The gospel according to whom

1. לפני הכל

בשבוע שעבר כתבתי כאן על שלוש להקות שהכרתי כשחייתי במינסוטה, ומסתבר עכשיו שעשיתי שם עוד משהו מעניין. באדיבות גיאחה מ"עונג שבת" גיליתי שביקרתי בחדר הכי שקט בעולם. הוא נמצא במקום שנקרא "מעבדות אורפילד" במיניאפוליס, מקום שהיום משמש לבדיקות מדעיות של רעש, ופעם היה אולפן שבוב דילן הקליט בו את "Blood on the Tracks", ולהקה שאני לא אטרח לבדוק את שמה הקליטה בו את " Funky Town" – סוג של להיט דיסקו בשנות ה-70. מאיזשהו סיבה בלתי מוסברת, הם שמרו את האולפן שבו הוקלט השיר הזה כמו שהיה אז, אבל האולפן שבו בוב דילן הקליט נהרס. בחדר השקט במיוחד, שבמינוח מדעי נקרא תא אנכואי (Anechoic Chamber), אומרים שחוסר הרעש, שנמדד במינוס 9.4 דציבל, יכול להכאיב לאוזניים של אנשים מסוימים. אני יכול רק להעיד שזה לוחץ באוזניים. ומלחיץ בלב מספיק בשביל לא לרצות לבלות בתוך החדר הזה יותר מדי.

שני טריילרים מסקרנים לסרטים עוד יותר מסקרנים מוצאים את דרכם לאינטרנט. האחד ייצא ב-18.1, וזה היה גם שמו עד עכשיו. Cloverfield הוא השם שלו עכשיו. הסרט, פרויקט של ג'יי ג'יי אברמס, מספר על מפלצת בגודל של גורד שחקים שתוקפת את ניו יורק. הוא מתואר מנקודת מבטם של תושבי ניו יורק, ועד כמה שאני מבין, לא מכיל צילומים של המפלצת, בכלל. אלפרד היצ'קוק היה גאה בתרגיל הקולנועי הזה. השני, שייצא רק בקיץ הקרוב, הוא הסרט השני בסדרה המוצלחת המחודשת של סרטי באטמן. כריסטופר נולאן, שכולי תקווה שימשיך להיות הבמאי של הסרטים האלה גם בהמשך, מתקן את העלילה הקומיקסית-אם-כי-האפלה-יותר-מהסרטים-הבאים של הסרט הראשון של באטמן, ההוא עם ג'ק ניקולסון, והופך את הדמות של הג'וקר לדמות המעורערת והמורכבת שהוא אמור להיות – הפעם לוקח את המושכות קית' לדג'ר.

2. אי אפשר להגיע לשם מכאן

בשבוע שעבר יצא לי לשמוע את האלבום הראשון של REM כרביעייה, ואת האלבום האחרון שלהם כרביעייה, אחד אחרי השני. באופן מפתיע, האלבומים די דומים, אף על פי שעברו 14 שנים בין אחד לשני. הסיבה היא, אולי, חוסר היומרה. האלבום המלא הראשון של REM כרביעייה, "Murmur", יצא אחרי אי פי אחד – "Chronic Town", שזכה להצלחה מקומית מסוימת ולמעט השמעות, בעיקר בתחנות רדיו של קולג'ים ברחבי ארה"ב, ואחרי שהסינגל הראשון שהקליטו, "Radio Free Europe", זכה גם הוא להצלחה לא קטנה. את האלבום, שעיצב בפעם הראשונה את הסאונד המוכר שלהם – הגיטרות המצלצלות של פיטר באק, הבאס המטייל של מייק מילס, התופים המחושבים של ביל ברי והשירה הממלמלת והבלתי מובנת של מייקל סטייפ – הם הקליטו בעזרת המפיק שעזר להם ליצור את הסינגל הראשון (שהם היו צריכים להקליט שוב) – מיטש איסטר, שהיה שגם הבעלים של הלייבל שהוציא בשבילם את "Radio Free Europe" לראשונה. על אף המילים הלא מובנות, השירים הצליחו ליצור איזושהי אווירה מיוחדת שקשה להסביר בצורה אחרת מלומר שזאת המוזיקה של REM, וזה העולם שהם יוצרים. כל ההשפעות שלהם – החל מרוג'ר מק'גווין וה-Byrds בשירים כמו "Talk About the Passion", דרך הפוסט פאנק של פטי סמית' ו-Television ב"West of the Fields", עד להשפעות של להקות כמו Gang of Four ב"9-9". REM גם השאירו משהו משל עצמם, שאי אפשר לזהות השפעה של אף אמן אחר בו, בשיר הייחודי הראשון שלהם – "Perfect Circle". האלבום לא זכה להצלחה גדולה במיוחד כשיצא – הוא מכר רק כמה מאות אלפי עותקים – אבל עם השנים, ובעקבות האלבומים הבאים של REM וההצלחה הגדולה שלהם בהמשך דרכם, הוא נבחר למקומות גבוהים בכמה רשימות של האלבומים הטובים ביותר בהסטוריה, או האלבומים הטובים ביותר בשנות ה-80. החשיבות של האלבום זכתה להוכחה ניצחת בשנה שעברה, כשעיריית את'נס, העיר בה נוסדה הלהקה, החליטה לא להרוס את הגשר שמצולם על העטיפה האחורית של האלבום.

