The gospel according to whom

1. לפני הכל

לא מוות מוזיקלי אמנם, אבל בכל זאת:  יש אנשים שאחרי שהם הולכים, מפנים את המיכל בן התמותה הזה לטובת עולמות אחרים, אם תרצו, משאירים אחריהם את המתאר של המקום שהם תפסו בעולם הזה, באמצעות הדברים שאנשים אומרים עליהם, הסימנים לחיים שלהם שהם השאירו אחריהם, הזיק בעיניים של אנשים כשהם מדברים עליהם.  נחום שרפמן, שייסד את החברה שאני עובד בה עכשיו, שהוא הסיבה העיקרית לא רק לעובדה שהחברה קיימת אלא גם שהתרבות שלה היא כזאת שכיף להיות חלק ממנה, ושנהרג ביום רביעי בהתרסקות מטוס ביחד עם אשתו, היה אחד מהאנשים האלה.   הוא היה אחד מהאנשים שמספיק להיות בנוכחותם בשביל לדעת שאתה מכיר אותם – הרוגע שלו והרצון שלו לנצל את החיים עד תום,  לתת כמה שאפשר לאנשים שמקיפים אותו, גם אלה שהיה איתם בקשר יומיומי וגם אלה שלא הכיר בכלל.   הייתי רוצה לדמיין שברגעים האחרונים שלו הוא לא הרגיש פחד או צער, אלא סיפוק.  וזאת בדיוק המורשת שהוא השאיר לכולנו – כל אחד צריך לחיות את החיים שלו כך שהרגע האחרון שלהם הוא בבת אחת גם מוקדם מדי וגם בדיוק בזמן.

2.  Versus the Spin – מהדורת אפריל

המהדורה השניה של Versus the Spin, שמפורטת לפניכם בהמשך ושניתנת להורדה בלינק שלמטה למשך השבועיים הקרובים, חולקת שני דברים משותפים עם המהדורה הראשונה, של החודש שעבר:  גם היא מכילה עשרה שירים שליוו אותי במהלך החודש האחרון, וגם היא לא כוללת עטיפה מיוחדת בינתיים.  אולי למהדורה הבאה יהיה רק דבר משותף אחד עם זאת. [עכשיו כשסיימתי לכתוב את מה שרציתי לכתוב לגבי כל השירים, מסתבר שאפילו שני דברים לא משותפים בין שתי המהדורות. בזו יש רק עשרה שירים. מילא.]  הנה היא, בכל אופן:

1		China Drum – Wuthering Heights
		כשהייתי צעיר יותר ורק התחלתי לגלות את קצהו של הקרחון הענקי שהוא "מוזיקה אלטרנטיבית" (כמו שקראו לזה אז – ומה שהפך מאז להיות פחות אלטרנטיבה ויותר הדבר הטוב היחיד שנשאר), היה רק קומץ של להקות שהכרתי. רובן, במקרה, היו בריטיות. אחת מהן היתה China Drum, שנשמעה כמו Catherine Wheel, הכילה את אותו מספר אנשים כמו Catherine Wheel, אבל לא היתה בדיוק אותו הדבר. כאן הם מציעים את הגרסה, המהירה והרועשת שלהם, לשיר של קייט בוש, הרבה לפני שה-Futureheads חשבו לעשות את זה.
2		Kemialliset Ystavat – Monien Kalojen Aalto
		אי שם בערבות הקרח של פינלנד, בבקתה קטנה שלא מחוברת בשום צורה לציוויליזציה, מתכנסים חברי הלהקה הזאת ועושים מוזיקה מאד מוזרה. השם שלהם, שמיתרגם ל"חברים כימיים", מרמז על מה צריך לעשות כדי שהמוזיקה שלהם תישמע הגיונית.
3		The Burn – Facing the Music (demo)
		כמה אני אוהב סיפורים כאלה: להופעה אחת של הלהקה הזאת הזדמן דיימון גוך, הוא Badly Drawn Boy, שנתן להם להשתמש, בחינם, באולפן שלו. מנהל חברת התקליטים Hut (שחתומים בה Placebo, Smashing Pumpkins, The Verve למשל) שמע את הדמו שהקליטו באולפן של גוך, במקרה, בחנות בגדים והחתים אותם לחוזה הקלטות מיד. בין המעריצים שלהם – פול וולר, אואזיס ואיאן בראון.
4		Nick Cave and the Bad Seeds – Do You Love Me (part 2)
		הגרסה השניה של השיר, שחותמת את האלבום "Let Love In" באיזו נימה קטנה של תבוסה, אחרי הבומבסטיות שהציע החלק הראשון שפותח את האלבום.
5		Richard Ashcroft – Brave New World
		את The Verve, להקה ששיטת העבודה שלה – להוציא אלבום, להתפרק, להתאחד, להוציא אלבום, להתפרק, להתאחד, וחוזר חלילה – היא אחת מהמוזרות בעולם המוזיקה, הניעו שני כוחות עיקריים – הסולן ריצ'רד אשקרופט והגיטריסט ניק מ'קייב. הכיוון שאשקרופט משך אליו בדרך כלל, ושבא לידי ביטוי גם באלבומי הסולו שהוציא כשהוא מחוץ ללהקה, הוא הכיוון המלודי וההמנוני. גם בשיר הזה, הוא מוכיח מה היה יכול לקרות אם הלהקה היתה ממשיכה את הכיוון שהתחילה בו בשירים המוכרים יותר של "Urban Hymns".
6		Radiohead – I Can't
		בסופו של דבר, היצירות הראשונות של להקות נידונות לשבח או לכליה בהתאם למה שקרה ללהקות האלה אחר כך. אם "Pablo Honey" היה האלבום היחיד של Radiohead, הוא אולי היה נעלם בסבך שאר האלבומים שיצאו באותה תקופה ללהקות בריטיות שאף אחד לא זוכר היום. אבל מכיוון שהם הפכו עם הזמן ללהקה הכי גדולה ביקום, יש מקום לחזור אחורה ולהקשיב מחדש לאלבום הזה, ולגלות, שגם הוא מאד מוצלח.
7		Sigur Ros – Hjartath Hamast
		תעלומה שלעולם כנראה לא אצליח לפתור – למה הסולן של Sigur Ros, שדובר ביחד עם חבריו ללהקה שפה שמדברים רק עוד בערך 200 אלף אנשים בעולם, החליט להמציא שפה חדשה ולא מובנת לגמרי כדי לשיר בה את השירים באלבום הראשון של הלהקה הזאת? האות האחרונה במילה הראשונה של שם השיר, אגב, נשמעת כמו ד', לא כמו ת', אבל האות האיסלנדית הנכונה נעלמת מהמקלדת שלי.
8		Passengers – Your Blue Room
		בין Zooropa ל-Pop, יו2 שוכנעו על ידי המפיק שלהם בכמה מהאלבומים, בריאן אינו, להשתתף בפרויקט מוזר – כתיבת מוזיקה לסרטים לא קיימים. פרט לשני שירים באלבום – השיר הזה, ו-"Miss Sarajevo" – שנלקחו מסרטים אמיתיים – כל השירים לקוחים מתוך סרטים שהומצאו במיוחד בשביל המאורע. מה שלא הפריע למייקל מאן לקחת את אחד מהשירים לפסקול סרטו "Heat" כשזה יצא. "Your Blue Room", שהוקלט בשביל האלבום וגם בשביל סרטם המשותף של ווים וונדרס ומיכאלאנג'לו אנטוניוני, "מבעד לעננים", מלווה את הסצינה הכי יפה בסרט – זו שמסיימת אותו.
9		Domaci Kapela – More
		הנה עוד שם, של להקה הפעם, שהמקלדת שלי לא יכולה להתמודד איתו (זה מפני שהפעם הוא בצ'כית). להופעה של "Plastic People of the Universe" שהתרחשה ביום חמישי, הלהקה הביאה למכירה רק כמות זעומה של הדיסקים של עצמם, שנחטפו כמעט מיד, אבל הם הביאו גם דיסקים של חברי להקה מהעבר וחברי להקה נוכחיים, ואחד מהם הוא של הלהקה הזאת – של המתופף לשעבר של אנשי הפלסטיק. גם היא, כך הבטיח לי גיטריסט הלהקה, מושפעת מאד מאנשי הפלסטיק של היקום.
10		הבילויים – תנשב הרוח (חי בכפר סבא, 2004)
		על אף שהגרסה שהם בחרו לקבע באלבום השני היא איטית ומהורהרת יותר, כיאה למילים של שיר כזה, גם הגרסה התזזיתית הזאת, מהופעה ב-2004 ב"בארבי" כפר סבא, לא מאבדת מהיכולת שלה לגרום לנו, המאזינים, להרגיש בסוף השיר כאילו צחקנו עכשיו מאד מבדיחה ורק אחר כך הבנו שהיא עלינו

את האוסף אתם יכולים למצוא כאן, והוא יהיה כאן למשך השבועיים הקרובים. בחודש הבא, האוסף יחזור להכיל שנים עשר שירים.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – רוברט רודריגז. גם סרטי הילדים שלו לא דומים לשום דבר אחר.

1.  לפני הכל

סוף השנה היה והלך, ובמקומות כאלה ואחרים עדיין אפשר למצוא סיכומים כאלה ואחרים.  קסטה החליטה, למשל, לסכם את השנה באמצעות האלבומים שהשפיעו עליה השנה – בלי קשר לשנה המקורית שבה יצאו – שזאת דרך מאד מעניינת להסתכל על השנה לדעתי.  וב"שרת העיוור" מסכמים את השנה לפי המסורת בפרויקט "הגיבור הלא מושר" שלהם, והשנה גם אני הצטרפתי לרשימת הכותבים – כך שאם מה שמופיע כאן למטה לא מספיק לכם, אתם יכולים לקרוא גם על Mountain Goats.

פרינס, שפעם יכולתי לקרוא לו שכן שלי (אבל גם הוא וגם אני עברנו ממינסוטה), הולך להיות איש עסוק בשנה הקרובה – לא רק שהוא הולך להוציא שלושה אלבומים משל עצמו ב-2009, הוא הולך לחזור לעסק של להפיק אלבומים לזמרות שהוא מגלה, הפעם עם זמרת בשם בריה וואלנטה שהוא טוען שנשמעת כמו שאדה.

2.  כשאני אהיה המלכה, אתם תהיו הראשונים שיוצמדו לקיר

בשנת 1975,  אחרי שלושה אלבומים, עשרות הופעות, סיבוב אחד בארצות הברית ביחד עם Mott the Hoople והרבה קהל, בכל העולם, שלא ממש הבין אותם, Queen היו על סף פירוק.  הם היו מיואשים מההקלטות הארוכות, מחילוקי הדעות המוזיקליים, מהעובדה שאף אחד לא מכיר עדיין בגאונות שלהם, ממיעוט השירים שלהם במקומות גבוהים במצעדים, ואם כל זה לא הספיק, בריאן מיי הצליח להיכנס ולצאת מבית חולים פעמיים במהלך הקלטת האלבום השלישי.   האלבום הבא, הם החליטו, יהיה האחרון שלהם אלא אם כן הוא יהיה מצליח במיוחד.

כל אחד מחברי הלהקה תרם לפחות שיר אחד לאלבום – זאת היתה המסורת ב-Queen, שבה בכל אחד מהאלבומים עד לאחרון שבהם יש לפחות שיר אחד של כל אחד מחברי הלהקה.  פרדי מרקורי, באופן טבעי, תרם יותר שירים.  שניים מתוכם נכתבו, עד לאחרון הצלילים שבהם, על ידו.  באחת מההזדמנויות הראשונות, באולפן כפרי בוויילס, בזמן ששאר חברי הלהקה שיחקו פריזבי בשדה בחוץ, פרדי מרקורי ישב ליד פסנתר וניגן את התווים הראשונים של אחד מהשירים הכי מפורסמים בהסטוריה.  אחר כך הוא חזר הביתה והתחיל לכתוב את השיר, בחתיכות קטנות, ולהביא אותו לאולפן.  כל יום – עוד ועוד דפים של ספר טלפונים שעליהם כתובים שמות של תווים – אף פעם לא התווים עצמם – של כל צליל וצליל בשיר הזה, של כל אחד מהכלים.  הוא ישב עם כל אחד מחברי הלהקה בנפרד והסביר להם מה הם צריכים לנגן וכל אחד ניגן את התפקיד שלו, כשקיבל קטע חדש לנגן, בנפרד.  שאר חברי הלהקה קראו לשיר "הקטע של פרד", ולשיר לא היה שם עד כמעט לרגע שבו הקלטות האלבום הסתיימו.  האגדה מספרת שסרט ההקלטה של הגרסה הסופית הוא שקוף לחלוטין בכמה מקומות.  "לשיר הזה קוראים Bohemian Rhapsody," פרדי מרקורי אמר כשהשמיע את השיר הגמור לחברי הלהקה – הפעם הראשונה שבה שמעו את כל הקטעים שהקליטו מתחברים יחד.  השיר הזה היה, והוא עדיין, אחד מהשירים הכי יפים והכי מורכבים שאי פעם הוקלטו.  הוא הפך את Queen, בבת אחת, ללהקה מאד מפורסמת ומאד מצליחה והוא אחד מהסינגלים הכי נמכרים שלהם.  האלבום עצמו הצליח להביא אותם להישג שהם קיוו להגיע אליו כדי להימנע מלהתפרק – הוא מכר יותר משלושה מיליון עותקים רק בארה"ב – וכל זה, כשהסינגל הכי נמכר והכי חשוב מתוכו מופיע בו רק בדרך אגב, השיר הכמעט אחרון, לפני ההמנון הבריטי שאחריו הולכים הביתה.

