תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

דצמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

Tags

בלוגרול

כמעט פוסט כפול: יום חנויות הדיסקים; דיוויד בואי; יום כדור הארץ

1. לפני הכל

תקופה של הרבה עבודה יוצרת, והולכת להמשיך ליצור, כנראה, שיבושים בהופעה הסדירה של הבלוג הזה. בשבוע שעבר, למשל, אם שמתם לב, לא היה כאן בכלל פוסט – אני מתנצל על זה – ולכן השבוע יש פה כמעט פוסט כפול. הבלוג עשוי להמשיך ולהתפרסם בזמנים לא צפויים, או לא להתפרסם בזמנים הצפויים, ואני מתנצל גם על זה מראש. אני מקווה שבקרוב הבלוג יוכל לחזור למתכונת השבועית שלו.

ב-Hiss Records, שהם הבית המוזיקלי של דוד פרץ, שני קדר, ומורפלקסיס, בינתיים, מחלקים סמפלר חינמי ועל-הרשתי, שמכיל שירים של שלושת האמנים – נדירים, בהופעות, גרסאות כיסוי וכל מיני אחרים. אתם מוזמנים להוריד אותו -ואם אתם צריכים שתי סיבות מיוחדות בשביל זה, הנה: יש שם את התרומה של שני קדר לפרויקט ליאונרד כהן הגנוז של "השרת העיוור", "מי באש", ויש שם את השיר הנפלא החותם את הסרט "המסע הארוך", "כשהלילה יורד" – שיתוף פעולה של דוד פרץ ואלעד שופן עם רות-דולורס ווייס.

יוחנן קרסל הוא אמן שהיה, בין השאר, חלק מהלהקות "בלו בנד" ו-"Lensez", וגם ניגן באלבום האחרון של דוד פרץ. עכשיו הוא יוצא לדרך עצמאית – ומוציא את אלבום הבכורה שלו, "אושר", בסיוע הלייבל "קקטוס" של דוד פרץ. הוא משחרר את הסינגל הראשון שלו, בצעד אקולוגי וכלכלי-חדש לחלוטין, באינטרנט. אתם יכולים לשמוע אותו ולחוות דעה – אני לא הספקתי עדיין לעשות אף אחד מהשניים.

זה באדיבות גיאחה מ"עונג שבת": ל-South יש אלבום חדש! South היא להקה שהוציאה, אי שם בסוף שנות ה-90', את אחד מהאלבומים הבריטיים האהובים עליי, ולדעתי הכי פחות מוערכים, "From Here On In". זה היה האלבום הראשון, ולדעתי גם היחיד בינתיים, של להקת רוק "נורמלית" בלייבל האלקטרוני MoWax. האלבום החדש ייצא ב-29 באפריל, ולפי הסינגל הראשון מתוכו, הוא ממשיך בכיוון שהם התחילו, אם כי בקווים טיפה יותר בטוחים.

ועוד מ"עונג שבת": גיאחה חותם רשמית את "ספירת העונג", שהוקדש לשירים ראשונים מאלבומים, בשיר-הראשון-מאלבום של עצמו.

בפינת המתים המוזיקליים השבוע (במסגרת חוסר הסדירות של הבלוג, זה כבר לא השבוע, זה היה לפני כמעט שבועיים. אבל עדיין עצוב): דני פדריצי, שהוא חלק מה-E Street Band של ברוס ספרינגסטין, נפטר בגיל 58. דני פדריצי היה נגן הקלידים והאקורדיון של הלהקה, ואתם יכולים לשמוע את התרומה שלו ב"Hungry Heart", נגיד, או מכפיל את עבודת הגיטרות ב-"Born to Run".

2. חמישה זכרונות מחנויות דיסקים

חנות דיסקים, או משהוביום שבת, ה-19 לאפריל, בזמן שאנחנו הכנו חרוסת, ומרור, ומצות, וכאלה דברים, ושאלנו ארבע קושיות ושתינו מספיק יין בשביל להיות מסוגלים לצלוח את ההגדה, בשאר העולם חגגו את יום חנויות הדיסקים. אני לא לגמרי יודע מה זה אומר, אבל זאת בטח הזדמנות מספיק טובה להיזכר בחמש חנויות דיסקים לטובה:

