Kid A
1. לפני הכל
בפינת המתים המוזיקליים השבועית: לא השבוע, אמנם. ממש לא השבוע. אבל רק השבוע יצא לי לקרוא גליון של Uncut מדצמבר בשנה שעברה שקניתי, ושם, המדור הנרחב שלהם שמציין מיתות של אנשים מוזיקליים סיפר שהנריק גורצקי, המלחין הפולני בן זמננו שכתב את היצירה הקלאסית האהובה עליי, "סימפוניה מס' 3 (סימפוניה של שירים עצובים)", נפטר בגיל 78. הוא הספיק לקבל את אות מסדר הנשר הלבן, האות הגבוה ביותר המוענק על ידי ממשלת פולין, לפני כן.
2. כאן מותר לי הכל כל הזמן
יש את הרגעים האלה, ההסטוריים, שחולפים על פנינו ואנחנו צריכים להשתדל ולזכור איפה היינו כשהם קרו. איפה היינו כששמענו עליהם, רגע לפני שהם רושמים את עצמם, בקיצור, בתולדות העולם שמסביבנו. בשביל הדור שלנו, אלה היו רבין, ומגדלי התאומים. אולי קורט קוביין. אולי מייקל ג'קסון. בשביל הדור של ההורים שלנו, אלה היו קנדי והביטלס, מלחמת יום כיפור, היום שבו כבשו מחדש את הכותל. יש רגעים אחרים, הסטוריים גם הם, אבל קשים הרבה יותר לפענוח. כאלה שאי אפשר להגדיר אותם, את מה שקרה, את איך שזה השפיע עלינו, בצורה פשוטה, מתומצתת, של כמה משפטים. כאלה שצריך הרבה יותר זמן, והרבה יותר משפטים, כדי לנסות להבין מה השינוי שהתחולל ברגע שהם קרו. היום שבו יצא "Kid A" של רדיוהד הוא אחד מהרגעים האלה, וכל מה שנמצא כאן למטה הוא נסיון למצוא את המשפטים האלה.
הנקודה המדויקת שבה החיים של הרבה מאזינים, כולל שלי, השתנו לטובה, אולי הנקודה (לפחות במקרה שלי, מעט יותר מאוחר) שבה האוזן נפתחה לצלילים קצת אחרים מאלו שהתרגלה אליהם עד אותו רגע, היא ארבעה הצלילים האלה, חלקים של אקורד, בקלידים, שבוקעים מהרמקולים ברגע שמניחים את האלבום הזה של רדיוהד במגש נגן הדיסקים, דוחפים אותו פנימה ולוחצים על play. מה שמגיע אחר כך, הקולות המעורבלים של ת'ום יורק ואלו הנקיים, הלא מעובדים, והקלידים שממשיכים לנגן ברקע, ורק אלו, משנים לחלוטין את כל מה שידענו על רדיוהד עד אותה נקודה ובונים מחדש רדיוהד אחרת לגמרי – כזו שהם רוצים להיות, לא כזו שהם מרגישים שהם צריכים להיות. זו, "Everything In Its Right Place", הפסקה הראשונה של חוזה לא כתוב שרדיוהד חותמים איתנו, האנשים שהמשיכו איתם, אחרי "OK Computer" שהוכתר במהירות ובצדק כיצירת מופת, ואחרי "How Am I Driving" שנתן טעימה מדודה ורגועה מספיק של מה שרדיוהד יכולים וצריכים לעשות אחרי אלבום כמו "OK Computer" – החוזה מפרט במילים פשוטות ובתנאים פשוטים את ההסכם שלהם איתנו. "תנו לנו לעשות את מה שאנחנו אוהבים, להזין את הדברים שהשפיעו עלינו בשלוש השנים האחרונות לתוך המוזיקה שלנו, במשך חצי אלבום – חמישה שירים, ואחר כך נחזור לעשות את רוק הגיטרות הלולייני והמיוחד שאתם מחכים לו." ורדיוהד עומדים, פחות או יותר, בחוזה הזה, לאורך עשרת השירים של האלבום הזה. אחרי הקטע הפותח הזה מגיעה אלקטרוניקה אפילו קשה יותר ונגישה פחות עם שיר הנושא והקטע האינסטרומנטלי "Treefingers", ג'אז חופשי ב-"The National Anthem" ועיבוד מרחף, מחזיק רק ברמיזה את הקצוות של הביצוע המקורי, של קטע אקוסטי במקור שנקרא "How to Disappear Completely and Never Be Found Again" וכאן השם שלו התקצר לחצי. ואחר כך רדיוהד מפסיקים בבת אחת את האופקים החדשים וחוזרים למה שהם עשו הכי טוב בשלושת האלבומים הקודמים שלהם – רוק גיטרות יוצא דופן שמכיל הרבה יותר רעיונות מלודיים, בשיר אחד, מבאלבומים שלמים של להקות בריטיות אחרות מאותה תקופה. אבל גם אז, בשירים סטנדרטיים כביכול כמו "Optimistic" ו-"In Limbo", הגרסה הראשונה של "Morning Bell" והבלדה שסוגרת את האלבום, גם היא עיבוד מוזר ולא מוכר ומלווה באונד מרטונט ובמקהלות של חייזרים לקטע אקוסטי במקור, "Motion Picture Soundtrack", רדיוהד מכניסים פכים קטנים של הכיוונים החדשים שהם מנסים להוביל אותנו אליהם. המלודיה הפשוטה שפותחת וסוגרת את "Optimistic" הופכת לקטע פאנק בשינוי קל של דגש הקצב, ו-"In Limbo" הוא שיר רוק יחסית סטנדרטי לעולם החדש של רדיוהד, אבל הוא בשישה רבעים. "Idioteque" הוא אולי שיר מלודי יחסית לשאר הקטעים האלקטרוניים שמאכלסים את האלבום, אבל כמעט כל הכלים בו מעובדים בצורה שגורמת לנו לחשוב פעמיים לפני שאנחנו מזהים אותם.