22 שנים מאוחר יותר, וכמה קילומטרים דרומה, להקה אחרת מצאה את עצמה באולפן כפרי – בית, בעצם – מנסה להרכיב את עצמה מחדש.  שנות ה-90 עברו על עולם הרוק הבריטי בנסיונות לבנות ז'אנר מוזיקלי חדש, מחובר יותר לעבר המוזיקלי המשותף שלהם – ולא זה של ארצות הברית.  בזמן שהבחורים העירוניים המגניבים והבחורים הקשוחים שאבא שלהם עובד בנמל נלחמו על מי יהיה מלך הכיתה, הילדים המוזרים מאוקספורד שעמדו ליד הקיר במסיבות בנו לעצמם צליל מיוחד משלהם והשתחלו, כמעט בלי שיבחינו בהם, אל תוך הבריט-פופ.  בהתחלה במרומז, באלבום הראשון, אחר כך, באלבום השני, הצליל שלהם הפך להיות הרבה יותר מוסגר ומוכר – ונימה של ניכור ושל ייאוש התחילה לבצבץ מבעד לסדקים שבאלבום הזה.  עכשיו, באלבום השלישי, הם היו צריכים להוכיח את עצמם כמי שהם באמת או לקבל את הדין ולהיעלם כמו עוד להקת בריט פופ מלנכולית, ביחד עם כל שאר להקות הבריט פופ המלנכוליות שאף אחד לא ממש זוכר עכשיו.  בשביל זה, הם נכנסו לאולפן אחד, ואחר כך לאולפן שני, והקליטו את אחד מאלבומי המופת של שנות ה-90.  אלבום שמתחיל בשיר סכיזופרני מעט – מצד אחד, זה אחד משירי הפתיחה הכי טובים לאלבום , ומצד שני, הוא לא באמת שייך לשם.  הוא נשמע כמו שיר שמושמע בהפסקה לפני שהסרט מתחיל – כשהסרט מתחיל, בארבעה צפצופים שמרמזים על ספירה לאחור, נפרש מולנו אחד מהשירים המורכבים והמרתקים יותר בצד הזה של שנות ה-80.  הוא בנוי כמעט בדיוק באותה צורה כמו "Bohemian Rhapsody" – קטע שקט ורגוע, אחר כך קטע רועש וסוער, ואחר כך קטע שקט ורגוע שוב.  כאן, בניגוד לשיר האפי של Queen, שלושת החלקים הם מאד שונים וכמעט ואינם מתחברים אחד עם השני – רק בסוף הקטע השלישי חוזרים מוטיבים של הקטע השני ומחברים את השיר כולו יחד. חברי Radiohead הכחישו, וחזרו והכחישו, בראיונות, שהם תיכננו לכתוב את "Bohemian Rhapsody" של שנות ה-90.  אבל ההשוואת הן כמעט מתבקשות – בשני המקרים, זהו האלבום השני מתוך ארבעה שהופקו בשיתוף עם אותו מפיק – רוי ת'ומס בייקר בצד של Queen ונייג'ל גודריץ' בצד של Radiohead – שעזרו לעצב את הצליל הייחודי של הלהקה.  וזה היה האלבום, בשני המקרים, שהוכיח סוף סוף לכל האנשים שעדיין לא היו משוכנעים לגבי הטיב הלהקות האלה.  מאוחר יותר, Queen התפרקה ונעלמה (וחזרה, למרות שאני עדיין מתכחש לזה), ו-Radiohead גם היא לאט לאט הולכת ונעלמת.  אבל שני השירים האלה מוכיחים לנו בעיקר דבר אחד – להקה יכולה לשנות את כל מה שאתם יודעים עליה ברגע אחד.  גם אם הרגע הזה הוא ארוך מאד.

האגדה מספרת שהכל התחיל עם ג'ף באקלי. אחרי כמה שבועות באולפן, כשהם מקליטים שיר אחרי שיר – כל אחד יותר רועש ויותר בומבסטי מקודמו, כל אחד מתקרב יותר ויותר אל המיינסטרים שגירדו ב"Pablo Honey" ומתרחק מהמחוזות הנסיוניים שביקרו בהם ב-"My Iron Lung", רדיוהד היו מתוסכלים יותר ויותר, ורחוקים יותר ויותר מהמסר שבאמת רצו להעביר באלבום השני, החמקמק, שלהם. באחד מהלילות הם החליטו להפסיק מוקדם את ההקלטות וללכת, ביחד, לראות הופעה של ג'ף באקלי – לבד עם גיטרה חשמלית – באולם קרוב. אחרי ההופעה הם חזרו לאולפן. ת'ום יורק נכנס לחדר ההקלטות עם גיטרה אקוסטית, וניגן את "Fake Plastic Trees" פעם אחת נפלאה. אחר כך הוא הפסיק לנגן והתחיל לבכות. הגרסה הראשונית הזאת, שאליה הצטרפו עוד גיטרות, ותופים, ורסיסי כלי מיתר, נשארה בתוך האלבום, ומשהו מהראשוניות שלה הצליח להתרסק ולנטוע את עצמו בכל אחד מהשירים האחרים. גם "My Iron Lung", שכבר הוקלט ויצא קודם ב-EP נפרד, נשמע פה קצת אחרת, אולי מכורח ההיצמדות שלו לשאר השירים.

אצלי ההתחלה היתה הרבה יותר ברורה. אולי פחות אגדית. זה היה בהופעה של REM, באצטדיון רמת גן. גם אני וגם, אולי, שאר הקהל, הכרנו פחות או יותר שיר אחד – "Creep". אני לא זוכר אפילו אם הם ניגנו אותו. משהו מעורפל בזכרון שלי מבליח ומעלה ראיון ישן עם ת'ום יורק שבו הוא אומר שהוא שונא לנגן את השיר הזה, וראיון אחר, קצת יותר עדכני, שבו הוא אומר שהוא התפייס עם השיר, ושכשהם מנגנים אותו בהופעות הוא לא מרגיש כבר כמו שיר שלהם. השירים שהם ניגנו, בכל אופן, כשהם עלו על הבמה לחמם את REM, היו כל כך אחרים מ-"Pablo Honey" – גם כשעל הבמה הם הושמעו בשיא השלדיות שלהם – שתי גיטרות, בס, תופים, השירה של ת'ום יורק ומעט מאד מהאפקטים שהולכים לרחף על פני כל האלבום, שחיכה בחוץ, ושיר אחד מתוך כל המכלול הזה – כמעט כל השירים באלבום ועוד שיר אחד, "Uptight", שימצא את עצמו באלבום האחד שיזכה לתואר אלבום מופת בעשור הזה – נתקע לי בראש והחליט לא לצאת. דווקא "Bones". בדיעבד, בשמיעות חוזרות של האלבום, זה לא אחד מהשירים החזקים יותר באלבום. אלבום שיש בו את הגיטרות המנסרות וההאשמה הבוטה של "Just", שמטפס ומטפס והופך להיות שלושה שירים שונים לפני שהוא מצטמצם בחזרה לתוך אחד, או את "The Bends", שכבר מתחיל בתור יותר משיר אחד ואף פעם לא משלים עם עצמו, או את "Street Spirit", ללא ספק (מבחינתי, לפחות) השיר הסוגר הטוב ביותר מכל מכלול השירים של של Radiohead. הסיבה, אחרי כל השמיעות החוזרות האלה, הולכת והופכת את עצמה ליותר ויותר ברורה – הרעשים שמרחפים בתחילת האלבום, וגם ב-"Bulletproof… I Wish I Was" ואי שם מאחורי "Nice Dream", המבנים המורכבים של "The Bends" ושל "Just", אפילו של "High and Dry" ושל "Fake Plastic Trees", כולם היו רמזים מוקדמים למקומות שאליהם Radiohead הולכת ללכת בעתיד הקרוב שלה. בזמנים ההם, כששתי להקות בריטיות מרכזיות התחרו על איזה מהסינגלים, שהוציאו באותו השבוע, יגיע באותו שבוע למקום הראשון במצעד (ולא מהסינגלים הטובים יותר בקריירה שלהם), Radiohead כבר הביטו רחוק יותר, אל מחוזות האוונגרד והנסיוניות האלקטרונית שבה הם החליטו להקים בית, באלבומים האחרונים. אבל אז, באלבום השני שלהם, "Bones" קבע יתד באדמה ואמר – כאן נגמר הנסיון הרוק'נ'רולי של Radiohead. שאר השירים מתחבאים, אולי, מאחורי גיטרות. טבועים בדיסטורשן. התופים מכים בהם כאילו הקצב יפסיק להיות חוקי ממש עוד מעט. אבל "Bones" הוא שיר רוק'נ'רול, באמת. ויום אחד, אני מקווה, Radiohead יתפייסו גם עם השיר הזה.

1. לפני הכל

תקופה של הרבה עבודה יוצרת, והולכת להמשיך ליצור, כנראה, שיבושים בהופעה הסדירה של הבלוג הזה. בשבוע שעבר, למשל, אם שמתם לב, לא היה כאן בכלל פוסט – אני מתנצל על זה – ולכן השבוע יש פה כמעט פוסט כפול. הבלוג עשוי להמשיך ולהתפרסם בזמנים לא צפויים, או לא להתפרסם בזמנים הצפויים, ואני מתנצל גם על זה מראש. אני מקווה שבקרוב הבלוג יוכל לחזור למתכונת השבועית שלו.

ב-Hiss Records, שהם הבית המוזיקלי של דוד פרץ, שני קדר, ומורפלקסיס, בינתיים, מחלקים סמפלר חינמי ועל-הרשתי, שמכיל שירים של שלושת האמנים – נדירים, בהופעות, גרסאות כיסוי וכל מיני אחרים. אתם מוזמנים להוריד אותו -ואם אתם צריכים שתי סיבות מיוחדות בשביל זה, הנה: יש שם את התרומה של שני קדר לפרויקט ליאונרד כהן הגנוז של "השרת העיוור", "מי באש", ויש שם את השיר הנפלא החותם את הסרט "המסע הארוך", "כשהלילה יורד" – שיתוף פעולה של דוד פרץ ואלעד שופן עם רות-דולורס ווייס.

יוחנן קרסל הוא אמן שהיה, בין השאר, חלק מהלהקות "בלו בנד" ו-"Lensez", וגם ניגן באלבום האחרון של דוד פרץ. עכשיו הוא יוצא לדרך עצמאית – ומוציא את אלבום הבכורה שלו, "אושר", בסיוע הלייבל "קקטוס" של דוד פרץ. הוא משחרר את הסינגל הראשון שלו, בצעד אקולוגי וכלכלי-חדש לחלוטין, באינטרנט. אתם יכולים לשמוע אותו ולחוות דעה – אני לא הספקתי עדיין לעשות אף אחד מהשניים.

זה באדיבות גיאחה מ"עונג שבת": ל-South יש אלבום חדש! South היא להקה שהוציאה, אי שם בסוף שנות ה-90', את אחד מהאלבומים הבריטיים האהובים עליי, ולדעתי הכי פחות מוערכים, "From Here On In". זה היה האלבום הראשון, ולדעתי גם היחיד בינתיים, של להקת רוק "נורמלית" בלייבל האלקטרוני MoWax. האלבום החדש ייצא ב-29 באפריל, ולפי הסינגל הראשון מתוכו, הוא ממשיך בכיוון שהם התחילו, אם כי בקווים טיפה יותר בטוחים.

ועוד מ"עונג שבת": גיאחה חותם רשמית את "ספירת העונג", שהוקדש לשירים ראשונים מאלבומים, בשיר-הראשון-מאלבום של עצמו.

בפינת המתים המוזיקליים השבוע (במסגרת חוסר הסדירות של הבלוג, זה כבר לא השבוע, זה היה לפני כמעט שבועיים. אבל עדיין עצוב): דני פדריצי, שהוא חלק מה-E Street Band של ברוס ספרינגסטין, נפטר בגיל 58. דני פדריצי היה נגן הקלידים והאקורדיון של הלהקה, ואתם יכולים לשמוע את התרומה שלו ב"Hungry Heart", נגיד, או מכפיל את עבודת הגיטרות ב-"Born to Run".

2. חמישה זכרונות מחנויות דיסקים

ביום שבת, ה-19 לאפריל, בזמן שאנחנו הכנו חרוסת, ומרור, ומצות, וכאלה דברים, ושאלנו ארבע קושיות ושתינו מספיק יין בשביל להיות מסוגלים לצלוח את ההגדה, בשאר העולם חגגו את יום חנויות הדיסקים. אני לא לגמרי יודע מה זה אומר, אבל זאת בטח הזדמנות מספיק טובה להיזכר בחמש חנויות דיסקים לטובה:

אחד: פיקדילי, התחנה המרכזית החדשה בתל אביב. בימים הממש מיתולוגיים שלה, פיקדילי שכנה בכיכר דיזנגוף. באיזשהו שלב היא עברה לתחנה המרכזית החדשה בתל אביב, מה שהיה יעיל במיוחד לחיילים חובבי מוזיקה, מפני שזאת היתה התחנה הראשונה שלנו בסוף השבוע. שלי, לפחות. בפיקדילי פיתחתי לעצמי תחביב מוזיקלי מעניין – לקנות אלבומים לפי איך שהם נראים. מאחר וברוב המקרים לא היה לי מושג מה אני מחפש, אבל חיפשתי משהו מעניין, קניתי אלבומים שהעטיפה שלהם נראתה לי מעניינת. ככה למדתי להכיר את Catherine Wheel, שהיום היא אחת מהלהקות האהובות עליי, ואז היה לה אלבום (השלישי במספר) שאת העטיפה שלו עיצב סטורם ת'ורגרסון, שעיצב הרבה מהעטיפות של פינק פלויד, והוא הדבר הראשון שצריך לחשוב עליו כשמחפשים דרך לגרום לאלבום שלך להיות בולט יותר מאלבומים אחרים על מדף חנות הדיסקים (תשאלו אפילו את אתניקס) – שמו, באופן מסתורי, נשמט מרשימת הקרדיטים באלבום. ככה למדתי להכיר את בילי בראג, ואת Moose, ואת ה-Mighty Lemon Drops ועוד המון להקות אחרות שבתהליכים הרגילים לא הייתי זוכה להכיר בכלל מפני שהן צנחו אל השוליים של העולם המוזיקלי. כל אחד מהאלבומים האלה הועתק על קלטת, או לפחות, שיר אחד ממנו הועתק על קלטת, ונלקח איתי לשירות הצבאי בשבוע שלאחר מכן, ונחרש, ונחרש, ונחרש. בזמנים שבהם תגליות מוזיקליות היו מצרך מאד נדרש, פיקדילי היתה ממוקמת בדיוק במקום הנכון בשבילי.

