שלושה אמנים מתחת לשטיח
1. לפני הכל
הבלוג מאחר קצת הפעם בגלל ריבוי של דברים שהיו לי לעשות במהלך סוף השבוע, ביניהם להופיע (כמעט) על אותה במה כמו האדונים הנכבדים האלה.
סוף השנה הגיע ואיתו סיכומים כאלה ואחרים, שאפשר למצוא בכל מיני מגזינים, בלוגים ואתרים, ואפשר למצוא גם כאן – ב"עונג שבת" של גיא חג'ג' – שם דירגו הקוראים הנאמנים את 243 האלבומים הטובים ביותר של השנה האחרונה (אבל רק לגבי 50 מהם יש פירוט אמיתי) – ועושה רושם, מהסתכלות ראשונית, שהרשימה באמת מכילה את המיטב שהיה לעולם האלטרנטיבי (קרי: המעניין) להציע השנה. אני בוש ונכלם לומר שיש מעט מאד אלבומים ברשימה הזאת ששמעתי השנה, אם כי יש כמה שמחכים לי עדיין.
עיקר המתים המוזיקליים השבוע הוא כמעט אחרון הפסנתרנים הגדולים של הג'אז, ובהחלט הוותיק מאלו שנשארו, אוסקר פיטרסון. עכשיו נשאר רק קית' ג'ארט, יבדל"א וכאלה.
וגם, סוף סוף יש לנו Deluxe Edition עברי, ומי אם לא מתאים יותר לקבל אותו מאבי הזמר האלטרנטיבי העברי – אהוד בנאי. במלאת 20 שנה לאלבום הבכורה המופתי שלו ושל הפליטים, מוציאה NMC את האלבום בגרסה כפולה – האלבום, ועוד דיסק המכיל הופעה מאותה תקופה ועוד כמה שירים נדירים ודמואים, ביניהם גם הקלטה נדירה של אהוד בנאי מנגן את "זמנך עבר" בפעם הראשונה ליוסי אלפנט כשיוסי אלפנט רץ מסביבו וצועק: "משוגע! זה גדול! זה גדול!" (אם כי אני לא בטוח שממש שומעים את זה בהקלטה). עוד פרטים כאן, באדיבות חברי הטוב עידו.
2. שלושה אמנים מתחת לשטיח: פרחי החממה
הפעם, שלושה אמנים – זמר ושתי להקות, שלא קיבלו את תשומת הלב הראויה ומאז די נעלמו, ולמה.
הראשונה שבהם היא להקה שזכתה, לזמן קצר, ובתקופה שהתעקשו לקרוא בארץ ללהקות בשמות עבריים, בשם "פרחי החממה". בשאר העולם המתוקן קוראים להם Hothouse Flowers והם רביעיה (בדרך כלל) אירית. הם התחילו את דרכם כבאסקרים – אנשים שמנגנים באמצע הרחוב בדבלין, תופעה די נפוצה באירלנד, ובמקומות אחרים בעולם, ואת עיקר ההצלחה שלהם הם קצרו עם האלבום הראשון שלהם, "People", שהיה אלבום הבכורה הנמכר ביותר בהסטוריה של אירלנד, והכיל את "Don't Go", שהיה להיט בכל מיני מקומות בעולם – ביניהם גם בישראל. מאז, מלבד כמה שירים שהצליחו יותר ופחות באירלנד אבל לא בהרבה מקומות אחרים. הפעם הבאה שבה נצפו Hothouse Flowers על רדאר המוזיקה העולמי היתה עשר שנים אחר כך, ב-1998, עם שיר שנקרא "You Can Love Me Now" – להיט גלגל"צי לא קטן שאפילו תפס את המקום הראשון במצעד הלועזי של גל"צ לזמן קצר. השיר הזה הוא חלק מאלבום – הרביעי שלהם – שנקרא "Born". ו-"You Can Love Me Now", על אף שהוא השיר הראשון בו, הוא אפילו לא נקודת האור הבהירה ביותר בו. הכבוד הזה נשמר לשני השירים האחרונים באלבום – "I Believe" ו-"Learning to Walk" שבהם ליאם או'מואונליי, הסולן, שנשמע לפעמים כמו ריצ'רד אשקרופט אירי ולפעמים כמו בונו פחות פומפוזי, חושף את נשמתו ואת מיתרי הקול שלו בצעקות מקפיאות דם. בין ההתחלה המוכרת יותר לשני השירים יוצאי הדופן האלה שחותמים את האלבום, Hothouse Flowers מגדירים מחדש – כשלישיה הפעם, את דרכם המוזיקלית. הם זונחים את הכינור והפסנתר שאפיינו את המוזיקה שלהם – פופ עם השפעות עממיות איריות – ומנסים כלים אחרים, כמו בוזוקי. בין השירים אפשר למצוא למשל את " At Last" מרומם הרוח, ואת " Find the Time", שנשמע כאילו הוא נלקח ממאגר השירים הלא מוקלטים של ה-Blue Nile.
האלבום הזה, כדרכן של להקות שמעט מדי אנשים זכו להכיר, הוא לא האחרון של Hothouse Flowers. הם לא נעלמו – הם ממשיכים ליצור ולפעול, לבד וביחד, והוציאו לפני שנתיים אלבום נוסף, "Into Your Heart". הם ממשיכים להופיע, גם בשנה הקרובה, ואם יהיה לנו מזל, אולי נזכה לראות אותם כאן בישראל, ביום מן הימים.
