The gospel according to whom

1. לפני הכל

השמועות על מותו של הדיסק היו, כנראה, מוגזמות. בשבוע שעבר נתתי כאן מספר הצעות לגבי איך אפשר להיות חובבי מוזיקה, או מוזיקאים, ירוקים יותר. בין השאר, החלטתי שאף אחד מאיתנו לא שומע דיסקים יותר וכולנו עברנו לקבצים דיגיטליים שכאלה, ולכן כדאי להיפטר מהצורך לקנות דיסקים באריזות פלסטיק. גיאחה, קסטה ונמרוד, בשם ציבור המאזינים-עדיין-לדיסקים, התרעמו, ואני בטוח שמי מכם שלא כתב תגובה גם התרעם. בכל מקרה, עושה רושם שלא לכולם ההצעה הזאת רלוונטית, אבל למי מאיתנו שעבר להקשיב בעיקר למכשירים שמנגנים קבצים דיגיטליים ולא לדיסקים עצמם, אולי שווה לשקול לחתוך את המתווך. והנה הצעה אחרת, בהשראתו של נמרוד: קיימים די הרבה מקרים שבהם ההוצאות הראשונות של אלבומים הן בדיגיפק ולא באריזת פלסטיק רגילה – אתם יכולים להקדים ולקנות את ההוצאה הראשונה של אלבום שאתם רוצים לקנות, וככה לחסוך לעצמכם ולכדור הארץ את כמות הפלסטיק העודפת. מצד שני, יותר לייבלים יכולים להחליט לעבור באופן גורף לאלבומים שלא מכילים בתוכם פלסטיק בכלל. ומצד שלישי – זה המעט שאפשר לעשות – אבל לא חייבים לעשות בכלל. במקרה הכי גרוע, תמיד אפשר למכור את הדיסקים באיביי. זה גם סוג של מחזור.

בקרוב בבתי הקולנוע הקרובים למקום מגוריכם, או לפחות, בסינמטק – סרט תיעודי חדש על פיליפ גלאס. פיליפ גלאס הוא מלחין – יש מי שקורא לו המלחין החי הגדול האחרון, והסרט עוקב אחרי 18 חודשים מהחיים שלו (12 החלקים בשם הסרט – "גלאס: פורטרט ב-12 חלקים", הוא משחק מילים על שם של יצירה שלו), ומתחיל ביום ההולדת ה-70 שלו, ומסתיים בהצגת הבכורה של האופרה האחרונה שלו בבית האופרה של ברלין. את המוזיקה של גלאס אתם עשויים להכיר מ"הנבואה" (קויאאניטסקאטסי), או מ"קונדון", או מ"השעות", או מ"אמן האשליות" – הוא כתב הרבה מוזיקה לסרטים – או לחילופין משתי הסימפוניות שכתב לפי שניים משלושת אלבומי הטרילוגיה הברלינאית של דיוויד בואי.

2. מוזיקה של ועל השואה: רסיסים של אור בתוך החושך

את הפוסט השבוע אני רוצה להקדיש ליום השואה. מכמה סיבות – העיקרית שבהן היא שאם נעשה חישוב קצר, נגלה שלא יעברו חמישים שנה מעכשיו, עד שלא יישאר אפילו אדם אחד שעדיין היה בשואה וזוכר, ויכול לספר, מה עבר עליו שם. כשאין אנשים שיכולים לשכנע, זה הופך להיות קשה לשכנע, ובעוד מאה שנים מעכשיו, כשאנשים ישמעו על הסיפור הזה, קרוב לוודאי שהם ירצו לעשות את מה שאני עושה בדרך כלל כשאני שומע משהו שאני לא בטוח לגמרי שהוא נכון – אני הולך לאינטרנט לברר. הייתי רוצה לחשוב שגם אם האנשים עצמם ימותו, משיבה טובה, אחרי ששרדו את הגטאות והמחנות והצליחו להקים משפחות חדשות ולהתנקם, הסיפור עצמו יישאר כאן, באינטרנט, באלפי דפים מאונדקסים של מידע. שכל מה שנצטרך לעשות הוא לחפש, כדי שהסיפור הזה ימשיך ויהדהד וכדי שאף אחד מאיתנו, מהילדים שלנו, והילדים שלהם, וכל מי שימשיך ויהיה במורד הדרך, לא יוכל לשכוח. הדרך שלי לדבר על השואה עוברת, באופן טבעי, דרך המוזיקה. שלושה סיפורים – אחד ארוך, שניים קצרים, על הדרך בה מוזיקה השפיעה על מהלך ההסטוריה בתקופה האפלה ההיא, ועל הדרך בה היא משפיעה היום, על מוזיקאים שלא היו שם.

