The gospel according to whom

1. לפני הכל

הגוספל יוצא למיני-דרך חדשה החל מהיום – הוא מפצל את עצמו. לא עוד המגילות הארוכות של יום שבת (או ראשון, או שני, או שישי שאחר כך), אלא פוסטים קצרים יותר, פעמיים בשבוע – כל שני וחמישי (והיות והביטוי לא מתייחס באמת לימים שני וחמישי, אל תתפסו אותי במילה – אבל אני אשתדל שהוא יהיה כאן בימים האלה).

מי מכם שחולקים את האהבה שלי ל"אבודים" יכולים להתעניין בזה – אתר שלם שמוקדש לתיאוריה לגבי מה קורה שם, בדיוק. התיאוריה היא כמעט חפה לגמרי מפרצות, ויהיה מעניין לראות עד כמה הסדרה עצמה תהיה מקבילה למה שכתוב שם. ראו הוזהרתם, אמנם, אם אתם לא מעודכנים עד לרמת הפרק האחרון, כשאתם מקליקים – ספוילרים galore.

אם אתם עדיין מחפשים משהו מעניין לעשות ביום העצמאות המתקרב, הנה אופציה מסקרנת: לבונטין 7 מארחים 15 אמנים, שיעלו אחד אחרי השני ויבצעו שיר אחד שלהם ושיר אחד שהוא גרסת כיסוי לשיר עברי. יהיו שם Strawberry Jam, The Fans, זק"א, אסף אבידן, בני בשן, הדרה לווין, פיסוק רחב, הפשרות, יהוא ירון, ממלושן, נערות ריינס, עמית ארז, קרוסלה, ריף כהן ואסף קורמן, ורם אוריון ודפנה קינן, והם יבצעו שירים של יהודית רביץ, אחרית הימים, אריאל זילבר ואמו, ברכה צפירה, להקת פיקוד צפון, הגשש החיוור, בעז שרעבי, מירה רבינוביץ', מתי כספי, גזוז, תמוז, שמוליק קראוס ועוד. כל זה הולך לקרות שם ביום רביעי בשעה 22:00.

2. יומן המסע של ג'וני מיטשל

יש אמנים שצריך לגלות אותם מיד. להתעדכן בהם כאילו הם אבות המזון של המוזיקה, כאילו שהם אלו שהולכים לחשוף את כל סודות הבריאה המוזיקלית לפנינו. יש אמנים שצריך לגלות ברגע הנכון, שלא מתגלים אליך לגמרי לפני שאתה מוכן. ויש אמנים שהם גם זה וגם זה. ג'וני מיטשל, למשל, היא אחת מהאמנים האלה. מצד אחד, היא אחת מהסינגר-סונגרייטריות הגדולות של המאה ה-20. אדם דוריץ, שהוא הסולן של אחת מהלהקות האהובות עליי, טוען שהוא חייב לקנות עותק של "Blue", האלבום הכי מפורסם שלה, בכל עיר שהוא נמצא בה, כדי לא להיות רגע אחד בלעדיו. אנשים אחרים, שהם לא בהכרח סולנים של להקות אהובות, מסתכלים עליי מוזר לפעמים כשאני אומר שאני לא ממש מכיר שירים שלה. ומצד שני, עוד לא היה לי הרצון להכיר שום דבר שהיא עשתה – עד לא מזמן.

באחת מהשבתות שבהן התרחש הקונספט התמוה של שידור מחזורי בערוץ 23, הקרינו שם סרט בלט. הנושא העיקרי שלו היה גלגול חייה של אשה לאורך כל מיני אירועים מרכזיים בשנות ה-60 עד ה-90. הבלט עצמו עניין אותי פחות מהמוזיקה שליוותה אותו – הסרט כולו היה על טהרת שירים של ג'וני מיטשל. אבל אלה לא היו שירים רגילים – הם לפחות לא נשמעו כמו שירים רגילים. בירור קצר הבהיר לי שאני מחפש אלבום אחד, שמתוכו לקוחים כל הביצועים האלה – הוא נקרא "Travelogue".

האלבום, שיצא ב-2002, מכיל גרסאות מתוזמרות לשירים שג'וני מיטשל אספה מהדרך המוזיקלית הארוכה שעשתה מאז שנות ה-60, והוא בעצם גרסת המשך לאלבום קודם – "Both Sides Now". אבל בניגוד לאלבום ההוא, שהכיל רק שני שירים של ג'וני מיטשל והרבה סטנדרטים של ג'אז, האלבום הזה הוא כולו על טהרת השירים שלה – גם הוא, כמו האלבום הקודם, משתמש בקשת של שירים כדי לספר סיפור. הסיפור הפעם הוא סיפור של מסע. או של הרבה מסעות קטנים. כל השירים של מיטשל, ככה נשמע, נכתבים מנקודת המבט של המושב שליד הנהג, הראש מושען על החלון והדרך הארוכה והחדגונית נשקפת דרכו. הם מספרים על שישה מטוסים מתים בלב המדבר [אני מעדיף להיות באסכולה של האנשים ששומרים על המילים שהם שומעים, ולאו דווקא על אלה שנכתבו באמת לשיר – אני יודע, לצורך העניין, שהיא שרה על מטוסי סילון, ולא על מטוסים מתים. אבל מטוסים מתים הופכים את השיר הזה לכל כך הרבה יותר יפה], ועל המקום שיכלו להגיע ממנו, ועל האשה שיכלה להטיס אותם, ב"אמיליה", השיר שממנו לקוח שם האלבום – "Your life is like a travelogue, full of picture postcard charms", היא שרה על אמיליה ארהרט, אבל בעצם גם על עצמה – עובדה שהיא מנסה להוכיח כמעט בכל אחד מהשירים הבאים. ההרכב התזמורתי שמקיף אותה בהקלטה הזו הוא כפול – הוא מכיל גם תזמורת כלי מיתר וגם הרכב גדול של כלי נשיפה, שמשמש בעיקר לעיבודים ג'אזיים יותר, של השירים הג'אזיים – אני מניח – מלכתחילה. הקסם האמיתי של האלבום טמון בשירים שמעובדים, על ידי ווינס מנדוזה, בדרך התיאטרלית והרחבה ביותר שיכולה להיות – כמו למשל "Crouching Towards Betlehem", שמתבסס על טקסט של ייטס ובונה מערכת מוזיקלית שמכילה בתוכה מתח, פחד ותקווה, בבת אחת. או "The Sire of Sorrow", שירו של איוב, שנע במעגל עצוב ושקט ולא מתפתח לשום כיוון, ובכל זאת נוסק וממריא. או "Chinese Cafe", שמכיל בתוכו מעין הפתעה – את הביצוע של ג'וני מיטשל ל-"Unchained Melody". או השיר שחותם את האלבום, "The Circle Game", שבו העיבודים הג'אזיים של כלי הנשיפה, ומשיחות המכחול של כלי המיתר ושל החלילים מתערבבים ביחד, לוקחים איתם את הזמרת ואת המאזין ומשחררים אותם בחזרה אל העולם. לפעמים, התזמורת כולה לא מספיקה בשביל להעביר את העוצמה שבה השירים צריכים להיות מושמעים – ובמקומה מפנים את המקום לכלי אחד, כמו בפתיחה של "Love", שבה מנגנת חצוצרה בודדת, שסוללת את הדרך לשאר התזמורת.

מתוך האלבום: זה "The Dawntreader".

זה "Refuge of the Roads".

וזה "Hejira".