תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

אפריל 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

Tags

בלוגרול

פסטיבל ג'ון זורן, 29 למרץ – 1 לאפריל

1. לפני הכל

אתמול, כשהכנתי את עצמי לכתוב את הפוסט השבועי, אחרי עיכוב לא קטן לכשלעצמו, עשיתי את הטעות של לקרוא איזושהי כתבה על מכונות זמן. ואחר כך את התגובות שלה. וכשעשיתי בעצת אחת התגובות ובדקתי את השם "ג'ון טיטור" בגוגל, הגעתי לכאן. אם לשים בצד את השאלה הרלוונטית לגבי אם זה אמיתי או לא (כמו בכל דבר אחר, הלב רוצה להאמין שכן, המוח נוטה להבין שלא), יש פה הרבה מאמץ של מישהו לתת נקודת מבט פילוסופית משהו על מסע בזמן ועל מה שצריך ולא צריך לעניין אותנו כיושבי הזמן הזה לגבי מה שקורה בעתיד. זה היה מספיק מעניין בשביל לגרום לשעה וחצי מהחיים שלי להיעלם באופן פלאי – וזה סוג של התנצלות לגבי למה הפוסט לא היה פה אתמול, כמו שהוא היה צריך להיות.

השבוע האחרון היה עמוס בשביל כל מי שאחראי על זה שיהיה לי מה לכתוב לגבי אמנים לועזיים שמגיעים לארץ בסוף השבוע – מלבד ביורק ולורי אנדרסון שהצטרפו לרשימה בשבוע שלפני כן, יש לנו עכשיו גם את כריס קורנל, שיגיע לכאן לביקור ב-17 ביוני, וגם שתי בשורות משמחות שנתקלתי בהן בדרך החוצה מאחת משתי ההופעות של פסטיבל ג'ון זורן ב"בארבי": דאב טריו, הרכב מעניין לכשלעצמו, אבל מוכר יותר בתור חלק מהמכלול הגדול יותר של אמנים שמרכיבים את Peeping Tom, ההרכב האחרון והקומוניקטיבי יותר של מייק פאטון, וגם חתומים בלייבל שלו, איפקאק, מגיעים לשתי הופעות ב"בארבי", ב-8 וב-9 למאי; וחברות ההפקה שדאגו להביא לנו את השבוע האוונגרדי המאד מעניין הזה בעזרת ג'ון זורן וחבר מרעיו, לא נחים על הזרים ומיד פונים למשימה הבאה, שהיא להביא לנו את כל ההרכבים המופרעים מיפן במסגרת פסטיבל מוזיקה יפנית חדשה שהולך לכלול בתוכו, באיזושהי צורה, גם את דייוויד אלן מ"גונג". בין הלהקות שיבואו ב-4 למאי – Acid Mothers Temple, Ruins ו-Zuni Zuvi H. בנוסף לכל הלהקות האלה נמצאת המילה "ועוד". אם המילה "ועוד" במקרה הזה מכילה איכשהו את קייג'י היינו ואת Boredoms, השמחה שלי תהיה מושלמת. גם במקרה הזה, זה נשמע כמו פסטיבל שהוא מעל ומעבר למה שחובבי המוזיקה האוונגרדית בישראל יכלו לצפות לו. בנוסף לחשודים הרגילים, "לבונטין 7" ו"האוזן השלישית", מצטרפת חברה חדשה בשם "יוריס מדיה" שלא שמעתי עליהם קודם ושעושה רושם שיש להם את היכולת לדאוג להביא את כל האמנים האלה, ועכשיו אחרי שהם סיימו עם ג'ון זורן ועם המוזיקה היפנית החדשה, אני פונה אליהם בקריאה נרגשת – תביאו לכאן את Text of Light!

השבוע ב"ספירת העונג", פרויקט השירים-שפותחים-אלבומים ב"עונג שבת" שמתקרב לאט לאט לסיומו – Midlake, לו ריד, Cloud Cult, The Decemberists, הכבש השישה עשר, לד זפלין, Sixteen Horsepower, The Smiths ו-Hole.

שגיא ב. קיבל השראה מתחנות התרבות שלי בפוסט היומולדת של הבלוג ומציג, החל מהשבוע שעבר, את עשר תחנות התרבות שלו.