זה This Is It
2ב. הדי ג'יי לא ינגן את השיר שלך: דוויד גארזה
דוויד גארזה הוא רופוס וויינרייט ההיספני. עכשיו אחרי שהשגתי את תשומת הלב שלכם – דוויד גארזה (דוויד, כמו בעברית, ולא דיוויד. הוא מתעקש) הוא אמן שגיליתי בעזרת חבר מדטרויט, שבעצתו קניתי את האלבום השני של גארזה, "Overdub", מה שמאד לא איכזב אותי. לגארזה יש סגנון מיוחד שמתבסס בעיקר על נגינה אקוסטית קצבית ומסתמך על כלים ביתיים – מכונת תופים, קלידים, וגיטרה אקוסטית אחת. בוויקיפדיה, למשל, משווים אותו לפרדי מרקורי, לג'ף באקלי, לרוברט פלאנט. אני חושב שהוא מזכיר בעיקר את פרינס, את אד הארקורט ואת רופוס וויינרייט, כמו שכבר אמרתי. עוד אחד מהדברים שמיוחדים בדוויד גארזה, הוא שהוא העדיף להוציא ולקדם את המוזיקה שלו לבדו, למרות כל מיני הצעות מחברות תקליטים בתחילת דרכו. את האלבום הראשון שלו בחברת תקליטים, "This Euphoria", הוא הוציא ב-1998 אחרי תשעה אלבומים שהוציא, מכר וקידם לבד, בעשרות הופעות ברחבי ארה"ב, בדרך כלל רק בליווי הגיטרה האקוסטית שלו. האלבום השני שלו, "Overdub", מוסיף הפקה אולפנית לרשימת הדרכים לתאר את השירים של גארזה, והוא מכיל שירים כמו "Say Baby", שמדבר על הקושי שבלהיכנס לפלייליסט של תחנת רדיו ועל איך שצריך לכתוב שיר כדי להצליח (מיותר לציין שכל אחד מהשירים של גארזה יותר מראוי להיכנס לפלייליסט בכל תחנה שמכבדת את עצמה), או כמו "Too Much" הקליט, שמזכיר יותר מכל שיר אחר באלבום את פרינס, או כמו "Let Me", השיר היפהפה שסוגר את האלבום, ושכשהתחלתי להופיע בעצמי כ-The Marching Band והתחלתי במסורת של נגינת גרסאות כיסוי בסיום כל הופעה, זה היה השיר הראשון שניגנתי. את האלבום האחרון בחברת תקליטים הוא הוציא ב-2005, ומאז הוא כבר הוציא עוד ארבעה אלבומים ומיני אלבומים עצמאיים, והספיק לקחת חלק בסיבוב ההופעות האחרון של פיונה אפל. והוא ממשיך לעשות ולהפיץ את המוזיקה שלו בדרך שהוא בוחר בה. באתר שלו, למשל, אין שום דבר – רק תמונה שמציינת שהוא מופיע בשלושת החודשים הקרובים – בכל יום שלישי, במועדון בלוס אנג'לס. אם במקרה אתם שם.
2ג. מה מזג האוויר שם למטה?
הדבר הראשון שיתפוס אתכם כשתשמעו את המוזיקה של Geneva – להלן ג'נבה, כי באמת יש גבול לכל האופשן רווח האלה – הוא הקול הצלול, הפעמוני, הגבוה, של אנדרו מונטגומרי, הסולן. זה עיקר מה שמאפיין את המוזיקה של ג'נבה. רוק אלטרנטיבי אינטיליגנטי, עם שירה של מלאכים. הם הספיקו להוציא רק שני אלבומים, ואז התפרקו, כך שאתם יכולים לסלוח לעצמכם ולהבין למה לא גיליתם אותם עד עכשיו. אבל שני האלבומים האלה מכילים מקצת ממה שמוזיקת פופ בריטית משובחת, באמצע שנות ה-90 הכל כך פרודוקטיביות למוזיקה בריטית, מסוגלת לעשות. מפתיע לגלות כמה העטיפות של האלבומים מתאימות לאלבומים עצמם – "Further", האלבום הראשון, הוא אפור, מינימליסטי ומורבידי בצורות שרק להקה אחרת, ממנצ'סטר, עם זמר בעל קול של מלאך שיכור, יכולה להגיע אליהן. האלבום השני – בוהק, גלוסי, צבעוני, נשמע כאילו הוקלט באיזשהו מקום בקליפורניה (בודק. דווקא לא, הוקלט בסאריי). העטיפה מציגה תמונה של מכונית שהתפוצצה אולי, ועולה בלהבות שרחוקות ממנה וקרובות אלינו – דימוי יפה למוזיקה הבריטית בתקופה שבה האלבום הזה יצא. השיר הכי יפה באלבום, "If You Have to Go", נמצא דווקא בתחילת האלבום, מיד אחרי השיר הראשון, אבל זה לא אומר ששאר האלבום נמצא במגמת ירידה. האלבום הזה, "Weather Underground", הוא יותר מופק, יותר מהוקצע ויותר מלוטש מהאלבום הראשון שלהם, ואפשר לראות את הכיוונים החדשים שהם מנסים ללכת בהם, כמו הקטע האינסטרומנטלי "Morricone", למשל. מה שגורם לי להצטער שהם לא זכו להקליט אלבום שלישי. אולי זה היה יכול להיות ה-"OK Computer" שלהם. ובכל זאת.
זה הכל להשבוע. ולהשנה – זה יהיה הפוסט האחרון ל-2007. להתראות בשנה הבאה.
נשלח: 31 בדצמבר, 2007 נושאים: אלבומים - ברפרוף, להקות, סינגר-סונגרייטרים.
תגובות: אין
| טראקבק