תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

אוגוסט 2022
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

Tags

בלוגרול

פול מקרתני; Ocean Colour Scene

 [הבלוג מובא באיחור מה השבוע, והיה אמור להיות כאן ביום שבת בלילה.  תעמידו פנים שעדיין שבוע שעבר]
1. לפני הכל

רדיוהד ממשיכים לסלול מסלולים חדשים במודל העסקי של עולם המוזיקה:  הם אמנם הציעו את האלבום האחרון שלהם בחינם, אבל אחר כך הם מצאו רעיון רווחי הרבה יותר:  למה למכור את השיר פעם אחת, כשאפשר לחלק אותו לערוצים השונים שלו ולמכור כל אחד מהם בנפרד?  את זה הם עושים, כמו שעשו בפעם הקודמת בשביל "Nude", כדי לאפשר לאנשים מן השורה לערוך רמיקסים לשיר ולהעלות אותם לאתר הלהקה כדי להשתתף בתחרות שבסופה אחד מהם ייבחר לשמש כבי-סייד לסינגל של השיר.  אחרי ההצלחה הגדולה של הנסיון הראשון הזה, רדיוהד מחליטים להמשיך עם הסינגל השני, "Reckoner", אותו אפשר להוריד, ערוץ אחרי ערוץ, בתשלום, ולמקסס אותו.  הפעם, הם מבטיחים, זה יהיה יותר קל.  אחרי הכל, "Reckoner" הוא במקצב של ארבעה רבעים.

"מונוקרייב", שהאמן הראשון שהם מביאים לארץ, חוזה גונזלס, יהיה כאן בעוד פחות משבועיים, לא מסתפקים באתרים, בעיתונים ובבלוגים, והם מחליטים לצאת לרחוב כדי לקדם את ההופעה הקרובה ואת הרעיון שלהם.  בערב ראש השנה, יום שני, הם יתמקמו בפינת הרחובות קינג ג'ורג' ודיזנגוף בתל אביב, במרחק סביר מ"האוזן השלישית", יחלקו טובין – כמו פוסטרים וגלויות של ההופעה הקרובה, יראיינו אנשים, יצלמו בווידאו ויעלו לאתר בשלב מאוחר יותר, יבקשו מאנשים לבקש את האמנים שם רוצים לראות בארץ, ויעשו שמח ואופטימי באופן כללי.  הם מזמינים אתכם להצטרף אליהם שם.

אמנם לא מוזיקאי, אבל חבר של כבוד בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  פול ניומן, שהחליף תפקידים טובים ברטבים בשנים האחרונות ונפטר אחרי מאבק ממושך במחלת הסרטן בגיל 83.  וגם מאוריציו קאגל, מאחרוני המלחינים האוונגרדיים הקלאסיים, הלך לעולמו השבוע בגיל 77.

2.  שבע האגורות וקצת שלי על פול מקרתני

"לא, אני לא הולך להופעה של פול מקרתני," אמרתי, בטון מתנצל, במהלך השבועות שהובילו להופעה ביום חמישי האחרון.  אמנם, זה היה כמעט ברור מאליו שמישהופול מקרתני בישראל כמוני, חובב מושבע של מוזיקה בכלל וביטלס בפרט, יילך להופעה הזאת, אבל ככל שהתבררו הפרטים – המחיר גבוה מדי, התמורה נמוכה מדי, המיקום בעייתי מדי – ההתלבטות שלי עם עצמי נסגרה בהחלטה.  אם אני רוצה ממש לראות את פול מקרטני מופיע, יש כמה וכמה די ווי דיים מצוינים, שבהם כל השירים נשמעים מצוין, זווית הצפיה היא בדיוק הזווית הנכונה מכל כיוון שלא תסתכל והמקום שלך הוא הרבה יותר נוח, והרבה יותר זול, בסופו של דבר.  ככל שזמן ההופעה התקרב, הגיע, וחלף, שמתי לב לתופעה מעניינת – עוד אנשים, בעיתונים, אתרי אינטרנט ובלוגים, מחזיקים באותה דעה כמו שלי, וגם הם לא הלכו להופעה מאותה סיבה.  בסופו של דבר, פול מקרתני, הוא אולי מחזיק הגחלת והדבר הכי קרוב ללראות את הביטלס בהופעה, אבל הוא בסך הכל אביר חביב בפנסיה, שפעם שאל אותנו, המעריצים, אם עדיין נצטרך אותו ואם עדיין נזין אותו, באהבה והערצה, בגיל 64, והנה הוא, שנתיים אחר כך, לומד משפטים שלמים בעברית, עושה לנו שמח, ומנגן לנו בדיוק את השירים שאנחנו רוצים לשמוע, מרפטואר שהוא לא שלו בלעדית, ואנחנו כאן, עדיין צריכים אותו, עדיין מזינים אותו באהבה והערצה בחמש מאות שקלים המקום.

