנראה מוצלח "Accelerate", הם הולכים לבצע שירים מכל האלבומים שלהם. מ-"Murmur" ועד… "Accelerate", אני מניח – לפחות אחד מכל אחד, לפי מה שהם אומרים. ביום שלישי האחרון, למשל, בהופעה בצפון קרוליינה הם ביצעו את "Sitting Still" מתוך האלבום הראשון, ביחד עם שני המפיקים של שני האלבומים הראשונים – מיטש איסטר ודון דיקסון.

ואם זה עדיין מעניין מישהו – האלבום הבא של U2 ייצא באוקטובר. הלהקה מבטיחה בחיוך שבע רצון של אנשים שבונים עכשיו בניין ענקי בדבלין רק בשביל עצמם, שהדיסק ייצא על חתיכה עגולה של אלומיניום, בתוך קופסה מרובעת מפלסטיק, ואתם תשלמו כמה שהם יחליטו שתשלמו. מנהל הלהקה, פול מק'גינס, אומר שהלהקה תשתמש "בכל טכנולוגיה שתהיה קיימת בזמן הוצאת האלבום שתהפוך את יציאת האלבום הזה למעניינת". ואני אומר, שכדאי שבזמן הקרוב הם ישקיעו בדבר היחיד שעשוי להפוך יציאת אלבום של U2 בחמש השנים האחרונות למעניינת – בשירים עצמם.

2. הצד המואר של שנות ה-80 – שלוש להקות שפספסתם

בחצי הזה של השבוע אני רוצה להזכיר לכם שלוש להקות שעיקר פועלן היה בשנות ה-80, ויכול להיות שפספסתם מפני שאלה היו שנות ה-80. החלק הגדול של הלהקות המוצלחות יותר, אלו שלא הסתתרו מאחורי הסינתיסייזרים ובזה הסתכמה התרומה שלהם לעולם המוזיקה, המשיכו גם אחרי העשור הזה (וחלקן גם התחילו, בעצם, לפני העשור הזה). החלק הקטן יותר נבלע בתוך המוזיקה המאד ספציפית של העשור, ונעלם, או שזכה לגלגולים מחודשים בזכות הסולנים וחברים אחרים בלהקות. שלוש הלהקות הבאות הן קצת מזה וקצת מזה – שתיים שנעלמו כמעט לחלוטין, ואחת שהתגלגלה מחדש לסולן מאד מוכשר ורב פעלים, וקלידן שיש לו לפחות דבר אחד משותף עם ערן מיטלמן, נאמר.

Japan היא אחת מהלהקות שהתחילו בסוף שנות ה-70, ונעלמו בהדרגה לאורך שנות ה-80 – או בשלב מאד מוקדם שלהן. שני אחים – דיוויד וסטיבן באט,Japan החליטו להקים להקה ולשנות את השמות שלהם כדי להתאים לאורח החיים המוזיקלי שבחרו בו. דיוויד באט הפך לדיוויד סילוויאן, ולסולן הלהקה, וסטיבן באט הפך להיות סטיב ג'אנסן, המתופף. הם צירפו אליהם את מיק קארן, באסיסט, ואת ריצ'רד בארביירי, קלידן שמצא את דרכו אחר כך ל-Porcupine Tree, וההשפעות המוזיקליות (והוויזואליות) שלהם היו ברורות כבר באלבום הראשון, ב-1978 – דיוויד בואי ו-Roxy Music. הלהקה פנתה, בבת אחת, לשני כיוונים מוזיקליים – האחד, כיוון פופי וקליט יותר שהזכיר שירים מסוף שנות ה-70, בעיקר של להקות כמו Roxy Music, ושירים מתחילת שנות ה-80', של להקות אחרות שגם הן הושפעו מאותם מוזיקאים, כמו דוראן דוראן, למשל, שהושפעו בתורם גם מ-Japan. הכיוון השני היה נסיוני יותר, וכלל בעיקר מוזיקה אטמוספרית, מורכבת בעיקר מסינתיסייזרים ומנגינת הפרטלס בעלת הצליל הייחודי של מיק קארן (למרבה האירוניה, אחד מהשירים הנסיוניים יותר שלהם נקרא "Pop Song"). גם בשירים הפופיים יותר שלהם אפשר לזהות מאפיינים ייחודיים וקצת שונים מאלו של הלהקות האחרות – כמו "Gentlemen Take Polaroids" או "Quiet Life" או אפילו החידוש המסורתי לשיר משנות ה-60 (משהו שלהקות מהסוג של Japan לא היו יכולות לעבור את העשור הזה בלעדיו), "I Second That Emotion". ומצד שני, שירים כמו "Ghosts", שמורכב בעבודת פסיפס ממגוון הצלילים שריצ'רד בארביירי הצליח להוציא מהסינתיסייזרים שלו, ומהעזרה שקיבל מהקסילופון וכלים אחרים שניגנו חברי הלהקה האחרים. או "Night Porter" האפל והחרישי שסלל את הדרך לדור שלם של להקות אפלות וחרישיות. או השיר האחד שמצליח לשלב את שני העולמות המוזיקליים השונים של הלהקה – "Some Kind of Fool"', שדיוויד סילוויאן חידש בעצמו בשלב מאוחר יותר של הקריירה שלו, ושמצליח, על פני 7 הדקות וקצת שלו, להפגין את הבלבול וחוסר הבטחון, ואז מציאת נקודת האחיזה וההמשך, שמשתקפים במילים.

הלהקה הספיקה להתאחד שוב, לפני ששנות ה-80 הסתיימו, בשם אחר – Rain Tree Crow. הם הוציאו אלבום אחד בשם הזה, שהיה הרבה יותר נסיוני והרבה יותר מעניין מהחומר המוקדם שלהם, אבל לא המשיכו מעבר לאלבום האחד. דיוויד סילוויאן עצמו המשיך, גם בתוך שנות ה-80 וגם אחריהן, בקריירה עצמאית מוצלחת, במסגרתה הוא עבד עם רוברט פריפ, ריואיצ'י סקאמוטו (הוא כתב ושר את המילים למנגינת הנושא של "חג מולד שמח, מר לורנס" – "Forbidden Colours"), ועם דרק ביילי, לפני מותו של ביילי.

Dream Academy

עוד להקה – שיר אחד שלה, קרוב לוודאי שלא פספסתם במהלך שנות ה-80 – "Life in a Northern Town" של The Dream Academy היה להיט גדול בתחילת שנות ה-80 והוא נכלל ברוב האוספים המקיפים של העשור הזה שמכבדים את עצמם. השיר עצמו הוא מאד שונה משאר השירים של התקופה, גם מכיוון שהוא לא מכיל כמעט תופים – ובטח לא את המבנה של שיר פופ רגיל. גם בגלל המילים, שהן מחווה לניק דרייק – "Morning lasted all day," שהיה אמור להיות שם השיר, הוא עדיין אחד המשפטים האהובים עליי מתוך שירים משנות ה-80 (קטגוריה שיש בה כמות מסוימת של משפטים, בכל זאת). גם בגלל הנטיה של חברי הלהקה – גם ובעיקר בשירים אחרים – לכלול כמה שיותר כלים שלא מסתדרים עם התקופה: כלי נשיפה, כלי מיתר, טימפני. גם בגלל שהפזמון של השיר האחד, הבולט בייחודיותו הזה, לא מכיל ולו מילה אחת באנגלית.

מעבר לשיר האחד הזה, שהצליח מעבר למה שחברי הלהקה שיערו שיצליח, היו להם מעט מאד רגעי תהילה במהלך הקריירה הלא ארוכה שלהם. הם בחרו לחדש דווקא שיר מאותה תקופה – "Please, Please, Please Let Me Get What I Want" של הסמית'ס, וגם לו היתה הצלחה קטנה. כששנות ה-80 פינו את מקומן לשנות ה-90, והלהקה עדיין לא ראתה הצלחה ממשית, שניים משלושת חברי הלהקה החליטו לעזוב – וכל אחד מהשלושה ממשיך בקריירת סולו כזאת או אחרת עד היום. ניק ליירד-קלואוס, הסולן, גם סייע לכתוב את אחד מהשירים באלבום "The Division Bell" של פינק פלויד שיצא בשנת 1994, "Poles Apart".

אחרונה מבין שלוש הלהקות היא Prefab Sprout – "אני קרוב לוודאי כותב השירים הכי טוב בעולם", אמר פאדי מק'אלון, שהוא הסולן וכותב השירים שלPrefab Sprout הלהקה הזאת, ויש סיכוי סביר שהוא צודק. מספיק לשמוע את המילים שהוא כתב ל-"Blue Roses", שיר של ג'ימי נייל (זמר ושחקן בריטי שהוא כותב השירים העיקרי שלו), כדי להבין שמדובר פה באדם שיש לו מאגר בלתי נדלה של מטאפורות. הוא בטח מגדל אותן בעצמו. הלהקה הוקמה בתחילת שנות ה-80 וגם היא, כמו Japan, כוללת שני אחים – פאדי ומרטין מק'אלון, שהחליטו לשמור את השמות שלהם בכל זאת. ההצלחה שלהם, ויכולת כתיבת השירים ויצירת שירי הפופ הקרובים לשלמות של הסולן שלהם, באה לידי ביטוי כבר באלבום השני, "Steve McQueen" שהופק על ידי תומס דולבי – עוד אישיות מוזיקלית מוצלחת ונעלמת משנות ה-80. האלבום השלישי שלהם, "From Langley Park to Memphis", מכיל את שני הלהיטים הגדולים שלהם – "King of Rock'n'Roll", על הנקניקיות בלחמניות והצפרדעים הרוקדות על שפת הבריכה (באלבקרקי), שאת ההזדמנות הראשונה לראות אותם (ולשמוע את השיר) היתה לי בפינה של יואב קוטנר ב"זהו זה", ו-"Cars and Girls", שיר שהוא ביקורת על המילים של שירים של ברוס ספרינגסטין – "ברוסי חולם שהחיים הם דרך מהירה," פאדי מק'אלון כותב בתחילת השיר, "יותר מדי דרכים עוקפות את הדרך שלי – או שהן לא מתחילות בכלל."

Prefab Sprout לא נעלמו, בעצם, עד עכשיו. הם המשיכו להקליט, בהרכבים כאלה ואחרים, וב-2001 הם הוציאו את האלבום האחרון של חומר מקורי שלהם, שהוא בעיקר אלבום קאנטרי. פאדי מק'אלון, שהוציא מאז עוד אלבום סולו, מקליט פחות וכותב פחות, בעיקר בגלל המחלה הנדירה שלקה בה, שגרמה גם לראיה וגם לשמיעה שלו להידרדר. ב-2007, הוא הקליט כמה מהשירים של האלבום השני, וההצלחה הראשונה, של הלהקה, בגרסאות אקוסטיות, ואלו יצאו במקביל להוצאה המחודשת של האלבום.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – הסרט החדש של מ. נייט שמלאן מגיע לקולנוע! ויש בו טוויסט!

יום הולדת שמח, גוספל! (שנה ראשונה לבלוג שלי)

1. לפני הכל

בעוד שלושה ימים – ב-25 לחודש, הבלוג הזה יחגוג שנה לקיומו. או במילים אחרות, שנה שלמה מאז הפוסט הראשון. היות וזה דורש איזשהו סוג של חגיגה, או ציון דרך, הבלוג שלי ואני נותנים אחד לשני (וגם לכם, אלו שקוראים אותו) מתנה אחת קטנה ומתנה אחת גדולה. המתנה הקטנה, כאן למטה, היא הפיכת הפוסט השבוע למגלומני משהו (תוכלו להבין יותר אם פשוט תתגלגלו למטה). המתנה הגדולה תגיע בחלקים לאורך השבועות הקרובים – ככל שהזמן יאפשר לי, אני מתכוון לפרסם כאן גרסאות כיסוי לשירים נבחרים של אמנים נבחרים שכתבתי עליהם כאן. אל תגלו למי שזה לא יהיה שאוסף את התמלוגים שלהם. השירים, כמו שאני אכתוב גם כשהם ממש יהיו כאן, יבליחו למשך שבוע באיזשהו מקום וייעלמו ממש כלאחר שבאו. הישארו מכוונים והיו זריזים, ותוכלו לאסוף את כולם.

ואם בשירים, בחינם, ברשת עסקינן – מורפלקסיס, הוא בנימין איסתרליס, הוא חצי מהצמד שמנהל את הלייבל Hiss, מוציא להורדה חינמית אלבום שמכיל כל מיני חומרים ישנים ומעניינים שלו. את התענוג אפשר להוריד כאן.

עוד חברת תקליטים קורסת, במידה כזאת או אחרת, בגלל השינויים המהפכניים שקורים בתעשייה הזאת בשנים האחרונות – הפעם זאת TVT, פעם הבית של Nine Inch Nails והיום בעיקר של אמני היפ הופ כאלה ואחרים, וגם של The Polyphonic Spree , הודיעה על פשיטת רגל. מה שזה אומר, לפי ההודעה לעיתונות שלהם, זה לא הרבה – הם ימשיכו לפרסם ולקדם את האמנים שלהם ולהוציא מדי פעם אלבומים שלהם, אבל עם הרבה פחות כסף.
2. תחנות התרבות שלי

לרגל השנה הראשונה של הבלוג שלי החלטתי להיות מגלומני מהרגיל ולהקדיש את כל הפוסט השבוע לעצמי. אז ככה.

