תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

יוני 2018
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

Tags

בלוגרול

ריקוד לאור ירח

1. לפני הכל

קצת קידום עצמי חסר בושה: ביום חמישי הקרוב, ה-17.4, בשעה 20:30, אחותי המחזאית מעלה בפעם הראשונה באופן מסחרי את המחזה שלה, "חופשיות", בבית ציוני אמריקה. המחזה מדבר על החוויות הייחודיות, החיוביות יותר והחיוביות פחות, של חיילות במהלך השירות הצבאי. החלק של הקידום העצמי תלוי בעיקר בעובדה שאני כתבתי את המוזיקה למחזה. זהו.
ֿ
הסרט הדוקומנטרי החדש של מרטין סקורסזה על האבנים המתגלגלות, "Shine a Light", מגיע לבתי קולנוע נבחרים בישראל השבוע, ועל אף הביקורות הלא אוהדות במיוחד בינתיים, כדאי ללכת ולראות מכיוון שהסיכוי סביר שזה הדבר הכי קרוב ללראות את האבנים המתגלגלות בהופעה כאן בארץ לפני שהם מתפרקים (פיזית, אני מתכוון).

2. על הקשרים ההרמוניים בין האנשים בניו יורק

August Rush

פעם בכמה שנים הגופים שמתרגמים שמות של סרטים לעברית מצליחים להתעלות על עצמם ולתרגם שמות של סרטים בצורה שתהיה יותר טובה מהשם המקורי של הסרט. הסרט שנקרא בעברית "ריקוד לאור ירח" הוא דוגמא טובה אחת לזה. באנגלית קוראים לו "August Rush", שם שלא מתייחס לשום דבר במשמעו המילולי וקשור לילד שמככב בו. בעברית, השם הוא תרגום של "Moondance", השיר של וואן מוריסון, שיש לו חלק מרכזי, כמעט לייטמוטיבי, בסרט.
הכרזה לסרט, הפרסומת לסרט, פירוט עלילת הסרט – כולם עשויים לגרום לכם לא לרצות את הסרט הזה. ואפשר להבין אתכם. יש משהו בנאיביות של המסר שהסרט הזה מעביר שמאד מנוגד לציניות שהרבה יותר מקובלת בעולם שלנו. "מוזיקה מחברת בין אנשים," זה פחות או יותר מה שהסרט מנסה להגיד, וזה תיאור די פשטני שאפשר להגיד בכל מיני דרכים, עם כל מיני סרטים. במקרה הספציפי של הסרט הזה, האנשים שכתבו אותו ומי שמביימת אותו, כולם, עושה רושם, בעלי קשר כזה או אחר לעולם המוזיקה, הצליחו לעשות עבודה טובה במיוחד בלהדגים את זה.
פרדי היימור, שמכהן כרגע בתפקיד הילד-שמשחק-בהכי-הרבה-סרטים למרות שהוא שיחק רק בארבעה בינתיים, הוא ילד בשם אוון שגדל בבית יתומים. יש שם את הבדידות והניכור וסצינות הכמעט-התעללות המתבקשות (ההימנעות מסצינות עם קערות דיסה ריקות ראויה לציון), ויש שם את המאפיין העיקרי שמחבר את הסרט ואת כל הדמויות שמסתובבות בו – בבית היתומים אסור לשמוע מוזיקה, אסור לנגן מוזיקה, אסור לחשוב על מוזיקה. אבל המוזיקה מתנגנת בראש של אוון כל הזמן. הוא יכול לשמוע אותה בכל דבר – בחיטה שממלאת את השדות שמסביב לבית היתומים, בזמזום של החשמל העובר בין עמודי החשמל שפרוסים לאורך הדרך שמובילה בין בית היתומים שהוא גדל בו לבין ניו יורק, והוא מאמין שהמוזיקה הזאת היא מה שמחבר אותו להורים שלו, שהוא מעולם לא פגש, ומה שיביא אותו לפגוש אותם בסופו של דבר. כשהוא מבין שהוא צריך לקחת את מלאכת החיפוש לידיו הוא מחליט לעזוב את בית היתומים באמצע הלילה ולצעוד לניו יורק. שם הוא מתחבר עם ילד שהוא מוצא מנגן בגיטרה בכיכר וושינגטון, שמביא אותו לקהילה של ילדים נגנים שמופעלים על ידי מוזיקאי רחוב אפל שקורא לעצמו "הקוסם", שמשחק רובין וויליאמס (שעושה רושם שלקח לעצמו כדמות לחיקוי את בונו) – גם במקרה הזה, יש יותר מרמז למה שנתן את ההשראה לסרט, אם מחליפים את "הקוסם" בפייגין ואת העבודה של הילדים כנגני רחוב בעבודה ככייסים. במקביל, ההורים שלו מתחילים לחפש אותו ואחד את השני (מסיבות שתבינו אם וכאשר תראו את הסרט), והכל מתרחש מתחת למטריה של המסר העיקרי של הסרט – המוזיקה היא קשר הרמוני בין כל האנשים בעולם, היא מקיפה אותנו ומרכיבה את כל הדברים בעולם, והיא מה שמשמש לחבר בין אנשים שאיבדו את דרכם אחד אל השני.