אחד: פיקדילי, התחנה המרכזית החדשה בתל אביב. בימים הממש מיתולוגיים שלה, פיקדילי שכנה בכיכר דיזנגוף. באיזשהו שלב היא עברה לתחנה המרכזית החדשה בתל אביב, מה שהיה יעיל במיוחד לחיילים חובבי מוזיקה, מפני שזאת היתה התחנה הראשונה שלנו בסוף השבוע. שלי, לפחות. בפיקדילי פיתחתי לעצמי תחביב מוזיקלי מעניין – לקנות אלבומים לפי איך שהם נראים. מאחר וברוב המקרים לא היה לי מושג מה אני מחפש, אבל חיפשתי משהו מעניין, קניתי אלבומים שהעטיפה שלהם נראתה לי מעניינת. ככה למדתי להכיר את Catherine Wheel, שהיום היא אחת מהלהקות האהובות עליי, ואז היה לה אלבום (השלישי במספר) שאת העטיפה שלו עיצב סטורם ת'ורגרסון, שעיצב הרבה מהעטיפות של פינק פלויד, והוא הדבר הראשון שצריך לחשוב עליו כשמחפשים דרך לגרום לאלבום שלך להיות בולט יותר מאלבומים אחרים על מדף חנות הדיסקים (תשאלו אפילו את אתניקס) – שמו, באופן מסתורי, נשמט מרשימת הקרדיטים באלבום. ככה למדתי להכיר את בילי בראג, ואת Moose, ואת ה-Mighty Lemon Drops ועוד המון להקות אחרות שבתהליכים הרגילים לא הייתי זוכה להכיר בכלל מפני שהן צנחו אל השוליים של העולם המוזיקלי. כל אחד מהאלבומים האלה הועתק על קלטת, או לפחות, שיר אחד ממנו הועתק על קלטת, ונלקח איתי לשירות הצבאי בשבוע שלאחר מכן, ונחרש, ונחרש, ונחרש. בזמנים שבהם תגליות מוזיקליות היו מצרך מאד נדרש, פיקדילי היתה ממוקמת בדיוק במקום הנכון בשבילי.

שני: "סופר זאוס", הגלגול הראשון. תחנה מרכזית בתל אביב, גם. כשהייתי קטן, דיסקים עלו 35 שקלים. באופן יחסי, בשביל מישהו בגיל שלי, גם זה היה מחיר די גבוה, אבל לא עברו הרבה שנים לפני שחברות התקליטים עלו על הטריק שאפשר להעלות מחירים של דיסקים בצורה אקספוננציאלית בלי שהלקוח יתלונן (הוא פשוט יילך ויוריד אותם באינטרנט). כשדיסקים התחילו לעלות 70, 80, 90 שקלים, היו כמה חנויות שפויות שהתעקשו לשמור על מחירים שפויים לדיסקים. יש מעטות כאלה שקיימות היום. אז, זאת היתה בעיקר רשת "סופר זאוס". הם אמנם שילמו על השאננות הפיסקאלית בכמעט פשיטת רגל (בסיבוב הראשון, כמו גם בסיבוב השני, אבל לגבי זה אחר כך), אבל הם הרוויחו כמה לקוחות נאמנים, כמו אני. מדי פעם, היו להם גם רעיונות שיווקיים די מוצלחים. או לפחות, מוצלחים עד כמה שאני ראיתי אותם. אחד מהרעיונות האלה, שגם אני רציתי לממש באיזשהו שלב במעין תכנית מנויים מדוורת, הוא לאפשר ללקוח לקנות חמישה דיסקים מבלי לדעת מה יהיו הדיסקים האלה – ליצור את ההפתעה שבגילוי מוזיקה חדשה. את זה הם עשו בצורה די מחוכמת – תמורת סכום מסוים, לא גדול במיוחד, היית יכול לקנות חמישה דיסקים ארוזים בניילון. מבין החמישה היית יכול לראות את העטיפה הקדמית של שניים – זה שהיה בקדמת האריזה וזה שהיה באחורי האריזה, אבל לא יכולת לראות בדרך כלל את השלושה האחרים. היו את אלה שרימו והסתכלו על ה-spine, אבל אני לא. אני בטוח שיש אחרים שעשו כמוני, מפני שאלמנט ההפתעה הוא יותר חשוב מהיכולת לדעת מה בדיוק אתה קונה.

