תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

דצמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

Tags

בלוגרול

MTV Unplugged

1.  מישהו הפסיק את הזרם

האגדה מספרת ש-MTV Unplugged נולדה במהלך פרסי המוזיקה של MTV ב-1989.  בון ג'ובי, בגל ההצלחה הראשון וארוך השיער שלהם, היו אמורים להופיע במהלך הטקס, אבל כל הציוד שלהם נגנב, או אבד, לפני שהגיעו ללוס אנג'לס.  לג'ון בון ג'ובי ולריצ'י סמבורה, הגיטריסט, היו את הגיטרות האקוסטיות שלקחו איתם לכל מקום, והם החליטו, במקום לוותר על ההופעה, לעלות לנגן עם הגיטרות האקוסטיות.  הם ניגנו את "Wanted Dead or Alive" ו-"Livin' on a Prayer" בגרסאות מזוככות, שקטות ויותר יפות מהמקור ולמזלנו כולנו, אחד מהנוכחים בקהל היה המפיק לעתיד של התכנית, אלכס קולטי, והוא כל כך התרשם ממה ששמע, שהוא החליט להציע את הפקת התכנית – הופעות אקוסטיות של אמנים שבדרך כלל מנגנים מוזיקה חשמלית במיוחד.  זה לא הצליח עם חלק מהאמנים – ברוס ספרינגסטין, למשל, לא השתכנע לגבי הפורמט, על אף שהחלקים המוצלחים במיוחד מהרפטואר שלו – האלבום "Nebraska" כולו, "Waiting on a Miracle" המוקדם והיפהפה, "Devils and Dust" המאוחר והיפהפה לא פחות, "The Ghost of Tom Joad" – כולם אקוסטיים, ואולי רק משובחים יותר כתוצאה מכך.  הרשת הכירה בחשיבותו של ספרינגסטין לסדרת ההופעות האלו והם החליטו לאפשר לו להופיע איך שהוא רוצה – ובמקרה שלו, אפילו שם התכנית התהפך והוא זכה להיות האמן הראשון, והיחיד בינתיים, שהופיע ב-"MTV Plugged".  במקרים אחרים, האפשרות לנסות משהו חדש, פחות חשמלי, ולא להיות כבולים לרעש שהשירים הרגילים כרוכים בו, הוציאו דברים מדהימים מאמנים שהם, אחרי הכל, צעד אחד ממוזיקה אקוסטית.

אריק קלפטוןלמשל, אריק קלפטון.  ב-1992, בהופעה הפומבית הראשונה שלו אחרי שבנו קונור נהרג בנפילה מחלון בבניין הדירות בניו יורק שבו התגוררו, קלפטון התייצב עם סוללת הנגנים המשובחת שלו, שכללה את אנדי פיירוות'ר-לואו בגיטרה ואת צ'אק לאוול, שחולק עם אריק קלפטון גם שותפות בלהקה עם דוויין אולמן (קלפטון ב-Derek and the Dominoes, לאוול ב-Allman Brothers Band), ועם גיטרת המרטין שלו, שכמעט ולא הוחלפה לאורך כל ההופעה, לפני קהל לא גדול בלונדון.  הוא פתח את ההופעה בשלושה צלילים מתוך "Tears in Heaven", אחד מהשירים הכי מפורסמים והכי יפים שלו, שכתב על בנו.  הקהל לא ידע את זה, מכיוון שזאת היתה הפעם הראשונה שניגן את השיר.  את ההופעה עצמה, אחרי כיוונים, יישורי קו ובדיקות סאונד, הוא התחיל עם "Signe", קטע אינסטרומנטלי שנכתב בתקופה שאחרי מות בנו ומשקף את שלוות הנפש שבהשלמה עם המצב החדש.  משם הוא עבר לסדרה של שירי בלוז קלאסיים, שירים שביצע בעבר וכאלה שלא, ולכל אורך ההופעה, בזמן שהקהל יכל להתרפק על המקצוענות של הלהקה, הדבר היחיד שעבר בראש של קלפטון היה הצורך להצליח לנגן את "Tears in Heaven" כמו שצריך ולא להישבר באמצע.  ספר ה"Unplugged" מספר שבסיום הנגינה על פניו של קלפטון היתה שרויה הבעה שהיתה שילוב של צער עמוק ושל הקלה על שהצליח לנגן את השיר כמו שצריך.  עוד שני שירים שכתב לבן שלו ושנכנסו לאלבומים מאוחרים יותר – "Circus" ו-"My Father's Eyes", לא נכנסו לא לאלבום ההופעה שיצא מאוחר יותר ולא ל-DVD  מההופעה.  קלפטון בחר להקדיש זמן לעוד נקודה כואבת מהעבר שלו עם גרסה חדשה (ומוכרת הרבה יותר היום, עושה רושם) ל-"Layla" והשיר המשלים שלו, "Old Love".  בסופו של דבר, עם "San Fransisco Bay Blues" של ג'סי פולר, ועם "Malted Milk" ו-"Rolling and Tumbling" של מאדי ווטרס, קלפטון מצא את עצמו בחזרה במקום האהוב עליו – עם חברים, עם גיטרה, מנגן את השירים האהובים עליו מול קהל שאוהב מיידית כל דבר שיוצא מתחת לאצבעותיו.  לרגע קטן כל הצער שקלפטון עבר במהלך אותה שנה נעלם, נשטף תחת הנחמה שמספקת המוזיקה האקוסטית הזו.