2. פסטיבל ג'ון זורן: תקציר הפרקים הקודמים

אי שם בשלהי 2004, במסגרת איזשהו פסטיבל בירושלים, ג'ון זורן היה אמור להגיע, לבדו, כדי לנצח על משחק "קוברה" עם צוות של מוזיקאים ישראליים. הוא ביטל ברגע האחרון את הגעתו, משתמש באחד מהתירוצים הרגילים (הוא היה מצונן, או משהו כזה), וההופעה המשיכה כסדרה עם מנצח ישראלי צעיר שהוא הסמיך את ידיו, ועם צוות המוזיקאים הישראליים שהייתם מצפים לראות על במה במקרה כזה (מאיה דוניץ, אדם שפלן, רן סלבין, יוקה, וכו'). זאת לא היתה הפעם הראשונה שג'ון זורן היה בארץ, אבל עושה רושם (או לפחות ככה הייתי רוצה להאמין) שהביטול הזה הציק לו, ולכן, כשההזדמנות הגיעה, ארבע שנים אחר כך, להחזיר לנו ולפצות אותנו, הוא החליט לעשות את זה בצורה הכי טובה שאפשר – לא רק להגיע לארץ, אלא להגיע לארבע הופעות רצופות, ולהביא איתו את כל צוות משתפי הפעולה מהלייבל שלו, "צדיק".

על הפסטיבל הזה, כמו על הרבה הופעות מצוינות קודמות אחרות, שמעתי לראשונה מחברי הטוב עידו משה, שאחראי על ההיכרות שלי עם הרבה מאד מהמוזיקה האזוטרית שאני אוהב לשמוע עכשיו. זה התחיל בגדר שמועה, חצי שנה לפני המקרה, הפך לפיסת חדשות מוכחת ולפסטיבל מסודר, עם אתר וכרטיסים למכירה חודשים מראש. ארבעת הערבים המתוכננים, שכללו ביחד שש הופעות של שישה הרכבים שונים של זורן, ועוד הופעה אחת של רביעיות מיתרים שמנגנות יצירות שלו, עמדו להציג את המגוון הרחב של הדברים שג'ון זורן אחראי עליהם, בעיקר במסגרת הלייבל שלו.

3. ערב ראשון: מוזיקה לסרטים, סינמטק ת"א, 29.3.08

בין כל שאר הדברים שג'ון זורן עושה, הוא גם מלחין מוזיקה לסרטים. יהיה לכם קשה למצוא סרטים עלילתיים, נורמליים, שיש בהם מוזיקה של ג'ון זורן – גם לא סרטי אינדי שכוחי אל, בעיקר מפני שהמוזיקה שלו מאד לא נגישה למה שמוזיקה אמורה לשרת בסרטים. המוזיקה שג'ון זורן מלחין בשביל סרטים מתחלקת לשלושה – מוזיקה מולחנת לסרטים אמנותיים, סוריאליסטיים או מופשטים, מוזיקה מולחנת לסרטים אמנותיים שהמטרה שלהם להיות חלק ממיצג אמנותי, ומוזיקה כתובה או מאולתרת על גבי סרטים אמנותיים או עלילתיים (ואילמים בדרך כלל). את כל מה שהוא עושה בהקשר המוזיקלי הזה, בהרכבים שונים ומשונים, הוא מאגד אחת לכמה שנים בסדרה של אלבומים שנקראת "Filmworks", וכמה דוגמאות לסרטים אמנותיים מוזרים ולמוזיקה שההרכבים של זורן עושים בהקשר לסרטים האלה ניתנו בערב הזה בסינמטק.

אני התחלתי את ההרפתקה שלי בפסטיבל ג'ון זורן רק ערב אחד אחר כך, בהיכל התרבות, ולא הייתי לא בערב הזה ולא בערב הנספח שבמוצאי השבת שלפני כן, שבו ניגנו רביעיות מיתרים קטעים מולחנים של ג'ון זורן בירושלים (למיטב הבנתי, בלי נוכחות או מעורבות שלו). מהדברים שקראתי באינטרנט לגבי הערב הזה עושה רושם שלא הפסדתי הרבה – האירוע לא היה מאד קומוניקטיבי לקהל שציפה לראות משהו אחר, כנראה, ורשימת האנשים שהיו אמורים להופיע, שפורסמה לפני כן, לא תאמה את רשימת האנשים שבאמת הופיעו, בסופו של דבר. אני התנחמתי ברכישת האנתולוגיה של "Filmworks" באחד מהערבים הבאים, שם רשימת האנשים שכתובה על גבי הדיסק, בתקווה, היא מדויקת, והוא מהווה נקודת פתיחה טובה לסדרת האלבומים הזאת, שכוללת, בינתיים, שישה עשר חלקים.