שלישי: חנות עלומת שם, גלזגו. באחד מהטיולים שלי באנגליה מצאתי את עצמי, כהרגלי, בחנות דיסקים. הזכרון שלי לגבי דברים כאלה די סלקטיבי ובונה את עצמו לא לפי גיאוגרפיה אלא לפי חשיבות, ולכן אני לא יכול לתת הנחיות או תיאורים יותר מדויקים. מבחינתי, החנות היתה במרכז העיר, מה שאומר שבתוך הזכרון שלי החנות הזו קיימת וגלזגו בנויה מסביבה. שוטטתי בחנות, בלי לחפש דיסקים ספציפיים, רק כדי לדעת מה יש שם, במשך חצי שעה. במהלך חצי השעה הזו התנגן איזשהו דיסק ברמקולים של החנות. זמרת אחת עם גיטרה, שרה שירים מעניינים, מאד מבוססים על מעבר לא קבוע בין נגינה מלודית למקצבים מוזרים. באיזשהו שלב הדיסק נגמר, כנראה, והם עברו להשמיע את הדיסק החדש של פרינס, שהיה דיסק של פרינס. ואז אזרתי אומץ בפעם הראשונה והלכתי לדלפק כדי לשאול מה הם השמיעו. "זה פרינס," המוכר אמר בתדהמה. מי זה הזר הזה שלא מכיר את הגמד הגאון ממיניאפוליס? "לא זה," התעקשתי. "מה שהשמעתם קודם והפסקתם." המוכר פישפש בערימת הדיסקים שהיתה לו ליד מערכת ההשמעה והוציא דיסק אחר, ושם אותו לפניי. על העטיפה היה כתוב באותיות גדולות "Dilate". על הספיין היה כתוב אני דיפרנקו. לא הכרתי את הזמרת הזאת לפני (ולא הרבה אחרי, בעצם), אבל אמרתי למוכר שהוא יכול למכור לי את הדיסק הזה. מאז אני מקפיד תמיד לשאול, כשאני נמצא בחנות דיסקים ולא יודע מה יש מסביב לאוזניים שלי, מה הם משמיעים. מי יודע, אולי אמצא אוצרות בזמן שאני מחפש אוצרות אחרים.

רביעי: "סופר זאוס", הגלגול השני. רחובות. נדמה, שהיררכיית העבודות המגניבות אצל חובבי מוזיקה לא נקבעת לפי שכר, יוקרה, יכולת להתקדם. היא נקבעת לפי מידת הקרבה למוזיקה אמיתית. ואחרי שנה של לימודי טכנאות סאונד, ואחרי לימודי מוזיקה בבית הספר התיכון, ואחרי שנים של עיסוק במוזיקה בעצמי, הכי קרוב שהגעתי, בתור עבודה, למוזיקה אמיתית, היה לעבוד בחנות דיסקים. שזה גם, לכשלעצמו, משהו נכסף בשביל חובבי מוזיקה. "סופר זאוס" בגלגול השני היתה כבר חנות טיפה יותר מחושבת. לא עוד ימי ההוללות של דיסקים במחירים זולים במיוחד. הדיסקים התייצבו על המחירים המופקעים הרגילים שלהם וחברות התקליטים היו אלה שהחליטו אם דיסק כזה או אחר יעלה פחות או יותר כסף. אנחנו הקפדנו לנסות ולעצב את הטעם המוזיקלי של אלו שנכנסו לחנות שלנו (בין השמעה להשמעה של הדיסק הראשון של עידן רייכל). אחד מהתחביבים שלי, בדומה לרוב גורדון, היה לבדוק כמה זמן ייקח לי למכור עותק מדיסק מרגע שהתחלתי להשמיע אותו (זה לא עובד עם שלושת האי.פיז. של Beta Band, דרך אגב). כל שבוע, או מספר שבועות, היה לי דיסק מחמד אחר כזה. בשבוע אחד זה היה "From Every Sphere" של אד הארקורט, בשבוע אחר זה היה "We Are Your Friends" של Simian, בשבוע אחר זה היה "Feast of Wire" של Calexico. אלבום האוסף (המקורי) של "קול השלום" זכה בתואר המיסטי של האלבום שהצליח למכור כל פעם שהשמעתי אותו. הקפדנו לסגור את החנות כל יום עם "Make Me Smile (Come Up and See Me)" של Steve Harley and Cockney Rebel. החיים מאחורי הדלפק של חנות דיסקים, גיליתי, היו טובים לחובב מוזיקה כמוני ממש כמו החיים בצד השני של הדלפק.