בקצה השני של סקאלת ההצלחה של REM, אם עוברים קדימה ביעף דרך ההצלחה הראשונה שלהם עם "The One I Love", המכירות המאסיביות של "Out of Time" ו"Automatic for the People" והמטאמורפוזה שלהם מלהקת רדיו קולג'ים שהצליחה להפוך את הרוק האלטרנטיבי למשהו שיכול להיות גם אותנטי מבחינה מוזיקלית וגם מאד רווחי, מגיעים לתקופה של סיבוב ההופעות של "Monster". סיבוב הופעות שלא היה מוצלח בשביל חברי הלהקה, ששלושה מהם היו צריכים להיות מאושפזים בבית חולים – המקרה החמור ביותר היה של ביל ברי, המתופף, שהתמוטט במהלך הופעה בשוויצריה. לאחר שהובהל לבית החולים לניתוח חירום, הרופאים גילו מפרצת במוחו, והצליחו להציל את חייו. הלהקה החליטה להתייחס לתקרית בהומור, ושינתה את שם מסע ההופעות מ"מפלצת" ל"מפרצת". (Monster tour ל-Aneurysm tour, אבל בעברית, באופן מפתיע, זה נשמע יותר טוב.) כשהלהקה הגיעה לארץ, בקיץ 1995, מסע ההופעות היה כבר תחת השם השני שלו, וביל ברי תופף את הופעותיו האחרונות.

במהלך מסע ההופעות הזה הלהקה התחילה להקליט חומר לאלבום הבא שלה, בעיקר בחזרות ובבאלאנסים לקראת הופעות. חלק מהשירים הושארו כמו שהם, חלק עובדו ועודנו באולפן, חלק הוקלטו מלכתחילה באולפן. האלבום שיצא מההקלטות האלה, "New Adventures in Hi Fi", היה האלבום האחרון שלהם כרביעיה – במהלך ההקלטות שלו הודיע ביל ברי ללהקה שהוא פורש, והם החליטו להמשיך כשלישייה. האלבום, שלדעתי (ולשמחתי, גם לדעתו של מייקל סטייפ) הוא האלבום הכי טוב שלהם, חוזר כמה צעדים אחורה אל התקופה הראשונה של הלהקה, לפני הפולק של "Out of Time" ויצירת המופת "Automatic for the People", ולפני ההצלחה האלטרנטיבית-מיינסטרימית הראשונה שלהם ב-"Document" וב-"Green", ומציב את הלהקה בפני אבני הבניין הבסיסיות ביותר שיש להם כדי ליצור שירים – גיטרה אחת, באס אחד, מערכת תופים וקולו של מייקל סטייפ, שמגובה, רק באחד מהשירים , בפטי סמית'. הקסם שבאלבום נוצר מפני שכשמפשיטים את REM מהתחכום שהם לבשו על עצמם לאורך האלבומים, מהצורך שלהם להיות להקת אצטדיונים ולהצדיק את האהדה הכלל עולמית אליהם, הם חוזרים בבת אחת אל נקודת ההתחלה שלהם – אל את'נס, ג'ורג'יה, אל רדיו הקולג'ים, אל הלייבל העלום שהוציא את הסינגל הראשון שלהם ואל חוסר הידיעה , אם האלבום שיקליטו יתקבל על ידי הקהל או לא.

החשש, מסתבר, היה מוצדק. האלבום היה אישי מדי, אפל מדי, ושלדי מדי בשביל המעריצים שהתרגלו לדברים כמו "Everybody Hurts", "Man on the Moon" או אפילו הדברים הרועשים יותר של האלבום הקודם. הוא לא מכר את כמות העותקים שאלבומים קודמים שלהם מכרו, והם לא הצליחו לשחזר מאז את ההצלחה של האלבומים הקודמים – כל אחד מהאלבומים הבאים מכר רק כמה מיליונים בודדים של עותקים. התמיכה של קהל המעריצים הגדול של הלהקה לא דעכה, אמנם, מכיוון שבאלבום הזה, שמכיל שירים כמו "So Fast, So Numb" שיכולים בקלות להיכלל ב"Murmur", הלהקה משאירה את עצמה בצבעים הטבעיים שלה, ומסרבת להתפשר על מנת ליצור משהו שיהיה נגיש לקהל הקונים שרכש כמויות עותקים עצומות מהאלבומים הקודמים.

על אף שהאלבומים שהגיעו אחר כך היו מאד שונים ומאד נסיוניים, השנים האחרונות הוכיחו שהשלם, שכלל את ביל ברי הפורש, היה גדול יותר מסכום חלקיו. ו-REM של היום הם הרבה פחות מעניינים ממה שהיו כשהקליטו את Murmur. אבל אלבום כמו New Adventures in Hi Fi מוכיח שהתקווה עדיין קיימת – עוד כמה שנים, REM ירצו לחזור ולעשות את מה שהם יודעים לעשות הכי טוב – לחזור לנקודת ההתחלה, עם או בלי המתופף המקורי.

זה הכל להשבוע (קצר, אני יודע. עיסוקים אחרים, מעניינים יותר ופחות, מונעים ממני להקדיש יותר זמן לבלוג השבוע). עד השבוע הבא – אם אתם רואים אותו ברחוב, תשאלו אותו מתי האלבום הגנוז שלו יוצא.