4. ערב שני: Acoustic Massada ו-Moonchild בהיכל התרבות, 30.3.08

Moonchild

[התמונה באדיבות קסטה]

זה צירוף מילים שלא זוכים לראות כל יום, ואני חזרתי עליו שוב ושוב, כמו איזושהי מנטרה, בשבועות שלפני ההופעה הזאת, מתוך נסיון לגרום לעצמי להבין שזה אמיתי וזה באמת הולך לקרות: Moonchild בהיכל התרבות. Moonchild בהיכל התרבות. Moonchild, כדי שתוכלו להבין את חוסר יכולת האמונה שלי לגבי הנושא הזה, הוא אחד מהפרויקטים הלא-מאד-נגישים של ג'ון זורן. מדובר באלבום (שמאז הפך להיות שני אלבומים) שנקרא "שירים בלי מילים", ומכיל בתוכו יצירות מוזיקליות שכתב ג'ון זורן לפי סדרה של פרמטרים, ושמבוצעות על ידי הרכב שמכיל שלושה כלים – תופים, בס חשמלי והקול של מייק פאטון. ההרכב, שמתהדר בשם שנלקח מספר של אליסטר קראולי, מחפש ומוצא את הפינות האפלות יותר בכל מה שקשור להלחנה מוזיקלית ולאלתור, ומאד בדומה לפרויקט אחר של זורן, "Torture Garden", שגם בו השתתף מייק פאטון, הפרויקט הזה עוסק בשאלה, כמה רחוק אפשר לשים את המילה "מוזיקה" מהמילה "רעש" לפני שהן יתחילו להתערבב אחת בשניה. את כל הכבודה של הפרויקט הזה החליט מי שהחליט לשים בהיכל התרבות, היכן שאנשים מכובדים ומבוגרים, כאלה שבדרך כלל באים לראות שם את הפילהרמונית, באו לצפות בקצת מוזיקה אוונגרדית, והיכן שהיתה נהירה המונית, אבל מנומסת מאד, מחוץ לאולם ברגע שההרכב הזה (שהיה המאוחר יותר מבין השניים, למזלם של הנוכחים) התחיל לנגן.

אבל נתחיל בהתחלה: כשהגעתי להיכל התרבות, לא זמן מאד ארוך לפני שההופעה היתה אמורה להתחיל, המחזה שראיתי היה מאד משמח: תור של אנשים, שמתחיל בקופות, משתרך לאורך הכביש ומגיע כמעט עד הפניה לרחוב דיזנגוף. ואלו היו רק האנשים שהזמינו כרטיסים מראש. כל האנשים האלה, שבאו במיוחד כדי לראות שני הרכבים של ג'ון זורן בהיכל התרבות. אני רוצה לראות את לורין מאזל מביא כמות כזו של אנשים לחכות בסבלנות להזדמנות שלהם להיכנס ולצפות בג'ון זורן ובמשתפי הפעולה שלו בסיטואציה כזאת.