חמישי: EMusic – הדור הבא. בשנים האחרונות, אני מוצא את עצמי פחות ופחות בחנויות דיסקים. מדי פעם, אני קונה דיסק, פיזי, מפלסטיק ואלומיניום, חדש. בדרך כלל, אני מחפש בחנויות יד שניה דיסקים ישנים, כאלה שנראים לי מעניינים או שהיו חסרים באוסף שלי אבל הייתי יכול לחיות בלעדיהם. לפעמים אני קונה דיסקים ביציאה מהופעות שעשו עליי רושם. הסיבה שאני מבקר פחות בחנויות האמיתיות (ו, לפי הסטטיסטיקות של השנים האחרונות, כולם מבקרים פחות) היא שהרבה מאד אנשים הפסיקו לשמוע את חתיכות הפלסטיק והאלומיניום האלה ועברו לשמוע את אותם השירים באסופות של 1 ו-0. או, במילים, אחרות, MP3. אם באופן חוקי יותר או חוקי פחות, אנשים ממלאים את האייפודים ומגוון המכשירים המנגנים או הסלולריים השונים בשירים בלי להעביר אותם קודם במערכת שלהם (או, לפחות, בלי לשמוע אותם במערכת). מרגע שהבנתי שאני מסתובב עם האייפוד שלי הרבה יותר משיוצא לי לשמוע את הדיסקים עצמם בנסיבות אחרות, הבנתי שחבל לבזבז זמן על המתווך הזה, האלומיניומי. לכן שמחתי מאד למצוא לעצמי חנות, שמוכרת אלבומים בקבצי MP3 (באיכות גבוהה) ורוחה כרוחי – מוזיקה אלטרנטיבית שנעה בין המיינסטרימי יותר לאזוטרי יותר, אבל גם מוזיקה פחות אלטרנטיבית בתחומים שונים. EMusic אולי לא מכילה את האלבום החדש של מדונה (ועד כמה שאני מבין, טוב שככה), אבל היא מכילה את האלבום החדש של MGMT, נגיד, או את האלבום החדש של Cat Power. מדי פעם היא מפתיעה באלבומים שהם יותר "מרכזיים" – כמו למשל, האלבום האחרון של פול מקרתני ביום שהוא יצא (בדרך כלל, חנויות מקוונות מקבלות את האלבומים שבוע אחרי שהאלבומים הפיזיים יוצאים, אלא אם כן החנויות המקוונות האלה הן iTunes). בחודשים האחרונים שלי שם ראיתי יותר ויותר אלבומים של חברות גדולות מוצאים את דרכם לשם, ככל שהחברות הגדולות גילו את הכסף האמיתי במכירת אלבומים ברשת. הסידור שלהם הוא די מוצלח – המודל העסקי מבוסס על מנוי חודשי של כמות מסוימת של קבצי MP3 (בין 20 ל-75) – אפשר להוריד אלבומים שלמים או שירים בודדים, המבחר שם הוא די גדול, וכמות האלבומים שאתם הולכים לצבור היא עצומה (רק כדי להזהיר מראש – אתם עשויים למצוא את עצמכם במצב שאני נמצא בו: אני נאלצתי לבטל את המנוי שלי מפני שעשיתי חישוב וגיליתי, שעם כל האלבומים שקניתי שם כבר, אם אני אמשיך לקנות שישה או שבעה אלבומים נוספים בחודש, אני בחיים לא אצליח להספיק להאזין לכולם. מה שנקרא, צרות של עשירים).

2. דיוויד בואי: המשכה של טרילוגיה מופלאה

הגיע הזמן להקשיב לאלבום הבא של דיוויד בואי – "Heroes". הנה עשר עובדות יותר ופחות מעניינות עליו:

Heroes

1 הקלטת הקול הייחודית של דיוויד בואי בשיר הנושא נעשתה באמצעות שלושה מיקרופונים, כל אחד מהם ממוקם במקום אחר בחדר, כל אחד מהם משתמש באפקט של Gate (אפקט שמטרתו להתחיל לקבל אות רק כשהעוצמה של האות עוברת רף מסוים) שמכוון לרף אחר. כך שכשדיוויד בואי שר חלש, רק מיקרופון אחד פעל, ולקראת סוף השיר, כשהוא צועק, כל שלושת המיקרופונים קולטים את הקול שלו.

2 האלבום, שהוא היחיד מבין "הטרילוגיה הברלינאית" שבאמת הוקלט בברלין, הוקלט באולפן "האנזה על החומה", שבו הוקלטו מספר אלבומים משמעותיים בהסטורייה של הרוק, ביניהם גם "Achtung Baby" של U2.