היה היה פעם, במוסף שבועי של מעריב שנקרא "תרבות מעריב" (זה היה בזמנים ההם שבהם היה אפשר לשים את המילים "תרבות" ו"מעריב" באותו מרחב גרפי וזה לא נראה מוזר), מדור שאני לא זוכר את השם שלו. אולי "תחנות תרבות". אני אקרא לו, לצורך העניין, "תחנות תרבות". המדור הזה, ששכן בדף האחרון של המוסף והוחלף במורד הזמן במדור של אדם ברוך, שלא היה פחות מעניין, הוקדש בכל שבוע לאושיית תרבות אחרת – סופר, מחזאי, מוזיקאי, הוגה דעות, איש קולנוע, שחקן תיאטרון, אמן – וביקש מהם לבחור את עשרת התחנות התרבותיות שעיצבו אותם כאמנים. הכותבים קיבלו יד חופשית לבחור את התחנות והדברים שכתבו הופיעו בעיתון כמו שהם. לא תמיד התחנות היו תרבותיות לחלוטין אבל הקשר ביניהן ובין העבודה הנוכחית של האמנים היה תמיד ברור. זאת היתה הזדמנות נדירה ללמוד על הדברים שהשפיעו על האנשים האלה, שינו אותם ושינו אותם בחזרה. הסיבה שאני מספר על כל זה היא, שאני מתכוון לעשות בדיוק את אותו הדבר כדרך לחגוג שנה לבלוג הזה – עשר תחנות תרבותיות, מוזיקליות – חמש הפעם וחמש בשבוע הבא. מי מכם שמכיר אותי כאמן, כמוזיקאי, או לחילופין מי שמכיר ומעריך את הטעם המוזיקלי שלי כמי שכותב את הבלוג הזה, עשוי להעריך את התחנות האלה. אם זה פחות ממעניין, כתבו לי בתגובות ואני אשתדל לא לעשות את זה בפעם הבאה שהבלוג יחגוג יומולדת

תחנה ראשונה: Queen – The Prophet's Song

Queen

בכל מה שקשור לסביבה, קל יחסית לזהות איזה ילד יתפתח להיות מוזיקאי ואיזה ילד לא. כשמושיבים ילד מול "איפה העוגה", למשל, יש סיכוי סביר שהוא לא יגדל להיות מוזיקאי. כשמושיבים ילד מול פטיפון ושמים לו אוזניות על הראש עם Night at the Opera של Queen, הסיכוי גדל קצת.

מבין כל השירים באלבום הנפלא הזה, שהברקים בו הם באדיבות אלוהים ולא נעשה בו שימוש אפילו בסינתיסייזר אחד, השיר שאני הכי אהבתי היה The Prophet's Song, השיר הכי ארוך של הלהקה – יותר ארוך אפילו מ-Bohemian Rhapsodey. מדי פעם הייתי מנסה לחפש על התקליט עצמו איפה השיר מתחיל ונגמר ומנסה להעביר את השיר להתחלה בחזרה – לא תמיד בהצלחה מרובה ולפעמים תוך רעשים שהיו עשויים להקדים את ההיפ הופ בשנה או שנתיים. הבומבסטיות, הקאנון, האלמנטים הקלאסיים בתוך שיר רוק עתיר סולואים, היו כולם דברים חדשים בשבילי – את שלושת האלבומים שקדמו לאלבום הזה גיליתי רק שנים אחר כך. האהבה ל-Queen, שהתחילה בסינגל 12 אינטש של Radio Ga Ga שאבא שלי רכש והשמיע לנו, והסתיימה ברכישה של כל האלבומים שלהם במהלך השנים ועוד אי אילו מרצ'נדייז שלא קשורים ממש למוזיקה (והצטלמות עם הפסל של פרדי מרקורי ב-Rock Circus ועוד כל מיני דברים מעריציים מביכים כאלה, התחילה במקום שבו מתחיל כל מעריץ של Queen – בצלילים הראשונים של קטע מוזיקלי שמוכיח, שוב ושוב ושוב, כמה ארבעת האנשים האלה מוכשרים.

תחנה שניה: R.E.M. – Low

REM

1991. עברתי את המסלול הרגיל לילדים חובבי מוזיקה – פסנתר, אורגן, אורגנית. עוד לא הגעתי לשלב של הרצון לנגן בגיטרה. באותה תקופה, טניס היה התחביב העיקרי שלי ובדרך חזרה מאימון, עם חבר, במכונית של אמא של החבר שלקחה אותי חזרה הביתה, שמעתי את השיר הזה. גם היום, כשאני חושב על זה, אני לא מבין למה השמיעו את השיר הזה בדיוק – זה לא היה אחד מהסינגלים מהאלבום "Out of Time" שיצא באותו הזמן, גם לא אחד מהשירים הקליטים או הרדיואיים יותר שם. אבל כשהשיר ניגן ברדיו, אני לא רציתי לצאת מהמכונית עד שהשיר נגמר. כשהשיר נגמר, הזמן התחלק, כמו רשימה על דף, למוזיקה שלפני Low והמוזיקה אחרי Low. השירים ששמעתי לפני כן היו פופיים, מסודרים, בעלי מבנה מסודר ושירה מסודרת ואקורדים מסודרים והרכבים מוזיקליים מסודרים. השיר הזה, אף על פי שהוא היה מאד דומה לשיר פופ רגיל מבחינת המבנה והשירה, היה שונה בכל כך הרבה מובנים אחרים. הבס והגיטרה החרישיים, שבקושי אפשר לשמוע אותם בתחילת השיר. התחינה השקטה שמטפסת ועולה במהלך השיר, של מייקל סטייפ, שהיא כל כך שונה מ"Losing My Religion", שהיה כבר להיט ענקי באותה תקופה, ועדיין היא כל כך דומה. והמילים – "I skipped the part about love / It seems so shallow and low". מילים מהסוג שאני מפחד לבדוק מה הן באמת אומרות מפני שזה עלול לא להיות זה. לא ידעתי את זה אז, אבל אני יודע את זה עכשיו – ברגע ההוא, כשהשיר נגמר והשדרן אמר איך קוראים ללהקה ואיך קוראים לשיר, ידעתי בפעם הראשונה שאני רוצה להיות מוזיקאי כשאהיה גדול. עברו מאז 16 שנים, ואני עדיין רוצה להיות מוזיקאי כשאהיה גדול.

תחנה שלישית: Radiohead – True Love Waits

Radiohead

את The Marching Band הקמתי באוגוסט 1998. ובין נקודת הזמן הזאת ליולי 2001, שזו הפעם הראשונה שהופעתי בתור The Marching Band, הקלטתי שלושה אלבומים ושני EPים ובדיוק סיימתי להקליט את האלבום הרביעי (Outreach, שיהיה האלבום הראשון של הלהקה שאנשים ממש יוכלו לקנות ולשמוע), אבל אף אחד חוץ ממשפחה וכמה חברים קרובים לא ממש זכה לשמוע על הלהקה. ביולי 2001 ניצלתי את העובדה ש"בימת הנוער", שהיא בעיקר מקום שלומדים בו תיאטרון ברחובות ומעלים בו הצגות (כל שכבה מעלה הצגה אחת פעם בשנה בנוסף לפסטיבל של הצגות שנקרא "תיאטרונוער", או ששינו כבר את השם שלו, שגם הוא קורה פעם בשנה), החליטה להעלות עוד ערב של להקות צעירות – כחלק מהמאמץ שלהם לקדם תרבות מוזיקלית צעירה ברחובות (שכללה, בין השאר, הופעה חינם של להקה לא מוכרת בשם "היהודים" ברחבת בימת הנוער)ֿ, ואני הוזמנתי להיות חלק ממנו. עליתי עם גיטרה אקוסטית לבמה וניגנתי שלושה שירים – אחד מהם אני מנגן בהופעות עד היום, והוא נמצא באחד מה-EPים שלי. אחד מהם נשכח מאז ואולי יופיע יום אחד באחד מהאלבומים שלי. השלישי הוא דווקא השיר שאנשים אהבו במיוחד – שיר פשוט, שמורכב בעיקר מאקורדים וממלודיה זועקת, מתחננת ושבירה. הבעיה שלי בלקבל את המחמאות על השיר השלישי הזה היתה שהוא לא שיר שלי. הוא של Radiohead. השיר "True Love Waits", שמצא בסופו של דבר את המנוחה והנחלה בגרסה חיה ב-"I Might Be Wrong: Live Recordings", בוצע רק שלוש פעמים בהופעות חיות – אחת מהפעמים האלה היתה בקיסריה, והוא מכיל את כל מה שנשאר מהגרעין של מה ש-Radiohead עושים הכי טוב – ארבע דקות של חשיפה מרוכזת לנפש הפגועה והרצוצה של ת'ום יורק, בליווי גיטרה. מה ש-Radiohead לימדו אותי אז, ומה שאני לוקח איתי עד היום, הוא שהדבר הכי טוב לעשות לשיר הוא להשאיר אותו כמה שיותר קרוב לגיטרה. ולא להוסיף לו שום דבר אחר.

תחנה רביעית: Scott Walker – Tilt

Tilt

באוגוסט 2001 טסתי לארה"ב לשנה כדי ללמוד טכנאות סאונד. הלימודים בבית הספר היו חוויה מאד מעניינת מהרבה מאד בחינות וניצלתי אותם כדי ללמוד עוד הרבה דברים אחרים, וכדי לספוג כמה שיותר השפעות גם על המוזיקה שלי. באחת מהפעמים שניסיתי לחפש בהן השראה, הלכתי לספריה של בית הספר, שבה היה אוסף קטן של דיסקים שהיה אפשר לשמוע (במיוחד בשביל השראה), ובחרתי שני דיסקים – אחד מהם היה ג'וני קאש בהופעה החיה שלו בכלא פולסום. השני היה Tilt של סקוט ווקר. הראשון לא השפיע עליי מאד. המוזיקה היתה מצוינת, וגרמה לי לאהוב את ג'וני קאש, שלא הכרתי ממש עד אז, אפילו יותר. אבל דווקא האלבום השני, אחרי ששמתי אותו במערכת ושמעתי אותו מההתחלה ועד הסוף, ואז שוב, הוא זה ששינה לגמרי את התפיסה שלי לגבי מוזיקה. הוא היה מוזר בדרכים שקשה מאד להסביר במילים. סקוט ווקר, האיש שהיה עוד אחד מהזמרים זכי הקול של שנות השישים, פסע לעבר הצד האפל ונבלע בתוכו בשנות השמונים והתשעים. Tilt הוא השני מתוך שלושה אלבומים שהוקלטו במהלך עשרים שנה שהקשר ביניהם לבין מוזיקה מלודית, פופית, נורמלית הוא מקרי בהחלט. אבל דווקא הבניה המוזרה הזאת של שירים, שעושה רושם שמבוססת על קוביות שונות של צליל, היא שעושה את האלבום הזה להרבה יותר מעורר השראה.

אחרי ששמעתי אותו בפעמיים הראשונות האלה, החלטתי ללכת ולרכוש אותו לעצמי. הלכתי לאחת מהחנויות הקרובות וביקשתי לקנות אותו. המוכר אמר שהוא חסר להם, אבל יהיה להם אותו בשבוע הבא. האם אפשר לשמור עותק? לא. שבוע אחר כך הלכתי שוב לחנות. האלבום בדיוק נמכר יום לפני כן. אני אחזור בשבוע הבא. בשבוע שלאחר מכן חזרתי, האלבום שוב לא היה שם. מישהו, באיזשהו מקום, לא רצה שהאלבום הזה יהיה שלי בדיוק אז. כמה שנים אחר כך, כשכבר התייאשתי מלשמוע את האלבום הזה שוב, מצאתי אותו באיזושהי מכירת חיסול של "האוזן השלישית". פסעתי לעבר הקופה עם הדיסק ביד, מנסה ככל יכולתי להסתיר מהמוכר את העובדה שהאלבום הזה שווה, מבחינתי לפחות, הרבה יותר מהמדבקה שהם שמו על הדיסק.

תחנה חמישית: Henrick Gorecki – Symphony no. 3 (Symphony of Sorrowful Songs)

Basquiat

את הסימפוניה הזאת, או את אחד הפרקים שלה לפחות, זכיתי להכיר בשני סרטים, כמעט במקביל – "ללא פחד" ו"בסקיאט". בשני הסרטים המוזיקה הזו מופיעה בסצינות מפתח לקראת סוף הסרט (הסצינה עם האלרגיה לתותים ב"ללא פחד", סצינת הסיפור של בסקיאט על הילד המלך שדפק עם הכתר שלו על סורגי תא הכלא שהושם בו והצליל שהשמיע היה כל כך יפה שכל אנשי הממלכה היו צריכים להפסיק את כל מה שעשו ולהקשיב), ובשני הסרטים המוזיקה מרימה את הסצינות לגבהים שלא היו יכולות להגיע אליהם בחרישיות.

את הסימפוניה הזאת כתב גורצקי, מלחין פולני בן זמננו, מתוך רצון לתאר באופן מוזיקלי את הסבל של היהודים בשואה ובאופן ספציפי יותר את הסבל של אובדן ילדים ויתמות במהלך המלחמה. היא מורכבת משלושה קטעים, אחד מהם מושר והשאר מורכבים בעיקר ממוזיקה תזמורתית – בעיקר של כלי מיתר. הקווים המלודיים של כל אחד מסוגי המיתרים הולכים ומתחזקים מהעוצמה הכמעט חרישית עד לעוצמה שאי אפשר להתעלם ממנה, הולכים ומתערבלים אחד בשני ויוצרים הרמוניות שונות, רובן מקריות. היופי שבמוזיקה הזאת הוא מה שגרם לי להלחין באותה שיטה את רוב הקטעים התזמורתיים שאני מוסיף לשירים שלי – קווים מלודיים שונים שמתחברים לאחד בנקודות שונות, חושפים תמונה אחרת בכל רגע ומכל זווית שבה הם נצפים.

זה הכל להשבוע. בשבוע הבא – חמשת התחנות הבאות. שיהיה לכם שבוע שמשי בינתיים.

Pure Reason Revolution; Panda Bear

1. לפני הכל

לפני הכל, התנצלות על ההיעלמות בשבועיים האחרונים. זמנים דחוקים מובילים לבלוגים לא כתובים. אני בטוח שיש איזה חוק פיזיקלי שמוכיח את זה. בעוד שבועיים, מצד שני (או, מנקודת מבט אחרת, בלי שום קשר), הבלוג הזה חוגג שנה להיווסדו. קרוב לוודאי שיהיה כאן משהו מיוחד ולא שגרתי.