REMלמשל, R.E.M. בגלגול ה-Unplugged הראשון שלהם.  השנה היא 1991, הם עדיין רביעיה ולפני חודש הם הוציאו את האלבום המצליח ביותר שלהם עד אותה תקופה, שסימן את המעבר שלהם מלהקה אלטרנטיבית, מנת חלקם של יודעי דבר, ללהקה מבין המוצלחות והמצליחות ביותר בעולם, שממלאת אצטדיונים בכמה צלילי מנדולינה.  הם לא מאד מרוצים מההצלחה שהאלבום הזה הסב להם וממה שזה אומר בשבילם כלהקה. לראיה, הופעת ה-Unplugged שלהם, הרבה יותר טבעית בשבילם מבשביל להקות אחרות, כשפיטר באק, הגיטריסט, מחליף תכופות בין גיטרה אקוסטית רגילה לבין יוקללי, לא מכילה כמעט אף אחד משלושת הסינגלים מהאלבום שהוציאו זה עתה – לא "Shiny Happy People" ולא "Near Wild Heaven" – את "Losing My Religion" הם מבצעים, בסופו של דבר, כמעט בעל כורחם.  "השיר הזה הוא עליכם," אומר מייקל סטייפ לפני שהם מתחילים.  במקומם, השיר הפותח "Radio Song" בגרסה פחות קופצנית ונטולת KRS-1, ושירים יותר איטיים, יותר מדודים ויותר מחושבים שמרגישים הרבה יותר בבית במרחב האקוסטי – "Low", "Belong" ו-"Half a World Away".  הם גם מציעים גרסה שלהם לשיר משנות ה-60, "Love is All Around", מעט לפני שלהקה אחרת, Wet Wet Wet, הופכת אותו ללהיט גדול שוב (זה חוסר המזל ההסטורי של R.E.M. עם גרסאות כיסוי.  בהזדמנויות אחרות הם כיסו את "I Will Survive" לפני ש-Cake הפכו אותו לשיר מגניב, ואת "Funtime" של איגי פופ לפני שבוי ג'ורג' החליט לנסות את מזלו עם השיר הזה גם הוא).  הם מנגנים, בין השאר, את השיר שמייקל סטייפ הכי אוהב, "Fall on Me" – כך הוא מתוודה לפני שהם מתחילים לנגן את השיר.  "קנה את השמיים, ומכור את השמיים, ותקיז את דמם של השמיים, ותאמר לשמיים – אל תיפלו עליי," הוא שר, ועיניו מתגלגלות למעלה כאילו שהוא באמצע תפילה.  זה מה שספר ה"Unplugged" מספר, וזה, במקרה, רגע ה"Unplugged" האהוב על מפיק התכנית, אלכס קולטי.
Nirvanaהופעת ה-Unplugged הכי מפורסמת, אולי, זו שמהווה חלק בלתי נפרד מהרפרטואר הכולל של הלהקה, היא זו של נירוונה.  בניו יורק, בנובמבר 1993, קורט קוביין מעביר את חודשי החיים האחרונים שלו באחת מההופעות המוקלטות האחרונות של הלהקה.  הוא מבקש ממעצב הבמה נברשת מעל הבמה, חבצלות, נרות שחורים.  "כמו הלוויה?" שואל המעצב.  קורט קוביין מהנהן בראשו.  הם מקליטים ארבעה עשר שירים בגרסאות אקוסטיות, אבל קורט קוביין לא מרגיש בטוח באווירה האקוסטית ומבקש לחבר את הגיטרה שלו לאפקטים ולמגבר.  האפקטים לא באים לידי שימוש, והמגבר מוחבא מאחורי כיסוי קרטון שגורם לו להיראות כמו מוניטור, אבל לקוביין יש את רשת הבטחון שלו.  ההופעה מכילה רק להיט אחד של הלהקה, "Come as You Are", והרבה שירים פחות ידועים של הלהקה, כמו גם שתי גרסאות כיסוי לשירי גוספל מהעבר הרחוק.  באמצע ההופעה גם "Meat Puppets", להקה וותיקה יותר וידועה יותר, בחוגים מסוימים, מנירוונה, שהלהקה היתה בעיצומו של סיבוב הופעות איתה בזמן הקלטת התכנית, מצטרפת לשני שירים של הלהקה.  השיר שמסיים את ההופעה, "Where Did You Sleep Last Night?", מושר בשקט, כאילו שכל הכוח של קוביין אזל, לאט לאט, במהלך ההקלטה.  בסופו של השיר מסתבר לנו שאת כוחו, קוביין שמר לסוף השיר שהוא מסיים בזעקה.  הפקת התכנית מבקשת הדרן – קוביין לא מוכן.  הוא חושב שאי אפשר להגיע לחוויה מזוככת יותר, חשופה יותר וכואבת יותר ממה שהוא, הלהקה והקהל עברו עכשיו.  והוא צודק.