הפוסט הזה הוא על טהרת המוזיקה הקלאסית – התזמורתית והווקאלית – שעושה רושם שקיבלה על עצמה באופן טבעי יותר מהז'אנרים האחרים את הצורך לייצג את ההתייחסות היצירתית לשואה.

3. טרייזנשטאט: וורד צומח מסביב לתיל

"[התעוררות] התרבות בטרייזנשטאט לימדה אותי דבר אחד – אתה יכול ללמוד מההסטוריה. במקרה הזה, אתה יכול ללמוד שהרוח האנושית, אם אתה מצליח לשמור אותה במצב של פעילות מתמדת, יכולה לסייע לך לשרוד. זה מדהים, שהאזנה לשאקון של באך, יכולה לעזור לך להתגבר על רעב, שכאשר הוא מגיע למידות מסכנות חיים, יכול להראות סימנים של מחלת נפש קטלנית. זה היה, כמובן, תקף לא רק בטרייזנשטאט, שהיה בה מספר מרשים של מוסדות תרבות ב-1943; זהו ממצא תקף בכל המחנות האחרים, בתי הכלא האחרים, וכל המצבים שבהם המאפיין העיקרי הוא אובדן החירות."

– ד"ר הרברט מנדל, כנר וניצול שואה

טרזין, או טרייזנשטאט, כמו שהגרמנים העדיפו לקרוא לה, היא עיר בצ'כיה, מרחק של כמעט שעה נסיעה מפראג. מהאוויר, החומה שמקיפה אותה מקנה לה צורה של משהו משונן, מאיים. כשמתקרבים אליה יותר, היא עדיין נראית, כנראה, כמו משהו משונן ומאיים, במיוחד בגלל הדרך שבה ההסטוריה בחרה להשתמש בה במלחמת העולם השניה. במסגרת התכניות של הנאצים לרכז את היהודים באיזורים מיושבים כדי שיהיה אפשר להעביר אותם למחנות השמדה ביתר קלות, טרייזנשטאט, עיר מוקפת חומה, היתה הפתרון האידיאלי – לא היה צורך לחלק את העיר, לפנות את התושבים מחלקים מסוימים ולגדר אותה – כל מה שהיה צריך לעשות הוא לרכז את האנשים בעיר אחת ולהציב שומרים על החומות ובשערים. לקראת סוף המלחמה, ב-1944, הנאצים השתמשו בגטו בתור "מחנה לדוגמא" – הם הציבו חזיתות של בניינים מעץ ומקרטון וצילמו שם סרט, "הפיהרר מעניק עיר ליהודים", כדי לגרום לצלב האדום ולגורמים בינלאומיים אחרים לחשוב שהתנאים במחנות הריכוז, ובגטאות, הם טובים ואנושיים.

רצה הגורל, ובין מספר היהודים הגדול שרוכז בטרייזנשטאט, היתה כמות די גדולה של מלחינים ומוזיקאים יהודיים, וכך, בחיי הדוחק והסבל שהיו לתושבים החדשים של העיר, המוסדות התרבותיים – המוזיקליים, התיאטרליים, הספרותיים – של העיר, פרחו. כלי נגינה הוברחו לתוך העיר, וכמה מן המנהיגים התרבותיים המקומיים דאגו להמשיך ולשמר את הגחלת התרבותית. הנאצים, שהבינו שמתן האפשרות לתושבי העיר הכלואים לשמור על אורח החיים התרבותי שלהם יאפשר להם לשמור על השקט והבטחון בעיר, חוקקו סדרה של חוקים המסדירים את "ניצול הזמן הפנוי" בעיר, שאיפשרו העלאה של קונצרטים, מחזות והקראות שירים ופרוזה, אם כי מצונזרים מאד ומפוקחים על ידי השלטונות.