ב-7 במרץ, שזה עוד קצת פחות מחודש, יקרה פסטיבל South by Southwest באוסטין, טקסס. אם הצלחתם או תצליחו להשיג כרטיסים לפסטיבל, זה שקול בקהילה המוזיקלית הנרחבת ללהרוג דוב בידיכם בשבטים מסוימים במקומות אחרים בעולם. יופיעו שם, כמו בכל שנה, עשרות להקות, מכל העולם. את ישראל מייצגים נאמנה קטאמין והמונוטוניקס, שהופעות בחו"ל לא זרות להן, ובין שאר הדברים שאפשר לראות שם זה את REM באווירה אינטימית יותר מבדרך כלל (ההופעות בפסטיבל מפוזרות ברחבי אוסטין ונמצאות בדרך כלל במועדונים ופאבים), את בילי בראג אחרי זמן ממושך ללא הופעות, את דויד גארזה, שכתבתי עליו כאן לא מזמן (אבל הוא חי בטקסס, כך שזו לא חכמה), וגם להקה מרייקיאוויק שקוראים לה רייקיאוויק!, שתי להקות מטהרן, זמר בשם רובין וויליאמס שהוא לא רובין וויליאמס (לא רובין וויליאמס ההוא, בכל מקרה), וכמות כל כך גדולה של להקות שיהיו, או לא יהיו, הדבר הבא, שקשה לעקוב אחריהן. אבל אם אתם רוצים, כאן המקום להתחיל.

מונוטוניקס גם מצטרפים לנועה בביוף במועדון המוזיקאים הישראליים ב-Drag City.

זוכרים את היום ההוא, לפני שנתיים, שבו הייתם צריכים להחליט איזו הופעה מבין השתיים אתם לא רוצים לראות ואיזו הופעה אתם ממש לא רוצים לראות, מבין Black Eyed Peas וריקי מרטין? אז ההזדמנות להחלטה שוב מגיעה, אם כי הפעם זה הפוך – הפעם אתם צריכים להחליט על אילו מההופעות אתם רוצים לוותר, כי אין ברירה, אי אפשר להיות בשתיים בבת אחת: ב-1 וב-2 לאפריל יהיו שניים מתוך ארבעה הימים של פסטיבל ג'ון זורן. עד כאן לא קשה להחליט. קצת יותר קשה, כשמוסיפים למשוואה את מדסקי, מרטין וווד, שמגיעים לשתי הופעות ב"זאפה" בדיוק באותם הימים. מבחינתי זה לא-ממח. אבל יש אלו מכם שימצאו שיהיה להם קשה יותר לעמוד בפני שלישיית ההאמונד-בס-תופים המגניבה הזאת. אם הם היו מביאים גם את ג'ון סקופילד, אז זה היה כבר סיפור אחר. ג'ון זורן, להזכירכם, מביא איתו את מייק פאטון, דייב דאגלס, מארק ריבו, וטרבור דאן.

במהלך החודש האחרון, גיאחה מ"עונג שבת" איפשר לכל מי שהיה מעוניין לכתוב על השיר-הראשון-מתוך-אלבום האהוב עליהם, ועכשיו הוא מפרסם אותם, אחד בכל יום. אני, למשל, כתבתי על השיר שפותח את האלבום האהוב עליי. עוד השבוע היו שם Five Years של דיוויד בואי, "מחפש תשובה" של היהודים, I'm a Fool to Want You של בילי הולידיי ו-Sweet Adeline של אליוט סמית'. אם תבקרו שם בשבוע הבא, תוכלו לקרוא על אחד נוסף כזה כל יום. וגם, אם עדיין לא הורדתם לעצמכם עותק מהמהדורה השלישית של "תקשיבו רגע" – למה?

2. מהפכה של הגיון צרוף

Cautionary Tales for the Brave

הפעם, שני מקרים שבהם ה-Beach Boys הם השראה – להקה אחת ואמן סולו אחד – וכל אחד מהם לקח את ההשראה הזאת לכיוון אחר, ומפתיע, מאד.

Pure Reason Revolution היא להקה שמגיעה מרידינג, אנגליה (ממנה מגיעה עוד אחת מהלהקות עם השמות שצריך להכיר מפני שהן יהיו הדבר הבא, או לא – Does it Offend You, Yeah?). היא כוללת שישה חברים, לשירים שלה יש שמות כמו "The Bright Ambassadors of Morning" ובחלק מהשירים שבמיני אלבום שהוציאו לפני שהוציאו את אלבום הבכורה שלהם ב-2003, "Cautionary Tales for the Brave", יש שירים שמחולקים לחלקים, שמסומנים באותיות רומיות. כן, זה אומר בדיוק מה שאתם חושבים. אם נוסיף לכל זה את העובדה שאת האלבום ואת המיני אלבום הפיק פול נורת'פילד – שהפיק בעבר בין השאר את Rush ואת Porcupine Tree – אפשר להבין שהלהקה הזאת היא אחת מכמה להקות שמאז תחילת המאה הנוכחית עבדו קשה על החייאת הרוק המתקדם. עטיפת המיני אלבום שלהם מציגה שני אלים לוחמים יווניים ומגוון של קרניים שמקיפות אותם. בתוך העטיפה הזאת, הקופסה שמכילה את הדיסק היא שחורה לחלוטין, קצת יותר שחורה מהאלבום של ספיינל טאפ. בתוך הקופסה הזאת נמצא דיסק שמכיל רק ארבעה שירים – רק אחד מהם, "In Aurelia", נמשך פחות מחמש דקות, והוא מהווה מעין הקדמת פופ למתקפה הפרוגרסיבית שבאה אחריו. במהלך המתקפה הזאת, שמכילה שלושה שירים שמחולקים, כל אחד מהם, לכמה חלקים, מבליחות השפעות של כל מיני אמנים אחרים – Pink Floyd, למשל, ששם השיר "The Bright Ambassadors of Morning" לקוח מתוך השיר "Echoes" שלהם; Rush, למשל – בעיקר מפני שהשירה של סולן הלהקה, ג'ון קורטני, מזכירה את זו של ג'די לי; King Crimson, למשל, בעיקר בהרמוניות הקוליות. ההגדרה של אחד מהמגזינים ללהקה הזו – "ה-Beach Boys מנסים לנגן שירים של Nirvana" – מתבררת כמאד מדויקת במהלך השירים האלו, כשאריגים רחבים של שירה – קולות על גבי קולות, גם של הסולן וגם של נגנית הבאס והקלידים, קלואי אלפר, מציפים את הרמקולים. הם חוזרים על משפטים, שהם כנראה חשובים להבנת העלילה, ומדי פעם הופכים בחזרה להיות להקת רוק שגרתית. באחד מהשירים הם אפילו נשמעים כאילו הגמדים הקטנים מ"ווילי וונקה" של טים ברטון החליטו להמשיך בקריירה מוזיקלית אחרי שיר הרוק הכבד האחד שהם שרו בסרט.

המיני אלבום הזה, "Cautionary Tales for the Brave", הצטרף לשני סינגלים כדי להקדים אלבום שאיחר לצאת – "The Dark Third". מאז שהאלבום הזה יצא, והכיל בתוכו, בנוסף למחזור השירים הסיפורי שמכיל המיני אלבום הזה, שירים חדשים שהם הספיקו להקליט בתקופה שעברה מאז צאת הסינגלים הראשונים, הם הספיקו לחמם מספר להקות בסיבובי הופעות ברחבי העולם – ביניהן גם Blackfield השלוש-חמישיות ישראלית, להחליף חברי להקה ולהתחיל לעבוד על האלבום הבא. האלבום, שעדיין אין לו שם, אמור לצאת במרץ, ודמואים לשירים שיהיו בתוכו אפשר לשמוע כבר עכשיו בדף החללשלי שלהם.

זה "The Bright Ambassadors of Morning", אחד מהשירים במיני אלבום – סינגל באורך של 12 דקות שהצליח, איכשהו, להתברג ל-75 המקומות הראשונים במצעד הבריטי.

וזה "The Intention Craft".

וזה "Twyncyn Willows", שיר מתוך האלבום שלהם, בהופעה.

3. הטון האנושי

Person Pitch

לא קשה לנחש את מידת ההשפעה של בריאן ווילסון בפרט, ושל ה-Beach Boys בכלל, על Panda Bear, שזה השם שבו בוחר נואה לנוקס להשתמש כשהוא מקליט את אלבומי הסולו שלו, בתקופות שהוא לא מנגן בהן ב-Animal Collective. במיוחד לאור העובדה שעטיפת האלבום מכילה את שם הלהקה הזו כהשפעה, ביחד עם עוד 101 להקות ואמנים אחרים, מגוונים כמו קייטנו וולוסו, אפקס טווין, החיפושיות ומייקל ג'קסון. האלבום המדובר, "Person Pitch", יצא השנה והספיק כבר להיות אלבום השנה שעברה גם של Pitchfork וגם של Tiny Mix Tapes.

קשה מאד לתאר את האלבום הזה בצורה מדויקת מבלי לגלוש לקלישאות. אי אפשר, למשל, לומר שהשירים שם נשמעים כמו שירי ילדים מכוכב אחר. כמו ה-Beach Boys דרך ערפל הזייתי מאד סמיך. כמו שירי הלל של כת ששתתה קצת יותר מדי קול אייד. כמו שירי קליפסו מיקום מקביל, שבו מעולם לא היו מלחמות ואף אחד לא יכול להיהרג.

מה שכן אפשר לומר על האלבום הזה, הוא שהוא עשוי מאריחים קטנים של צלילים, פסיפס של קטעים שהקליט לנוקס לתוך סמפלר וערך אותם – עשרות, אם לא אלפים, מהקולות שלו ושל אחרים, חוזרים על עצמם שוב ושוב, מרכיבים איזושהי מנטרה שנקטעת והופכת להיות, מהר מאד, משהו אחר לגמרי. השמות שמופיעים על עטיפת האלבום הם רק ציוני דרך, מכיוון שבתוך השירים יש עוד שירים וחלקיקי שירים, וכשהם מתחלפים אחד בשני, כמעט ואי אפשר לשים לב שלא מדובר עדיין באותו השיר, או בארבעה שירים שונים. הבלבול לא מסתיים כאן. הוא ממשיך אל העובדה שהמילים בשירים הן מעורפלות, לא מובנות, לא תמיד משרות בטחון שהשפה שהוא שר בה היא אנגלית (ואולי היא פורטוגזית, בכלל). שבעת השירים שבאלבום הזה, חמישה מתוכם כבר ראו אור בכל מיני מקומות ובכל מיני גרסאות, מוצאים את החיבור ביניהם מאד טבעי ומשתלבים אחד בתוך השני כאילו הם שריגים של צמח שגדל מסביב לבית שאף אחד לא השתמש בו כבר הרבה זמן. הקולות שחוזרים על עצמם שוב, ושוב, ושוב, הם אולי רוחות בתוך הבית הזה, כלואות עד שמישהו יוכל לשחרר אותן לאוויר הפורטוגזי. גם במבט על עטיפת האלבום, קשה למצוא איזושהי נקודת אחיזה במשהו מציאותי – הרבה ילדים והרבה חיות (גם דוב פנדה), חולקות בריכה מתנפחת אחת. הצבעוניות הזו היא דרך טובה להדגים את הדרך שבה האלבום יישמע – כמו הרבה צבעים והרבה המולה. כמו ששיר של ה-Beach Boys היה צריך להישמע אם רק היו נותנים לבריאן ווילסון לא לקחת את התרופות שלו.

זה "Comfy in Nautica", השיר שפותח את האלבום.

זה "Bros", גם הוא מתוך האלבום.

וזה אותו השיר בהופעה מ-2005. הלהקה Bros, אגב, לא מסומפלת בשיר אפילו פעם אחת.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא, שיהיה שבוע אהבה. לא רק יום אחד.

2008: האלבומים שיהיו

1. לפני הכל

לא הרבה חדשות השבוע, ואולי זה דבר טוב. אבל זה כן:

ל-EMI היה שבוע קשה. הם נאלצו לפטר שליש מהעובדים שלהם, שזה הרבה, וה-Rolling Stones החליטו שהם רוצים להוציא את האלבום הבא שלהם ביוניברסל, דווקא. גם Radiohead, שהוציאו בתחילת החודש את האלבום האחרון שלהם בגרסתו הפיזית בלייבל XL דווקא, לא עושים רושם שהם הפסידו הרבה מתום החוזה שלהם עם פרלופון (שהיא חברת בת של EMI). ובנוסף לכל הצרות שלהם, גם רובי וויליאמס, Coldplay ו-The Verve (שעל האלבום הממשמש ובא שלהם אתם יכולים לקרוא קצת בהמשך) הודיעו, בנפרד, שהם משעים את מסירת המאסטר של האלבומים הבאים שלהם לחברה, עד שיקבלו מהחברה דיווח מפורט לגבי הצעדים הפיננסיים והשיווקיים המתוכננים לה. שומעים את הרעש הזה? ככה נשמעת תחילתה של מהפכה עסקית.

2. 2008: מה שאתם הולכים להקשיב לו

במהלך השבוע האחרון העברתי שני ימים וקצת בלונדון (תודה, עבודה!) וכהרגלי כשאני נמצא שם (שזה, למרבה הצער, באינטרוולים של עשר שנים בינתיים), קניתי את מגזין Uncut האהוב עליי במיוחד במחיר שפוי (כאן בארץ נוסחת התמחור שלו, במקומות שבהם אפשר למצוא אותו, היא – המחיר המקורי כפול שתיים ועוד הספרה אפס). בין כל שאר הכתבות המעניינות שיש במגזין הזה, יש גם כתבה אחת שמפרטת את האלבומים המעניינים יותר שצפויים לצאת ב-2008. אז, באדיבות Uncut, הנה כמה עובדות חשובות על האלבומים שתרצו לשמוע בשנה הזאת:

REM – Accelerate

REM

יוצא ב-31 למרץ
1 גם האלבום הזה, בדומה ל-New Adventures in Hi Fi המצוין שלהם, מבוסס על שירים חדשים שנעשו עליהם נסיעות מבחן בהופעות, בחזרות להופעות ובסאונדצ'קים.