הרגע הזה התחיל, בעצם, הרבה לפני כן, בעבודת הכנה יסודית וערמומית כאחד של הלהקה. אחרי סיבוב ההופעות הנדרש כדי לתמוך ב-"OK Computer", במהלך רוב 1997, הלהקה החליטה שנמאס לה ללכת לפי הסדר הקבוע של הוצאת אלבומים שבו הולכים כל האמנים האחרים – להיכנס לאולפן, לעבוד על אלבום, להוציא את האלבום, לקדם אותו, לצאת לסיבוב הופעות שמבוסס בעיקר על השירים מהאלבום הזה. הם החליטו להפוך את התהליך, ולהתחיל בסיבוב ההופעות. ומאחר והמטרה העיקרית של סיבוב הופעות שמלווה אלבום מסוים היא לקדם את השירים מאותו האלבום, הם יצרו מצב מעניין, שלא היו לו הרבה תקדימים, בעולם המוזיקה – סיבוב הופעות על טהרת שירים שמעט מאד מהאנשים בקהל מכירים או שמעו אי פעם. סיבוב ההופעות הזה גם נתן הזדמנות ללהקה לנסות את מערך כלי ההופעה החדש שלהם – הרבה מכשירים אלקטרוניים מפוזרים על הבמה, בעיקר בצידיה, קלידים, וחברי הלהקה נוטשים את הגיטרות והמיקרופונים שלהם לעתים ורוכנים מעל המכשירים האלקטרוניים האלה כדי לסובב את הפוטים שעליהם ולהתעלם מהקהל לפרקי זמן משתנים. במסגרת סיבוב ההופעות הזה, שהקדים את האלבום, הם הגיעו גם ל"סינרמה" בתל אביב. בחודש שלפני ההופעה, רדיוהד הופיעו בפסטיבל רוסקילדה בדנמרק, שם נרמסו למוות תשעה אנשים, והלהקה היתה מאד רגישה לכל סימן של צפיפות. את פני המעריצים שבאו לראות את הלהקה ששבה בפעם השלישית (והאחרונה) לארץ, לשתי הופעות, קידמו שלטים גדולים, על כל אחת מהכניסות לאולם, שהודיעו לקהל שהלהקה לא תעלה לבמה, אולי אפילו תבטל את ההופעה, אם הקהל יידחף לכיוון הבמה. הקהל נדחף, אבל הרפה, והלהקה עלתה בסופו של דבר על הבמה ופרשה את משנתה החדשה – הרבה צלילים חדשים, אלקטרוניים, מעובדים, מילאו את חלל האוויר, אבל הרבה מהשירים הישנים והמוכרים, בקווים המלודיים הישנים והמוכרים, הושמעו שם. את שני השירים השקטים יותר באלבום הם ביצעו בגרסאות המסורתיות שלהם, אלו שהשתרבבו להופעות גם בסיבוב ההופעות שליווה את האלבום הקודם, בהן ת'ום יורק ליווה את עצמו בגיטרה אקוסטית וגיטרה נוספת אחרת, או קלידים, או אולי רמז קל לתופים, הצטרפו אליו. "Everything In Its Right Place", שיפתח את האלבום, סגר את ההופעה. מקצב תופים שבאלבום רק את החורים שמהם הוא נשלף אפשר לשמוע, ליווה את החזרות האחרונות על האקורדים שלו ואת ירידתם של חברי הלהקה מהבמה.