3 פרט לשיר אחד, "Sons of the Silent Age", אף אחד מהשירים לא היה גמור לחלוטין לפני שדיוויד בואי נכנס לאולפן. כל השירים האחרים הם תוצר של איזשהו אלמנט של אלתור – דיוויד בואי טוען שהמילים ל-"Joe the Lion", למשל, נכתבו בתוך שעה של הקלטות שירה.

4 עטיפת האלבום מבוססת על ציור בשם "Rockairol" של אמן גרמני בשם אריך הקל, שפעל בתחילת המאה ה-20 כחלק מקבוצה של אמנים גרמניים בשם "הגשר", שהצגת ציוריה הוצאה אל מחוץ לחוק בשנות ה-30, עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון. העטיפה של "The Idiot" של איגי פופ, שיצא באותה שנה בהפקה של דיוויד בואי, מבוססת על ציור אחר של הקל.

5 שיר הנושא, שהוא השיר שזכה להכי הרבה גרסאות כיסוי אחרי "Rebel Rebel", מתוך כל השירים של דיוויד בואי, היה קטע אינסטרומנטלי עד הימים האחרונים של ההקלטות. בנוסף לכל גרסאות הכיסוי, יש לשיר מספר גרסאת משל עצמו. גרסת האלבום, למשל, מכילה יותר בתים מגרסת הסינגל המוכרת יותר. דיוויד בואי הקליט את השיר בעוד שלוש שפות – גרמנית, צרפתית וספרדית.

6 רוברט פריפ, הסולן והגיטריסט של King Crimson, תרם את הגיטרה שלו לשני שירים באלבום. הוא מנגן את הגיטרה המשוננת שפותחת את האלבום בשיר "Beauty and the Beast", וגם את קטעי הפידבק המפורסמים מהשיר "Heroes".

7 הקטע האינסטרומנטלי "Sense of Doubt", כמו הרבה מהשירים שהוקלטו לאלבום "Outside" המאוחר יותר, מבוסס על שיטת משחק שהמציא בריאן אינו בשם "Oblique Strategies". השיטה מבוססת על סדרה של קלפים שיש עליהם משפטים סתומים, שאמורים לסייע לאמן להבין כיצד הוא צריך לכתוב, לנגן או לבצע קטע מסוים על מנת לתרום למרקם של השיר.

8 הכלי שעליו מנגן דיוויד בואי בקטע "Moss Garden" הוא קוטו, כלי מיתר יפני מסורתי.

9 הביצוע הראשון של השיר "Heroes" היה בתכנית הטלוויזיה של מארק בולאן, שהיה הסולן של T-Rex. התכנית שודרה שבוע לפני שבולאן נהרג בתאונת דרכים.

10 הקטע הכמעט-אינסטרומנטלי-לחלוטין "V-2 Schneider" נקרא על שם פלוריאן שניידר, ממקימי Kraftwerk. דיוויד בואי הזכיר את Kraftwerk כמקור השראה בראיונות רבים באותה תקופה ו-Kraftwerk החזירו לו באותה מטבע – אחד מהשירים שלו נתן השראה לשיר שלהם והם הזכירו את השם שלו בשיר אחר.

4. יום כדור הארץ: מוזיקה ירוקה יותר

עצים, נו

במהלך השבוע האחרון חל יום כדור הארץ – הפעם, בלי הופעות ענקיות לקידום המלחמה בהתחממות הגלובלית. אבל גם הפעם, באופן הצנוע יותר – בכל העולם היו הרצאות מעניינות בכל מיני מקומות, ומגזין "Time" צבע את מסגרת השער המפורסמת שלו בצבע שהוא לא אדום בפעם השלישית בלבד מאז שהחלו להשתמש במסגרת הזו בסוף שנות ה-20 (נחשו באיזה צבע הוא נצבע הפעם) – יום כדור הארץ משאיר לנו את האפשרות לחשוב מה אנחנו יכולים לעשות, כמוזיקאים וחובבי מוזיקה, כדי לתרום למלחמה בהתחממות הגלובלית, וכדי לנסות להציל את מה שנשאר מכדור הארץ שלנו. הנה חמישה רעיונות, שלושה של עשיה ושניים של אי עשיה, שעשויים להיות התחלה טובה:

1 עצרו את אוסף הדיסקים שלכם – בואו נודה בזה. מי מאיתנו באמת הקשיב לדיסק בזמן האחרון? וכשאני אומר "באמת הקשיב לדיסק", אני מתכוון להוציא את הדיסק מהעטיפה שלו, לשים אותו במגש הדיסקים של המערכת, להכניס, ללחוץ על play, ולשבת מול הרמקולים או עם אוזניות ולהקשיב. הדיסקים עברו מזמן תהליך אבולוציה קטן אבל משמעותי ומצאו את עצמם כחומר גלם לקבצים דיגיטליים של מוזיקה – שמורים על המחשב, מועתקים אל המחשב כדי להיות מועברים אל נגן ה-MP3, מועברים ישירות אל נגן ה-MP3 או מורדים מלכתחילה (באופן חוקי יותר או חוקי פחות) כקבצים כאלה, הדיסקים מוצאים את עצמם כפורמט מוזיקלי שמתחיל לצבור את המשמעות של תקליטי וויניל – עדיין קיים, אנשים נהנים להאזין לו ואפשר להשיג אותו, ביד שניה, נורא בזול. אוסף הדיסקים שלנו יכול להיות גדול יותר או גדול פחות, אבל בין כה ובין כה, הוא מכיל כמויות אדירות של פלסטיק. אם נמשיך ונצבור עוד דיסקים, רק על מנת להציג אותם על מדפים, אנחנו נמשיך ונצבור עוד פלסטיק. בסופו של דבר, כשכבר לא נצטרך את הדיסקים, נוכל לעשות אחד משלושה דברים – למכור אותם, לארוז אותם ולאחסן אותם, או לזרוק אותם. אם נבחר באפשרות השלישית, זה המון פלסטיק שמתווסף למחזור האשפה הלא מתמחזרת (לא במיליוני השנים הקרובות, בכל אופן). במקום, אפשר לעשות אחד משני דברים – האחד, הוא לא לקנות דיסקים בכלל. אני לא ממליץ להוריד מוזיקה באופן לא חוקי. בכל זאת, יש מי שהשקיע זמן ומאמץ ועבד על המוזיקה הזו וגם כשאתם קונים את הדיסקים שלהם, ברוב המקרים, הם לא רואים מזה הרבה כסף. אני כן ממליץ להוריד מוזיקה באופן חוקי. יש מספיק אתרים, והם מספיק נגישים היום (גם אם iTunes הוא מחוץ לתחום לישראלים), כדי לאפשר לנו להוריד קבצים ב-MP3 באופן ישיר ולהימנע מרכישת האלבום כדיסק פיזי לפני כן. "אמזון", שגם היא בנויה מסביב לאותו רעיון של iTunes (היא מאפשרת הורדת קבצים רק למי שהוא תושב המדינות שאפשר להוריד מהן קבצים), לא מתלוננת כשמפברקים את המיקוד, והמחירים של קבצי MP3 שם הם סבירים. יש עוד אתרים כמו eMusic, או Rhapsody, או Napster החוקי עכשיו, שמאפשרים לרכוש קבצי MP3 כחבילות חודשיות. עוד אפשרות, וזו אפשרות שאני מזהה לעתים יותר ויותר קרובות אצל סוחרי דיסקים בינלאומיים ב-eBay, למשל, היא לרכוש את הדיסקים שלכם ללא קופסת הפלסטיק. זה מוזיל את עלויות המשלוח, מפחית באופן משמעותי את הסיכויים שהדיסק שלכם יישבר בדרך ויכול להיות, בסופו של דבר, גם יעיל בשביל הסביבה.

2 בשביל אמנים: החיים בפלסטיק זה בשביל Aqua – המוזיקאים שבינינו יכולים גם הם לעשות משהו בשביל לעזור למניעת הצטברות הפלסטיק המיותר בעטיפות של דיסקים – לא לייצר אותם בשיטה הסטנדרטית. יש היום מספיק עיצובים סטנדרטיים של דיסקים שלא מכילים בתוכם פלסטיק. זה עשוי להיות מעט יקר יותר, ומעט מסובך יותר להדפיס את הדיסקים ולהביא אותם לצרכנים בזמן (Hiss נתקלו בבעיה הזאת כשהוציאו את "הייקו בלוז" של דוד פרץ, אלבום שהעטיפה שלו לא כוללת אפילו רכיב פלסטיק אחד), אבל זה משתלם בסופו של דבר – האלבום שלכם גם ייראה יפה יותר, וגם עשיתם משהו בשביל הסביבה. גם האלבום הבא שלי, כשייצא (בתקווה, לפני האלבום של אקסל רוז), יהיה בעטיפה על טהרת הלא-פלסטיק