שני: "סופר זאוס", הגלגול הראשון. תחנה מרכזית בתל אביב, גם. כשהייתי קטן, דיסקים עלו 35 שקלים. באופן יחסי, בשביל מישהו בגיל שלי, גם זה היה מחיר די גבוה, אבל לא עברו הרבה שנים לפני שחברות התקליטים עלו על הטריק שאפשר להעלות מחירים של דיסקים בצורה אקספוננציאלית בלי שהלקוח יתלונן (הוא פשוט יילך ויוריד אותם באינטרנט). כשדיסקים התחילו לעלות 70, 80, 90 שקלים, היו כמה חנויות שפויות שהתעקשו לשמור על מחירים שפויים לדיסקים. יש מעטות כאלה שקיימות היום. אז, זאת היתה בעיקר רשת "סופר זאוס". הם אמנם שילמו על השאננות הפיסקאלית בכמעט פשיטת רגל (בסיבוב הראשון, כמו גם בסיבוב השני, אבל לגבי זה אחר כך), אבל הם הרוויחו כמה לקוחות נאמנים, כמו אני. מדי פעם, היו להם גם רעיונות שיווקיים די מוצלחים. או לפחות, מוצלחים עד כמה שאני ראיתי אותם. אחד מהרעיונות האלה, שגם אני רציתי לממש באיזשהו שלב במעין תכנית מנויים מדוורת, הוא לאפשר ללקוח לקנות חמישה דיסקים מבלי לדעת מה יהיו הדיסקים האלה – ליצור את ההפתעה שבגילוי מוזיקה חדשה. את זה הם עשו בצורה די מחוכמת – תמורת סכום מסוים, לא גדול במיוחד, היית יכול לקנות חמישה דיסקים ארוזים בניילון. מבין החמישה היית יכול לראות את העטיפה הקדמית של שניים – זה שהיה בקדמת האריזה וזה שהיה באחורי האריזה, אבל לא יכולת לראות בדרך כלל את השלושה האחרים. היו את אלה שרימו והסתכלו על ה-spine, אבל אני לא. אני בטוח שיש אחרים שעשו כמוני, מפני שאלמנט ההפתעה הוא יותר חשוב מהיכולת לדעת מה בדיוק אתה קונה.

שלישי: חנות עלומת שם, גלזגו. באחד מהטיולים שלי באנגליה מצאתי את עצמי, כהרגלי, בחנות דיסקים. הזכרון שלי לגבי דברים כאלה די סלקטיבי ובונה את עצמו לא לפי גיאוגרפיה אלא לפי חשיבות, ולכן אני לא יכול לתת הנחיות או תיאורים יותר מדויקים. מבחינתי, החנות היתה במרכז העיר, מה שאומר שבתוך הזכרון שלי החנות הזו קיימת וגלזגו בנויה מסביבה. שוטטתי בחנות, בלי לחפש דיסקים ספציפיים, רק כדי לדעת מה יש שם, במשך חצי שעה. במהלך חצי השעה הזו התנגן איזשהו דיסק ברמקולים של החנות. זמרת אחת עם גיטרה, שרה שירים מעניינים, מאד מבוססים על מעבר לא קבוע בין נגינה מלודית למקצבים מוזרים. באיזשהו שלב הדיסק נגמר, כנראה, והם עברו להשמיע את הדיסק החדש של פרינס, שהיה דיסק של פרינס. ואז אזרתי אומץ בפעם הראשונה והלכתי לדלפק כדי לשאול מה הם השמיעו. "זה פרינס," המוכר אמר בתדהמה. מי זה הזר הזה שלא מכיר את הגמד הגאון ממיניאפוליס? "לא זה," התעקשתי. "מה שהשמעתם קודם והפסקתם." המוכר פישפש בערימת הדיסקים שהיתה לו ליד מערכת ההשמעה והוציא דיסק אחר, ושם אותו לפניי. על העטיפה היה כתוב באותיות גדולות "Dilate". על הספיין היה כתוב אני דיפרנקו. לא הכרתי את הזמרת הזאת לפני (ולא הרבה אחרי, בעצם), אבל אמרתי למוכר שהוא יכול למכור לי את הדיסק הזה. מאז אני מקפיד תמיד לשאול, כשאני נמצא בחנות דיסקים ולא יודע מה יש מסביב לאוזניים שלי, מה הם משמיעים. מי יודע, אולי אמצא אוצרות בזמן שאני מחפש אוצרות אחרים.

רביעי: "סופר זאוס", הגלגול השני. רחובות. נדמה, שהיררכיית העבודות המגניבות אצל חובבי מוזיקה לא נקבעת לפי שכר, יוקרה, יכולת להתקדם. היא נקבעת לפי מידת הקרבה למוזיקה אמיתית. ואחרי שנה של לימודי טכנאות סאונד, ואחרי לימודי מוזיקה בבית הספר התיכון, ואחרי שנים של עיסוק במוזיקה בעצמי, הכי קרוב שהגעתי, בתור עבודה, למוזיקה אמיתית, היה לעבוד בחנות דיסקים. שזה גם, לכשלעצמו, משהו נכסף בשביל חובבי מוזיקה. "סופר זאוס" בגלגול השני היתה כבר חנות טיפה יותר מחושבת. לא עוד ימי ההוללות של דיסקים במחירים זולים במיוחד. הדיסקים התייצבו על המחירים המופקעים הרגילים שלהם וחברות התקליטים היו אלה שהחליטו אם דיסק כזה או אחר יעלה פחות או יותר כסף. אנחנו הקפדנו לנסות ולעצב את הטעם המוזיקלי של אלו שנכנסו לחנות שלנו (בין השמעה להשמעה של הדיסק הראשון של עידן רייכל). אחד מהתחביבים שלי, בדומה לרוב גורדון, היה לבדוק כמה זמן ייקח לי למכור עותק מדיסק מרגע שהתחלתי להשמיע אותו (זה לא עובד עם שלושת האי.פיז. של Beta Band, דרך אגב). כל שבוע, או מספר שבועות, היה לי דיסק מחמד אחר כזה. בשבוע אחד זה היה "From Every Sphere" של אד הארקורט, בשבוע אחר זה היה "We Are Your Friends" של Simian, בשבוע אחר זה היה "Feast of Wire" של Calexico. אלבום האוסף (המקורי) של "קול השלום" זכה בתואר המיסטי של האלבום שהצליח למכור כל פעם שהשמעתי אותו. הקפדנו לסגור את החנות כל יום עם "Make Me Smile (Come Up and See Me)" של Steve Harley and Cockney Rebel. החיים מאחורי הדלפק של חנות דיסקים, גיליתי, היו טובים לחובב מוזיקה כמוני ממש כמו החיים בצד השני של הדלפק.

חמישי: EMusic – הדור הבא. בשנים האחרונות, אני מוצא את עצמי פחות ופחות בחנויות דיסקים. מדי פעם, אני קונה דיסק, פיזי, מפלסטיק ואלומיניום, חדש. בדרך כלל, אני מחפש בחנויות יד שניה דיסקים ישנים, כאלה שנראים לי מעניינים או שהיו חסרים באוסף שלי אבל הייתי יכול לחיות בלעדיהם. לפעמים אני קונה דיסקים ביציאה מהופעות שעשו עליי רושם. הסיבה שאני מבקר פחות בחנויות האמיתיות (ו, לפי הסטטיסטיקות של השנים האחרונות, כולם מבקרים פחות) היא שהרבה מאד אנשים הפסיקו לשמוע את חתיכות הפלסטיק והאלומיניום האלה ועברו לשמוע את אותם השירים באסופות של 1 ו-0. או, במילים, אחרות, MP3. אם באופן חוקי יותר או חוקי פחות, אנשים ממלאים את האייפודים ומגוון המכשירים המנגנים או הסלולריים השונים בשירים בלי להעביר אותם קודם במערכת שלהם (או, לפחות, בלי לשמוע אותם במערכת). מרגע שהבנתי שאני מסתובב עם האייפוד שלי הרבה יותר משיוצא לי לשמוע את הדיסקים עצמם בנסיבות אחרות, הבנתי שחבל לבזבז זמן על המתווך הזה, האלומיניומי. לכן שמחתי מאד למצוא לעצמי חנות, שמוכרת אלבומים בקבצי MP3 (באיכות גבוהה) ורוחה כרוחי – מוזיקה אלטרנטיבית שנעה בין המיינסטרימי יותר לאזוטרי יותר, אבל גם מוזיקה פחות אלטרנטיבית בתחומים שונים. EMusic אולי לא מכילה את האלבום החדש של מדונה (ועד כמה שאני מבין, טוב שככה), אבל היא מכילה את האלבום החדש של MGMT, נגיד, או את האלבום החדש של Cat Power. מדי פעם היא מפתיעה באלבומים שהם יותר "מרכזיים" – כמו למשל, האלבום האחרון של פול מקרתני ביום שהוא יצא (בדרך כלל, חנויות מקוונות מקבלות את האלבומים שבוע אחרי שהאלבומים הפיזיים יוצאים, אלא אם כן החנויות המקוונות האלה הן iTunes). בחודשים האחרונים שלי שם ראיתי יותר ויותר אלבומים של חברות גדולות מוצאים את דרכם לשם, ככל שהחברות הגדולות גילו את הכסף האמיתי במכירת אלבומים ברשת. הסידור שלהם הוא די מוצלח – המודל העסקי מבוסס על מנוי חודשי של כמות מסוימת של קבצי MP3 (בין 20 ל-75) – אפשר להוריד אלבומים שלמים או שירים בודדים, המבחר שם הוא די גדול, וכמות האלבומים שאתם הולכים לצבור היא עצומה (רק כדי להזהיר מראש – אתם עשויים למצוא את עצמכם במצב שאני נמצא בו: אני נאלצתי לבטל את המנוי שלי מפני שעשיתי חישוב וגיליתי, שעם כל האלבומים שקניתי שם כבר, אם אני אמשיך לקנות שישה או שבעה אלבומים נוספים בחודש, אני בחיים לא אצליח להספיק להאזין לכולם. מה שנקרא, צרות של עשירים).

2. דיוויד בואי: המשכה של טרילוגיה מופלאה

הגיע הזמן להקשיב לאלבום הבא של דיוויד בואי – "Heroes". הנה עשר עובדות יותר ופחות מעניינות עליו:

1 הקלטת הקול הייחודית של דיוויד בואי בשיר הנושא נעשתה באמצעות שלושה מיקרופונים, כל אחד מהם ממוקם במקום אחר בחדר, כל אחד מהם משתמש באפקט של Gate (אפקט שמטרתו להתחיל לקבל אות רק כשהעוצמה של האות עוברת רף מסוים) שמכוון לרף אחר. כך שכשדיוויד בואי שר חלש, רק מיקרופון אחד פעל, ולקראת סוף השיר, כשהוא צועק, כל שלושת המיקרופונים קולטים את הקול שלו.

2 האלבום, שהוא היחיד מבין "הטרילוגיה הברלינאית" שבאמת הוקלט בברלין, הוקלט באולפן "האנזה על החומה", שבו הוקלטו מספר אלבומים משמעותיים בהסטורייה של הרוק, ביניהם גם "Achtung Baby" של U2.

3 פרט לשיר אחד, "Sons of the Silent Age", אף אחד מהשירים לא היה גמור לחלוטין לפני שדיוויד בואי נכנס לאולפן. כל השירים האחרים הם תוצר של איזשהו אלמנט של אלתור – דיוויד בואי טוען שהמילים ל-"Joe the Lion", למשל, נכתבו בתוך שעה של הקלטות שירה.

4 עטיפת האלבום מבוססת על ציור בשם "Rockairol" של אמן גרמני בשם אריך הקל, שפעל בתחילת המאה ה-20 כחלק מקבוצה של אמנים גרמניים בשם "הגשר", שהצגת ציוריה הוצאה אל מחוץ לחוק בשנות ה-30, עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון. העטיפה של "The Idiot" של איגי פופ, שיצא באותה שנה בהפקה של דיוויד בואי, מבוססת על ציור אחר של הקל.

5 שיר הנושא, שהוא השיר שזכה להכי הרבה גרסאות כיסוי אחרי "Rebel Rebel", מתוך כל השירים של דיוויד בואי, היה קטע אינסטרומנטלי עד הימים האחרונים של ההקלטות. בנוסף לכל גרסאות הכיסוי, יש לשיר מספר גרסאת משל עצמו. גרסת האלבום, למשל, מכילה יותר בתים מגרסת הסינגל המוכרת יותר. דיוויד בואי הקליט את השיר בעוד שלוש שפות – גרמנית, צרפתית וספרדית.

6 רוברט פריפ, הסולן והגיטריסט של King Crimson, תרם את הגיטרה שלו לשני שירים באלבום. הוא מנגן את הגיטרה המשוננת שפותחת את האלבום בשיר "Beauty and the Beast", וגם את קטעי הפידבק המפורסמים מהשיר "Heroes".

7 הקטע האינסטרומנטלי "Sense of Doubt", כמו הרבה מהשירים שהוקלטו לאלבום "Outside" המאוחר יותר, מבוסס על שיטת משחק שהמציא בריאן אינו בשם "Oblique Strategies". השיטה מבוססת על סדרה של קלפים שיש עליהם משפטים סתומים, שאמורים לסייע לאמן להבין כיצד הוא צריך לכתוב, לנגן או לבצע קטע מסוים על מנת לתרום למרקם של השיר.

8 הכלי שעליו מנגן דיוויד בואי בקטע "Moss Garden" הוא קוטו, כלי מיתר יפני מסורתי.

9 הביצוע הראשון של השיר "Heroes" היה בתכנית הטלוויזיה של מארק בולאן, שהיה הסולן של T-Rex. התכנית שודרה שבוע לפני שבולאן נהרג בתאונת דרכים.

10 הקטע הכמעט-אינסטרומנטלי-לחלוטין "V-2 Schneider" נקרא על שם פלוריאן שניידר, ממקימי Kraftwerk. דיוויד בואי הזכיר את Kraftwerk כמקור השראה בראיונות רבים באותה תקופה ו-Kraftwerk החזירו לו באותה מטבע – אחד מהשירים שלו נתן השראה לשיר שלהם והם הזכירו את השם שלו בשיר אחר.