3. היום שבו תפסו את הרכבת

Moseley Shoalsהדעות חלוקות לגבי היעילות של להתייחס ללהקה שלך בתור הלהקה הכי טובה מאז הביטלס.  אבל הדעות, קרוב לוודאי, חד משמעיות לגבי היעילות של הצהרה כזו בשביל הלהקה האחת שאתה מוכן להודות שהיא יותר טובה מהלהקה שלך.  ובשביל Ocean Colour Scene, שהיא הלהקה היחידה שנואל גלאגר מוכן להודות שהיא יותר טובה מהלהקה שלו, זה עושה טוב מכל הכיוונים.  זה גם נכון – מספיק להקשיב לביצוע מהופעה שלהם ביחד עם Oasis ל-"Day Tripper", כדי להבין על כתפי מי נח הכשרון האמיתי על הבמה.  האלבום הראשון של הלהקה, שיצא ב-1992, אולי לא היה מזכה אותם בתואר הזה – חברת התקליטים הגדולה יותר שקנתה את חברת התקליטים הקטנה יותר שהחתימה אותם, החליטה שהדבר הנכון לעשות יהיה להפיק את האלבום שהקליטו – אלבום רוק בריטי קלאסי, מאד בדומה לשאר האלבומים שהוציאו בהמשך – כאלבום של אחת מלהקות "קיץ האהבה" של מנצ'סטר.  מיותר לציין ש-Ocean Colour Scene, שרובם מגיעים מבירמינגהם, לא אהבו מאד את ההחלטה.  לכן, אני רוצה לחשוב שהם מחזיקים באותה דעה כמוני, ש-"Moseley Shoals" הוא בעצם האלבום האמיתי הראשון שלהם.

"Moseley Shoals" הוא משחק מילים, שמשלב את מוזלי, השכונה בה נולדו וגדלו סיימון פאולר וסטיב קראדוק, עם מאסל שולס, עיר באלבמה שהיו בה שני אולפני הקלטות אגדיים וסם פיליפס אחד התגורר בה באיזושהי תקופה – צירוף המילים הזה מבטא בצורה הטובה ביותר את השילוב המוזיקלי המרכזי של הלהקה – הרוק הבריטי העממי של שנות ה-60, ביחד עם מוזיקת הנשמה האמריקנית של שנות ה-60, בצירוף סאונד הרטרו המודגש, חזות הלהקה והאייקונים שהם בחרו להשתמש בהם בשביל לעצב את לוגו הלהקה ושמות הסינגלים והאלבומים, לא השאירו הרבה מקום לספק.  מדובר בלהקה שהוקפאה מתישהו במהלך שנות ה-60 והופשרה כדי ללמוד את אואזיס מוזיקה אמיתית משנות ה-60 מהי.  אואזיס למדו ושתקו, והשאירו את Ocean Colour Scene להוציא את האלבום הזה, הטוב בקריירה שלהם, שמיטב הבי סיידים שלהם מגיע, רובו ככולו, גם הוא מהאלבום הזה.

"Moseley Shoals" נפתח, כמו האלבום שיבוא אחריו, בקטע בשש שמיניות. הגיטרה, הבס והתופים כבר ממסגרים את התמונה הרבה לפני שהסולן, סיימון פאולר, פוצה פה ושר משהו.  כשהוא מתחיל לשיר, "אני רואה צרות, מגיעות בהמשך,"  מתנקזים כל אבות היסוד של המוזיקה הבריטית והאמריקנית אל תוך השיר הזה ויוצקים בו תוכן.  "The Riverboat Song", השיר הראשון באלבום והסינגל הראשון במחזור חייה החדש של הלהקה, הוא מוצלח במיוחד כשיר פתיחה מפני שהוא מסמן, מוקדם ככל האפשר, את כל מה שהלהקה רוצה להגיד. לא תמצאו כאן שום דבר מעבר לסאונד הרטרו הזה, ולשירים שמזכירים את שנות ה-60, הם רוצים להגיד.  ומי שנשאר, נשאר כדי לחוות כמה מהשירים הטובים ביותר שלהקת בריטפופ (או dad rock, כמו שמישהו החליט לכנות את התת-ז'אנר הזה שהכיל את פול וולר, קאסט ו-Shed Seven בשלב מוקדם, וגם את Starsailor בשלב מאוחר יותר) יכלה להוציא ב-1996.   אחר כך הגיע "The Day We Caught the Train", שיר שנזכר בסרט "קוודרופוניה" של המי, ומנתב את הזכרונות האלה, מוזיקלית ומילולית, אל העתיד – ההווה שלנו – ואל הלהקה שמחכה על הבמה.  השירים עוקבים אחד אחרי השני במרווחים מזעריים – האחד מתחיל בצד שמאל של הספקטרום הסטריאופוני מיד כשהשני נגמר בצד ימין שלו, ואולי לפעמים לפני זה, כאילו כל שיר ממתין בחוסר סבלנות באחד הקלעים לתור שלו להופיע.   עוד לא עובר הזמן שנדרש להבין שעבר כל כך הרבה זמן, והשיר האחרון כבר מגיע – "Get Away", שיר ארוך ומתפתל כמו ענן עשן, שלא נגמר לפני שסטיב קראדוק מספר לנו את כל מה שהוא יודע על דיליי.

הקהל, בכל מקרה, קיבל ברצון את המסר של נואל גלאגר.  האלבום הזה נקנה על ידי הרבה מאד אנשים, כבר כשהוא יצא.  האלבום הבא, לעומת זאת, כבר הצליח להגיע להישג שהתואר הנכסף של הלהקה ראוי לו – "Marchin' Already" היה האלבום שהפיל את "Be There Now", האלבום השלישי של אואזיס, מצמרת המצעד הבריטי.

זה הכל להשבוע – עד השבוע הבא, הנה שינוי מרענן – סרט פנטזיה עם אנדי סרקיס, לא עם איפור ולא ממוחשב.

2 תגובות ל“פול מקרתני; Ocean Colour Scene”

תגובה