ארבעה מלחינים עיקריים, צ'כיים, הועברו לטרייזנשטאט בתחילת שנות ה-40. אף אחד מהם לא שרד את המלחמה, ומעט מהיצירות שלהם שרדו. אך המוזיקה שלהם, והמוזיקה שניגנו, עזרה לתושבים האחרים לשמור על מעט הכבוד ואורח החיים התרבותי שלהם, ואולי עזרה להם לשרוד. גדעון קליין, שהיה אחד ממנהיגי הפריחה התרבותית, הגיע לטרייזנשטאט מהעיר פראג, שם למד הלחנה באוניברסיטה ונאלץ להפסיק את לימודיו כשהאוניברסיטאות נסגרו. הוא היה ידוע כפסנתרן מחונן שההופעות שלו היו חוויות חד פעמיות, ובנוסף לביצועי הפסנתר שלו, הוא התחיל להלחין יצירות מוזיקליות כבר בתקופת לימודיו בפראג – כשהוא רק בן 25 – אך בעקבות החוקים השונים שנכפו על ידי השלטון הנאצי הוא היה צריך להסתיר את עובדת היותו יהודי, וההופעות שלו, בהדרגה, החלו להתפרסם תחת שמות בדויים, ומאוחר יותר, בתנאי מסתור, בדירות פרטיות, וללא פרסום מוקדם. ב-1941, כשטרייזנשטאט נפתחה לקבלת יהודים מהסביבה, הוא נשלח לשם, ומהר מאד הפך להיות לאחד מהמנהיגים התרבותיים של הקהילה המוזיקלית בעיר. הוא הקים הרכבים קאמריים ודאג לארגן הופעות של ההרכבים האלה ושל אמני סולו. הוא העלה קונצרטים שהכילו יצירות של באך, מוצרט, ברהמס, וגם שלו עצמו, ועודד מלחינים ואמנים אחרים להמשיך וליצור.

אחד מהמלחינים האחרים האלה, היה פאבל האס. הוא נולד בברנו, לא רחוק מהעיירה שבה נולד גדעון קליין, פררוב. גם הוא, כמו קליין, למד נגינת פסנתר תחילה, בקונסרבטוריון של העיר, ולאחר מכן ניצוח והלחנה, תחת הנחייתו של המלחין ליאוס ינאצק. תחת הנחייתו, הוא החל לכתוב יצירות מוזיקליות במגוון של סגנונות – שירים, סימפוניות, קונצ'רטי, סוויטות, מוזיקה לסרטים ואפילו אופרה – "השרלטן" – שהוצגה בברנו ב-1938. ב-1939, תחת חוקי נירנברג והאיום ההולך וגדל על חירותם ובטחונם של היהודים, האס כתב כמחאה את אחת היצירות הידועות יותר שלו, סוויטה לאבוב ופסנתר, המבוססת על שיר המבקש את עזרתו והתערבותו של הקדוש המגן על צ'כוסלובקיה – וונצ'סלאס. המילים הבוטות והרמז העבה למצוקתם של היהודים ותושבי צ'כוסלובקיה בכלל, תחת העול הנאצי, היו עלולים לעורר את חמתם של השלטונות ולגרום להאס להיזרק לכלא, או גרוע יותר, ולכן הוא העדיף להעלים את חלק השירה שביצירה שלו ולהחליף אותה בנגינת אבוב. ב-1941, לפני שהגיעה ההוראה לפנות את היהודים לטרייזנשטאט, הוא התגרש מאשתו על מנת שלא תסבול את הגורל שציפה לו, ונשלח לטרייזנשטאט לבדו. אובדן החירות והמצב העגום בעיר גרמו לו לדכאון ולאובדן הרצון ליצור. גדעון קליין, שהכיר את המוניטין של האס, הכריח אותו לחזור ולכתוב. הוא הושיב אותו ליד שולחן, הניח לפניו ערימה של דפי תווים ושירבט את המפתחות המתאימים – סול ופה – בתחילתה של כל אחת מהחמשות. רק אז, האס התרצה והסכים לנסות ולהלחין שוב, ובתקופת שהותו בטרייזנשטאט, הוא כתב מספר רב של יצירות – רק שלוש יצירות מלאות מתוכן שרדו, ביניהן מחזור של ארבעה שירים סיניים שתורגמו לצ'כית.