2.  שנטובה

לסיום, הגוספל ואני רוצים לאחל לכם שנה טובה.  אני מקווה שהשנה הזאת תהיה שנה של תגליות מוזיקליות חדשות והתרפקויות על אהבות מוזיקליות ישנות.  שזאת תהיה שנה של החלטות נכונות, של מזל יוצא דופן, של רוגע ושל אורות מנחים.

5 תגובות ל“MTV Unplugged”

  • גיאחה הגיב:

    מעולה. יופי של פוסט על יופי של דבר. חבל לי רק שבחצי השני של הניינטיז ואחריו כמעט כל מה שנשאר מהסדרה הזו היה זבלה. עם זאת, האלבום הטוב ביותר של ג'יי-זי בעיניי הוא אלבום האנפלאגד שלו, שהוא פשוט מדהים מדהים מדהים מדהים.

    לעניין נירוונה ו-"Where did you slepp last night", בשבריר הרגע בשורה האחרונה של השיר, בין "I'll shiver… oh-wow" ל-"night throoooooough" פוקח קוביין את עינייו לשבריר שנייה. שבריר שנייה נורא, יפהפה. העיניים שלו נראות קרועות, כאילו הוא כרגע התעורר מחלום וקלט שהוא עומד על פי תהום.

  • נועה הגיב:

    פוסט מעולה

    שנה טובה 🙂

  • גם אורן הגיב:

    כמה הערות שלי:

    1) למיטב זכרוני, אלבום האנפלאגד הראשון יצא ב 1991, ושייך לפול מקרטני. "Unplugged (The Official Bootleg)" נקרא כך מכיון שהוא יצא במספר עותקים מוגבל. למרבה האירוניה, האלבום הגיע עד למקום ה-14 במצעד ה"בילבורד" האמריקני, גבוה (הרבה) יותר מאלבום האולפן החדש אז של מקרטני, "Off the Ground", אבל העותקים אזלו והאלבום צלל במכירות (באופן טבעי). אחלה אלבום אגב, ניתן להשגה היום.

    2) "Out of Time" של R.E.M איננו "האלבום שסימן את המעבר שלהם מלהקה אלטרנטיבית, מנת חלקם של יודעי דבר, ללהקה מבין המוצלחות והמצליחות ביותר בעולם, שממלאת אצטדיונים בכמה צלילי מנדולינה"- את האיצטדיונים הם מילאו עוד קודם, עם האלבום "Green" שיצא ב 1989. סיבוב ההופעות ההוא היה ארוך ומתיש, ובעקבותיו פרשה הלהקה מהופעות עד לאלבום "Monster" מ 1994. למעשה, R.E.M הפכה לאחת הלהקות הגדולות ביותר בעולם עם שני אלבומים מצוינים, וללא הופעות כלל. האנפלאגד מ 1991 הוא הזדמנות נדירה לתפוס אותם על במה מהתקופה ההיא. הוא מעולם לא יצא בצורה רשמית (ונמצא אצלי באיזה הוצאה איטלקית לא חוקית, ובאיכות שמע פלילית גם כן). 10 שנים לאחר מכן חזרה הלהקה ל"זירת הפשע" עם "Unplugged 2", שבדומה לאלבום האולפן שהוציאה אז, "Reveal" נשמע עייף ואנמי.

    3) לגבי ברוס ספרינגסטין- יש לי רומן בן 3 שנים בלבד עם ספרינגסטין, ואני לא מכיר את כל הדיסקוגרפיה שלו, כולל חורים מביכים ממש כמו "The River" ו "Nebraska". ועם זאת, אני מעז לומר שספרינגסטין נמצא במיטבו כשהוא נאמן לעצמו באופן מוחלט ככל האפשר, ובעיקר בשלושת אלבומי האולפן הראשונים שלו, בהם הוא לא חוסך בכלים ובסאונד. ספרינגסטין הוא לא אמן "צנוע" או "אינטימי"- היה לו ויש לו המון מה לומר, ואני לא בטוח שהפורמט האקוסטי מיטיב איתו יותר מהצליל הבומבסטי בעזרתו הוא יצר כמה מאבני היסוד המשמעותיים ביותר בתרבות הרוק, עם הרבה כנות ואותנטיות.

    ובלי קשר- נהניתי לקרוא, וגם החכמתי קצת בכל מה שקשור לא. קלפטון ולנירוואנה. תודה.

  • שגיאB הגיב:

    בעיניי האנפלאגד הכי טוב היה זה של הקיור, עליו כתבתי כאן:
    http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=41853&blogcode=8590867
    Just like heaven.

  • FoxyMoz הגיב:

    פוסט מבורך… ניהניתי לקרוא.
    תודה

תגובה