4. יום כדור הארץ: מוזיקה ירוקה יותר

במהלך השבוע האחרון חל יום כדור הארץ – הפעם, בלי הופעות ענקיות לקידום המלחמה בהתחממות הגלובלית. אבל גם הפעם, באופן הצנוע יותר – בכל העולם היו הרצאות מעניינות בכל מיני מקומות, ומגזין "Time" צבע את מסגרת השער המפורסמת שלו בצבע שהוא לא אדום בפעם השלישית בלבד מאז שהחלו להשתמש במסגרת הזו בסוף שנות ה-20 (נחשו באיזה צבע הוא נצבע הפעם) – יום כדור הארץ משאיר לנו את האפשרות לחשוב מה אנחנו יכולים לעשות, כמוזיקאים וחובבי מוזיקה, כדי לתרום למלחמה בהתחממות הגלובלית, וכדי לנסות להציל את מה שנשאר מכדור הארץ שלנו. הנה חמישה רעיונות, שלושה של עשיה ושניים של אי עשיה, שעשויים להיות התחלה טובה:

1 עצרו את אוסף הדיסקים שלכם – בואו נודה בזה. מי מאיתנו באמת הקשיב לדיסק בזמן האחרון? וכשאני אומר "באמת הקשיב לדיסק", אני מתכוון להוציא את הדיסק מהעטיפה שלו, לשים אותו במגש הדיסקים של המערכת, להכניס, ללחוץ על play, ולשבת מול הרמקולים או עם אוזניות ולהקשיב. הדיסקים עברו מזמן תהליך אבולוציה קטן אבל משמעותי ומצאו את עצמם כחומר גלם לקבצים דיגיטליים של מוזיקה – שמורים על המחשב, מועתקים אל המחשב כדי להיות מועברים אל נגן ה-MP3, מועברים ישירות אל נגן ה-MP3 או מורדים מלכתחילה (באופן חוקי יותר או חוקי פחות) כקבצים כאלה, הדיסקים מוצאים את עצמם כפורמט מוזיקלי שמתחיל לצבור את המשמעות של תקליטי וויניל – עדיין קיים, אנשים נהנים להאזין לו ואפשר להשיג אותו, ביד שניה, נורא בזול. אוסף הדיסקים שלנו יכול להיות גדול יותר או גדול פחות, אבל בין כה ובין כה, הוא מכיל כמויות אדירות של פלסטיק. אם נמשיך ונצבור עוד דיסקים, רק על מנת להציג אותם על מדפים, אנחנו נמשיך ונצבור עוד פלסטיק. בסופו של דבר, כשכבר לא נצטרך את הדיסקים, נוכל לעשות אחד משלושה דברים – למכור אותם, לארוז אותם ולאחסן אותם, או לזרוק אותם. אם נבחר באפשרות השלישית, זה המון פלסטיק שמתווסף למחזור האשפה הלא מתמחזרת (לא במיליוני השנים הקרובות, בכל אופן). במקום, אפשר לעשות אחד משני דברים – האחד, הוא לא לקנות דיסקים בכלל. אני לא ממליץ להוריד מוזיקה באופן לא חוקי. בכל זאת, יש מי שהשקיע זמן ומאמץ ועבד על המוזיקה הזו וגם כשאתם קונים את הדיסקים שלהם, ברוב המקרים, הם לא רואים מזה הרבה כסף. אני כן ממליץ להוריד מוזיקה באופן חוקי. יש מספיק אתרים, והם מספיק נגישים היום (גם אם iTunes הוא מחוץ לתחום לישראלים), כדי לאפשר לנו להוריד קבצים ב-MP3 באופן ישיר ולהימנע מרכישת האלבום כדיסק פיזי לפני כן. "אמזון", שגם היא בנויה מסביב לאותו רעיון של iTunes (היא מאפשרת הורדת קבצים רק למי שהוא תושב המדינות שאפשר להוריד מהן קבצים), לא מתלוננת כשמפברקים את המיקוד, והמחירים של קבצי MP3 שם הם סבירים. יש עוד אתרים כמו eMusic, או Rhapsody, או Napster החוקי עכשיו, שמאפשרים לרכוש קבצי MP3 כחבילות חודשיות. עוד אפשרות, וזו אפשרות שאני מזהה לעתים יותר ויותר קרובות אצל סוחרי דיסקים בינלאומיים ב-eBay, למשל, היא לרכוש את הדיסקים שלכם ללא קופסת הפלסטיק. זה מוזיל את עלויות המשלוח, מפחית באופן משמעותי את הסיכויים שהדיסק שלכם יישבר בדרך ויכול להיות, בסופו של דבר, גם יעיל בשביל הסביבה.

2 בשביל אמנים: החיים בפלסטיק זה בשביל Aqua – המוזיקאים שבינינו יכולים גם הם לעשות משהו בשביל לעזור למניעת הצטברות הפלסטיק המיותר בעטיפות של דיסקים – לא לייצר אותם בשיטה הסטנדרטית. יש היום מספיק עיצובים סטנדרטיים של דיסקים שלא מכילים בתוכם פלסטיק. זה עשוי להיות מעט יקר יותר, ומעט מסובך יותר להדפיס את הדיסקים ולהביא אותם לצרכנים בזמן (Hiss נתקלו בבעיה הזאת כשהוציאו את "הייקו בלוז" של דוד פרץ, אלבום שהעטיפה שלו לא כוללת אפילו רכיב פלסטיק אחד), אבל זה משתלם בסופו של דבר – האלבום שלכם גם ייראה יפה יותר, וגם עשיתם משהו בשביל הסביבה. גם האלבום הבא שלי, כשייצא (בתקווה, לפני האלבום של אקסל רוז), יהיה בעטיפה על טהרת הלא-פלסטיק

3 סיבובי הופעות עולמיים זה פאסה – זאת לא ממש עצה אפקטיבית בשביל מוזיקאים ישראליים – מקסימום, Useless ID וה-Monotonix, שאני חושד שאין להם מטוסים משלהם, אבל זאת תופעה מעניינת שמתרחשת בזמן האחרון בעולם – אמנים שוקלים מחדש את החשיבות של לצאת לסיבוב הופעות כדי לקדם אלבום, מסיבות אקולוגיות. הבסיסטית של הלהקה הברזילאית CSS עזבה את הלהקה לאחרונה בשל מה שהגדיר אחד מהמגזינים כ"חילוקי דעות אקולוגיים" – ההצלחה הפתאומית של הלהקה הצריכה סיבובי הופעות ברחבי העולם ואותה בסיסטית לא רצתה להוסיף לזיהום האוויר על ידי דלק המטוסים הנשרף. רדיוהד הופיעו לאחרונה בתכנית של קונאן אובריאן, בשידור לוויין מהאולפן שלהם באנגליה, כדי להימנע מלטוס לאולפן של קונאן אובריאן בקליפורניה. אמנים אחרים הציעו, ספק ברצינות ספק בצחוק, להמיר הופעות חיות שלהם ביצירת טכנולוגיות שיאפשרו להם להופיע כהולוגרמות באולמות ההופעות, ולהימנע מלטוס לשם בעצמם. הדאגה לתוספת ה-CO לאוויר של המטוסים בהם משתמשים האמנים עשויה לשנות באופן מאד משמעותי את אופי ההופעות החיות בעשורים הקרובים, וליצור פורמטים חדשים של הופעות חיות – מגמה שעשויה ליצור בעיות משל עצמה, כמו ה"גידור מחדש" של מטרופולינים מסוימים וארצות מסוימות כמקומות בהם מתרחשת תרבות בניגוד למקומות אחרים בהם היא נצפית, אבל לא מתרחשת. החיים יהיו מאד מעניינים מבחינה תרבותית ואקולוגית בעשורים הקרובים. נחכה ונראה.

והנה שני דברים שלא בהכרח צריך לעשות:

4 אל תשנו את הרקע של האתר שלכם לשחור – לזמן קצר בשנה האחרונה זה היה מאד אופנתי לחשוב שאתרים שמעוצבים על רקע לבן מבזבזים יותר חשמל מכיוון שהם צורכים יותר חשמל, ולכן הם מזהמים את הסביבה יותר. יש אפילו אתר שמאפשר לתת את החוויה של Google, אתר לבן בעיצובו, בשחור. אז זה נכון שיצירת הצבע הלבן צורכת יותר חשמל מיצירת הצבע השחור, אבל זה קורה רק במסכי CRT. ומסכי CRT הם פחות שכיחים כמסכי מחשב. מסכי LCD, לעומת זאת, צורכים בדיוק אותה כמות חשמל בשביל יצירת הצבע הלבן, או השחור, או כל צבע אחר. מהסיבה הזאת, מסכי LCD הם הרבה יותר יעילים מבחינה אקולוגית – והם גם מכילים פחות חומרים רעילים שעשויים לחלחל לאדמה ולהרעיל את מי התהום כשייזרקו.

5 אל תפסיקו ליצור – זאת אולי העצה הבנאלית ביותר, והפחות מוזיקלית, מבין החמש, אבל עושה לי רושם, בזמן האחרון, שלמלחמה בהתחממות הגלובלית יש אווירה של בהלה שאולי עשויה להיות אופיינית יותר לאיום גרעיני. אין צורך, כמו שאולי אנשים אחרים חושבים, להפוך בבת אחת לחקלאים אורגניים ולמחזר את כל האשפה באופן עצמאי תוך יצירת חשמל בדיווש על אופני כושר. אפשר לעשות את הדברים בצורה קטנה ומשמעותית, ולהוסיף מעט בכל פעם, כדי לעזור ליצור שינוי גדול. זה טבעי להתחבט במידת הטירוף ומידת התועלת שהדברים הקטנים האלה מביאים, אבל זה תמיד רצוי להתאזר במידה ברוכה של "כמה רע זה כבר יכול לעשות?". לכן, הצורך להסתגר בחדר ולגדל מלפפונים הידרופוניים לא צריך להחליף את הצורך להמשיך וליצור, ולכתוב, ולהאזין, בלי להתפשר. אז תקנו את מכשיר הנגינה החדש והמוזר הזה מיפן, אבל תזכרו לזרוק את הבקבוקים למתקן המחזור (ומישהו באמת ממחזר אותם. אז מה אם מישהו אחר מרוויח מזה); טוסו להונגריה בשביל לראות את האמן הזה שאולי לא יגיע לישראל, אבל תשתלו כמה עצים באיזה יער טרופי בשביל לקחת בחזרה את ה-CO מהאוויר; תנגנו עם המגבר עם ארבע הבוקסות שמוציא הספק של 4000 וואט וצורך כמעט אותו דבר, אבל כתבו מכתב לחבר הכנסת החביב עליכם ובקשו ממנו (או ממנה) שינסו לשכנע את האחרים לשלב שיטות הפקת חשמל מחזוריות או הרסניות פחות בתחנות הכוח שלנו. ככה זה, אם לגנוב מהאיש הגדול עם ההוביטים הקטנים – כל מסע גדול מתחיל בצעד אחד קטן.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא, בתקווה להודעה חדשה אחת ביום על אמן לועזי נוסף בארץ במהלך השבוע הבא.

1. לפני הכל

בעוד שלושה ימים – ב-25 לחודש, הבלוג הזה יחגוג שנה לקיומו. או במילים אחרות, שנה שלמה מאז הפוסט הראשון. היות וזה דורש איזשהו סוג של חגיגה, או ציון דרך, הבלוג שלי ואני נותנים אחד לשני (וגם לכם, אלו שקוראים אותו) מתנה אחת קטנה ומתנה אחת גדולה. המתנה הקטנה, כאן למטה, היא הפיכת הפוסט השבוע למגלומני משהו (תוכלו להבין יותר אם פשוט תתגלגלו למטה). המתנה הגדולה תגיע בחלקים לאורך השבועות הקרובים – ככל שהזמן יאפשר לי, אני מתכוון לפרסם כאן גרסאות כיסוי לשירים נבחרים של אמנים נבחרים שכתבתי עליהם כאן. אל תגלו למי שזה לא יהיה שאוסף את התמלוגים שלהם. השירים, כמו שאני אכתוב גם כשהם ממש יהיו כאן, יבליחו למשך שבוע באיזשהו מקום וייעלמו ממש כלאחר שבאו. הישארו מכוונים והיו זריזים, ותוכלו לאסוף את כולם.

ואם בשירים, בחינם, ברשת עסקינן – מורפלקסיס, הוא בנימין איסתרליס, הוא חצי מהצמד שמנהל את הלייבל Hiss, מוציא להורדה חינמית אלבום שמכיל כל מיני חומרים ישנים ומעניינים שלו. את התענוג אפשר להוריד כאן.

עוד חברת תקליטים קורסת, במידה כזאת או אחרת, בגלל השינויים המהפכניים שקורים בתעשייה הזאת בשנים האחרונות – הפעם זאת TVT, פעם הבית של Nine Inch Nails והיום בעיקר של אמני היפ הופ כאלה ואחרים, וגם של The Polyphonic Spree , הודיעה על פשיטת רגל. מה שזה אומר, לפי ההודעה לעיתונות שלהם, זה לא הרבה – הם ימשיכו לפרסם ולקדם את האמנים שלהם ולהוציא מדי פעם אלבומים שלהם, אבל עם הרבה פחות כסף.
2. תחנות התרבות שלי

לרגל השנה הראשונה של הבלוג שלי החלטתי להיות מגלומני מהרגיל ולהקדיש את כל הפוסט השבוע לעצמי. אז ככה.

היה היה פעם, במוסף שבועי של מעריב שנקרא "תרבות מעריב" (זה היה בזמנים ההם שבהם היה אפשר לשים את המילים "תרבות" ו"מעריב" באותו מרחב גרפי וזה לא נראה מוזר), מדור שאני לא זוכר את השם שלו. אולי "תחנות תרבות". אני אקרא לו, לצורך העניין, "תחנות תרבות". המדור הזה, ששכן בדף האחרון של המוסף והוחלף במורד הזמן במדור של אדם ברוך, שלא היה פחות מעניין, הוקדש בכל שבוע לאושיית תרבות אחרת – סופר, מחזאי, מוזיקאי, הוגה דעות, איש קולנוע, שחקן תיאטרון, אמן – וביקש מהם לבחור את עשרת התחנות התרבותיות שעיצבו אותם כאמנים. הכותבים קיבלו יד חופשית לבחור את התחנות והדברים שכתבו הופיעו בעיתון כמו שהם. לא תמיד התחנות היו תרבותיות לחלוטין אבל הקשר ביניהן ובין העבודה הנוכחית של האמנים היה תמיד ברור. זאת היתה הזדמנות נדירה ללמוד על הדברים שהשפיעו על האנשים האלה, שינו אותם ושינו אותם בחזרה. הסיבה שאני מספר על כל זה היא, שאני מתכוון לעשות בדיוק את אותו הדבר כדרך לחגוג שנה לבלוג הזה – עשר תחנות תרבותיות, מוזיקליות – חמש הפעם וחמש בשבוע הבא. מי מכם שמכיר אותי כאמן, כמוזיקאי, או לחילופין מי שמכיר ומעריך את הטעם המוזיקלי שלי כמי שכותב את הבלוג הזה, עשוי להעריך את התחנות האלה. אם זה פחות ממעניין, כתבו לי בתגובות ואני אשתדל לא לעשות את זה בפעם הבאה שהבלוג יחגוג יומולדת

תחנה ראשונה: Queen – The Prophet's Song

בכל מה שקשור לסביבה, קל יחסית לזהות איזה ילד יתפתח להיות מוזיקאי ואיזה ילד לא. כשמושיבים ילד מול "איפה העוגה", למשל, יש סיכוי סביר שהוא לא יגדל להיות מוזיקאי. כשמושיבים ילד מול פטיפון ושמים לו אוזניות על הראש עם Night at the Opera של Queen, הסיכוי גדל קצת.