ארבעה חודשים מאוחר יותר, האלבום יצא, והיה, כמו כל אלבום אחר של רדיוהד מאז, שונה לחלוטין ממה שציפיתי לו. העטיפה, נוף של הרים משוננים באיזשהו כוכב שעוד לא גילינו, נראתה כמו משהו שנוצר בצורה רנדומלית, על בסיס הצלילים שאולי יאכלסו את האלבום כשנייר הצלופן ייקרע מעל הדיסק והוא יוכנס בפעם הראשונה לנגן הדיסקים. שום דבר מהנתונים שהיו גלויים כשהאלבום היה פתוח כבר, אבל עוד לא מושמע, לא יכל לרמוז למה כדאי לצפות, לאילו תגליות מוזיקליות אני צריך להכין את עצמי – לא שם האלבום המינימליסטי, לא חוברת האלבום ולא זו שהסתתרה מתחת למגש הדיסק. רק הצלילים הראשונים שפתחו את השיר הראשון, מושכים אחריהם את כל אמות המידה המוזיקליות החדשות של רדיוהד, הצליחו להיות מרגיעים ומרתיעים כאחד, אבל מאותו הרגע ועד לרגע שבו האלבום מסתיים (לא כולל, אמנם, את שני פרקי הזמן של שקט שעוטפים עוד פיסת שיר), לא היה תו אחד, אבחה אלקטרונית אחת או מילה מתוך רצף המילים שבמבט ראשון נראה שאין ביניהן קשר, שלא נמצאו במקום המדויק שלהם. הצלילים הרציפים של השיר הפותח שנשאבו בחזרה אל תוך החלל ופינו את מקומם לצלילים האלקטרוניים, המסקרנים יותר, של שיר הנושא, וזה, כשהסתיים בצווחת תינוק מוסווית, ופינה את מקומו לכאוס הפרוע, עתיר הגיטרות וכלי הנשיפה, של "The National Anthem", ואחריו, השיר שנישא מעלה מתוך אבק ההריסות של השיר הזה, והקטע האינסטרומנטלי שמפריד בין אסופת השירים הזו לבין אסופת השירים הנורמלית יותר של האלבום. כשהאלבום מסתיים, בהתפרצות של צלילי נבל (או אולי באקורד האחד, המתמשך, שמתחבא אחריהם), ומותיר אותי עם רשימת הרשמים אבל בלי הצלילים המרגיעים, העוטפים, מסביבי, אני מבין שרדיוהד הצליחו בתכנית שלהם אחרי הכל – הם משכו אחריהם את כל קהל המעריצים שלהם, כל קהל המעריצים שהיה מעוניין להקשיב, בכל מקרה, והצליחו לא רק לשכנע אותם להרחיב את האופקים המוזיקליים שלהם כדי להכיל את כל מה שרדיוהד היו מעוניינים לתת להם, אלא גם לשכנע אותם שזה הכיוון הנכון בשביל המוזיקה שלהם. קבוצת המעריצים שקיבלו את ההנחיה של רדיוהד ללא עוררין השתנתה מאלבום לאלבום – היו אלבומים מאתגרים יותר ונגישים פחות מזה במורד הדרך, כאלו שדרשו מעט יותר אמון, ואוזן מוזיקלית סלחנית יותר, אבל החתימה על החוזה הבלתי כתוב הזה, אף על פי שהיתה כרוכה במעט רמאות, היתה שווה את זה – מהצד השני, אחרי הכל, חיכו אפקס טווין, וסקוט ווקר, וג'אז חופשי בריטי, ו-Autechre ואוונגרד קלאסי – עולם שלם של מוזיקה שהיה נסתר מן העין, ואם רדיוהד היתה ממשיכה לעשות עוד "OK Computer"ים במשך השנים שבאו אחר כך, קרוב לוודאי שהיה ממשיך להיות נסתר.
זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – שניים מהשחקנים המצחיקים ביותר שאני מכיר, במיוחד כשהם עובדים ביחד, עושים את התפקידים שהם יודעים לעשות הכי טוב – את עצמם.
נשלח: 7 במאי, 2011 נושאים: אלבומים - בתשומת לב.
תגובות: 2
| טראקבק
כהרגלך, יפה כתבת.
וגרמת לי לשמוע שוב את האלבום המסקרן הזה.
וניסיתי להקשיב לו לפי החלוקה שלך, לחצי אלקטרוני וחצי רוק, אבל לא התחברתי לתובנה הזו. כי חוץ מ, אולי, "אופטימיסטיק" ו"אין לימבו", כל האלבום רחוק מאוד מרוק, לדעתי.
ובלי קשר, השיר הפותח משתבח מהאזנה להאזנה גם אחרי עשור, וזה מופלא בעיניי.
אני חושב שמה שאני מתכוון ב"רוק" הוא לא בהכרח גיטרות ותופים ובאס ומקצבים נורמליים ובית ופזמון. אני מתכוון יותר שהשירים הם מובנים יותר ופחות אמורפיים, פחות מרחפים. ולראיה – לפחות בראש שלי, כל אחד מהשירים בחצי השני של האלבום חוץ מ-Motion Picture Soundtrack, שהוא בלדה, יכול להתחיל ב-1-2-3-4 עם המקלות של התופים.