2 המפיק של האלבום הזה נקרא ג'קנייף לי. בימים כתקנם הוא עושה בעיקר מוזיקה שאפשר להגדיר אותה בתור לאונג' שמח, וכשהוא שר, הוא נשמע באופן מחשיד כמו בק.

3 גם REM, כמו U2, עובדים בעשרים וחמש השנים האחרונות על פורמט רגשי תבניתי בכל מה קשור לאלבומים החדשים שלהם. אצל U2, זה "החלטנו שאם האלבום הזה לא יהיה טוב, נתפרק. ואיזה מזל שהוא יצא ממש טוב!". אצל REM, גם האלבום הזה, כמו כל האלבומים שבאו לפניו מאז Out of Time, עמד בסימן חיכוכים וויכוחים וכמעט פירוק הלהקה. לדברי סטייפ בראיון ל-Uncut, לאורך השנים הלהקה כמעט התפרקה 12000 פעמים.

Madness – The Liberty of Norton Folgate

ייצא בקיץ

Madness

1 השם מתייחס להסטוריה של העיר לונדון – Liberty במקרה הזה הוא ה"איזור החופשי" מהתייחסות לחוק שבו השוטרים עשו דברים שהם היו אמורים להגן על הציבור מפניהם, מחוץ לשערי העיר.

2 זה אלבום קונספט, על ההסטוריה של לונדון בכלל, ושורדיץ' בפרט.

3 השיר הראשון בו נמשך 15 דקות, ומנגנת בו, בין השאר, תזמורת היוקללי של לונדון.

The Breeders – Mountain Battles

ייצא ב-7 באפריל

The Breeders

1 האלבום החדש של הלהקה שמכילה את קים דיל מהפיקסיז ואחותה קלי, מכיל שירים שנכתבו בתקופה שמאז האלבום הקודם, Title TK, ובמהלך מסע ההופעות המחודש של הפיקסיז.

2 מפיק את האלבום הזה סטיב אלביני.

3 זה יהיה אלבום קצר במיוחד – 13 שירים פרושים על 36 דקות.

Primal Scream – השם עדיין לא הוחלט

ייצא במרץ או באפרילPrimal Scream

1 האלבום ייצא בלייבל חדש בשביל הלהקה, B-Unique (אחרי שהאלבומים הקודמים של הלהקה יצאו בסוני).

2 בובי גילספי, סולן הלהקה, מבטיח אלבום "שמח ומעודד, מבוסס על גיטרות ופחות בלוזי מהאלבום הקודם".

3 אחד מהשירים יהיה דואט עם Lovefoxxx, אחת מסולניות הלהקה CSS.

Counting Crows – Saturday Nights and Sunday Mornings

ייצא במרץ

Counting Crows

1 האלבום הוקלט בעצם כסט של שני אלבומים קצרים יותר (למרות שהוא יוצא כדיסק אחד) – האחד מהם רועש ואגרסיבי יותר, והאחר שקט, מלודי ואקוסטי יותר. הם אמורים לבטא התפוררות והתפכחות (בחצי הראשון), ולעומת זאת מחשבה לגבי הדרך הנכונה ביותר לאחות את השברים (בחצי השני).

2 האלבום הוקלט בברקלי, קליפורניה, העיר בה נוסדה הלהקה, ובניו יורק.

3 אחד מהשירים, "לוס אנג'לס", נכתב ביחד עם ריאן אדמס.

The Verve – השם עדיין לא הוחלט

ייצא באפריל או מאי

The Verve

1 העולם של אנשים שאוהבים את המוזיקה של The Verve מתחלק לשניים – אלו שאוהבים את השירים הפופיים והמובנים יותר, כמו "The Drugs Don't Work" או "This is Music" או "On Your Own", ואלו שאוהבים את הטריפים המוזיקליים האינסופיים, כמו "Neon Wilderness" או "Come On" מהאלבום האחרון, למשל. האחרונים יהיו מסופקים במיוחד מהאלבום הזה, שלדברי ריצ'רד אשקרופט, הסולן, מכיל הרבה מאד מאלו.

2 גם השירים הפופיים יותר שבאלבום הוקלטו כחלק מג'אמים ארוכים יותר – אחרי שסיימו להקליט, חברי הלהקה ישבו והקשיבו לג'אמים והוציאו מהם את החלקים המלודיים שהם חשבו שיכולים להתאים לשירים

3 אף אחד מהשירים באלבום הזה, בתקווה, לא יהיה עילה לתביעה משפטית על זכויות יוצרים.

Dexy's Midnight Runners – השם לא הוחלט עדיין

אין תאריך יציאה רשמי

Dexy's Midnight Runners

1 בשביל רוב האנשים, Dexy's Midnight Runners מסתכמים ב"C'Mon Eileen", שיר בניחוח קלטי משנות ה-80 שהוא חלק שלא ניתן להפריד מאף אוסף מסכם של התקופה. בשביל אנשים אחרים, שמעמיקים יותר בהסטוריה של הלהקה, מדובר בלהקה רבת הרכבים, יוצרת מוזיקה מגוונת, שהציר העיקרי בה הוא הסולן, קווין רולנד.

2 האלבום, שיוקלט – כנראה – במהלך 2008, וייצא – כנראה – באותה שנה, כבר נמצא, במלואו, בתוך הראש של קווין רולנדס. כך הוא אומר, לפחות,ל-Uncut. זה יהיה האלבום הראשון של הלהקה מאז 1985.

3 המפיק של האלבום יהיה אנדי לואיס, שעבד בעבר עם פול וולר.

Supergrass – Diamond Hoo Ha Man

ייצא במרץ

Supergrass

1 האלבום נקרא על שם השיר שייצא כסינגל הראשון מתוכו, "Diamond Hoo Ha Man", שחברי הלהקה טוענים שהוא גרסת כיסוי לשיר של ה-White Stripes. למרות שהוא לא.

2 האלבום הוקלט בברלין.

3 גם הוצאת האלבום הזה עומדת בסימן כמעט-פירוק של הלהקה. הפעם, מסיבות מאד אמיתיות. בסיסט הלהקה, מיק קווין, שבר את הצוואר כשנפל מחלון הקומה הראשונה בבית הנופש שלו בצרפת. החדשות האחרונות הן שהוא יחלים מהפציעה שלו וסופרגראס, שהמשיכו להופיע כצמד בהופעות האחרונות שלהם, יחזרו להיות שלישיה (או רביעיה, תלוי איך סופרים) מיד אחרי הוצאת האלבום.

פטי סמית' וקווין שילדס – The Coral Sea

ייצא במרץ או אפריל

פטי סמית'

1 כוהנת הפוסט-פאנק חברה לגיטריסט My Bloody Valentine לראשונה בהופעה כחלק מפסטיבל Meltdown, שהיא בחרה את התוכן המוזיקלי שלו, ב-2005. ההופעה הזאת מהווה דיסק אחד משני הדיסקים של האלבום הזה, כאשר השני הוא גרסה אחרת, מוקלטת באולפן, של אותה יצירה.

2 הקטע המוזיקלי שביצעו בפסטיבל, ואחר כך באולפן, נכתב והוקדש לצלם רוברט מייפלת'ורפ ושמו מבוסס על ספר שכתבה סמית' על האמן.

3 אין ממש קשר, מעבר לשם האלבום, ל-Sonic Youth.

Firewater – The Golden Hour

ייצא באפריל

טוד אשלי

1 זה דווקא לא מופיע ב-Uncut. אבל Firewater, אחת מהלהקות האהובות עליי, שבין חבריה אפשר למצוא את תמיר מוסקט ואורי קפלן הישראלים, שבימים כתקנם גם מתפקדים כחלק מ-Balkan Beat Box, מוציאה את האלבום שלה סוף סוף באפריל.

2 האלבום המאד מסקרן הזה, מכיל מוזיקה שהוקלטה על ידי הסולן טוד איי, בטיוליו במזרח התיכון ובמזרח הרחוק – וכולל בתוכו מוזיקאים מקומיים, בכלים מקומיים, ממקומות כמו הודו, פקיסטן, אפגניסטן, טיבט, ומונגוליה, כמו גם הקלטה של אמנים ישראליים – איתמר ציגלר ואורי כנרות, בנוסף למוסקט ולקפלן – באולפן בתל אביב.

3 זו הפעם הראשונה שבה מוזיקאים מפקיסטן ומוזיקאים מישראל מקליטים ביחד – מכיוון שלישראלים אסור להיכנס לפקיסטן, ולפקיסטנים אסור להיכנס לישראל.

זה הכל להשבוע. עד שבוע הבא – שיהיה שבוע של עננים.

נ.ב. בשבוע הבא, יכול להיות שלא יהיה כאן פוסט, מפאת מילואים.

פסקולים – לטובה ולרעה; דיוויד בואי

1. לפני הכל

כחלק מההחלטות לשנה החדשה (אתם מכירים – כל אלה שנעלמות כלא היו אחרי חודשיים שלושה), אני הולך לשפר קצת את הבלוג הזה. אז, כל חודש, אולי אפילו כל שבוע, אני מתכוון להוסיף משהו – מועיל יותר או פחות – באחד מהצדדים של הבלוג הזה, ולקרב אותו בעוד כמה צעדים אל המאה שאנחנו חיים בה.  הישארו מכוונים.  אבל, כמו שאומרים בשביל לבטל את כל מה שאמרתי עד עכשיו, בלי נדר.

מסתבר שההוצאה המחודשת של האלבום הראשון של אהוד בנאי היתה רק החלוץ בסדרה של הוצאות מחודשות, כולן, אולי לא במקרה, בחברה-שנקראה-פעם-NMC (עכשיו קוראים להם NMC יונייטד. הם כנראה חושבים שהם קבוצת כדורגל).  "פלונטר", אלבום הבכורה של רמי פורטיס, גם הוא מתחרה על תואר ראשון המוזיקה האלטרנטיבית בישראל, חוגג עשרים שנה להיווסדו, ובנוסף להוצאת האלבום מחדש, עם כל מיני תופינים כתוספת, פורטיס גם מופיע – יומיים ברציפות, ועם כל מיני אורחים מיוחדים – כדי לחגוג את האלבום.  וכמו שנאמר באיזשהו מקום, בעוד כמה חודשים, באוגוסט 2008, יהיו חגיגות עשרים שנה ל"סיפורים מהקופסא", מה שדורש לפחות שבוע של הופעות.

לא חדש במיוחד, אבל סתם דוגמא לאיך להכניס משהו מגניב להופעה ולא רק בשביל להכניס אותו:  רובי וויליאמס, שמתחת לכל קליפות הפופ הוא זמר די מעניין, לא הסתיר אף פעם את חיבתו העזה לפרנק סינטרה.  באחת מההופעות שליוו את האלבום "Swing When You're Winning", אוסף של גרסאת כיסוי לשירים של פרנק סינטרה וחבר מרעיו משנות ה-50, הוא מבצע גרסת כיסוי ל-"It Was a Very Good Year", שבה פרנק סינטרה, במילותיו של ארווין דרייק, שר על כמה גיל 17, 21 ו-35 היו שנים טובות בשבילו.  אבל רובי וויליאמס עוד לא בן 35.  מה עושים?  מביאים את פרנק סינטרה שישיר את הבית האחרון בעצמו.

2.  איך להוציא פסקול מוצלח, ואיך לא להוציא פסקול מוצלח – בשני שיעורים פשוטים

אם נדלג לרגע על הוויכוח הפילוסופי, אם פסקול הוא ז'אנר או לא ז'אנר, פסקולים של סרטים הם אחד מהז'אנרים המוזיקליים האהובים עליי.  מוזיקה, מיותר לציין, היא חלק חשוב מאד מסרט ובמיוחד מהאלמנט הרגשי שבו.  אתם יכולים לעשות ניסוי קצר ופשוט בשביל לראות אם אני צודק:  צפו בקטע שאמור להיות מרגש בסרט כרגיל, ואחר כך ב-mute.  הקו הדק שעובר בין סצינה מרגשת לסצינה מגוחכת הוא המוזיקה שהבמאי (או ה-music supervisor) בוחר להשתמש בה בקטע.  יש כמה במאים – קמרון קרואו, למשל (שאחד מהחלקים הכי טובים בסרט האחרון שלו, "Elizabethtown", הוא הקטע שבו הגיבור הראשי מאזין למיקסטייפ שהקליטה בשבילו הגיבורה הראשית ובו שיר רלוונטי לכל מקום שהוא עובר בו בנסיעה שלו חזרה הביתה מהעיירה הניו-אינגלנדית שהיה בה), או רוברט אלטמן (שהסרט האחרון שלו, "A Prairie Home Companion", מבוסס על תכנית רדיו ארוכת שנים שמשודרת מסיינט פול ועוסקת בין השאר במוזיקה אמריקנית שורשית) – שמייחסים חשיבות מיוחדת למוזיקה בסרטים שלהם, ולפסקולים שלהם יש בדרך כלל חשיבות מיוחדת כשהם יוצאים.  יש סרטים אחרים, שבהם הפסקול הוא עוד תירוץ לשים תמונות מהסרט על העטיפה ולמכור עוד משהו שקשור לסרט – בדרך כלל אלו סרטים צבעוניים והוליוודיים יותר.  כאן אני הולך לדבר על אחד כזה ואחד כזה.

עוד אחד מהבמאים מהזן הראשון הוא ווים וונדרס – הסרט הראשון שלו, "מלאכים בשמי ברלין", הציג את ניק קייב והזרעים הרעים וגם את Crime and the City Solution, לא רק כנציגים נכבדים בפסקול, אלא גם כמשתתפים בסרט.  את הסצינה הכי יפה, הסוגרת את סרטו המשותף עם מיכאלנג'לו אנטוניוני, "מבעד לעננים", מלווה שיר של ה-Passengers – שהם U2 ביחד עם בריאן אינו – "Your Blue Room", שהוא השיר היחיד, מתוך השירים באלבום שהקליטו שכולל שירים מסרטים שלא קיימים, שלקוח מסרט אמיתי.  בשביל סרטו "מלון מיליון הדולר" הוא דאג ש-U2 יקליטו שיר שכתב סלמן רושדי.  וגם הפסקול לסרטו "עד סוף העולם", שההשראה לשם שלו היתה או לא היתה שיר שהקליטו U2 באלבום "Achtung Baby" ב-1992, מכיל כמות נכבדת של אמנים שמבצעים שירים, ברובם במיוחד בשביל הפסקול ובהקשר ישיר לסרט.