מבין כל השירים באלבום הנפלא הזה, שהברקים בו הם באדיבות אלוהים ולא נעשה בו שימוש אפילו בסינתיסייזר אחד, השיר שאני הכי אהבתי היה The Prophet's Song, השיר הכי ארוך של הלהקה – יותר ארוך אפילו מ-Bohemian Rhapsodey. מדי פעם הייתי מנסה לחפש על התקליט עצמו איפה השיר מתחיל ונגמר ומנסה להעביר את השיר להתחלה בחזרה – לא תמיד בהצלחה מרובה ולפעמים תוך רעשים שהיו עשויים להקדים את ההיפ הופ בשנה או שנתיים. הבומבסטיות, הקאנון, האלמנטים הקלאסיים בתוך שיר רוק עתיר סולואים, היו כולם דברים חדשים בשבילי – את שלושת האלבומים שקדמו לאלבום הזה גיליתי רק שנים אחר כך. האהבה ל-Queen, שהתחילה בסינגל 12 אינטש של Radio Ga Ga שאבא שלי רכש והשמיע לנו, והסתיימה ברכישה של כל האלבומים שלהם במהלך השנים ועוד אי אילו מרצ'נדייז שלא קשורים ממש למוזיקה (והצטלמות עם הפסל של פרדי מרקורי ב-Rock Circus ועוד כל מיני דברים מעריציים מביכים כאלה, התחילה במקום שבו מתחיל כל מעריץ של Queen – בצלילים הראשונים של קטע מוזיקלי שמוכיח, שוב ושוב ושוב, כמה ארבעת האנשים האלה מוכשרים.

תחנה שניה: R.E.M. – Low

1991. עברתי את המסלול הרגיל לילדים חובבי מוזיקה – פסנתר, אורגן, אורגנית. עוד לא הגעתי לשלב של הרצון לנגן בגיטרה. באותה תקופה, טניס היה התחביב העיקרי שלי ובדרך חזרה מאימון, עם חבר, במכונית של אמא של החבר שלקחה אותי חזרה הביתה, שמעתי את השיר הזה. גם היום, כשאני חושב על זה, אני לא מבין למה השמיעו את השיר הזה בדיוק – זה לא היה אחד מהסינגלים מהאלבום "Out of Time" שיצא באותו הזמן, גם לא אחד מהשירים הקליטים או הרדיואיים יותר שם. אבל כשהשיר ניגן ברדיו, אני לא רציתי לצאת מהמכונית עד שהשיר נגמר. כשהשיר נגמר, הזמן התחלק, כמו רשימה על דף, למוזיקה שלפני Low והמוזיקה אחרי Low. השירים ששמעתי לפני כן היו פופיים, מסודרים, בעלי מבנה מסודר ושירה מסודרת ואקורדים מסודרים והרכבים מוזיקליים מסודרים. השיר הזה, אף על פי שהוא היה מאד דומה לשיר פופ רגיל מבחינת המבנה והשירה, היה שונה בכל כך הרבה מובנים אחרים. הבס והגיטרה החרישיים, שבקושי אפשר לשמוע אותם בתחילת השיר. התחינה השקטה שמטפסת ועולה במהלך השיר, של מייקל סטייפ, שהיא כל כך שונה מ"Losing My Religion", שהיה כבר להיט ענקי באותה תקופה, ועדיין היא כל כך דומה. והמילים – "I skipped the part about love / It seems so shallow and low". מילים מהסוג שאני מפחד לבדוק מה הן באמת אומרות מפני שזה עלול לא להיות זה. לא ידעתי את זה אז, אבל אני יודע את זה עכשיו – ברגע ההוא, כשהשיר נגמר והשדרן אמר איך קוראים ללהקה ואיך קוראים לשיר, ידעתי בפעם הראשונה שאני רוצה להיות מוזיקאי כשאהיה גדול. עברו מאז 16 שנים, ואני עדיין רוצה להיות מוזיקאי כשאהיה גדול.

תחנה שלישית: Radiohead – True Love Waits

את The Marching Band הקמתי באוגוסט 1998. ובין נקודת הזמן הזאת ליולי 2001, שזו הפעם הראשונה שהופעתי בתור The Marching Band, הקלטתי שלושה אלבומים ושני EPים ובדיוק סיימתי להקליט את האלבום הרביעי (Outreach, שיהיה האלבום הראשון של הלהקה שאנשים ממש יוכלו לקנות ולשמוע), אבל אף אחד חוץ ממשפחה וכמה חברים קרובים לא ממש זכה לשמוע על הלהקה. ביולי 2001 ניצלתי את העובדה ש"בימת הנוער", שהיא בעיקר מקום שלומדים בו תיאטרון ברחובות ומעלים בו הצגות (כל שכבה מעלה הצגה אחת פעם בשנה בנוסף לפסטיבל של הצגות שנקרא "תיאטרונוער", או ששינו כבר את השם שלו, שגם הוא קורה פעם בשנה), החליטה להעלות עוד ערב של להקות צעירות – כחלק מהמאמץ שלהם לקדם תרבות מוזיקלית צעירה ברחובות (שכללה, בין השאר, הופעה חינם של להקה לא מוכרת בשם "היהודים" ברחבת בימת הנוער)ֿ, ואני הוזמנתי להיות חלק ממנו. עליתי עם גיטרה אקוסטית לבמה וניגנתי שלושה שירים – אחד מהם אני מנגן בהופעות עד היום, והוא נמצא באחד מה-EPים שלי. אחד מהם נשכח מאז ואולי יופיע יום אחד באחד מהאלבומים שלי. השלישי הוא דווקא השיר שאנשים אהבו במיוחד – שיר פשוט, שמורכב בעיקר מאקורדים וממלודיה זועקת, מתחננת ושבירה. הבעיה שלי בלקבל את המחמאות על השיר השלישי הזה היתה שהוא לא שיר שלי. הוא של Radiohead. השיר "True Love Waits", שמצא בסופו של דבר את המנוחה והנחלה בגרסה חיה ב-"I Might Be Wrong: Live Recordings", בוצע רק שלוש פעמים בהופעות חיות – אחת מהפעמים האלה היתה בקיסריה, והוא מכיל את כל מה שנשאר מהגרעין של מה ש-Radiohead עושים הכי טוב – ארבע דקות של חשיפה מרוכזת לנפש הפגועה והרצוצה של ת'ום יורק, בליווי גיטרה. מה ש-Radiohead לימדו אותי אז, ומה שאני לוקח איתי עד היום, הוא שהדבר הכי טוב לעשות לשיר הוא להשאיר אותו כמה שיותר קרוב לגיטרה. ולא להוסיף לו שום דבר אחר.

תחנה רביעית: Scott Walker – Tilt

באוגוסט 2001 טסתי לארה"ב לשנה כדי ללמוד טכנאות סאונד. הלימודים בבית הספר היו חוויה מאד מעניינת מהרבה מאד בחינות וניצלתי אותם כדי ללמוד עוד הרבה דברים אחרים, וכדי לספוג כמה שיותר השפעות גם על המוזיקה שלי. באחת מהפעמים שניסיתי לחפש בהן השראה, הלכתי לספריה של בית הספר, שבה היה אוסף קטן של דיסקים שהיה אפשר לשמוע (במיוחד בשביל השראה), ובחרתי שני דיסקים – אחד מהם היה ג'וני קאש בהופעה החיה שלו בכלא פולסום. השני היה Tilt של סקוט ווקר. הראשון לא השפיע עליי מאד. המוזיקה היתה מצוינת, וגרמה לי לאהוב את ג'וני קאש, שלא הכרתי ממש עד אז, אפילו יותר. אבל דווקא האלבום השני, אחרי ששמתי אותו במערכת ושמעתי אותו מההתחלה ועד הסוף, ואז שוב, הוא זה ששינה לגמרי את התפיסה שלי לגבי מוזיקה. הוא היה מוזר בדרכים שקשה מאד להסביר במילים. סקוט ווקר, האיש שהיה עוד אחד מהזמרים זכי הקול של שנות השישים, פסע לעבר הצד האפל ונבלע בתוכו בשנות השמונים והתשעים. Tilt הוא השני מתוך שלושה אלבומים שהוקלטו במהלך עשרים שנה שהקשר ביניהם לבין מוזיקה מלודית, פופית, נורמלית הוא מקרי בהחלט. אבל דווקא הבניה המוזרה הזאת של שירים, שעושה רושם שמבוססת על קוביות שונות של צליל, היא שעושה את האלבום הזה להרבה יותר מעורר השראה.

אחרי ששמעתי אותו בפעמיים הראשונות האלה, החלטתי ללכת ולרכוש אותו לעצמי. הלכתי לאחת מהחנויות הקרובות וביקשתי לקנות אותו. המוכר אמר שהוא חסר להם, אבל יהיה להם אותו בשבוע הבא. האם אפשר לשמור עותק? לא. שבוע אחר כך הלכתי שוב לחנות. האלבום בדיוק נמכר יום לפני כן. אני אחזור בשבוע הבא. בשבוע שלאחר מכן חזרתי, האלבום שוב לא היה שם. מישהו, באיזשהו מקום, לא רצה שהאלבום הזה יהיה שלי בדיוק אז. כמה שנים אחר כך, כשכבר התייאשתי מלשמוע את האלבום הזה שוב, מצאתי אותו באיזושהי מכירת חיסול של "האוזן השלישית". פסעתי לעבר הקופה עם הדיסק ביד, מנסה ככל יכולתי להסתיר מהמוכר את העובדה שהאלבום הזה שווה, מבחינתי לפחות, הרבה יותר מהמדבקה שהם שמו על הדיסק.

תחנה חמישית: Henrick Gorecki – Symphony no. 3 (Symphony of Sorrowful Songs)

את הסימפוניה הזאת, או את אחד הפרקים שלה לפחות, זכיתי להכיר בשני סרטים, כמעט במקביל – "ללא פחד" ו"בסקיאט". בשני הסרטים המוזיקה הזו מופיעה בסצינות מפתח לקראת סוף הסרט (הסצינה עם האלרגיה לתותים ב"ללא פחד", סצינת הסיפור של בסקיאט על הילד המלך שדפק עם הכתר שלו על סורגי תא הכלא שהושם בו והצליל שהשמיע היה כל כך יפה שכל אנשי הממלכה היו צריכים להפסיק את כל מה שעשו ולהקשיב), ובשני הסרטים המוזיקה מרימה את הסצינות לגבהים שלא היו יכולות להגיע אליהם בחרישיות.

את הסימפוניה הזאת כתב גורצקי, מלחין פולני בן זמננו, מתוך רצון לתאר באופן מוזיקלי את הסבל של היהודים בשואה ובאופן ספציפי יותר את הסבל של אובדן ילדים ויתמות במהלך המלחמה. היא מורכבת משלושה קטעים, אחד מהם מושר והשאר מורכבים בעיקר ממוזיקה תזמורתית – בעיקר של כלי מיתר. הקווים המלודיים של כל אחד מסוגי המיתרים הולכים ומתחזקים מהעוצמה הכמעט חרישית עד לעוצמה שאי אפשר להתעלם ממנה, הולכים ומתערבלים אחד בשני ויוצרים הרמוניות שונות, רובן מקריות. היופי שבמוזיקה הזאת הוא מה שגרם לי להלחין באותה שיטה את רוב הקטעים התזמורתיים שאני מוסיף לשירים שלי – קווים מלודיים שונים שמתחברים לאחד בנקודות שונות, חושפים תמונה אחרת בכל רגע ומכל זווית שבה הם נצפים.

זה הכל להשבוע. בשבוע הבא – חמשת התחנות הבאות. שיהיה לכם שבוע שמשי בינתיים.

1. לפני הכל

לא הרבה חדשות השבוע, ואולי זה דבר טוב. אבל זה כן:

ל-EMI היה שבוע קשה. הם נאלצו לפטר שליש מהעובדים שלהם, שזה הרבה, וה-Rolling Stones החליטו שהם רוצים להוציא את האלבום הבא שלהם ביוניברסל, דווקא. גם Radiohead, שהוציאו בתחילת החודש את האלבום האחרון שלהם בגרסתו הפיזית בלייבל XL דווקא, לא עושים רושם שהם הפסידו הרבה מתום החוזה שלהם עם פרלופון (שהיא חברת בת של EMI). ובנוסף לכל הצרות שלהם, גם רובי וויליאמס, Coldplay ו-The Verve (שעל האלבום הממשמש ובא שלהם אתם יכולים לקרוא קצת בהמשך) הודיעו, בנפרד, שהם משעים את מסירת המאסטר של האלבומים הבאים שלהם לחברה, עד שיקבלו מהחברה דיווח מפורט לגבי הצעדים הפיננסיים והשיווקיים המתוכננים לה. שומעים את הרעש הזה? ככה נשמעת תחילתה של מהפכה עסקית.

2. 2008: מה שאתם הולכים להקשיב לו

במהלך השבוע האחרון העברתי שני ימים וקצת בלונדון (תודה, עבודה!) וכהרגלי כשאני נמצא שם (שזה, למרבה הצער, באינטרוולים של עשר שנים בינתיים), קניתי את מגזין Uncut האהוב עליי במיוחד במחיר שפוי (כאן בארץ נוסחת התמחור שלו, במקומות שבהם אפשר למצוא אותו, היא – המחיר המקורי כפול שתיים ועוד הספרה אפס). בין כל שאר הכתבות המעניינות שיש במגזין הזה, יש גם כתבה אחת שמפרטת את האלבומים המעניינים יותר שצפויים לצאת ב-2008. אז, באדיבות Uncut, הנה כמה עובדות חשובות על האלבומים שתרצו לשמוע בשנה הזאת:

REM – Accelerate

יוצא ב-31 למרץ
1 גם האלבום הזה, בדומה ל-New Adventures in Hi Fi המצוין שלהם, מבוסס על שירים חדשים שנעשו עליהם נסיעות מבחן בהופעות, בחזרות להופעות ובסאונדצ'קים.

2 המפיק של האלבום הזה נקרא ג'קנייף לי. בימים כתקנם הוא עושה בעיקר מוזיקה שאפשר להגדיר אותה בתור לאונג' שמח, וכשהוא שר, הוא נשמע באופן מחשיד כמו בק.

3 גם REM, כמו U2, עובדים בעשרים וחמש השנים האחרונות על פורמט רגשי תבניתי בכל מה קשור לאלבומים החדשים שלהם. אצל U2, זה "החלטנו שאם האלבום הזה לא יהיה טוב, נתפרק. ואיזה מזל שהוא יצא ממש טוב!". אצל REM, גם האלבום הזה, כמו כל האלבומים שבאו לפניו מאז Out of Time, עמד בסימן חיכוכים וויכוחים וכמעט פירוק הלהקה. לדברי סטייפ בראיון ל-Uncut, לאורך השנים הלהקה כמעט התפרקה 12000 פעמים.

Madness – The Liberty of Norton Folgate

ייצא בקיץ

1 השם מתייחס להסטוריה של העיר לונדון – Liberty במקרה הזה הוא ה"איזור החופשי" מהתייחסות לחוק שבו השוטרים עשו דברים שהם היו אמורים להגן על הציבור מפניהם, מחוץ לשערי העיר.