אחרי עיכוב שהיה מתאים יותר למקום ההופעה שבו היו שתי ההופעות הבאות בפסטיבל, ואחרי שלקהל ניתנה האפשרות להיכנס לאולם, ואחרי עוד עיכוב, עלה ההרכב הראשון לבמה – Acoustic Massada. "מסדה", וכך אני אקרא להרכב מעכשיו, הוא הרכב הדגל של ג'ון זורן, וגם הכי וותיק שלו. זה הרכב שמשלב ג'אז, שנע בין נגיש יותר ומלודי יותר לבין אוונגרדי ומטורף, מוזיקה יהודית ומוזיקה לטינית. לכל האלבומים והקטעים של ההרכב יש שמות בעברית, שלקוחים בדרך כלל מעולמות ההלכה והקבלה. ההרכב, שכבר לא ממש מוציא אלבומים חדשים, מכיל סידור כלים מסורתי של הרכב ג'אז – תופים וקונטרבאס, סקסופון טנור וחצוצרה. האנשים שמנגנים בהם, המתופף ג'ואי בארון, הבאסיסט גרג כהן (שבין השאר אחראי על הבס ההולך המאד אופייני בשירים של טום ווייטס), החצוצרן דייב דאגלס וג'ון זורן עצמו, הם אנשים עם הרבה מאד קילומטראז' מוזיקלי, וכשהם מנגנים, נראה כאילו הם משילים מעליהם את העול של להיות מוזיקאי ג'אז או מוזיקאים בכלל, ופשוט נהנים ממה שהם עושים, לבד וביחד. ג'ואי בארון, המתופף, ניגן עם חיוך ענקי לאורך כל הערב. גרג כהן, אדם גמלוני שהיה כפוף מעל הקונטרבאס שלו לאורך הערב ונראה משועשע מאד מכל מה שהתרחש על הבמה, דייב דאגלס, שנראה כמו סוג של פקיד בנק עם חצוצרה, וג'ון זורן עצמו, שתלבושת ההופעה שלו כוללת מכנסי קמופלאז', ציציות, ועליונית רקומה באותיות עבריות. ארבעתם עלו לבמה והתחילו לנגן, וברגע שהתחילו לנגן, לא היה צורך בהצגת הנגנים (מה שג'ון זורן עשה, בסופו של דבר, ותוך התעלמות גורפת, לאורך כל הפסטיבל, מהעובדה שיש מיקרופונים על הבמה ושאף אחד לא שומע מה הוא אומר כשהוא לא משתמש בהם), לא היה צורך בהקדמות, לא היה צורך בשום דבר מלבד המוזיקה שארבעת האנשים האלה יצרו ביחד. הבמה היתה מסודרת בצורה מאד ייחודית, ולא מאד אופיינית להופעות ג'אז, כשכל הכלים מאוגדים ביחד באיזשהו מעגל קטן במרכז הבמה. התופים היוו את מרכז המעגל, כשמצידם האחד עמד גרג כהן, הבאסיסט, ולפניהם עמדו ג'ון זורן ודייב דאגלס, בסקסופון וחצוצרה, אם כי ג'ון זורן ניגן בחלק גדול מהמקרים כשגבו מופנה לקהל ופניו להרכב, וגם כשלא ניגן והיה עסוק בניצוח ובחלוקת הוראות להמשך האלתורים, הוא עמד כשגבו מופנה לקהל, כדי ליצור את האשליה של איזשהו מעגל מוזיקלי סגור שאנחנו רק צופים בו, אבל לא חלק ממנו.

היכולות המוזיקליות של כולם הן מדהימות. דייב דאגלס עצמו השתדל שלא להפריע למהלך העניינים ובדרך כלל הצטרף באוניסון למה שג'ון זורן ניגן, גרג כהן זכה למספר סולואים בנוסף לתמיכה הריתמית שלו במה שהתרחש על הבמה – גם הקטעים המלודיים יותר, שנשענו על מקצבים לטיניים בדרך כלל, וגם הקטעים האוונגרדיים יותר, שלא ממש נשענו על שום דבר, וג'ואי בארון הפגין יכולות מאד מעניינות על סט תופים סטנדרטי, כמו למשל, לנגן בידיים חשופות על הסנייר – מה ש, חברים מתופפים מספרים לי, צריך להיות מאד כואב. ג'ון זורן עצמו השתדל לתת מרחב נגינה מספיק לכל אחד מהנגנים האחרים ומדי פעם פינה את מקומו כדי להתרשם מהנגינה בעצמו וכדי לנצח על ההליכים (דבר שהוא עושה בדרך כלל, כשהוא לא מנגן, ובא לידי ביטוי ביותר הזדמנויות בערבים הבאים). אחרי הסט הראשון של ההרכב, ואחרי שהם ירדו ועלו, כתגובה לרעש שהקהל עשה מתוך הערכה למה ששמעו בשעה האחרונה, הם הביאו איתם גם את דניאל זמיר לבמה. דניאל זמיר, גם הוא מוזיקאי ג'אז אוונגרדי דתי וצבעוני, הצטרף לחטיבת כלי הנשיפה שניצבה בקדמת הבמה ונראה היה שהוא לא מוצא את מקומו בתוך בליל הצלילים של ההרכב. על אף שג'ון זורן עודד אותו לנגן יותר, לאלתר יותר ולהשתולל יותר ("יאללה, אחי," הוא אמר במבטא ניו יורקי באחד מהמקרים, כשהגיע תורו של דניאל זמיר לאלתר), ועל אף שגם במקרה הכי גרוע, כשהוא חושב שהוא לא תורם הרבה למה שהתרחש על הבמה, דניאל זמיר מסוגל ללהטט על סקסופון הסופרן שלו בדרכים שהרבה אמנים אחרים חושבים שהם מוציאים בה את המיטב שלהם, היה נראה שהוא לא מרוצה מכך שלא עמד ברף של "מצדה", והוא התרחק ממעגל המנגנים בהרגשה מאוכזבת, או ככה לפחות זה נראה, כשג'ון זורן מעודד אותו ומשכנע אותו לחזור ולנגן בהמשך.