Until the End of the World

את עיקר המוזיקה האינסטרומנטלית בסרט, ששלושה נציגים שלה אפשר למצוא בפסקול, הלחין גראם ראוול, מלחין של יותר סרטים מכדי לציין כמה מהם, חלק מהם בשיתוף עם מלחינים אחרים.  כאן הוא בחר לתאר באמצעות צ'לו את המדבר האוסטרלי רחב הידיים ואת הצחיחות הפנימית של הדמות שמשחק וויליאם הארט.   בין הקטע הפותח והקטע הסוגר שבאלבום אפשר למצוא עוד הרבה שירים שמנסים למפות את המרחב הזה בצורה מוזיקלית – גם ניק קייב והזרעים הרעים, וגם Crime and the City Solution חוזרים כאן לשירותו של ווים וונדרס – האחרונה בשיר אפל ואורבני, כמעט מנוגד לחלוטין לרוב המטען הוויזואלי של הסרט, בשם "The Adversary";  למשל דפש מוד, בשיר מאד לא אופייני להם – קטע מורבידי, אפל ואקוסטי לגמרי בשם "Death's Door"; למשל, REM בשיר שנלקח מתוך ההקלטות לאלבום "Out of Time" (וגם הוא מארח את קייט פירסון מה-B52's) אבל לא נכנס לאלבום – "Don't talk to me about being alone", הם שרים שם, בשורה שמייצגת בצורה מאד נאמנה את רוח הסרט.  לא כל השירים שם נשמעים כאילו נכתבו במיוחד בשביל הסרט – כמה מהשמות הצפויים בפסקולי סרטים – דניאל לנואה, טי בון ברנט (שהוא האחראי העיקרי לפסקול של "O Brother, Where Art Thou?"), אלביס קוסטלו (בקול הפסקולים הרועד שלו) – מופיעים כאן, וגם כמה שמות מפתיעים, זכר מהפוסט פאנק של שנות ה-80.  לו ריד, פטי סמית', Talking Heads, מרחפים מעלינו כחלק מהזכרון העמום של הסרט ולא משאירים את חותמם.  U2 הם אלו שסוגרים את החלק האסוף באלבום בשיר שהוקלט, ויצא, לפני שהפסקול נערך, ואחריהם רק קטע קצר, אינסטרומנטלי, של מיתרים וחליל שחותם את האלבום.

כל השירים באלבום, גם אם יש ביניהם פערים מסוימים של קשר יותר ופחות הדוק לסרט, מייצגים דרך אחת של עריכת פסקולים – הדרך המאפשרת דמיון של סרט אלטרנטיבי, אם לא ראיתם את הסרט המיוצג.  פסקול טוב אמור לתת לנו הרגשה שאנחנו יודעים על מה הסרט – אם לא את העלילה המדויקת, דבר שקשה לשרטט באמצעות פסקול, את הנופך של הסרט – ההילה שעוטפת את כל מה שמצולם בסרט אמורה להשתקף במוזיקה שממלאת את החללים שבו.  ווים וונדרס הוא אחד מהאנשים שיודעים את זה היטב, והוא גם משתמש במוזיקה במהלך צילומי הסרט כדי להשפיע על המשחק והצילום של הסצינות.  המוזיקה משפיעה על הסרט, ובתמורה, הסרט משפיע על המוזיקה.

יש פסקולים אחרים, שנאספים באותו הלך מחשבה, אך התוצאה שלהם היא אחרת לגמרי.  בדרך כלל, מדובר בפסקולים לסרטים יותר מצליחים, יותר נוצצים, שנכתבו מראש בשביל להיות משהו שיאגור רווחים גדולים וייעלם, סרט שלא ישאיר הרבה מקום למחשבה אצל הצופים, ממתק צלולוידי.  ברוב המקרים השירים שמלווים את הסרט משמשים כעוד חומר לקידום מכירות הסרט – הקליפים מכילים קטעים מהסרט והפסקול מיועד לאסוף עוד כסף לקופות האולפנים.  יש פסקולים שהם קיצוניים בחוסר הקשר שלהם לסרט (אות האזהרה מופיע, בדרך כלל, בכיתוב המלווה את שם הפסקול: "Music from and inspired by" ) – הפסקול של "גודזילה", למשל, על אף שהוא מכיל את "No Shelter" המצוין של Rage Against the Machine ועוד כמה פנינים, מכיל בדיוק שלושה שירים שהיו בסרט.  מתוך שמונה עשר בפסקול.  בפסקול של החלק הראשון של "משימה בלתי אפשרית" מסומן כל שיר שלא היה באמת בסרט בכוכבית.  יש שם הרבה מאד כוכביות.

סרטים אחרים מצליחים לעשות עבודה לא רעה גם כשלא כל השירים מופיעים בסרט.  קחו לדוגמא, את Batman Foreverהפסקול של "באטמן לנצח".  הסרט השלישי בסדרה שהסרט הרביעי בה היה כל כך גרוע, שהיו צריכים להתחיל את הסדרה מהתחלה, מראה ניצנים לסיבה שהסרט הרביעי יהיה כל כך גרוע בגללה, אבל עדיין משאיר אלמנטים מסוימים של כיף בתוכו.  במיוחד לאור העובדה שאף אחד מהשחקנים לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות.  המוזיקה שבפסקול, לעומת זאת, לוקחת את עצמה מאד ברצינות.  ואולי טוב שכך. על אף שרק שלושה מהשירים בפסקול מופיעים ממש בסרט (אחד מהם לא נראה כאילו הוא קשור בשום צורה לסרט), נראה כאילו כל האמנים קיבלו איזשהו רעיון לגבי מה הולכת להיות העלילה של הסרט, וכתבו שירים בהתאם.  יש כאן כמה אמנים חופפים ל"עד סוף העולם" – בעיקר אמנים שמודעים לכוחו של שיר בסרט, ואוהבים לתרום משהו משלהם לסרטים בלי שיהיה לו קשר לעבודה המוזיקלית הרגילה שלהם.  ניק קייב והזרעים הרעים תורמים לכאן את "There is a Light",  עוד שיר שכתב ניק קייב במהלך הקורס בהתכתבות לכתיבת מילים לשירים אצל שלמה ארצי (אבל המוזיקה בו נפלאה).  U2 תורמים את "Hold Me, Thrill Me, Kiss Me, Kill Me" שהיה שיר הנושא של הסרט ולווה בקליפ שעושה שימוש נפלא בנגינת רביעיית המיתרים כמייצג מוזיקלי לעטלפים.   בין האמנים האחרים אפשר למצוא את האסכולה של "פסקול זו סיבה מצוינת לעשות גרסת כיסוי לשיר שלא ממש קשור לסרט" –  מייקל האצ'נס, בסיוע של גאווין פריידיי ומוריס סיזאר, שני אמנים מנוסים ביצירת פסקולים, עושה גרסת כיסוי ל-"The Passenger" של איגי פופ, Massive Attack בסיוע טרייסי ת'ורן, עושים גרסת כיסוי ל-"The Hunter Gets Captured by the Game" של סמוקי רובינסון, Offspring עושים גרסת כיסוי ל-"Smash it Up" של ה-Damned.    יש כאן כמה שירים שלא נראים כאילו הם מוצאים את מקומם בפסקול, ובכל זאת טוב שהם כאן – ה-Flaming Lips, למשל, בשיר שמשקף את הלך הרוח של הדמות שמשחק ג'ים קארי, לפני שהוא הופך לאיש החידות, או Sunny Day Real Estate, או פי ג'יי הארווי, או Mazzy Star.   ויש כאן אמנים, שעושה רושם שאפשר למצוא בעיקר בפסקולים, ואם לא בפסקולים בשידורי פרומו לתכניות טלוויזיה, והשירים שלהם רק מרוממים את רוחי כשאני רואה אותם בכל מקום – אדי רידר, למשל, שהיא זמרת נפלאה ולא מוערכת מספיק, וה-Devlins, שגם הם להקה מצוינת (והיו אחראים על השיר המתנגן בפרומו לשידורי העונה הראשונה של "הכל דבש").  כל השירים האלה גם הם משקפים, במידה מסוימת, את האווירה של הסרט, על אף שרובם לא קשורים אליו במיוחד.  לפעמים גם זאת סיבה טובה לפסקול – להמשיך את רוח הסרט במדיום אחר.

3.    דיוויד בואי – מנקודה א' לנקודה ב'

Station to Station

הגיע הזמן להקשיב לאלבום הבא של דיוויד בואי.  הפעם זה "Station to Station", מעין מיני אלבום שחוצץ בין תקופת מוזיקת הנשמה הקצרה לשלישיית אלבומי ברלין.  הנה עשרה דברים, מעניינים יותר ופחות, על האלבום הזה:

1 האלבום "Station to Station" הציג את ה"דמות" האחרונה של דיוויד בואי, הרוזן הרזה והלבן – דמות של אריסטוקרט בריטי משנות השלושים.  יבש, בריטי ופשיסטי – דמות שהושפעה במידה מסוימת מהדמות ששיחק בואי בסרט הראשון שהשתתף בו, "האיש שנפל אל כדור הארץ" של ניקולס רוג.  הדמות הזו נשארה, בעיקר בפורמט הוויזואלי שלה, גם באלבום הבא, "Low".   הרוזן הרזה והלבן גם היה מיועד להציג כלפי חוץ את מה שעבר על בואי מבפנים באותה תקופה – משבר פסיכיאטרי שהיה תוצאה של צריכה "אסטרונומית" של סמים, כדבריו.  לטענת אנשים שהיו מעורבים בהפקת הסרט, דיוויד בואי לא היה צריך לשחק את הדמות של ג'רום ניוטון, אלא רק להיות עצמו.

2 דיוויד בואי הסכים לשחק בסרט "האיש שנפל לכדור הארץ" מתוך הבנה שהוא הולך גם לכתוב את המוזיקה לסרט, אבל הבמאי החליט לא להשתמש במוזיקה בסופו של דבר.  מי שכן כתב את המוזיקה היה פול באקמסטר, שכתב גם את המוזיקה ל"12 קופים" (אם כי לא את קטע האקורדיון שהוא מוטיב מרכזי בסרט – שנכתב ומנוגן על ידי אסטור פיאזולה).

3 השיר הפותח, "Station to Station", היה תוצאה של ההשפעה של להקות הרוק הגרמני – Can, Faust, Neu!, והלהקות האלקטרוניות הראשונות, כמו Kraftwerk, שבואי האזין להן באותה תקופה.  Kraftwerk עצמם החזירו לדיוויד בואי את המחווה בשיר "Trans-Europe Express", שמכיל את המילים "Station to Station…Meeting Iggy Pop and David Bowie".   זה גם השיר הכי ארוך שדיוויד בואי אי פעם הקליט – הוא נמשך קצת יותר מעשר דקות.

4 העטיפה המקורית של האלבום, על אף שהיא מאד דומה, היא לא מה שאתם רואים כשאתם מסתכלים על האלבום.  במקור, דיוויד בואי התנגד להדפסת העטיפה בצבע בטענה שה"שמיים נראים מלאכותיים".  העטיפה הודפסה, אם כן, בשחור ולבן.  בהוצאה המחודשת של האלבום בשנות ה-90, הוחזרו לו הצבעים, בתמונה שהיא סטיל מתוך הסרט בו השתתף בואי.  השמיים המלאכותיים מופיעים במלוא הדרם באלבום הבא, "Low".

5 את השיר "Golden Years" דיוויד בואי הציע לאלביס פרסלי.  פרסלי סירב לשיר אותו, ובואי החליט לשיר אותו בעצמו ולהכניס אותו לאלבום הזה.

6 במסורת שהתחיל בואי כבר באלבומים הראשונים שלו ודי דבק בה במהלך השנים, גם האלבום הזה מכיל גרסת כיסוי – הפעם לשיר ששר ג'וני מאת'יס, "Wild is the Wind", שלקוח גם הוא מסרט באותו השם.   דיוויד בואי החליט לבצע גרסה משלו לשיר אחרי ששמע גרסה של נינה סימון.  על אף שהשיר הוא קרוב לוודאי המצליח והמוכר ביותר באלבום, הוא יצא כסינגל רק חמש שנים אחרי שהאלבום יצא.

7 בשיר "Word on a Wing" מנגן בקלידים רוי ביטאן, שהוא בדרך כלל חלק מה-E Street Band.

8 דיוויד בואי טוען, שבעקבות ההתמכרות הקשה שלו לסמים באותה תקופה, הוא לא זוכר שום פרט מההקלטות לאלבום הזה.  הוא אומר שהוא יודע שהאלבום הוקלט בלוס אנג'לס רק מפני שהוא קרא את זה באיזשהו ספר.

9 השיר "TVC15" נכתב בהשפעה של קטע מהסרט "האיש שנפל לכדור הארץ" שבו השתתף בואי, בו הדמות שהוא משחק בסרט, ג'רום ניוטון, בוהה בקיר מלא במסכי טלוויזיה.  אותה הסצינה השפיעה גם על קטע קבוע בסיבוב ההופעות שבעקבות "Achtung Baby" של U2.    המילים, אומרים, מדברות על מקרה שבו הטלוויזיה אוכלת את החברה של איגי פופ באותם זמנים.   יכול להיות שזאת מטאפורה.  בהתחשב בעובדה שזו היתה התקופה ההיא בקליפורניה, יכול להיות גם שלא.

10 ב-2002, המגזין Rolling Stone בחר את האלבום כאלבום הכי טוב של בואי בשנות ה-70.  תואר מאד משמעותי בהתחשב בעובדה שגם "Low", "Heroes" ו-"Lodger" יצאו באותו עשור.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא,  שיהיה שבוע של היזון חיובי.