2 זה אלבום קונספט, על ההסטוריה של לונדון בכלל, ושורדיץ' בפרט.

3 השיר הראשון בו נמשך 15 דקות, ומנגנת בו, בין השאר, תזמורת היוקללי של לונדון.

The Breeders – Mountain Battles

ייצא ב-7 באפריל

1 האלבום החדש של הלהקה שמכילה את קים דיל מהפיקסיז ואחותה קלי, מכיל שירים שנכתבו בתקופה שמאז האלבום הקודם, Title TK, ובמהלך מסע ההופעות המחודש של הפיקסיז.

2 מפיק את האלבום הזה סטיב אלביני.

3 זה יהיה אלבום קצר במיוחד – 13 שירים פרושים על 36 דקות.

Primal Scream – השם עדיין לא הוחלט

ייצא במרץ או באפריל

1 האלבום ייצא בלייבל חדש בשביל הלהקה, B-Unique (אחרי שהאלבומים הקודמים של הלהקה יצאו בסוני).

2 בובי גילספי, סולן הלהקה, מבטיח אלבום "שמח ומעודד, מבוסס על גיטרות ופחות בלוזי מהאלבום הקודם".

3 אחד מהשירים יהיה דואט עם Lovefoxxx, אחת מסולניות הלהקה CSS.

Counting Crows – Saturday Nights and Sunday Mornings

ייצא במרץ

1 האלבום הוקלט בעצם כסט של שני אלבומים קצרים יותר (למרות שהוא יוצא כדיסק אחד) – האחד מהם רועש ואגרסיבי יותר, והאחר שקט, מלודי ואקוסטי יותר. הם אמורים לבטא התפוררות והתפכחות (בחצי הראשון), ולעומת זאת מחשבה לגבי הדרך הנכונה ביותר לאחות את השברים (בחצי השני).

2 האלבום הוקלט בברקלי, קליפורניה, העיר בה נוסדה הלהקה, ובניו יורק.

3 אחד מהשירים, "לוס אנג'לס", נכתב ביחד עם ריאן אדמס.

The Verve – השם עדיין לא הוחלט

ייצא באפריל או מאי

1 העולם של אנשים שאוהבים את המוזיקה של The Verve מתחלק לשניים – אלו שאוהבים את השירים הפופיים והמובנים יותר, כמו "The Drugs Don't Work" או "This is Music" או "On Your Own", ואלו שאוהבים את הטריפים המוזיקליים האינסופיים, כמו "Neon Wilderness" או "Come On" מהאלבום האחרון, למשל. האחרונים יהיו מסופקים במיוחד מהאלבום הזה, שלדברי ריצ'רד אשקרופט, הסולן, מכיל הרבה מאד מאלו.

2 גם השירים הפופיים יותר שבאלבום הוקלטו כחלק מג'אמים ארוכים יותר – אחרי שסיימו להקליט, חברי הלהקה ישבו והקשיבו לג'אמים והוציאו מהם את החלקים המלודיים שהם חשבו שיכולים להתאים לשירים

3 אף אחד מהשירים באלבום הזה, בתקווה, לא יהיה עילה לתביעה משפטית על זכויות יוצרים.

Dexy's Midnight Runners – השם לא הוחלט עדיין

אין תאריך יציאה רשמי

1 בשביל רוב האנשים, Dexy's Midnight Runners מסתכמים ב"C'Mon Eileen", שיר בניחוח קלטי משנות ה-80 שהוא חלק שלא ניתן להפריד מאף אוסף מסכם של התקופה. בשביל אנשים אחרים, שמעמיקים יותר בהסטוריה של הלהקה, מדובר בלהקה רבת הרכבים, יוצרת מוזיקה מגוונת, שהציר העיקרי בה הוא הסולן, קווין רולנד.

2 האלבום, שיוקלט – כנראה – במהלך 2008, וייצא – כנראה – באותה שנה, כבר נמצא, במלואו, בתוך הראש של קווין רולנדס. כך הוא אומר, לפחות,ל-Uncut. זה יהיה האלבום הראשון של הלהקה מאז 1985.

3 המפיק של האלבום יהיה אנדי לואיס, שעבד בעבר עם פול וולר.

Supergrass – Diamond Hoo Ha Man

ייצא במרץ

1 האלבום נקרא על שם השיר שייצא כסינגל הראשון מתוכו, "Diamond Hoo Ha Man", שחברי הלהקה טוענים שהוא גרסת כיסוי לשיר של ה-White Stripes. למרות שהוא לא.

2 האלבום הוקלט בברלין.

3 גם הוצאת האלבום הזה עומדת בסימן כמעט-פירוק של הלהקה. הפעם, מסיבות מאד אמיתיות. בסיסט הלהקה, מיק קווין, שבר את הצוואר כשנפל מחלון הקומה הראשונה בבית הנופש שלו בצרפת. החדשות האחרונות הן שהוא יחלים מהפציעה שלו וסופרגראס, שהמשיכו להופיע כצמד בהופעות האחרונות שלהם, יחזרו להיות שלישיה (או רביעיה, תלוי איך סופרים) מיד אחרי הוצאת האלבום.

פטי סמית' וקווין שילדס – The Coral Sea

ייצא במרץ או אפריל

1 כוהנת הפוסט-פאנק חברה לגיטריסט My Bloody Valentine לראשונה בהופעה כחלק מפסטיבל Meltdown, שהיא בחרה את התוכן המוזיקלי שלו, ב-2005. ההופעה הזאת מהווה דיסק אחד משני הדיסקים של האלבום הזה, כאשר השני הוא גרסה אחרת, מוקלטת באולפן, של אותה יצירה.

2 הקטע המוזיקלי שביצעו בפסטיבל, ואחר כך באולפן, נכתב והוקדש לצלם רוברט מייפלת'ורפ ושמו מבוסס על ספר שכתבה סמית' על האמן.

3 אין ממש קשר, מעבר לשם האלבום, ל-Sonic Youth.

Firewater – The Golden Hour

ייצא באפריל

1 זה דווקא לא מופיע ב-Uncut. אבל Firewater, אחת מהלהקות האהובות עליי, שבין חבריה אפשר למצוא את תמיר מוסקט ואורי קפלן הישראלים, שבימים כתקנם גם מתפקדים כחלק מ-Balkan Beat Box, מוציאה את האלבום שלה סוף סוף באפריל.

2 האלבום המאד מסקרן הזה, מכיל מוזיקה שהוקלטה על ידי הסולן טוד איי, בטיוליו במזרח התיכון ובמזרח הרחוק – וכולל בתוכו מוזיקאים מקומיים, בכלים מקומיים, ממקומות כמו הודו, פקיסטן, אפגניסטן, טיבט, ומונגוליה, כמו גם הקלטה של אמנים ישראליים – איתמר ציגלר ואורי כנרות, בנוסף למוסקט ולקפלן – באולפן בתל אביב.

3 זו הפעם הראשונה שבה מוזיקאים מפקיסטן ומוזיקאים מישראל מקליטים ביחד – מכיוון שלישראלים אסור להיכנס לפקיסטן, ולפקיסטנים אסור להיכנס לישראל.

זה הכל להשבוע. עד שבוע הבא – שיהיה שבוע של עננים.

נ.ב. בשבוע הבא, יכול להיות שלא יהיה כאן פוסט, מפאת מילואים.

1. לפני הכל

לפני כמה ימים קיבלתי ברשימת הדיוור של Hiss Records את החדשות המשמחות שהאלבום של דוד פרץ שיצא שם, "Haiku Blues", אזל כמעט לגמרי. אני לא יודע מה היה מספר האלבומים בהדפסה הראשונה של האלבום (עדיין לא קיבלתי את המידע הזה מהם) אבל בהתחשב בעובדה שאלבומים בדרך כלל מודפסים לפחות בארבע ספרות של עותקים, מדובר בהישג מאד מכובד, לאלבום מאד מכובד.

בשבוע שעבר כתבתי כאן, כמדומני, על העובדה שמייק גארסון, נגן הפסנתר ברוב האלבומים הטובים של דיוויד בואי, וגם, בעצם, נגן הקלידים\פסנתר של The Spiders from Mars, יגיע לארץ כדי לנגן בהופעה עם אביב גפן. אני שקלתי ושקלתי והחלטתי בסופו של דבר שאני לא מוכן להשקיע 130 שקלים (כן, זה מחיר ההופעה) בלשמוע שירים של אביב גפן בליווי של מייק גארסון בלי שום חומר משל עצמו ועם כמות מינימלית של אלתורים או התפרעויות. אם מישהו מכם היה בהופעה, ספרו בתגובות איך היה.

וגם – Shameless plugging משל עצמי. אני יודע שהחלטתי שלא לערבב שמחה בשמחה ולא לכתוב על המוזיקה שלי בבלוג הזה, אבל במקרים מסוימים אני אחרוג מהכלל הזה שקבעתי לעצמי וזה אחד מהם. ביום שני הקרוב, ה-22 לחודש, יש לי הופעה כמעט-ראשונה לקראת האלבום החדש (אחרי הופעה אחת, מצומצמת יותר, ב"יהושע", בתחילת החודש והיעלמות די ממושכת מבמות תל אביב לפני כן) ב"קפה ביאליק", שנמצא ברח' ביאליק 2 בתל אביב (כמעט בפינת רח' אלנבי). ההופעה תתחיל ב-22:30, אורח של כבוד יהיה שגיא צבי, שיעזור לי בקלידים בחלק מהשירים שלי ויעזור לי לעזור לו בשניים מהשירים שלו, מחיר הכניסה יהיה 20 שקלים, ואני אשמח לראות את כולכם שם. רק תזכרו לבוא ולהגיד לי שלום בסוף ההופעה, כדי שאני אדע מי אתם.

2. התנצלות \ עיכוב

בשבוע שעבר גם הבטחתי לכתוב כאן על האלבום של Radiohead, שאך מתבקש שאני אוריד אותו ממש כשהוא ייצא ואשמע אותו בהזדמנות הראשונה ואכתוב עליו. אבל מסתבר שזה לא כזה פשוט. בדרך המהפכנית משיווק אלבומים דרך חברות תקליטים לשיווק אלבומים ישירות למאזינים, עושה רושם שהחברה שמייצרת את כרטיס האשראי שלי נפלה בדרך. אני חושב שזה בגלל שהמילה "אמריקן" כתובה בו, ו-Radiohead לא מחבבים אמריקנים. לפחות, לא את המנהיגים שלהם. בכל מקרה, עד שאמצא מישהו שמחזיק באחד מכרטיסי האשראי שהם כן מקבלים, לא אכתוב על In Rainbows. ככה זה.

3. שירים ממחר

אחת מתוך הרבה סיבות שהאלבום המתקרב שלי התעכב כל כך, היא שרציתי להיות בטוח שאני מוציא אלבום שהוא מקשה אחת – שכל השירים בו אומרים משהו אחד על השני ועל עצמם. מדי פעם, במהלך שש השנים האלה וגם עכשיו, הייתי שומע אלבום שמתפקד בצורה מושלמת כזאת, והייתי אומר: "כזה אני רוצה." האלבום השני של אד הארקורט, "From Every Sphere", הוא בדיוק אלבום כזה.

האלבום הגיע, יום אחד, לחנות הדיסקים שעבדתי בה, בלי אזהרות מקדימות ובלי שום אינדיקציה לגבי מי הזמר האמור עם האלבום בעל העטיפה המסקרנת. את השם זכרתי מאזכורים של האלבום הראשון שלו, "Here Be Monsters", במגזין Uncut בשנים שלפני כן (אלבום ששמעתי מאוחר יותר והוא שונה לגמרי מהאלבום השני). האלבום נכנס לנגן הדיסקים שבחנות לבדיקה ומהפעם הראשונה שהוא הושמע בחלל החנות, הוא התחיל למכור עותקים. בכל פעם שהכנסתי את האלבום הזה כדי להשמיע אותו, עותק שלו נמכר. לא מפני שהזמר היה מוכר במיוחד או מפני שאנשים חיפשו ספציפית את האלבום הזה כשנכנסו לחנות, אלא מפני שאם אתם מוצאים את עצמכם חשופים לשירים שבאלבום הזה לזמן ממושך, קשה להתכחש לעובדה שזה אלבום מאד מיוחד ומאד שלם. אולי אפילו, במידה מסוימת, מושלם.

המיוחד באלבום הזה הוא בעיקר בעיבודים שלו. עיבודים גדולים ומלאים ורחבים של תזמורות – חלק מהן בעלות כלים קונוונציונליים, כמו כלי מיתר וכלי נשיפה, וחלק בעלות כלים פחות קונוונציונליים, כמו אורגן מפוח. לקול של הארקורט, שנשמע בחלק מהמקרים כאילו שהוא שר חצי מתוך שינה ובחלק אחר מהמקרים כאילו שהוא מתחנן בשארית כוחותיו למשהו, יש איכויות שמשלימות את התזמורים האלה והופכות אותן לקנווסים רחבים של צליל. בחלק מהשירים האחרים העיבודים כוללים שכבות על גבי שכבות של פסנתר (הכלי עליו מנגן הארקורט, בעיקר), גיטרות והקולות של הארקורט – כמו Ghostwriter שבו שלושה אד הארקורטים משוחחים בינם לבין עצמם. בחלק מהשירים האחרים מסתפק הארקורט בפסנתר ובמפוחית, או בגיטרה. שני השירים היפים ביותר באלבום הם אלו שחותמים אותו – Metaphorically Yours שבו מקהלה של אד הארקורטים מלווה את עצמו – וזה השיר באלבום שהכי מתקרב להשוואות המתבקשות עם רופוס וויינרייט (שהארקורט גם דומה לו באופן פיזי. אולי יש משהו גנטי משותף ליוצרים שמראים ניצוצות של גאונות מגיל צעיר) – והמילים מדגימות את היכולות המיוחדות של הארקורט לטוות שירים שהם מתוקים גם כשהם חמוצים: "I'd confess I love you so – but you know", הוא שר שם. ו-From Every Sphere, השיר הנושא את שם האלבום והוא שונה לחלוטין מכל הדברים האחרים שם – בתוך מערבולת של צלילים שנוצרים על ידי גיטרות, מצילות וקלידים, אד הארקורט כמעט לוחש את המילים האחרונות של האלבום, וכך, בניגוד מוחלט להתחלה הבטוחה בעצמה של האלבום, הוא נחתם בנחשול מהוסס של צלילים שנפרסים על פני שבע דקות תמימות.