כשהסתיים גם הסט השני של "מצדה", האולם יצא להפסקה קצרה כדי להכין את עצמו ל-Moonchild, והקהל, חלקו מבוגר ומכובד ושקול, שנראה שנהנה מתצוגת התכלית האוונגרדית של "מצדה" שהסתיימה כרגע, לא הראה סימנים של השלמה עם העובדה שמה שהולך לקרות בחצי השני של הערב הולך להיות מאד שונה. "מצדה", לצורך העניין, הם רוח נעימה מהים. "Moonchild" הם הוריקן, והוריקן הרסני במיוחד, כדי להוסיף לזה. ובאמת, לא עברו יותר מכמה דקות, והאולם, שלא היה מלא עד אפס מקום, אבל היה מלא באופן די משביע רצון בשביל הופעה מהסוג הזה, התחיל להתרוקן. האנשים שנשארו, והיו הרבה כאלו עדיין, נשארו בשביל דבר אחד – אותו הדבר שבשבילו, על אף שהופעה של הרכב של ג'ון זורן היא סיבה טובה מספיק לכשלעצמה, הם קנו את הכרטיסים מלכתחילה. ואחרי שהמתופף, ג'ואי בארון, שניגן גם בחלק הזה של הערב, מפגין יכולת מרשימה לעבור בבת אחת מנגינה ג'אזית מאולתרת לנגינה כבדה והרסנית, והבאסיסט, טרבור דאן, עלו לבמה והתחילו לנגן את הקטע הראשון, הדבר האחד הזה עלה לבמה לקול תשואות הקהל ולקריאות של "oh my god oh my god oh my god" של מישהי מאחוריי. לדבר האחד הזה קוראים מייק פאטון, ועל אף הסוללה המאד מרשימה של נגנים שהגיעו עם ג'ון זורן בפסטיבל הזה, הדבר המעניין ביותר היה לראות את מה שמייק פאטון מסוגל לעשות עם הקול שלו, דברים שכל כך רחוקים משירה רגילה.