האנס קראסה, בן גילו של האס, גם הוא היה אחד מהמלחינים החשובים של טרייזנשטאט. כשהגיע לשם, ב-1942, היתה מאחוריו אסופה מרשימה של יצירות מוסיקליות, ביניהן אופרה לילדים שכתב, בשם "ברונדיבר". האופרה סיפרה את סיפורם של שני ילדים, שכדי להשיג כסף לקנות חלב לאמם החולה, שרים ברחוב של פראג. הם מעוררים את חמתו של ברונדיבר, נגן אורגן הרחוב, שחושש שהם גוזלים לו את הפרנסה, והוא גונב את הכסף שהרוויחו. בעזרתם של ילדים אחרים וכמה חיות, הם מצליחים להערים על ברונדיבר ולהשיג בחזרה את הכסף שלהם, ולקנות לאמם את החלב המיוחל. האופרה הועלתה בפעם הראשונה בבית יתומים קרוב לפראג, שנה לאחר שקראסה נשלח לטריינזשטאט, ואחרי שדפי תווים לפסנתר שהכילו את היצירה הוגנבו לתוך המחנה, האופרה הפכה להיות מצרך מבוקש גם בטרייזנשטאט עצמה. היא הוצגה שם 55 פעמים, וכרטיס להצגה שלה היה מצרך מאד מבוקש. קראסה עצמו מונה למנהל כל הפעילויות המוזיקליות באדמיניסטרציה שאכפה את חוקי "ניהול הזמן הפנוי".

והאחרון שבהם – וויקטור אולמן, שהמעט שידוע על עברו, לפני שהגיע לפראג, אבד ביחד איתו. הוא היה חייל בצבא האוסטרי, כמו האס, במלחמת העולם הראשונה, וגם למד, בדומה להאס, אצל המנצח אלויס האבה. בניגוד לשאר המלחינים שבגטו, עברו כלל גם לימודי עריכת דין ותקופה קצרה של עיסוק באנתרופוסופיה – תורה פילוסופית שמתרכזת באמונה שלנפש ולמחשבה יש כוח גדול יותר מהכוח הפיזי והן מסוגלות לפתור משברים בריאותיים או להתגבר על מכשולים פיזיים בעזרת תרגול והתבוננות, דברים שבוודאי עזרו לאולמן ולחבריו בטרייזנשטאט בשנים שבהן היו שם. אולמן למד אצל ארנולד שנברג בצעירותו, ושנברג התרשם מהחריצות והראיה המוזיקלית הרעננה של אולמן, ועזר לו במידה רבה לקדם את היצירות המוזיקליות שכתב. הוא היה מאד פורה לפני שהגיע לטרייזנשטאט, וגם אחרי שהגיע לשם הפוריות שלו לא נעצרה ולא דעכה – הוא הלחין 23 יצירות מוזיקליות בשנתיים בהן היה כלוא בטרייזנשטאט. הוא גם היה מעורב מאד בהפקות המוזיקליות השונות שהתרחשו שם – כמעבד מוזיקלי, כמנצח, כמלווה פסנתר ואפילו כמבקר מוזיקלי של יצירות שהועלו ערב לפני כן.

בספטמבר 1944, בעקבות ביקור של הצלב האדום שלקראתו הפכו הנאצים את טרייזנשטאט לעיר לדוגמא, צולם בעיר סרט – "היטלר נותן ליהודים עיר" – שבו, בין השאר, היה אפשר לראות מקהלת ילדים מבצעת קטעים מתוך "ברונדיבר" של קראסה, ויצירה מוזיקלית של פאבל האס מבוצעת על ידי תזמורת של תושבי המקום. כשצילומי הסרט הסתיימו, בתחילת אוקטובר 1944, נלקחו שמונה עשר אלף יהודים מהעיר, בהם גם קליין, האס, קראסה ואולמן, מקהלת הילדים מהסרט והתזמורת, ועוד מאות מוזיקאים, עשרות מלחינים, סופרים, מחזאים, והועברו במשלוח לאושוויץ. תוך ימים, כולם הפכו לאפר. אבל המוזיקה בטרייזנשטאט לא תמה. המשלוחים של יהודים אל מחנות ההשמדה הומרו במשלוחים של יהודים מדרגה שניה ושלישית לתוך העיר, בחודשיה האחרונים של המלחמה. כמה מהם היו מוזיקאים והם חידשו את פעילותה של האדמיניסטרציה ל"ניהול הזמן הפנוי". המוזיקה המשיכה עד ליום שבו שוחררה העיר, ב-8 במאי 1945. והיא ממשיכה גם היום.

הרבה מהמידע שמופיע כאן, כמו גם הציטוט והתמונה שלמעלה, נלקחו מכאן – באתר שבו אפשר למצוא ביוגרפיות מפורטות יותר של המלחינים ומידע נוסף על טרייזנשטאט כמוקד פריחה לתרבות במצוקה.