ב-2002, השנה שבה הוציא את "From Every Sphere", אד הארקורט היה כמעט אלמוני לחלוטין בישראל. אחד מתוך סדרה ארוכה של סינגר-סונגרייטרים שהוציאו אלבומים באותה שנה – טום מקריי, Badly Drawn Boy, פרי בלייק, אלכס לויד – חלק מהם עדיין פועלים, חלק מהם כבר לא. אד הארקורט התחיל, אמנם, מנקודת פתיחה מאד ייחודית. כשהוציא את האלבום הראשון שלו, "Here Be Monsters", שנה אחת לפני כן, היו לו כבר 300 שירים תחת אמתחתו – והאלבום היה מועמד לפרס Mercury. כל זה קרה כשהיה בן 23. מאז אותה שנה, הוא כבר הספיק להוציא עוד שלושה אלבומים, אלבום אוסף (שיצא בתחילת אוקטובר ונקרא Until Tomorrow Then), ו – אם כבר בעיקוף של חברות התקליטים והוצאת אלבומים להורדה בלבד ישירות לקהל המאזינים עסקינן, אד הארקורט הוציא כבר שניים כאלה – Elephant Graveyard והסינגל Revolution in the Heart.

האוסף שיצא לא מזמן, Until Tomorrow Then, יכול להיות נקודת התחלה טובה לאלו מכם שרוצים להכיר את מה שאד הארקורט עושה – הוא מכיל גם שני שירים מ-From Every Sphere. הפוריות יוצאת הדופן שלו (שרק ריאן אדמס, אולי, יכול לעלות עליה) מבטיחה שיהיו עוד הרבה אלבומים ממנו, חלקם, קרוב לוודאי, מיוחדים יותר, וחלקם מיוחדים פחות, אבל זה- From Every Sphere – מבטיח לשמור, לפחות אצלי, מקום של כבוד בתור האלבום האחד שפתח את עיניי לאד הארקורט.

הנה כמה שירים מתוך האלבום:

All of Your Days Will be Blessed

Watching the Sun Come Up

From Every Sphere (בהופעה חיה – ממש לפני כמה ימים)

זה הכל להשבוע. עד שבוע הבא, שיהיה שבוע פרודוקטיבי.

1. לפני הכל

מסתבר שהיה לי סקופ בשבוע שעבר, ואפילו לא ידעתי את זה.  ביום שני האחרון התפרסמה ב-Ynet ידיעה לגבי ההופעה המתוכננת של Velvet Revolver בארץ.  ליד ההודעה היה ריבוע קטן שבתוכו היה כתוב "פרסום ראשון".  חישוב קטן מעלה שאם ההודעה שלהם התפרסמה ביום שני, והבלוג שלי התפרסם ביום ראשון, אז הפרסום הראשון בכלי תקשורת (אם נניח שהבלוג הקטן והלא מתיימר שלי הוא כלי תקשורת) ישראלי) לגבי ההופעה היה אצלי.  הידד לי!  ואל תדאגו – כמו שאמר פזיק בזמנו – אני לא אתן לזה לעלות לי לראש.

ועוד לגבי הופעות של אמנים מחו"ל שלא ידעתי עליהן:  מסתבר שבשקט בשקט, בלי שידענו (ידעתי?) על זה מראש, מייק גרסון הולך להגיע לארץ.  מייק גרסון, למקרה שאתם מגרדים בראשיכם בשלב הזה, הוא האדם שאחראי על רוב עבודת הפסנתר המדהימה בשירים של דיוויד בואי בין Hunky Dory ל-Diamond Dogs וגם ב-Outside.   הוא לא הולך לבוא כדי להופיע לבד, אלא כדי ללוות את אביב גפן בהופעה משלו, שתהיה ב"זאפה", ביום שישי, ה-18.10.  שתי הופעות, יותר נכון – אחת אחרי השניה.  אחת ב-20.45 והשניה בחצות.  לדבריו, הוא ילווה את אביב גפן בכמה מהשירים שלו ואולי ינגן סולו פסנתר באמצע.  אני לא לגמרי בטוח מה זה אומר.  אבל זה מייק גרסון.  ב"זאפה".

ועוד בהמשך של מה שכתבתי עליו בשבוע שעבר על האבולוציה של תעשיית המוזיקה:  גם Oasis מטפסים על העגלה ומוציאים את הסינגל הדיגיטלי הראשון בתולדותיהם.  לשיר קוראים "Lord Don't Slow Me Down" ואפשר לרכוש אותו רק באתר שלהם. הסינגל הוא הקדמה ל-DVD מתוך הופעה חיה שהם יוציאו בקרוב, וכמו שסינגל צריך להיות, הוא גם כולל שני בי סיידים – האחד הוא עוד שיר חדש, בהופעה חיה, והשני הוא "Don't Look Back in Anger", בהופעה חיה.  וזה קורה ממש שבוע אחרי ששאלתי את עצמי לאן Oasis נעלמו.

ו… כמו כל מעריץ Radiohead אדוק (או במילים אחרות, אחד מהפראיירים שיקנו את המארז ב-40 פאונד) התכוונתי להקדיש את הפוסט הזה למילים על כמה שהאלבום החדש שלהם, "In Rainbows", נפלא (בצורה הכי אובייקטיבית שאפשר), אבל שבוע עסוק במיוחד מנע ממני להגיע להוריד אותו.  ולכן, הסתפקתי ב-"Nude", השיר שלהם שאני הכי אוהב, באדיבות גיאחה בעונג שבת שלו.  נתקלתי באותה תופעה שהיתה לי כששמעתי את "How to Disappear Completely" ב-Kid A – התרגלתי כל כך לגרסת ההופעה שקשה לי להסתדר עם הגרסה של האלבום.  שהיא יפהפיה, אבל ייקח זמן להתרגל אליה בתור ה"גרסה הרשמית".  בשבוע הבא, בתקווה, אם כן, יהיה פה משהו לגבי האלבום.

עד אז:

2. כל סיבה לגרסת כיסוי היא סיבה טובה לגרסת כיסוי

כבר התוודיתי כאן בעבר, אני חושב, על חיבתי העזה לגרסאות כיסוי.  במיוחד כאלה של אמנים מוכרים לשירים פחות מוכרים.  או, למשל, גרסאות כיסוי לשירים מוכרים של אמנים מוכרים שנותנות משמעות חדשה לגמרי לשיר המוכר.  או, לחילופין, גרסאות כיסוי לשירים מוכרים של אמנים מוכרים שרק בעצם העובדה שהאמנים מכניסים משהו מהתוכן שלהם למעטפת של השיר משנה אותו לחלוטין.

אלבומים מלאים בגרסאות כיסוי, במיוחד כאלה שהוקלטו במיוחד לצורך האלבום, הם משמחים במיוחד.  ועושה רושם שהעיתוי הכי טוב לכאלה הוא ביום שנה – 20 ל, 25 ל או 30 לאיזשהו מאורע.  והנה אחד כזה יצא בתחילת החודש.  המטרה שלו – לחגוג 30 שנה לרדיו 1 של ה-BBC.   האמצעי – לקחת 30 להקות ואמנים, להקצות לכל אחד שנה, ולתת לכולם (פרט ללהקה אחת) לבחור איזה שיר שהם רוצים מהשנה הזו, כדי לעשות לו גרסת כיסוי.

האלבום שיצא נקרא "Radio 1: Established 1967" והשירים שבו מסודרים לפי סדר השנים, מ-1967 ועד 2007, ומאפשרים לאמנים עכשוויים יותר ועכשוויים פחות לבצע גרסאות כיסוי להרבה שירים מעניינים.  ללהקה הפותחת, Kaiser Chiefs, לא ניתנה רשות הבחירה מפני שהם ביצעו את השיר הראשון שהושמע אי פעם בתחנת הרדיו – "Flowers in the Rain" של The Move.  אחריהם באים אמנים מוכרים יותר ומוכרים פחות, שמבצעים שירים מוכרים יותר ומוכרים פחות.  למשל, אפשר למצוא שם את רובי וויליאמס מבצע את "Lola" של ה-Kinks.  או את ה-Sugababes מבצעות את "Betcha By Golly Wow!" שזכה לעוד גרסת כיסוי, שנים לפני כן, של פרינס. או את Foo Fighters מבצעים את "Band on the Run" של ה-Wings.

כמה מהגרסאות, של אמנים שנטועים עמוק בתוך הרוק האלטרנטיבי, לשירים שהם חלק מעולם הפופ או היורודאנס, מסקרנות במיוחד – למשל, The Kooks מבצעים את "All That She Wants" של Ace of Base. מקסימו פארק מבצעים את "Like I Love You" של ג'סטין טימברלייק (שגרסת כיסוי לו של Dillinger Escape Plan מוכיחה שהשמיים הם הגבול בכל מה שקשור לשיר הזה).    חלק מהלהקות החליטו להתחכם ולחדש גרסאות חדשות של שירים שתאריך היציאה המקורי שלהם לא היה באותה שנה. The Enemy, שהגרילו את שנת 2005, בחרו מתוכה את "Father and Son" של קט סטיבנס, שיר שיצא באותה שנה מחדש בביצוע של רונאן קיטינג וקט סטיבנס בשמו המוסלמי החדש, יוסוף איסלם.

עוד אמנים ברשימה מבטיחים שהגרסאות שלהם לשירים שהם בחרו צריכות להיות מעניינות רק מתוך מבט על השירים המקוריים שלהם – מארק רונסון, למשל, שהוציא בשנה האחרונה אלבום שלם של גרסאות כיסוי מסקרנות, תרם לאוסף הזה את "You're All I Need to Get By" של Method Man.  ואת השיר "Lovefool" של ה-Cardigans מבצע שם Just Jack.  כמה מהאמנים באלבום, כמו The Raconteurs – ג'ק ווייט מה-White Stripes, ברנדן בנסון וחבר מרעיהם – זוכים לגרסאות כיסוי משל עצמם בזמן שהם מבצעים גרסאות כיסוי של אמנים אחרים ("Teenage Kicks" של ה-Undertones, במקרה שלהם).

הרעיון שמפיקי האלבום חשבו עליו הוא מצוין, בעיקר מפני שהוא מאפשר לאמנים חדשים בעיקר, לכסות שירים מתקופות שונות ולכסות מגוון רחב של סגנונות מוזיקליים, שכל אחד יכול למצוא בו משהו שמעניין אותו.  זו לא הפעם הראשונה, אמנם, שהרעיון הזה בא לידי מימוש.

בשנת 1997, לרגל 100 שנה לחברת התקליטים EMI (חישוב גמיש במיוחד – EMI הוקמה רק ב-1931, אבל אחת מחברות האם שלה, The UK Gramophone company, הוקמה ב-1897), יצא האוסף "Come Again".  גם הוא מכיל שני דיסקים מלאים בגרסאות כיסוי.  גם הוא מגייס אמנים מאותה תקופה כדי לכסות שירים של אמנים אחרים.  הפעם, ההגבלה היא שמדובר באמנים שחתומים ב-EMI באותו הזמן, מבצעים גרסאות כיסוי לאמנים אחרים שהיו חתומים במהלך ההסטוריה של EMI.  מפיקי האלבום היו יותר גמישים הפעם ואיפשרו לאמנים המכסים לבחור אילו מהשירים המכוסים שהם רוצים, מאילו תקופות שהם רוצים.  התוצאות הן די מעניינות.

השיר הכי מוכר, והכי מסקרן, מתוך האלבום הזה, הוא גרסת הכיסוי של Sparklehorse ל"Wish You Were Here".  מארק לינקוס רקח גרסה אפילו יותר מתגעגעת ומלאה באווירה אפורה לשיר הזה, וכדי להוסיף עוד מידה אחת של עצבות, הוא התקשר לת'ום יורק, שהיה באותו זמן בחדר מלון אי שם באירופה בזמן סיבוב הופעות של רדיוהד, וביקש ממנו לתרום, דרך הטלפון, קולות לשיר הזה.

גם באוסף הזה אפשר למצוא את Foo Fighters, שעושה רושם שתמיד ישמחו לתת את האינטרפרטציה שלהם לאמנים שהשפיעו עליהם.  כאן הם עושים את "Baker Street" – הקלטה ראשונה אחרי ביצועים רבים בהופעות שלהם.  לטענתם, הם לא מכסים את השיר המקורי של גארי ראפרטי, אלא גרסה של להקת פאנק בתחילת שנות ה-80 , שהיתה הראשונה להחליף את סולו הסקסופון המפורסם בסדרה של אקורדי דיסטורשן משוננים.  וגם את רובי וויליאמס, שקרוב לוודאי יהיה גם באוספים שיחגגו ציוני דרך מוזיקליים בעוד עשר שנים.  כאן הוא עושה את Every Time We Say Goodbye של אלה פיצג'רלד, ומצוין.  אחד מהדברים היפים באוסף הזה הוא שכל אחד מהאמנים התבקש לכתוב קטע קצר שמסביר למה בחר דווקא את השיר הזה.  רובי וויליאמס, למשל, כתב שבחר את השיר מפני שהזכיר לו ימי ילדות בפאב השכונתי, שבו הוא שר את השיר כשאביו ליווה אותו בפסנתר.  מיק סקוט, הסולן של The Waterboys, תרם לאלבום שיר של קייט בוש, "Why Should I Love You", והסביר את הבחירה שלו, כך: "השיר הזה היה הפסקול לשישה חודשים של סערה בחיים שלי: סיום הנישואים שלי, השהייה שלי בקומונת פינדהום בסקוטלנד, והקסם האדיר של מציאת הנפש התאומה שלי.  "Why Should I Love You" היה איתי כל הזמן, מהדהד בקולי קולות בתוך המכונית, נזרק בחזרה מקירות הקומונה, הופך את חדר השינה שלי למקדש, חדר מיטות. הוא מדבר אל הלב שלי, אל הנפש שלי, המחשבה שלי וגם מזיז את הרגליים שלי – השילוב המושלם! זה השיר להתאהב, או להפסיק לאהוב, לצליליו. ומוזיקה מצוינת לרקע כשמכינים אוכל מוקפץ."

יש באלבום גם גרסה (אחת מתוך כמה) של Fun Lovin' Criminals ל"We Have All the Time in the World" של לואי ארמסטרונג.  Kenickie, להקה שנעלמה מאז, וחבל, מכסה את "It Started with a Kiss" של Hot Chocolate, ומארחת את ארול בראון, סולן הלהקה (לא חוכמה).  White Town מצידו, מכסה את "Rhinestone Cowboy" של גלן קמפבל, בצורה פארודית. אני מקווה.  חותם את האלבום מאריי לאקלאן יאנג, משורר סקוטי, שמקריא, בפאתוס מפליא, את "Doo Wah Diddy Diddy" של מנפרד מאן.