העובדה ש-Moonchild מנגנים יצירות מוזיקליות כתובות היא הרבה יותר מרשימה כששומעים אותם מנגנים. המוזיקה עצמה נשמעת לא מובנית, מפוזרת, לפעמים עדינה ושברירית ולפעמים כוחנית וסגורה כמו קיר ברזל, ורוב השינויים הדרסטיים האלה באופי של המוזיקה תלויים במה שמייק פאטון עושה, כשהוא עובר מצרחות מקפיאות דם לנהמות, למלמולים חסרי פשר בשפה שלא הבנתי, להמהום של הדבר שהכי היה קרוב למוזיקה מלודית, כמו שאנשים אחרים עשויים להכיר אותה, בערב הזה. פאטון לא מסתפק במגוון הקולות האלה, אלא מוסיף אלמנטים וויזואליים לביצוע – הוא מכין את עצמו להצטרפות שלו לקטע המוזיקלי כמו איזשהו אתלט, כשהוא מכופף את ברכיו ומסיט את שיווי המשקל מרגל לרגל, ונדמה שהוא לוקח חלק באיזשהו פולחן של שבט קדום, שבו הבאס והתופים מטרתם להכניס את המופיעים, ואת הצופים, לאיזשהו טרנס דתי. הוא כורך את כבל המיקרופון מסביב לעצמו, שוב ושוב, עד שהוא לא יכול לזוז בכלל, מה שמסתמן כסיוט לא קטן בשביל הבקליינר המסכן שצריך לוודא שכבל המיקרופון לא יתנתק לו באמצע ההופעה. הוא מתקשר עם הקהל שבשורה הראשונה, בעיקר בצעקות ובנהמות. באיזשהו שלב, הרעש הצרוף הזה, שיש בו אלמנטים מלודיים מוזיקליים מובהקים רק אם ממש מחפשים אותם, יוצר איזושהי תחושה אופורית של משהו שחיפשת מאד בדקדקנות ומצאת – באיזשהו שלב, אני מתחיל לדמיין שהמוזיקה הזאת היא פסקול לטיול בגיהנום, ובאמת, ככל שאני מדמיין את זה בצורה יותר מוחשית, המוזיקה הולכת ומתאימה את עצמה לדברים שאני רואה, וכשההופעה מסתיימת, לא בפיצוץ אדיר אלא בדעיכה איטית, זה נשמע כמו לב ליבו של הגיהנום וההבנה המתהווה שזה מרכזו של איזשהו מבוך שאי אפשר לצאת ממנו יותר. אחרי שההרכב יורד מהבמה והקהל קם על רגליו ומריע במשך דקות ארוכות, הם חוזרים לבמה בתגבורת של ג'ון זורן עצמו. לראות את ג'ון זורן מנצח על הרכב, זה דבר שהוא יותר מרתק מלראות אותו מנגן או לשמוע את המוזיקה של ההרכבים שלו. הוא לא מנצח במובן המקובל, אלא לפי סט של סימנים כוחניים שעושה רושם שרק הוא והנגנים שלו מבינים. הוא מסמן למי מהנגנים השאר צריכים להקשיב ומי צריך להוביל את הנגינה, הוא מסמן למייק פאטון להפוך את הצרחה שלו למשהו מתנגן ונמשך יותר באמצעות מתיחת איזושהי רצועת גומי דמיונית באוויר, הוא מסמן לקרשנדו האדיר של התופים ושל הבאס מתי להתחיל ומתי לסיים, ועושה רושם שהוא די נהנה מהאלתור הזה. אחרי שגם הקטע הזה נגמר, ההרכב יורד מהבמה, והקהל, בהתנהגות מאד לא אופיינית להיכל התרבות, מתגודד מסביב לבמה ומריע. ההרכב לא עולה, אמנם, לנגן שוב, אבל הם יוצאים ומשתחווים שוב ושוב, ואז הערב הזה נגמר.

5. ערב שלישי: "קוברה" ב"בארבי", 31.3.08

"קוברה" הוא מין משחק מוזיקלי שג'ון זורן המציא, ושמשוחק, לפי סט של חוקים ש, שוב, נהירים רק לג'ון זורן ולאנשים שמנגנים איתו, על ידי הרכב מוזיקלי שמכיל, בדרך כלל, בסביבות 14 נגנים, ומנצח. המשחק עצמו לא אומר הרבה למי שצופה בו. ג'ון זורן, שהוא המנצח במקרה הזה, עומד מתחת לבמה ומניף שלטים עם סימנים או מספרים לנגנים. מדי פעם הוא, או מישהו מהנגנים, שם עליו בנדנה או כובע. כשהנגנים רוצים להעביר לו איזשהו מידע, הם מתקשרים איתו בסימני ידיים. עד כמה שהבנתי, השלטים מעבירים מידע של נגינה בדרך מסוימת או לפי קו מלודי מסוים למי מהנגנים שג'ון זורן רוצה שינגנו. כשנגן מסוים רוצה לנגן, הוא שם את הבנדנה עליו ואז הוא מוביל את המהלך המוזיקלי של אותו רגע, או מסמן לג'ון זורן איך הוא רוצה שהנגינה תתנהל – באמצעות הצבעה על נגנים אחרים שהוא רוצה לנגן איתם או אחריהם, וסימון של מתי – כמה תיבות אחרי הקטע המלודי הנוכחי – הם רוצים להתחיל לנגן. בסופו של דבר, התוצאה היא אלתור מוזיקלי מאד מעניין שמכיל כמות די גדולה של נגנים שמתקשרים אחד עם השני לפי פרמטרים כמעט רנדומליים. זה נשמע בדיוק כמו שזה נשמע, ברוב המקרים.