3 סיבובי הופעות עולמיים זה פאסה – זאת לא ממש עצה אפקטיבית בשביל מוזיקאים ישראליים – מקסימום, Useless ID וה-Monotonix, שאני חושד שאין להם מטוסים משלהם, אבל זאת תופעה מעניינת שמתרחשת בזמן האחרון בעולם – אמנים שוקלים מחדש את החשיבות של לצאת לסיבוב הופעות כדי לקדם אלבום, מסיבות אקולוגיות. הבסיסטית של הלהקה הברזילאית CSS עזבה את הלהקה לאחרונה בשל מה שהגדיר אחד מהמגזינים כ"חילוקי דעות אקולוגיים" – ההצלחה הפתאומית של הלהקה הצריכה סיבובי הופעות ברחבי העולם ואותה בסיסטית לא רצתה להוסיף לזיהום האוויר על ידי דלק המטוסים הנשרף. רדיוהד הופיעו לאחרונה בתכנית של קונאן אובריאן, בשידור לוויין מהאולפן שלהם באנגליה, כדי להימנע מלטוס לאולפן של קונאן אובריאן בקליפורניה. אמנים אחרים הציעו, ספק ברצינות ספק בצחוק, להמיר הופעות חיות שלהם ביצירת טכנולוגיות שיאפשרו להם להופיע כהולוגרמות באולמות ההופעות, ולהימנע מלטוס לשם בעצמם. הדאגה לתוספת ה-CO לאוויר של המטוסים בהם משתמשים האמנים עשויה לשנות באופן מאד משמעותי את אופי ההופעות החיות בעשורים הקרובים, וליצור פורמטים חדשים של הופעות חיות – מגמה שעשויה ליצור בעיות משל עצמה, כמו ה"גידור מחדש" של מטרופולינים מסוימים וארצות מסוימות כמקומות בהם מתרחשת תרבות בניגוד למקומות אחרים בהם היא נצפית, אבל לא מתרחשת. החיים יהיו מאד מעניינים מבחינה תרבותית ואקולוגית בעשורים הקרובים. נחכה ונראה.

והנה שני דברים שלא בהכרח צריך לעשות:

4 אל תשנו את הרקע של האתר שלכם לשחור – לזמן קצר בשנה האחרונה זה היה מאד אופנתי לחשוב שאתרים שמעוצבים על רקע לבן מבזבזים יותר חשמל מכיוון שהם צורכים יותר חשמל, ולכן הם מזהמים את הסביבה יותר. יש אפילו אתר שמאפשר לתת את החוויה של Google, אתר לבן בעיצובו, בשחור. אז זה נכון שיצירת הצבע הלבן צורכת יותר חשמל מיצירת הצבע השחור, אבל זה קורה רק במסכי CRT. ומסכי CRT הם פחות שכיחים כמסכי מחשב. מסכי LCD, לעומת זאת, צורכים בדיוק אותה כמות חשמל בשביל יצירת הצבע הלבן, או השחור, או כל צבע אחר. מהסיבה הזאת, מסכי LCD הם הרבה יותר יעילים מבחינה אקולוגית – והם גם מכילים פחות חומרים רעילים שעשויים לחלחל לאדמה ולהרעיל את מי התהום כשייזרקו.

5 אל תפסיקו ליצור – זאת אולי העצה הבנאלית ביותר, והפחות מוזיקלית, מבין החמש, אבל עושה לי רושם, בזמן האחרון, שלמלחמה בהתחממות הגלובלית יש אווירה של בהלה שאולי עשויה להיות אופיינית יותר לאיום גרעיני. אין צורך, כמו שאולי אנשים אחרים חושבים, להפוך בבת אחת לחקלאים אורגניים ולמחזר את כל האשפה באופן עצמאי תוך יצירת חשמל בדיווש על אופני כושר. אפשר לעשות את הדברים בצורה קטנה ומשמעותית, ולהוסיף מעט בכל פעם, כדי לעזור ליצור שינוי גדול. זה טבעי להתחבט במידת הטירוף ומידת התועלת שהדברים הקטנים האלה מביאים, אבל זה תמיד רצוי להתאזר במידה ברוכה של "כמה רע זה כבר יכול לעשות?". לכן, הצורך להסתגר בחדר ולגדל מלפפונים הידרופוניים לא צריך להחליף את הצורך להמשיך וליצור, ולכתוב, ולהאזין, בלי להתפשר. אז תקנו את מכשיר הנגינה החדש והמוזר הזה מיפן, אבל תזכרו לזרוק את הבקבוקים למתקן המחזור (ומישהו באמת ממחזר אותם. אז מה אם מישהו אחר מרוויח מזה); טוסו להונגריה בשביל לראות את האמן הזה שאולי לא יגיע לישראל, אבל תשתלו כמה עצים באיזה יער טרופי בשביל לקחת בחזרה את ה-CO מהאוויר; תנגנו עם המגבר עם ארבע הבוקסות שמוציא הספק של 4000 וואט וצורך כמעט אותו דבר, אבל כתבו מכתב לחבר הכנסת החביב עליכם ובקשו ממנו (או ממנה) שינסו לשכנע את האחרים לשלב שיטות הפקת חשמל מחזוריות או הרסניות פחות בתחנות הכוח שלנו. ככה זה, אם לגנוב מהאיש הגדול עם ההוביטים הקטנים – כל מסע גדול מתחיל בצעד אחד קטן.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא, בתקווה להודעה חדשה אחת ביום על אמן לועזי נוסף בארץ במהלך השבוע הבא.