REM. וזהו.

1. לפני הכל

בשבוע שעבר כתבתי כאן על שלוש להקות שהכרתי כשחייתי במינסוטה, ומסתבר עכשיו שעשיתי שם עוד משהו מעניין. באדיבות גיאחה מ"עונג שבת" גיליתי שביקרתי בחדר הכי שקט בעולם. הוא נמצא במקום שנקרא "מעבדות אורפילד" במיניאפוליס, מקום שהיום משמש לבדיקות מדעיות של רעש, ופעם היה אולפן שבוב דילן הקליט בו את "Blood on the Tracks", ולהקה שאני לא אטרח לבדוק את שמה הקליטה בו את " Funky Town" – סוג של להיט דיסקו בשנות ה-70. מאיזשהו סיבה בלתי מוסברת, הם שמרו את האולפן שבו הוקלט השיר הזה כמו שהיה אז, אבל האולפן שבו בוב דילן הקליט נהרס. בחדר השקט במיוחד, שבמינוח מדעי נקרא תא אנכואי (Anechoic Chamber), אומרים שחוסר הרעש, שנמדד במינוס 9.4 דציבל, יכול להכאיב לאוזניים של אנשים מסוימים. אני יכול רק להעיד שזה לוחץ באוזניים. ומלחיץ בלב מספיק בשביל לא לרצות לבלות בתוך החדר הזה יותר מדי.

שני טריילרים מסקרנים לסרטים עוד יותר מסקרנים מוצאים את דרכם לאינטרנט. האחד ייצא ב-18.1, וזה היה גם שמו עד עכשיו. Cloverfield הוא השם שלו עכשיו. הסרט, פרויקט של ג'יי ג'יי אברמס, מספר על מפלצת בגודל של גורד שחקים שתוקפת את ניו יורק. הוא מתואר מנקודת מבטם של תושבי ניו יורק, ועד כמה שאני מבין, לא מכיל צילומים של המפלצת, בכלל. אלפרד היצ'קוק היה גאה בתרגיל הקולנועי הזה. השני, שייצא רק בקיץ הקרוב, הוא הסרט השני בסדרה המוצלחת המחודשת של סרטי באטמן. כריסטופר נולאן, שכולי תקווה שימשיך להיות הבמאי של הסרטים האלה גם בהמשך, מתקן את העלילה הקומיקסית-אם-כי-האפלה-יותר-מהסרטים-הבאים של הסרט הראשון של באטמן, ההוא עם ג'ק ניקולסון, והופך את הדמות של הג'וקר לדמות המעורערת והמורכבת שהוא אמור להיות – הפעם לוקח את המושכות קית' לדג'ר.

2. אי אפשר להגיע לשם מכאן

Murmur

בשבוע שעבר יצא לי לשמוע את האלבום הראשון של REM כרביעייה, ואת האלבום האחרון שלהם כרביעייה, אחד אחרי השני. באופן מפתיע, האלבומים די דומים, אף על פי שעברו 14 שנים בין אחד לשני. הסיבה היא, אולי, חוסר היומרה. האלבום המלא הראשון של REM כרביעייה, "Murmur", יצא אחרי אי פי אחד – "Chronic Town", שזכה להצלחה מקומית מסוימת ולמעט השמעות, בעיקר בתחנות רדיו של קולג'ים ברחבי ארה"ב, ואחרי שהסינגל הראשון שהקליטו, "Radio Free Europe", זכה גם הוא להצלחה לא קטנה. את האלבום, שעיצב בפעם הראשונה את הסאונד המוכר שלהם – הגיטרות המצלצלות של פיטר באק, הבאס המטייל של מייק מילס, התופים המחושבים של ביל ברי והשירה הממלמלת והבלתי מובנת של מייקל סטייפ – הם הקליטו בעזרת המפיק שעזר להם ליצור את הסינגל הראשון (שהם היו צריכים להקליט שוב) – מיטש איסטר, שהיה שגם הבעלים של הלייבל שהוציא בשבילם את "Radio Free Europe" לראשונה. על אף המילים הלא מובנות, השירים הצליחו ליצור איזושהי אווירה מיוחדת שקשה להסביר בצורה אחרת מלומר שזאת המוזיקה של REM, וזה העולם שהם יוצרים. כל ההשפעות שלהם – החל מרוג'ר מק'גווין וה-Byrds בשירים כמו "Talk About the Passion", דרך הפוסט פאנק של פטי סמית' ו-Television ב"West of the Fields", עד להשפעות של להקות כמו Gang of Four ב"9-9". REM גם השאירו משהו משל עצמם, שאי אפשר לזהות השפעה של אף אמן אחר בו, בשיר הייחודי הראשון שלהם – "Perfect Circle". האלבום לא זכה להצלחה גדולה במיוחד כשיצא – הוא מכר רק כמה מאות אלפי עותקים – אבל עם השנים, ובעקבות האלבומים הבאים של REM וההצלחה הגדולה שלהם בהמשך דרכם, הוא נבחר למקומות גבוהים בכמה רשימות של האלבומים הטובים ביותר בהסטוריה, או האלבומים הטובים ביותר בשנות ה-80. החשיבות של האלבום זכתה להוכחה ניצחת בשנה שעברה, כשעיריית את'נס, העיר בה נוסדה הלהקה, החליטה לא להרוס את הגשר שמצולם על העטיפה האחורית של האלבום.

New Adventures in Hi Fi

בקצה השני של סקאלת ההצלחה של REM, אם עוברים קדימה ביעף דרך ההצלחה הראשונה שלהם עם "The One I Love", המכירות המאסיביות של "Out of Time" ו"Automatic for the People" והמטאמורפוזה שלהם מלהקת רדיו קולג'ים שהצליחה להפוך את הרוק האלטרנטיבי למשהו שיכול להיות גם אותנטי מבחינה מוזיקלית וגם מאד רווחי, מגיעים לתקופה של סיבוב ההופעות של "Monster". סיבוב הופעות שלא היה מוצלח בשביל חברי הלהקה, ששלושה מהם היו צריכים להיות מאושפזים בבית חולים – המקרה החמור ביותר היה של ביל ברי, המתופף, שהתמוטט במהלך הופעה בשוויצריה. לאחר שהובהל לבית החולים לניתוח חירום, הרופאים גילו מפרצת במוחו, והצליחו להציל את חייו. הלהקה החליטה להתייחס לתקרית בהומור, ושינתה את שם מסע ההופעות מ"מפלצת" ל"מפרצת". (Monster tour ל-Aneurysm tour, אבל בעברית, באופן מפתיע, זה נשמע יותר טוב.) כשהלהקה הגיעה לארץ, בקיץ 1995, מסע ההופעות היה כבר תחת השם השני שלו, וביל ברי תופף את הופעותיו האחרונות.

במהלך מסע ההופעות הזה הלהקה התחילה להקליט חומר לאלבום הבא שלה, בעיקר בחזרות ובבאלאנסים לקראת הופעות. חלק מהשירים הושארו כמו שהם, חלק עובדו ועודנו באולפן, חלק הוקלטו מלכתחילה באולפן. האלבום שיצא מההקלטות האלה, "New Adventures in Hi Fi", היה האלבום האחרון שלהם כרביעיה – במהלך ההקלטות שלו הודיע ביל ברי ללהקה שהוא פורש, והם החליטו להמשיך כשלישייה. האלבום, שלדעתי (ולשמחתי, גם לדעתו של מייקל סטייפ) הוא האלבום הכי טוב שלהם, חוזר כמה צעדים אחורה אל התקופה הראשונה של הלהקה, לפני הפולק של "Out of Time" ויצירת המופת "Automatic for the People", ולפני ההצלחה האלטרנטיבית-מיינסטרימית הראשונה שלהם ב-"Document" וב-"Green", ומציב את הלהקה בפני אבני הבניין הבסיסיות ביותר שיש להם כדי ליצור שירים – גיטרה אחת, באס אחד, מערכת תופים וקולו של מייקל סטייפ, שמגובה, רק באחד מהשירים , בפטי סמית'. הקסם שבאלבום נוצר מפני שכשמפשיטים את REM מהתחכום שהם לבשו על עצמם לאורך האלבומים, מהצורך שלהם להיות להקת אצטדיונים ולהצדיק את האהדה הכלל עולמית אליהם, הם חוזרים בבת אחת אל נקודת ההתחלה שלהם – אל את'נס, ג'ורג'יה, אל רדיו הקולג'ים, אל הלייבל העלום שהוציא את הסינגל הראשון שלהם ואל חוסר הידיעה , אם האלבום שיקליטו יתקבל על ידי הקהל או לא.

החשש, מסתבר, היה מוצדק. האלבום היה אישי מדי, אפל מדי, ושלדי מדי בשביל המעריצים שהתרגלו לדברים כמו "Everybody Hurts", "Man on the Moon" או אפילו הדברים הרועשים יותר של האלבום הקודם. הוא לא מכר את כמות העותקים שאלבומים קודמים שלהם מכרו, והם לא הצליחו לשחזר מאז את ההצלחה של האלבומים הקודמים – כל אחד מהאלבומים הבאים מכר רק כמה מיליונים בודדים של עותקים. התמיכה של קהל המעריצים הגדול של הלהקה לא דעכה, אמנם, מכיוון שבאלבום הזה, שמכיל שירים כמו "So Fast, So Numb" שיכולים בקלות להיכלל ב"Murmur", הלהקה משאירה את עצמה בצבעים הטבעיים שלה, ומסרבת להתפשר על מנת ליצור משהו שיהיה נגיש לקהל הקונים שרכש כמויות עותקים עצומות מהאלבומים הקודמים.

על אף שהאלבומים שהגיעו אחר כך היו מאד שונים ומאד נסיוניים, השנים האחרונות הוכיחו שהשלם, שכלל את ביל ברי הפורש, היה גדול יותר מסכום חלקיו. ו-REM של היום הם הרבה פחות מעניינים ממה שהיו כשהקליטו את Murmur. אבל אלבום כמו New Adventures in Hi Fi מוכיח שהתקווה עדיין קיימת – עוד כמה שנים, REM ירצו לחזור ולעשות את מה שהם יודעים לעשות הכי טוב – לחזור לנקודת ההתחלה, עם או בלי המתופף המקורי.

זה הכל להשבוע (קצר, אני יודע. עיסוקים אחרים, מעניינים יותר ופחות, מונעים ממני להקדיש יותר זמן לבלוג השבוע). עד השבוע הבא – אם אתם רואים אותו ברחוב, תשאלו אותו מתי האלבום הגנוז שלו יוצא.

עשרה רגעים מוזיקליים מפתיעים; דיוויד בואי

1. עשרה רגעים מוזיקליים בלתי צפויים של אמנים
סתם, בלי קשר לשום דבר אחר, בא לי להכין רשימה של עשרה רגעים מוזיקליים – נאמר, עשרה שירים, אבל לא נתחייב שזה תמיד יקרה – מפתיעים בחייה של להקה. או אמן. מה אומר מפתיעים? מה שאני מתכוון להביא פה, הם עשרה רגעים, שלדעתי, מסמלים או שינוי בהלך הרוח היצירתי של אמן או להקה, או איזשהו יוצא דופן מטורף שלא חזרו אליו. בכל אופן – הנה, חמישה כאן וחמישה בשבוע הבא:

1 Blur – No Distance Left to Run

13, האלבום השישי של Blur, הוא לאורכו ולרוחבו רגע די מפתיע. אחרי ארבעה אלבומים שהלהקה התעקשה להיות בהם להקת בריט פופ קוקנית מלונדון, ועוד אלבום אחד שבו הלהקה התעקשה להיות Pavement, הגיע האלבום הזה שבו, כנראה, נמאס להם. הם החליטו פשוט לקחת את הדברים שהשפיעו באותו הזמן על שני האנשים המוכשרים שמובילים את הלהקה, ולכתוב לפיהם. אבל משום מה, רוב השירים באלבום עדיין נשמעים קצת כאילו שהם מנסים להוכיח משהו למישהו. מצד שני, מגיע השיר הלפני אחרון הזה (אחרון, אם לא מחשיבים את קטע הפסקול-לסרט-פורנו-משנות-ה-70 המסורתי, ש-Blur מתעקשים לא להיפרד ממנו, שמסיים את האלבום), והוא כל כך פשוט וכל כך יפה שהוא מצליח להעביר את כל הכאב של מי שכתב אותו למאזין, בבת אחת. השיר הזה, לדעתי, הוא הניצן של כל מה שיצמח אחר כך (למרבה הצער, לא בתוך הלהקה) מהכשרונות של שני האנשים האלה. זה הרגע שבו הם הפסיקו להיות להקה שמתיימרת להיות משהו והפכו להיות להקה שאומרת משהו.

2 Led Zeppelin – D'yer Mak'er

ואם כבר מדברים על להקה שמתיימרת… עם כל העובדה שזו אחת מהלהקות הגדולות בהסטוריה של הרוק, ללא ספק, ועם הווירטואוזיות של ארבעת האנשים האלה, בכל זאת… בואו נאמר רק שקרוב לוודאי ש"ספיינאל טאפ" שאבו מהם הרבה השראה. אז אחרי ארבעה אלבומים בלי שם אבל עם הרבה פומפוזיות וסימבוליזם בכל מיני כיוונים, לד זפלין הוציאו את האלבום הזה. הוא נפתח לפי הנוסחה – "The Song Remains the Same" הוא ארוך, ומפותל, ופומפוזי כמו שרק הם יודעים לעשות אותו, ואחריו מגיעים "The Rain Song", "Over the Hills and Far Away" שממשיכים את המסורת. מדי פעם, הם מפתיעים באלבום הזה עם שירים שהם ממוקדים ומלאים בווירטואוזיות וכשרון ורגש בדיוק כמו השירים הארוכים יותר, אבל לקראת סוף האלבום, מגיעות שתי הפתעות. הראשונה – "The Crunge" – שאני מעדיף לקרוא לה "The Cringe" – היא לד זפלין מנסים לעשות פאנק בפ' רפה. התוצאות הן בדיוק כמו שניחשתם. ומיד אחר כך – שיר רגאיי. לד זפלין. רגאיי. מצד שני, כשנפטרים מהדחפים הלעגניים, זה שיר בכלל לא רע. הוא עשוי בדיוק כמו ששיר של להקה ווירטואוזית ופומפוזית נשמע, כשהם מחליטים להשיל מהם את השכבות האלה ופשוט לנגן משהו שבא להם לנגן, בשביל הכיף. אני לא יודע אם היתה כוונה מראש להקליט את השיר הזה, או שזה סתם משהו שהם השתעשעו בו בהפסקה בין הקלטה להקלטה שנתפס על הסליל והמפיק החליט להישאר, אבל טוב שהוא נמצא על האלבום. וזה רק גורם לי להעריך את הלהקה הזאת יותר – גם כשהם עושים שטויות, הם עושים את זה כל כך טוב.