על הבמה היו שתי מערכות תופים וסט של כלי פרקאשן – אל ג'ואי בארון מהערב הקודם הצטרפו קני וולסן, בסט תופים נוסף, וסירו בפטיסטה בפרקאשן. קונטרבאס, שלא זיהיתי מי ניגן עליו, לפטופ שהקליט את כל מה שהתרחש על הבמה ומדי פעם גם ניגן את זה החוצה, רווי באפקטים, וצעקות, באדיבות איקואה מורי, מייק פאטון, גם הוא בצעקות, מארק ריבו, איש ה"קובאנוס פוסטיזוס" וגם הוא משכירי החרב של טום ווייטס בעבר, בגיטרה, ג'יימי סאפט בקלידים ואפקטים, ושני שחקני חיזוק ישראליים – מאיה דוניץ בקלידים, אקורדיון וצעקות, וכנר שגם אותו לא זיהיתי. הערב, שהיה קצר יחסית, הורכב משני "משחקים". הראשון הכיל את כל מי שהיה על הבמה – גיטרה, תופים, כלי הקשה, קלידים, כינור, אפקטים, באס, לפעמים לחוד אבל ברוב המקרים ביחד, שוזרים את הקווים המוזיקליים שהם בוחרים לצייר אחד בשני כדי ליצור איזשהו מכלול מוזיקלי גדול יותר, ופורמים אותם בדיוק בזמן ובדיוק לפי ההוראות של זורן. השיא של שני הקטעים היה כרוך במה שמייק פאטון עשה בחופש המוזיקלי שניתן לו, לעתים. בקטע הראשון הוא התחיל בקרב צעקות עם מאיה דוניץ. בקטע השני הצטרפו לבמה סקסופוניסט, גם הוא ישראלי, ועוד בחור ישראלי שלא זיהיתי (שלפי הסרטים שצולמו והושמו ב-Youtube נקרא ג'רמי פוגל), שעסק במה שאפשר רק להגדיר כ"שירה פריסטייל". בניגוד למייק פאטון, למאיה דוניץ ולאיקואה מורי, שהקולות שלהם לא יוצרים הברות או מילים, הבחור הקריא איזשהו שיר, שיכול להיות שהמציא באותו רגע, ובאיזשהו שלב עבר מקריאת שירה לצעקות, ובשלב הזה מייק פאטון הצטרף אליו לסשן מרשים של צעקות, שהסתובבו בעיקר מסביב למשפט "אללה הוא אכבר".

המהות המוזיקלית של "קוברה" לא מאפשרת הדרנים, ועל אף המחאות הנמרצות של הקהל, שאיים לגרום נזק לפלטפורמת העץ שנמצאת ממול לבמה, ברקיעות רגליים, הרכב המשחק עלה רק כדי להשתחוות, ונעלם מאחורי הקלעים.

6. ערב רביעי: The Dreamers ו-Electric Massada ב"בארבי", 1.4.08

אין דבר יותר גרוע, כשכבר איחרת להופעה ופספסת את החצי הראשון שלה, מלראות כשאתה מגיע אנשים שמסתובבים בחוץ במבטים המומים וממלמלים לעצמם "איזה יופי". הדעות, אחר כך, לגבי The Dreamers, ההרכב החדש יותר של זורן, שהאלבום שלו יצא אך כמה ימים לפני הפסטיבל, היו חלוקות – לא כולם הסכימו שהיה יופי, וחלק טענו שיש בהרכב אלמנטים של מישמש של כל מיני סגנונות מוזיקליים שעשויים להיות נעימים יותר לאוזן. ובאמת, לפי החלק השני של הערב, שהיה מורכב מההרכב החשמלי של "מסדה", שמכיל יותר אנשים ומהותו לנגן גרסאות אוונגרדיות יותר של הקטעים של "מסדה", המאפיין המוזיקלי העיקרי של הערב היה מוזיקה שהיא נעימה יותר לאוזן, כאילו שהתכנון של הפסטיבל נועד להוציא אותנו בחזרה לעולם כשאנחנו חדורי אמונה מחודשת במאפיינים המלודיים יותר של עולם הג'אז, אחרי שלושה ערבים רצופים של אוונגרד מטורף.