רשימת הלהקות שבאלבום הזה, שיצא לפני 10 שנים – להקות שאין לי מושג איפה הן היום כמו Cecil, Wireless, Octopus, White Buffalo ולהקות שהתפרקו וחבל כמו Terrorvision ו-Jesus Jones – מעלה תהיות מסוקרנות לגבי מי מהלהקות באלבום שהופק ויצא החודש בשביל ה-BBC ישרדו את עשר השנים הקרובות, ומי יזכו להיות מכוסות באוסף החגיגי הבא שייצא.

זה הכל להשבוע.  עד הפעם הבאה – שיהיה לנו שבוע מלא במוזיקה.

1.  לפני הכל

בעיתוי מוזר כזה, בזמן שמצאתי לקרוא את הספר האחרון שלו, "וכי נחש ממית", חצי שנה שלמה אחרי שקניתי אותו, ישראל סגל נפטר.  אחרי שקוראים את הספר, ובמיוחד לאור העובדה שאחרי שהתעורר מהקומה שבה היה שרוי לפני חצי שנה כשעבר את תאונת הדרכים שעבר, הוא טען שדיבר עם אביו המנוח והוא שיכנע אותו לחזור לחיים, נדמה כאילו אנחנו, הקוראים של הספר, מבינים איזשהו רובד מסוים נוסף לזה שנגיש לכולם לגבי הנסיבות של המוות שלו.  ובכל מקרה, וגם אם לא – מכל מה שקראתי ממנו ועליו עושה רושם שמדובר באחד מהאנשים שהצליחו להתמודד ולהתנסח ולהתחבט עם היהדות ועם האמונה ועם היחס לאלוהים בדרך הכי אינטילגנטית, רהוטה ואנושית שיכולה להיות.  מהמבחר הגדול של הספדים שנכתבו עליו, בידי הרבה מאד מאנשי התקשורת שזכו לעבוד איתו, עושה רושם שהוא היה מסוג האנשים שהייתי מאד רוצה להכיר, ולשוחח איתו על אמונה, ועל אלוהים, ועל איך זה לחיות מנותק ממשפחה אבל להיות שלם עם העקרונות שלך.  הדרך הכנה שבה אנשים הצטערו על המוות שלו, גם אנשים, כמוני, שלא הכירו אותו בכלל, יכולה רק לתת נחמה מסוימת בעובדה שהוא יכול היה למות מסופק – כשהוא יודע שהוא עשה את הקמט שלו בעולם.

ובמעבר חד:  Firewater, אחת מהלהקות האהובות עליי, מוציאה סוף סוף אלבום חדש במהלך אוקטובר.  תאריך היציאה עדיין לא נקבע, אבל את כל האלבום אפשר לשמוע בינתיים בדף החללשלי שלהם.  על מנת לשמוע את האלבום ולא לקבל הלם קולי מכל מה שמתרחש שם (שלושה נגנים שמתחילים לפעול בבת אחת), צריך להפסיק את הנגן המרכזי של החללשלי (שלמעלה), להתעלם מהנגן שמתחתיו וללכת לנגן של Reverbnation שנמצא מעט למטה יותר – שם אפשר לשמוע את כל קטעי האלבום.  האלבום, שהוקלט בחלקו בארצות שונות במזרח אסיה במהלך הטיול של טוד איי, סולן הלהקה, שם, ובחלקו בתל אביב (שמזכירה את מזרח אסיה בזמנים מסוימים ובחלקים מסוימים של העיר), צריך להיות מאד מאד מעניין.  מאד מאד מריר גם, אמנם.

Radiohead, עוד להקה אהובה עליי, החליטה לעשות צעד יוצא דופן, בעיקר מאחר והם חופשיים לדאוג לגורלם הפיננסי – הם משחררים את האלבום החדש שלהם, "In Rainbows", באתר האינטרנט שלהם, ב-10 באוקטובר, והמאזינים\מעריצים\מורידים יכולים להוריד את כל האלבום, ולהחליט כמה הם רוצים לשלם – יהי זה דולר אחד או מאתיים דולרים.  מאוחר יותר, בדצמבר, הם יוציאו את כל האלבום במארז מהודר כמו שהם יודעים לעשות ויגבו עליו מחיר די מטורף – 40 פאונד.  החדשות האפילו יותר טובות בנושא הזה (מבחינתי, לפחות), הן שהאלבום יכלול, סוף סוף, את Nude (שמוכר גם כ-Big Ideas) – השיר האהוב עליי של Radiohead.

2.  הצליל של הכל, כל הזמן

קית' ריצ'רדס אמר את זה מוקדם יותר וטוב יותר ממני, אבל עושה רושם, ככל שהשנים ממשיכות להתגלגל, שהמוזיקה בכלל, ומוזיקת רוק בפרט, נשארת אותו דבר.  "יש רק שלושה אקורדים," אמר ריצ'רדס (בפראפרזה מאד חופשית שלי, מאחר ואני לא זוכר את הציטוט המדויק), "ואנחנו חוזרים וכותבים את אותם שירים עם שלושת האקורדים האלה כבר שנים."   העולם מלא, והולך ומתמלא יותר מיום ליום, בלהקות שנשמעות כמו להקות אחרות, שרוצות לחזור לתקופות מוזיקליות אחרות, שמבססות את כל המופע שלהם על דברים שהיו ונשכחו.  לכן, זה מאד מרגיע, אם כי לא מאד שכיח, למצוא להקה שיש לה סאונד ייחודי שלא מנסה להסתמך על משהו שכבר קרה.  Band of Horses היא בדיוק להקה כזו.

הייחוד של הסאונד שלהם בא לידי ביטוי בעיקר בקול של הסולן, בן ברידוול – קול גבוה שמזכיר את השירה של ניל יאנג לפעמים (אתר החללשלי שלהם מציע גם את וויין קוין, בריאן ווילסון, פרי פארל וג'ים ג'ונס מ-My Morning Jacket כהשוואות טובות)  – שטובל כמעט תמיד באגם קטן של ריוורב וקורוס, מה שהופך את השירים של Band of Horses למאד ייחודיים ולניתנים לזיהוי מאד בקלות. העובדה השניה שמייחדת את הסאונד של הלהקה היא שמדובר רק בשלושה אנשים – גיטרה אחת, גיטרת באס אחת ומערכת תופים.

הלהקה התחילה את דרכה בלהקה אחרת – Carissa's Weird – שהיתה פעילה בסיאטל באמצע שנות ה-90.  שניים מחברי הלהקה ההיא, בן ברידוול, הסולן, ומאט ברוק, הגיטריסט, החליטו להקים להקה חדשה – Band of Horses.   האלבום הראשון של הלהקה, "Everything All the Time", יצא ב-2006 וזכה לקבלת פנים נלהבת, בעיקר בזכות הסאונד הייחודי.  כשהסתיימה 2006 הוא נכנס לרשימות האלבומים הטובים ביותר של אותה שנה כמעט בכל ההזדמנויות שהיו לרשימות כאלה להיווצר.  ושיר אחד, דווקא לא אחד מהשירים החביבים על הלהקה לפי ראיונות שנערכו איתם, התבלט יותר מכל שאר השירים האחרים. "בכל מקרה, אני מוכן ללוויה," אומר ברידוול בפזמון של "The Funeral", בשיר שהוא ציפיה למוות, שונה מכל שאר השירים הקיימים העוסקים בנושא הזה – במקום להיות מורבידי, ואפל, ושקט ועמום, השיר הזה נוסק כמו קבוצה של יונים, ובליווי הקול המהדהד של ברידוול הופך את השיר הזה, עם הנושא הכל כך מייאש, למשהו שיש בו עוד איזשהו שביב של תקווה.  האלבום הכיל גם שירים יותר אופטימיים ויותר ראויים להשמעה ברדיו, כמו "The First Song" (שהוא, באופן מפתיע, השיר הראשון באלבום), ו-"Wicked Gil".  עכשיו – בשבוע הבא – הם מוציאים את האלבום השני, וגם הוא מכיל את הסאונד המוכר שלהם, אבל הפעם, לטענת חברת התקליטים שמוציאה אותם, Sub Pop, השירים הולכים להיות פחות מפותלים וחולמניים משהיו באלבום הראשון – אלא יותר ישירים, בועטים ונושכים.  האלבום ייקרא "Cease to Begin".   מהאזנה לסינגל הראשון, "Is There a Ghost", עושה רושם שהרבה מהאווריריות שאפיינה את האלבום הקודם נעלמת כאן לטובת מוזיקה יותר כוחנית וקצובה.  שאר השירים, לפחות לפי שמותיהם, עושים רושם מבטיח (במיוחד "Detlef Schrempf" – מאחר ושירים עם שמות של שחקני עבר נשכחים מה-NBA זה תמיד דבר טוב.  ולא שכיח במיוחד).

זה הקליפ של "The Funeral".

זה השיר "Monsters" בהופעה בסיאטל.

ו-"Wicked Gil" מהופעה.

זה הכל להפעם.  הבלוג יחזור לסורו בסוף השבוע (ואני מתנצל על הפוסטים המאוחרים בשבועיים האחרונים), ובינתיים, שיהיה לנו חג נעים.

אני ממשיך את רשימת עשרה הרגעים המוזיקליים המפתיעים שזנחתי במפתיע בשבוע שעבר:

6 Queen – Back Chat

אחרי שהחזיקו מעמד עשור שלם בלי להשתמש בסינתיסייזרים בכלל (והתגאו בזה בדרך כלל, על העטיפה האחורית), ההשפעות על חברי הלהקה, כל אחד מהם, באופן טבעי, מושך בכיוון אחר, גרמו למיני פילוג במחנה Queen. על רקע עליית (ונפילת) הדיסקו בסוף שנות השבעים, פרדי מרקורי וג'ון דיקון ניסו להשפיע על הלהקה יותר לשלב מקצבי פאנק ודיסקו במוזיקה שלהם ולעשות את המוזיקה יותר רקידה ופחות רוקית. בריאן מיי ורוג'ר טיילור, כמובן, התנגדו והעדיפו להשאיר את Queen במחוזות הרוק. מלחמת ההתשה הסתיימה בנצחון של מחנה מרקורי-דיקון, כשמיי וטיילור יישמו את מילות השיר של עצמם, "If You Can't Beat Them, Join Them". התוצאה היתה האלבום Hot Space, שהוא האלבום האהוב עליי של Queen… אבל לא של אף אחד אחר. התוצאה, שהתבססה הרבה על ההצלחה של סינגל מהאלבום הקודם, "Another One Bites The Dust" , לא קסמה לא למעריצים ולא לקהל הרחב והאלבום והסינגלים שיצאו ממנו זכו ליחס אדיש ולהיעלמות מהירה במצעדים. "Back Chat" הוא אולי השיר הכי שונה מכל מה שהלהקה עשתה לפני כן, והוא כולו (כמו הרבה סינגלים אחרים שהם שונים מאד ממוזיקה של הלהקה באותם אלבומים) ג'ון דיקון. הוא לא השיר עם הכי הרבה סינתיסייזרים, וגם לא השיר הרקיד ביותר באלבום (לא שניסיתי), אבל אפשר לזהות, ברגע שהשיר הזה מתנגן, את קו התפר שנמשך בין Queen, מפלצת הרוק משנות ה-70, ל-Queen, מפלצת הפופ של שנות ה-80 ותחילת ה-90.

7 Radiohead – Everything In Its Right Place

מגזין בלנדר טרח ומצא, לא מזמן, את מאה הרגעים ששינו את פני המוזיקה בעולם, ever, (ותודה לגיאחה על ששם את הלינק בעונג שבת שלו,) ואחד מהרגעים האלה הוא תאריך ההוצאה של Kid A – "מיליוני חובבי גיטרה ברחבי העולם מתחילים לבכות בבת אחת," כתוב שם על זה. זה גם, טכנית, לא רגע מפתיע – Radiohead הכינו אותנו בהופעות ובסרט ("Meeting People is Easy" ) למה שהולך לבוא. אנחנו רק העדפנו להישאר בשלב ההכחשה ולקוות שהם יחזרו לנסר באופן כל כך יצירתי כמו ב-"The Bends" ו-"OK Computer". רדיוהד רק גיחכו בדרך להתנתקות המוחלטת מכל מה שקשור לרוק מיינסטרימי (היינו "Hail to the Thief" ) והמציאו מחדש את הגיטרה בכל כך הרבה דרכים מעניינות, שקשה לעקוב אחריהן. השיר הפותח את Kid A, מהווה חיץ מוחלט בין מה שהיתה רדיוהד לפני כן למה שהיא הפכה להיות אחר כך – השיר מכיל רק קלידים ואת קולו (בדרגות שונות של עיוות) של תום יורק. אין גיטרות. בכלל. וככה זה. יש להקות שמוציאות אלבומים כמו Kid A, ויש להקות שמוציאות אלבומים עם שמות של צירים במרחב.

8 Bruce Springsteen – Lift Me Up

אין הרבה מה לומר על השיר הזה, בעצם. ברוס ספרינגסטין עוזב לרגע את משרת הבוס של הרוק'נ'רול ומרים את קולו גבוה גבוה כדי לשיר את הפנינה המזוככת הזו, אחד מהשירים הכי טובים שאי פעם הקליט, לדעתי.

9 Doves – Catch the Sun

פתאום קם אדם בבוקר ומחליט שהוא להקת אינדי, בעצם, לא להקת דאנס. ההרכב Sub Sub, שזכה להצלחה מזערית בתחילת שנות השירים עם להיט דאנס אחד ("Ain't No Love (Ain't No Use)", זכה לתחיה מחודשת אחרי שהסטודיו שבו עבדה הלהקה נשרף. הם הגדירו את עצמם מחדש כ-Doves, אחת הלהקות הכי מוצלחות שיצאו מאנגליה בתחילת המאה הזאת, והסינגל הראשון שלהם, "Catch the Sun", מוכיח שהם שוחים טוב גם בעולם האינדי.

10 The Cure – Friday I'm in Love

אז זו לא דיפרסיה, זו מאניה דיפרסיה. רק שבמקרה של The Cure, היא מבליחה רק אחת לכמה שנים – כמו ב"Close to Me", או " The 13th" – ובמיוחד בסינגל הזה, המפתיע גם בסאונד שלו, גם במילים שלו, וגם בהצלחה שלו. כמובן שאפשר להפליג למקומות אחרים לגמרי, כשמנסים לנתח את השיר הזה – אולי המילים הן בעצם אירוניות, ונועדו לדבר על חוסר-החיוניות של אהבה, ועל הזמניות שלה, ואז המוזיקה מהווה מעין קונטרסט שמח למילים שהן בעצם לא שמחות. מצד שני, אולי עדיף לקחת כמה מהשירים של The Cure על פניהם וליהנות מהם כמו שהם.

זהו. פוסט קצר הפעם – מפאת קוצר הזמן ומיעוט שעות השינה. בינתיים, עלצו ושמחו – הקיץ הגיע!