אחד הדברים היפים ביותר בסרט היא העובדה שהמסר הפשטני הזה לא נותן לבמאי ולכותבים של הסרט להרוס אותו, בעיקר מפני שהם זוכרים שאם זה מה שהסרט מנסה להעביר, הדבר העיקרי בו צריך להיות מוזיקה. ולא מוזיקה רגילה, אלא מוזיקה שנובעת מכל דבר שקורה בעולם שמסביבנו. הסרט מתחיל בתוך שדה ענקי של חיטה. הרוח עוברת בין כל השיבולים, משנה את הצורה שלהם ויוצרת רעש של שקט – אחר כך, צלצול פעמוני הרוח שמחוץ לבית היתומים והזמזום של החשמל העובר בחוטים משכנעים את הילד אוון ללכת ולחפש את ההורים שלו בעצמו. וכשהוא מגיע לניו יורק, כל הדברים שקורים מסביבו ברחוב – קולות הרכבת התחתית, הקיטור שיוצא לפעמים מתחת למדרכה, הסירנות, נביחות של כלבים, צלצולי פעמוני אופניים, צפירות של מכוניות, הופכים בבת אחת למוזיקה. באחת מהסצינות, הוא עומד על ספסל באמצע הרחוב ומנצח על כל ההמולה שמתרחשת מסביבו. והמוזיקה שמסביב משקפת את ההרגשה שלו. האופוריה שבאה לידי ביטוי בעובדה שהוא הולך להימצא ולמצוא את ההורים שלו מתחלפת במוזיקה מתוחה ומאיימת כשהוא מאבד את הקשר שלו עם השירותים הסוציאליים והולך לאיבוד ברחוב. אחר כך, כשהוא מתגלגל ממקום למקום ומגיע לנצח על יצירה שהוא כתב בסנטראל פארק, הוא מתרגם את כל הרעשים שהקיפו אותו כשרק הגיע לעיר, ואת כל הצלילים שאסף בדרכו, ליצירה מוזיקלית אחת, והיא מכילה מכל הבא ליד – תזמורת שלמה, גיטרה, גביעי יין, צופרי מכוניות ומקהלת גוספל אחת.
את כל המוזיקה שאגורה בתוכו ושהוא לא יכול להביא לידי ביטוי כשהוא נמצא בבית היתומים, מכיוון שאסור ומכיוון שאין לו כלי נגינה, הוא מצליח להוציא על גיטרה בפעם הראשונה שהוא נתקל בה, בתיאטרון הנטוש שבו מתגוררים "הקוסם" והילדים תחת חסותו. הטכניקה הוא משתמש בה, שמבוססת על שימוש בגיטרה ככלי הקשה, היא טכניקה שהמציא מייקל הדג'ס, אחד מנגני הגיטרה האקוסטית הווירטואוזיים יותר, שנהרג בתאונת דרכים כשהוא צעיר מדי. ארבעה אנשים שונים מנגנים בגיטרות במקום השחקנים שמשחקים בסרט, כל אחד בטכניקה אחרת, והמוזיקאית שמנגנת בטכניקה של ההקשה על גיטרה היא מוזיקאית עם השם המצער קאקי קינג, שיוצרת בעצמה בעזרת הטכניקה הזאת.
ההורים של אוון, שנפגשים במקרה שנים לפני כן ומחפשים אחד את השני מאז, מגיעים שניהם מקצוות מנוגדים לגמרי של העולם המוזיקלי, כסוג של מיצוי-עד-הסוף של כל עולם המטאפורות המוזיקלי שאפשר להשתמש בו בסרט – היא צ'לנית קלאסית, הוא סולן של להקת רוק. בכל פעם שיש הזדמנות להראות מהקטעים המוזיקליים של אחד מהם, הקטע משתלב בתוך קטע מוזיקלי של האחר – הקטע הקלאסי הופך להיות ליווי לבלדת הרוק, ובלדת הרוק הופכת להיות ליווי לקטע הקלאסי. את הבחור, זמר רוק אירי שמוצא את עצמו בניו יורק (לא בונו, הפעם), מגלם בצורה משכנעת ג'ונתן ריס מיירס, שיש לו רזומה די מפואר בסרטים מוזיקליים (הוא שיחק את הפסיאודו דיוויד בואי ב-Velvet Goldmine של טוד היינס); את הבחורה מגלמת בצורה לא מזיקה קרי ראסל.

היופי שבסרט טמון בעובדה שמאד בקלות היו יכולים להפוך אותו לאיזשהו סרט הוליוודי קיטשי שהמוזיקה היא רק חלק לא מאד מרכזי ולא מאד מהוקצע בו, ובמקום, היוצרים של הסרט החליטו לעשות סרט קטן יותר ואמיתי יותר. כל מה שקורה בו, קורה בו בעדינות, והמוזיקה באמת עוטפת את כולם, מובילה את כולם הלאה, ובלי להרגיש, המוזיקה שאמורה ללוות את הסרט, להפוך את הקטעים המרגשים למרגשים יותר, את המותחים למותחים יותר, את השמחים לשמחים יותר, עוברת קדימה ונותנת לסרט לעבור אחורה – כל מה שמתרחש בסרט, בעצם, מוצא את מקומו המוזיקלי בשבע הדקות האחרונות, וביצירה המוזיקלית שאליה מוביל כל הסרט, שאותה כתב מרק מנסינה.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – תתחילו להתאמן על זה: דם, צפרדע, כינים, ערוב…

2 תגובות ל“ריקוד לאור ירח”

תגובה