ההרכב החשמלי של "מסדה" מכיל את ג'יימי סאפט בקלידים, את טרבור דאן בבאס, שני מתופפים – ג'ואי בארון וקני וולסן, את סירו בפטיסטה בפרקאשן, את מארק ריבו בגיטרה, את איקואה מורי בלפטופ, שגם הפעם אסף את כל מה שהתרחש על הבמה ופלט אותו החוצה רווי באפקטים שונים ומשונים, ואת ג'ון זורן עצמו בסקסופון.

התוספות העיקריות למה שמהווה את המוזיקה של "מסדה" בהרכב המקורי והמסורתי יותר שלה, הן ההכפלה של התופים, שג'ון זורן השתמש בהם בצורה מאד אפקטיבית כשהיה עסוק בניצוח על שאר הנגנים – גם במקרה הזה, הוא סימן להם בדיוק עד כמה גבוה לעלות ומתי בדיוק להפסיק לנגן כדי לאפשר לנגנים האחרים להחזיר את הקו המלודי העיקרי של המנגינה, הקלידים, שבדרך כלל הכפילו את הקו המלודי העיקרי שניגן ג'ון זורן, אבל גם איפשרו לג'יימי סאפט לאלתר, דבר שהוא עושה בווירטואוזיות – ועושה רושם שסאפט, שהיה עייף בצורה נראית לעין בחלק הזה של הערב, הציג רק חלק מהיכולת שלו, והגיטרה, שלא היתה חלק מרכזי מהנגינה הכוללת של ההרכב אך מדי פעם יצאה לסולואים כבדים ומהירים, שהסתלסלו מעל לנגינת שאר הכלים בהרכב ואז חזרו, בבת אחת, כדי לקחת חלק בנגינה של שאר ההרכב. הקטעים של ההרכב הזה, ברובם גרסאות ארוכות יותר, מאולתרות יותר וחשמליות יותר של קטעים שכבר נוגנו בערב של ההרכב האקוסטי של "מסדה", היו סיום מוצלח לפסטיבל הזה – משהו נגיש לאוזן, שבסופו של דבר הציג גם את הקוטב הקיצוני האחר במוזיקה של ג'ון זורן – היכולת ליצור משהו שהוא מאד כמו מוזיקת הג'אז האחרת, הרגילה, המלודית, אבל כל כך הרבה מעבר לזה.

ההרכב עלה לנגן שיר אחד נוסף, כהדרן, וג'ון זורן, שמקרין באופן כללי איזושהי אווירה של ריחוק מהקהל, ובדרך כלל מנגן כשהוא פונה בצידו או בגבו לקהל (פרט למקרים הבודדים בהם ניגן מול הקהל בהופעה של ההרכב האקוסטי של "מצדה"), עושה משהו נדיר ומדבר לקהל – הוא בדרך כלל מסתפק רק בהצגת הנגנים, אבל עכשיו: "אנחנו רק מנגנים את זה," הוא אומר לקהל. "אבל המוזיקה הזו שייכת לכם!" הקהל כולו מריע, וכשהם מתחילים לנגן, שוב, ושוב המלודיה המתפתלת שמוצאת את מקומה בעזרת הסקסופון והקלידים מתפשטת אל תוך חלל ה"בארבי", אני מבין שהוא לא התכוון לומר "לכם", הקהל, אלא "לכם" הישראלים, היהודים, האנשים ששומרים על הגחלת המוזיקלית שמאפשרת להרכבים כמו "מסדה" וללייבלים כמו "צדיק" להמשיך ולחקור את הקשר בין המוזיקה המסורתית היהודית לבין מה שאפשר לעשות ממנה כשמפרקים את כל המוסכמות המוזיקליות ממנה. עם האמונה המחודשת הזאת בעם היהודי וביכולותיו המוזיקליות, ובקשר שבין המוזיקה המלודית יותר והמוזיקה האוונגרדית יותר שבעולם, יצאנו, הקהל, לאוויר העולם, בתקווה (לפחות שלי) לראות את ג'ון זורן ואת אחד ההרכבים שלו כאן, שוב, במוקדם או במאוחר.

זה הכל להפעם. עד הפעם הבאה, תהיו נחמדים לטבע.

תגובה