3 Nick Cave and the Bad Seeds – Murder Ballads

כן, כל האלבום. האמת היא, שזו לא באמת הפתעה שניק קייב יבחר לכתוב אלבום שלם של שירים על רצח (או, יותר נכון, שירים על רצח ושיר של בוב דילן), אבל זה קצת כמו איזשהו בחור שקט, שגר לבד ואף אחד לא מכיר, שהשכנים פתאם מגלים שהוא רוצח סדרתי אכזרי – כמות הזעם והרשע הטהור שאגורים באלבום הזה הן די מפתיעות. מצד שני, בסך הכל אלבום של שירי רצח. כאלה קורים כל יום. מצד שלישי, יש שם את "O'Mally's Bar", יצירה מפחידה של 17 דקות, אולי השיר הכי ארוך שמישהו כתב אי פעם על רצח המוני.

4 Jeff Buckley – Everybody Here Wants You

זה, נדמה לי, הסינגל הראשון והיחיד שיצא מהאלבום השני של ג'ף באקלי, שהוא בעצם כל מה שנשאר מההכנות לאלבום הבא שלו. הוא מת לפני שהספיק לסיים את האלבום ולעולם לא נוכל לדעת אם השירים שבאלבום הזה הם מה שהיה אמור להיות באלבום או השבבים שנשארים אחרי שמגלפים את פסל העץ. גם קליפ יש לשיר הזה, וג'ף באקלי, שמת מזמן כשהשקליפ הזה צולם, מופיע בו באדים מקליפים אחרים. והשיר, וגם הקליפ, עושים בעצם סוג של עוול לסיבה שבגללה האיש הפך לסוג של אגדה אחרי אלבום אחד בלבד. זה בעצם שיר פופ די פשוט, עירום מכל המרקמים והפיתולים המלודיים המסובכים שמעטרים בדרך כלל שירים של באקלי, ואולי בזה היופי שלו. רק הקול של באקלי, והמילים, מקבלים את מרכז הבמה כאן. ובשיר שהוא מסע של שכנוע, אולי בעצם זה העיקר.

5 R.E.M. – Shiny Happy People

הנה הוכחה ניצחת לכך שלא כל הרגעים המפתיעים הם הפתעות טובות. Out of Time היה נקודת דרך משמעותית מהרבה בחינות – בשביל R.E.M., זה היה האלבום הראשון שבאמת הקפיץ אותם למגה-כוכבות-עולמית, ובמדינה קטנה במזרח התיכון, שיר אחד מהאלבום הזה הגיע למקום גבוה מאד במצעד, לפני כל שאר העולם, ואפילו גרם ללהקה להקדיש את השיר לישראל כשהם ביצעו אותו בהופעה האחת שלהם כאן, ב-1995 (עם חימום של להקה בריטית לא מאד מוכרת שבדיוק הוציאה את האלבום השני שלה). בשביל עולם המוזיקה – שגילה להקה שעד עכשיו היתה במרכז השוליים פתאום יכלה לזכות בכבוד שהם ראויים לו. ובשבילי – ש-"Low" גילה לי שאני רוצה להיות מוזיקאי כשאהיה גדול. אבל גם עכשיו, אחרי כמעט עשרים שנה (טוב, אני מעגל שנתיים קדימה), עדיין קשה לי להתמודד עם "Shiny Happy People". אני יכול לנחש שזאת נקודה כואבת להרבה אנשים שאוהבים את האלבום הזה, ואת REM בכלל. בתור נקודה מאנית אחת בתוך האלבום המאד דיפרסיבי הזה, השיר הזה די חורק, מכל מקום שלא תרצו להסתכל עליו. אפילו פיטר באק, הגיטריסט של הלהקה שעושה רושם שהצביע נגד כשהחליטו להכניס את השיר לאלבום, לא נראה מרוצה במיוחד בקליפ של השיר, ובטח לא כשהחליט מי שהחליט לקחת צעד אחד קדימה ולהפוך את השיר ל"Shiny Happy Monsters", כולל בובות של רחוב סומסום. מצד שני, להוסיף יצירים של ג'ים הנסון לקליפ של שיר זה אף פעם לא דבר רע. תשאלו את דיוויד בואי.

ואם כבר סיימנו בדיוויד בואי…

2. דיוויד בואי, פעם חמישית

הגיע הזמן לאלבום החמישי בפרויקט ההקשבה שלי, וזה אחד מהאלבומים האהובים עליי של דיוויד בואי – אלבום ההתפכחות של זיגי סטארדסט, או, כמו שדיוויד בואי מעדיף לקרוא לו, "זיגי סטארדסט באמריקה" – Aladdin Sane. הנה עשר עובדות מעניינות וחשובות, יותר או פחות, על האלבום:

1 שם האלבום הוא, כמובן, משחק מילים על "A Lad Insane". אחת מהאלטרנטיבות לשם היתה "Aladdin Vein", שהוא משחק מילים משולש – גם ההתיחסות לסמים באמצעות השימוש במילה "ווריד", וגם "A Lad in Vein" – בחור לשווא.

2 האלבום הוקלט במהלך חודש, בזמן הפנוי שהיה לבואי ולעכבישים בין חלק אחד של מסע ההופעות שבעקבות האלבום הקודם, לחלק הבא. רוב האלבום נכתב במהלך החלק האמריקני של מסע ההופעות. בגלל שחברת התקליטים (RCA) היתה כל כך להוטה להוציא את האלבום כדי שיספוג קצת מהיסטריית הקניה של האלבום הקודם, טוענים שהמיקסים של חלק מהשירים לא מוצלחים כל כך, וכלים מרכזיים בהם, כמו גם הקול של בואי, נבלעים בתוך המיקס בחלק מהשירים.

3 שיר הנושא מושפע חלקית מספר של אוולין וו, שעלילתו עסקה בקבוצה של אנשים לפני מלחמה גדולה. השנים המצוינות בסוגריים אחרי שם השיר בעטיפת האלבום הן השנים שלפני מלחמות העולם הראשונה והשניה, והצעה למלחמת עולם שלישית בשנות השבעים.

4 על עטיפת האלבום המקורי אפשר לראות, לצד שמות השירים (פרט ל-"Let's Spend the Night Together", כמובן), את המקומות שבהם נכתבו השירים. כמעט כולם בארה"ב, למעט שיר הנושא שנכתב באונייה בדרך חזרה לאנגליה בסיום החלק האמריקני של סיבוב ההופעות, והשיר הסוגר שנכתב בלונדון.

5 השיר הסוגר, "Lady Grinning Soul" [שהוא אולי אחד השירים הכי יפים של דיוויד בואי ובעיקר בזכות מייק גרסון], נכתב על זמרת שדיוויד בואי הכיר באופן אינטימי, או לא, בשם קלאודיה ליניאר. גם חברי ה-Rolling Stones הכירו אותה, באופן אינטימי, או לא, והם כתבו עליה שיר אחר – "Brown Sugar".

6 הדפסת עטיפת האלבום היתה כל כך מורכבת (היא כללה שבעה צבעים!), שלא היה ניתן לבצע אותה באנגליה באותו הזמן, וחברת התקליטים שלחה את האלבומים להיות מודפסים בשווייץ

7 השיר "Drive In Saturday" הוצע במקור ל-Mott the Hoople, כדי שיוכל להיות הסינגל השני שיבוא בעקבות הצלחת "All the Young Dudes", שבואי כתב בשביל הלהקה בשביל למנוע מהם להתפרק. חברי הלהקה העדיפו לוותר על השיר הזה ולבחור שיר אחר במקום.

8 המילים של "Panic in Detroit" נכתבו בהשראת סיפורים שסיפר לבואי איגי פופ על נעוריו במישיגן. המוזיקה תוארה כ"גרסת סלסה למקצבים של בו דידלי", וגם שאבה קצת השראה, לדעתי מ"Sympathy for the Devil" של ה-Rolling Stones.

9 "The Prettiest Star" הוקלט במקור ב-1970 בתור סינגל שני אפשרי אחרי "Space Oddity", עם מארק בולן בגיטרה. באופן אירוני, הגרסה שהוקלטה מחדש כדי להיכלל באלבום הזה נשמעת הרבה יותר גלאמית מזו שהוקלטה במקור. השיר נכתב, במקור, כהצעת הנישואים לאנג'י בואי, שגם לה ה-Rolling Stones הקדישו שיר. רק אני מזהה פה איזו תבנית שחוזרת?

10 ב-1993, כשדיוויד בואי הוציא את "Black Tie, White Noise", מגזין Q החליט לערוך איתו ראיון דווקא על העבר שלו – בעיקר על תקופת זיגי סטארדסט. הם בחרו לעטר את העטיפה של אותו האלבום בתמונה יוצאת דופן – בואי במראה המהוקצע של דמות נגן הג'אז שהוא עטה עליו באלבום הזה, עם הברק המפורסם מעטיפת "Aladdin Sane". התמונה, כמובן, לא צולמה כך. דיוויד בואי צולם כרגיל, והברק הוסף על ידי חברת תוכנה שהמגזין שכר, שהצליחה להוסיף תמונת מחשב כל כך משכנעת של הברק, שהרבה קוראים כתבו ושאלו איך המגזין הצליח לשכנע את בואי, שידוע בסירובו – לפעמים – להביט אחורה לא בזעם, לעשות את זה. גם דיוויד בעצמו שלח הודעה לעורך ואמר שזה היה "חצוף" – אבל אני בטוח שהוא קיבל את זה ברוח טובה.

[דרך אגב, עברתי פה כבר חמישה אלבומים והצלחתי ליצור בכם את האשליה שעשיתי תחקיר מקיף על דיוויד בואי ואני יודע את כל הדברים האלה בעצמי. אז לא. אני נעזר בוויקיפדיה, כמובן, וגם, בין השאר, בשני אתרים נפלאים על דיוויד בואי – Five Years ו-Teenage Wildlife]

זה הכל להשבוע. והנה, באדיבותו של גיאחה, דרך נפלאה להעביר את הזמן בצורה לא פרודוקטיבית בזמן שאתם צריכים ללמוד – ככה זה לחיות בסרט.

שירים עצובים

1. לפני הכל

קצת לפני שהתחלתי לעבוד על הבלוג השבוע, קיבלתי בשורות עצובות מאד מארה"ב, לגבי אחד מהחברים ברשימת תפוצה של אי מיילים שאני חבר בה, המורכבת ממעריצים של Firewater. "ג'סטר" ג'ו מוחיקה היה חולה בסרטן המעי הגס במשך הרבה זמן, ואנחנו כולנו קיווינו שהוא ייצא מזה ושיצליח להתאושש מהטיפולים הלא נעימים, אבל התקוות שלנו התבדו השבוע – ג'ו היה מעורב בתאונת דרכים בטקסס, ארץ מגוריו. הוא נהרג במקום, הבת שלו, בת 5, פונתה לבית חולים ומתה שם אחרי כמה שעות. לא הכרתי את ג'ו באופן אישי, אבל מהדברים שהוא כתב ברשימת התפוצה שלנו ובבלוג שלו, וגם מהדברים ששמעתי עליו מחברים קרובים יותר (שגם הם לא פגשו אותו באופן אישי מעולם), הוא היה אדם טוב, שהצליח להתמודד גם עם המחלה שלו וגם עם הדרך המזוויעה של מערכת הבריאות בארה"ב לסייע לאנשים חולים, בחוש הומור ובאופטימיות שלא נגמרו אף פעם. אחת מהלהקות שהכי אהב היתה Killing Joke, והוא אפילו תיפקד בתור מנהל האתר של הלהקה. הוא השאיר מאחוריו את אלנה, אשתו (גם היא חברה בנפרד ברשימת התפוצה שלנו) ושני בנים. נוח בשלום, ג'ו. הפוסט הזה מוקדש לך.

2. שירים עצובים

באותה רשימת תפוצה, מישהו פירסם במהלך השבוע שעבר לינק לאתר שנקרא "ספינר". ניסיתי, ולא הצלחתי, להבין מה המטרה של האתר הזה – הניחוש שלי הוא שמדובר באיזשהו בלוג מקצועי, שמחולק למדורים שונים שנכתבים על ידי אנשים שונים ועיקר המטרה שלו היא להיות מגניב ולכתוב על מוזיקה – בהכרח בסדר הזה. בכל אופן, הלינק שנשלח התייחס לכתבה אחת שהיא חלק ממכלול של כתבות שהם מפרסמים מדי פעם, שכוללת רשימה ממוספרת של דברים שהם הכי. הפעם – 25 השירים הכי עצובים באופן מיוחד בהסטוריה. אי פעם. נקודה.

אז בתור התחלה, כל התייחסות לקשר בין שירים לרגשות שהם מעוררים באנשים ששומעים אותם, היא סובייקטיבית מהגדרתה. מה ש"ספינר" מנסים לעשות, עושה רושם, הוא ליצור רשימה של שירים שהעצבות שבהם היא אוניברסלית והנושאים שהם מדברים עליהם הם פשוטים ומפושטים ככל האפשר. מי לא יכול להבין את העצבות, למשל, באפשרויות ועתיד שנעלמים ברגע שזוג צעיר נכנס להריון והעתיד שלו נקבע בשבילו בבת אחת ("The River" של ברוס ספרינגסטין)? או במערכת יחסים שלא נשאר בה דבר חוץ מהאינרציה של מערכת יחסים ("Lost Cause" של בק)? או בילד מת ("Concrete Angel" של מרטינה מקברייד)? זאת אולי הסיבה שחלק מהבחירות האחרות של "ספינר" ברשימה הזו, כמו "Space Oddity" של דיוויד בואי, הן קצת תמוהות.