5 תגובות ל“כמעט פוסט כפול: יום חנויות הדיסקים; דיוויד בואי; יום כדור הארץ”

  • גיאחה הגיב:

    פוסט כפול? ידידי, יש לך כאן ארבעה פוסטים שונים, כל אחד מהם מצוין ועומד בפני עצמו!

    למה שלא תפרסם דברים כאלה כארבעה פוסטים שונים? ככה גם אתה וגם אנחנו נצטרך לחכות פחות זמן עד לפרסומו של פוסט חדש, ויהיה גם הרבה יותר קל להפריד ולהגיב לכל עניין בתורו (שלא לדבר על כך שפוסטים ארוכים מרתיעים הרבה קוראים, שפשוט מפסידים).

    חוצמזה, תענוג כרגיל!

  • גיאחה הגיב:

    אה, ואני רוצה גם לומר קבל בלוג ועדה שאני, אני מאלה שעדיין פותחים את הקומפקט, מכניסים דיסקים (שאפילו שילמתי עליהם, ברוב המקרים), ומאזינים בהנאה. אין מה לעשות, ההבדל בסאונד מורגש אצלי באוזניים ובמערכת, ודיסקים פשוט נשמעים טוב יותר ממפ3, בין אם הוא מגיע מכרטיס הקול של המחשב או מהנגן הנייד שמחובר למערכת.

  • קסטה הגיב:

    ראיתי סרט תעודה על בואי שבו david richards מספר שבואי הלך לשירותים ואחרי 10 דקות חזר עם השיר HEROES…

    ממש לפני שבוע ראיתי עטיפה של דיסק שעושה חיקוי מוצלח מאוד לתמונה של עטיפת HEROES, אבל בשום אופן לא מצליחה להיזכר מי האמן/להקה

    רק בשביל הפרוטוקול – מודה באשמה אני מאזינה לדיסקים, גם בצורה הישנה כפי שתיארת, ואין לי נגן MP3

  • soothsayer הגיב:

    that would be הראפר הקנדי Cex שהאלבום שלו "Being Ridden" מעוצב כמו האלבום של בואי. ככה: http://lostvibe.com/ImageLoader.ashx?name=/Cex%5cBeing+Ridden/Folder.jpg

    ועושה רושם שקצת נחפזתי בלהגיד שכ ו ל ם כבר לא שומעים את הדיסקים עצמם. כמו אצל רוב המרשעים בקומיקס, המגלומניה שלי באה לחזק את החסכים שלי כמישהו-שאין-לו-מערכת.

  • נמרוד הגיב:

    קודם כל רציתי להצטרף למקהלת ה-בוודאי-שאני-שומע-דיסקים-ואוהב-את-אוסף-הדיסקים (ובכלל, עצות אקולוגיות שגורמות לנו להקריב משהו מאורח החיים של אנשים – דיסקים או הופעות לדוגמא, נועדו לכשלון – מה רע בלדרוש שהדברים הללו ייוצרו מחומרים ניתנים למיחזור ושתינתן אפשרות למחזר אותם?). חוץ מזה, עוררת אצלי פרץ נוסטלגיה לסופר זאוס שבקניון רחובות שהמחירים בו אכן היו די מופקעים, אבל את צוות המוכרים עם הטעם המשובח אני זוכר היטב!

תגובה