4. הנריק גורצקי: סימפוניה של שירים עצובים

כבר כתבתי על היצירה של גורצקי כאן לפחות פעם אחת (אני חושד שאפילו יותר מפעם אחת), בעיקר מפני שזאת היצירה הקלאסית האהובה עליי. סימפוניה בת זמננו – היא נכתבה ב-1976 – של מלחין פולני שחלק גדול ממשפחתו נרצח באושוויץ. הוא ניסה, לדבריו, למצוא יצירה שתוכל להביע, במילים שלו, את אושוויץ, אבל זו לא היצירה הזו – היצירה הזו, לדבריו בראיון שנערך איתו ב-1994, היא בסך הכל סימפוניה של שירים עצובים.

השירים העצובים שיש בה, שלושה במספר, מבוצעים על ידי תזמורת מיתרים וסופרן. אלו שלוש קינות, בעצם, שמתפרסות על פני תקופות שונות באירופה – החלק הראשון הוא שיר עם מהמאה ה-19, ומתאר את הקינה של אם לבנה שנהרג במלחמה. החלק השלישי הוא קינה מהמאה ה-15 שמתארת את דבריה האחרונים של מריה לבנה הגוסס על הצלב. החלק השני, והמעניין יותר, וזה שמעורר את ההשוואות לשואה בדרך כלל, מבוסס על טקסט שכתבה נערה שהיתה כלואה בכלא של הגסטפו בעיר זאקופנה – "אמא, אל תבכי, מלכת השמיים האלוהית שומרת עליי תמיד." גורצקי סיפר ששמע על הכתובת הזו והיא ריתקה אותו בגלל הפשטות והתמימות שבה – מול כל שאר הכתובות, כתובות של אנשים מבוגרים שטענו שהם חפים מפשע, שכלאו אותם על לא עוול בכפם, שישחררו אותם, לדבריו, נמצאת כתובת אחת של בחורה צעירה שהדאגה היחידה שלה היא לאמא שלה, שהיא זו שתסבול אחרי שהנערה תירצח.

אחרי שהוסר מסך הברזל והמערב והמזרח יכלו לתקשר שוב, הגיעה הסימפוניה של גורצקי לעולם המערבי והפכה מיד ללהיט. אלבום של ביצוע היצירה מכר מעל מיליון עותקים באנגליה, ונמצא במצעד הפופ של אנגליה ב-1992, משום מה, במקום השישי. באותה השנה, קרוב לוודאי, עם פריחת ההתעניינות בגורצקי, התחילו גם הדיונים – האם היצירה מתייחסת לשואה או לא מתייחסת לשואה. גורצקי עצמו מעדיף להשאיר את עצמו מחוץ לוויכוח הזה.

5. סטיב רייך: רכבות אחרות

בצד השני של האוקיינוס, בתקופת מלחמת העולם השניה, הוריו של הילד סטיב רייך נפרדו – אחד נשאר בניו יורק והשניה עברה ללוס אנג'לס, והילד נאלץ לעלות על רכבת ולנסוע, מחוף אחד לחוף השני, כל סוף שבוע. מאוחר יותר, שכסטיב רייך הפך להיות המלחין המוערך שהוא היום, הוא חשב על המצב שלו כילד, ועל העובדה שאם היה ילד באירופה באותה תקופה, קרוב לוודאי שהוא היה נוסע ברכבות אחרות לגמרי. כך נולדה היצירה "Different Trains". היצירה מורכבת משלושה קטעים – שנקראים "לפני המלחמה", "בתקופת המלחמה", ו"אחרי המלחמה" – והם מבוססים על הקלטות שסטיב רייך עשה של אנשים שונים, מארה"ב ומאירופה, מספרים על החוויות שלהם בהתאם לזמנים המתוארים בשמות הקטעים. המוזיקה עצמה מבוססת על ההקלטות – כאשר הרכב המיתרים משתמש בצ'לי לייצוג של גברים ובוויולות לייצוג של נשים. בנוסף להקלטות, המיתרים גם מדמים רעשים של רכבות – הרכבות האמריקניות והרכבות האירופאיות ביצירה נשמעות אחרת.

זה הכל להשבוע. אם מתחשק לכם, אתם מוזמנים להשאיר תגובה או שתיים לגבי איך היה הפוסט הארוך האחרון של הגוספל.