בגלל הסיבה הזו, ובגלל שרשימות מהסוג הזה יכולות, ואולי אמורות אפילו, להיות סובייקטיביות, ובגלל שאני יכול, אני רוצה להציע רשימה אחרת. גם היא של 25 שירים עצובים – אבל לא הכי עצובים. רק 25 שירים שבעיניי הם עצובים במיוחד. ניסיתי לכלול כאן שירים שהעצבות שבהם היא די ברורה, כך שהמכנה המשותף הגדול יותר של מאזינים יוכל להתחבר אליהם. אני מקווה שהצלחתי. השירים גם לא מסודרים בסדר כלשהו, הם פשוט שם:

1. Frank Sinatra – In the Wee Small Hours of the Morning

נקודה ראשונה שבה אני מסכים עם מי שבחר את השירים ברשימה של "ספינר". ב-1955, אחרי פרידה מתוקשרת שסיימה מערכת יחסים מתוקשרת עם השחקנית אווה גרדנר, פרנק סינטרה מוציא את האלבום הזה, ששמו כשם השיר כמעט – הראשון בשבילו ואחד הראשונים בכלל שכל השירים בו הוקלטו במיוחד לצורך האלבום ולא כסינגלים שנאספו לאלבום, ונותן משמעות חדשה לגמרי לכינוי שלו, "Ol' Blue Eyes". אם עוצמים את העיניים כשהשיר הזה, שפותח את האלבום, מתנגן, אפשר ממש לדמיין את פרנק סינטרה יושב בחדר ריק וחשוך, עם בקבוק חצי ריק שלפני לא הרבה זמן היה מלא לגמרי, מחכה שהטלפון יצלצל ואולי זאת תהיה היא.

2. Elton John – The Last Song

"אתמול באת להרים אותי מעלה," השיר הזה מתחיל, ומכאן הוא רק ממשיך ויורד. לאלטון ג'ון יש שני סוגים של בלדות – הסוג הראשון הוא הבלדות הסכריניות שהוא וברני טאופין כותבים כדי לגרום לאנשים אחרים לבכות; הסוג השני, והשיר הזה נכלל בו, הוא בלדות שהם כותבים כדי לגרום לעצמם לבכות. אלו הבלדות האמיתיות יותר, וזו נולדה בעקבות סיפור שהגיע לאלטון ג'ון על בחור צעיר, הומוסקסואל חולה איידס, שהקשר בינו ובין אביו התנתק מכיוון שהאב לא ראה בעין יפה את הנטיות המיניות של הבן שלו. הבן לא רצה להודיע לאב בשום צורה שהוא חולה, אבל כשהאב גילה שהבן גוסס מאיידס, הוא טס לפגוש אותו ונשאר כדי לסעוד אותו, עד שנפטר. המילים שמסכמות את הפזמון גם מסכמות את מה שהשיר הזה מנסה להעביר – "אני מניח שלא הערכתי נכון אהבה של אב לבנו".

3. Beck – Lost Cause

עוד נקודה שבה אני מסכים עם האנשים שערכו את הרשימה של "ספינר". ב-2002, אחרי מערכת יחסים ארוכה, בק נפרד מהחברה שלו ועשה מה שכמעט כל מוזיקאי היה עושה במקרה כזה. הוא כתב על זה שיר – ולא רק שיר, אלא אלבום שלם. ולא רק כתב, אלא גם הוציא אותו. והאלבום הזה, "Sea Change", יצירת מופת בשביל בק ובכלל, מתאר את חוסר האונים בסוף מערכת יחסים, כשכבר לא נותר בה שום דבר טוב להילחם בשבילו, או במילים שלו – "נמאס לי להילחם על המטרה האבודה הזו".

4. Cyndi Lauper – Time After Time

אחת מטעויות השיפוט המוזיקליות הכי גדולות שעשיתי היתה לחשוב שסינדי לאופר היא [בלונדינית לא בהכרח אמיתית] שאין לה הרבה ערך מוסף מעבר לזה, אבל אחרי שגיליתי ש"I Drove All Night" הוא לא גרסת כיסוי לשיר של רוי אורביסון, אלא להיפך, גיליתי שהיא כתבה וכותבת את המילים והמוזיקה לכל השירים שלה, והשיר הזה הוא דוגמא טובה לסוג מיוחד של שירים עצובים – כאלו שהעצבות שלהם נובעת בעיקר מהניגוד המוחלט בין הבתים לפזמון. כאן, הפזמון אומר, בין השאר, "אם תלך לאיבוד, אמצא אותך, אני אחכה, פעם אחרי פעם" – זה מה שהיא שרה למי שהיא עוזבת, כשהיא יודעת שאף מילה מאלו לא נכונה. קסנדרה ווילסון הקליטה בשביל פסקול הסרט "Brown Sugar" גרסה אפילו יותר יפה של השיר הזה.

5. R.E.M. – Fretless

ברוב השירים של R.E.M., המילים של מייקל סטייפ מעורפלות במקרה הטוב, ובלתי מובנות בכלל במקרה הפחות טוב. השיר הזה לא יוצא דופן – הוא מדבר, אני חושב, על מישהו או מישהי שמגלים שהם נבגדים ומקבלים את ההחלטה הקיצונית ביותר שאפשר לקבל במקרה כזה – להרוג את שני הבוגדים. המוזיקה, והשירה הנחרצת של סטייפ ושל קייט פירסון מ-B52's מעבירים בצורה מאד ברורה את ההרגשה של להיות לבד.

6. U2 – Tomorrow

כשבונו היה בן 14, אמו נפטרה והוא כתב את השיר הזה על ההלוויה שלה. השיר נמצא באלבום השני שלהם, "October", והוקלט שוב, בגרסה יותר שקטה והרבה יותר עצובה, על ידי בונו והבסיסט אדם קלייטון, לאוסף שנקרא "Common Ground". השיר (המקורי) כולו בנוי בצורה שמעבירה מאד בבירור את מגוון הרגשות שיש לילד בן 14 כשהוא מאבד הורה – הבלבול, העצב, הכעס. המילים הראשונות, שנשמעות כאילו הן מתייחסות לחוסר התפיסה של מוות של ילד קטן, הן הרבה יותר עצובות כשיודעים מה הגיל האמיתי של בונו היה כשאמו נפטרה – "האם תחזרי מחר? האם אני יכול לישון הלילה?"

7. Harry Chapin – Cats in the Cradle

ילד נולד, לאבא אין זמן. ילד גדל, לאבא אין זמן. ילד נוסע לאוניברסיטה, חוזר לביקור, לאבא יש זמן אבל הילד התרגל לחיות בלעדיו. האבא זקן ורוצה לבלות קצת זמן עם הילד, אבל לילד אין זמן. המעגל האכזרי של הזנחה סמויה ממשיך. המילים האחרונות בשיר הזה הן הכי עצובות – "כשסגרתי את הטלפון פתאום הבנתי – הוא גדל והפך להיות כמוני. הילד שלי הוא בדיוק כמוני."

8. Eric Clapton – Circus

Tears in Heaven הוא כמובן, השיר המפורסם יותר שאריק קלפטון כתב על בנו, קונור, שנהרג כשנפל מחלון חדר מלון, מרחק של כמה עשרות קומות מהקרקע. מאוחר יותר, באחד מאלבומיו האחרונים – Pilgrim – הוא כלל גם את השיר הזה, גם הוא על קונור. שיר קורע לב שמוכיח שככל שהזמן עובר, מן הסתם, הגעגועים הולכים ונהיים יותר חזקים.

9. Joan Armatrading – The Weakness In Me

כל כך הרבה סיבות יש בעולם לכתוב שירים עצובים, ועושה רושם שאחת מהכי פוריות היא בגידה. בדרך כלל, הצד הנבגד הוא זה שכותב את השירים, אבל דווקא השירים המעניינים יותר הם אלו שבאים מהצד הבוגד. אני זוכר, במעורפל, כמה שירים מהצד הבוגד הגברי, אבל, אם להתעלם מגיבוב השטויות המביך של אבריל לווין מהשנה האחרונה, The Weakness In Me של ג'ואן ארמטריידינג הוא המקרה היחיד שאני יכול לחשוב עליו של שיר שנכתב מהצד הבוגד הנשי. המילים של ארמטריידינג הן כל כך כנות וחסרות אונים, שהיא כמעט מצליחה לשכנע אותך. כמעט.

10. Antony Haggarty – Perfect Day

לפעמים, זה לא השיר שהוא כל כך עצוב, אלא האינטרפרטציה שלו. מי שכתב את השיר, במקרה הזה כמו בהרבה מקרים אחרים, כנראה לא הבין את הפוטנציאל הדכאוני הטהור הגלום בשיר כזה – שהמילים שלו אומרות דבר אחד אבל השירה יכולה להגיד דבר אחר לגמרי. וכך, באמצע האלבום התמוה "The Raven" של לו ריד, הוא החליט לשלב שירים ישנים שלו בביצועים של אנשים אחרים – ואחד מהם הוא השיר הזה, בביצוע של אנתוני (בלי הג'ונסונס) וקולו המלאכי. השיר, על כל הקונוטציות המשתמעות ממנו, לא זוכה לאירוניה העצובה שאמורה לנטוף ממנו כשלו ריד עצמו שר אותו – בקול החצץ של לו ריד הכל נשמע הרבה יותר אמיתי וכנה, ויום מושלם הוא באמת יום מושלם. כשאנתוני שר, לעומת זאת, אפשר לשמוע בבירור את חוסר האונים, את כמה זה נדיר שזה יום מושלם ועד כמה הימים האחרים כל כך מחורבנים.

11. R.E.M. – Let Me In

עוד פעם R.E.M. הפעם, השנה היא 1994, R.E.M. מחליטים להוציא אלבום כבד הרבה יותר מכל מה שאי פעם עשו ושני איקונים, אחד מוזיקלי ואחד קולנועי, נפטרים במפתיע בפרק זמן מאד קצר, כל אחד מסיבותיו הוא. מייקל סטייפ, חבר קרוב של שניהם, מחליט להקדיש את האלבום לאחד – ריבר פניקס – ולכתוב את השיר היפהפה הזה על השני – קורט קוביין. "היי, תן לי להיכנס," הוא זועק בפזמון, ובדמיון עולה הדמות השדופה שלו נהדפת על הארון של קורט קוביין ומתחננת שיפתח ויסביר.

12. Leonard Cohen – Famous Blue Raincoat

ניסיתי. באמת שניסיתי. אבל אי אפשר להכין רשימה של שירים עצובים בלי לכלול את השיר הזה, האפיטום, מבחינתי, של היצירה של לאונרד כהן. שיר על בחור שגנב לבחור אחר בחורה, ומעביר את חייו אחר כך בחשש שאולי אותו בחור, ואולי מישהו אחר, יגנוב אותה ממנו. ואולי, בעצם, ההיפך הוא הנכון. אף פעם לא הבנתי באמת את השיר הזה. אני רק יודע שמכל השירים של לאונרד כהן, זה נשמע כמו השיר האחד שאחריו לאונרד כהן באמת היה רוצה לגזור על עצמו תענית שתיקה.

13. אביתר בנאי – אבות ובנים

הפריווילגיה שלי, לעומת "ספינר", היא שאני יכול להכניס כאן גם שירים עבריים. והנה אחד מהם, שיר יפהפה שמתחבא בסוף של האלבום הראשון של אביתר בנאי, ומבטא, במילים מעורפלות ומשורטטות, את החשש של כל הורה כאן. "הלב של אמא מתפוצץ – מי אשם? לא אני אשם". שיר, שבארץ הזאת, אפשר לקרוא אותו בכל כך הרבה דרכים שונות.

14. The Divine Comedy – Edward the Confessor

The Divine Comedy בנו (בנה?) את הקריירה שלהם על שירים מתוזמרים, בשירה מאד פרנק סינטרית-דין מרטינית-טום ג'ונסית שכזאת, ודווקא השיר הכי יפה שלהם הוא ממש לא כזה. מה שמובן, כי הוא בי סייד של סינגל מתוך האלבום שלהם שהוא הכי לא כזה – Regeneration, שהפיק נייג'ל גודריץ' (וכל אלבום שמפיק נייג'ל גודריץ' הוא בעצם קצת אלבום של נייג'ל גודריץ', באמת). "אני כל כך מצטער," ניל האנון פותח את השיר הזה, "אנא סלחי לי," וממשיך ומפרט את כל הדברים שגם אנחנו היינו רוצים להצטער עליהם, אם רק היינו יכולים.

15. The Blue Nile – Happiness

בתור הדובדבן הקטן, על הדובדבן הגדול, שעל הגלידה בגביע שהיא הרשימה הזו, הנה שיר שהוא פסגת העצבות האולטימטיבית – איש שעבר כל כך הרבה סבל וצער, שגם כאשר מגיעה המנוחה והנחלה, הוא לא באמת מאמין. "עכשיו כשמצאתי סוף סוף שלווה," הוא שואל, "תגיד לי, ישו, היא תישאר?"

חדי העין ביניכם ישימו לב שהרשימה הזאת לא מגיעה עד 25, וזה בגלל שאני רוצה שאתם תשלימו את ה-10 שירים שנשארו. למה? משתי סיבות:

1. אני רוצה שתתאמצו קצת. סתם לקרוא זאת לא חכמה.

2. אני גם רוצה להכיר 10 שירים עצובים חדשים.

ואני רוצה לשמוע נימוקים משכנעים. 10 השירים שאני הכי אתרשם מהם יהיו כאן בשבוע הבא והאנשים שיציעו אותם יקבלו פרס. או משהו.

בינתיים, לילה טוב.