תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

יולי 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

Tags

בלוגרול

פוסט ליום השואה: אפר ואבק

באחת מהתפרצויות המגלומניה שלהם, "7 ימים" ערכו רשימה של חמישים האלבומים הישראליים הטובים ביותר.  את המקום האחרון הם השאירו לקוראים לבחור, אבל למקום הראשון הם דאגו בעצמם – "אפר ואבק" של יהודה פוליקר.   לאורך השנים והרשימות שהמוסף הפיק, הנטייה שלי היתה לא להסכים עם הבחירות שלהם אבל בפעם הזו אני חושב שהם עשו את הבחירה הנכונה.  גם אני חושב ש"אפר ואבק" הוא האלבום הישראלי הטוב ביותר שאי פעם הוקלט, מפני שהוא שייך לשני העולמות שבנו את המדינה שלנו במקביל – זה שהלך לאיבוד באירופה, וזה שנולד מחדש כאן, בלב המזרח התיכון.   מהצלילים הראשונים, הנוכריים מעט, שפותחים את האלבום, עד לצלילים שמסיימים אותו ומתקרבים הרבה יותר להוויית הרוק'נ'רול שהיתה המקום שבו גדל יהודה פוליקר כמוזיקאי.

האלבום הזה נולד כמעט במקרה, כשדלית עופר, אז עורכת תכניות, היום מנהלת גלגל"צ, גילתה דרך ראיון איתו שיהודה פוליקר, כוכב רוק בהתהוות שפירק את הלהקה המצליחה שלו, "בנזין", שנה לפני כן והוציא אלבום סולו של שירים מתורגמים מיוונית, הוא בן לניצולי שואה. יעקב גלעד, המפיק שלו ומתרגם שירי האלבום הזה, וגם כותב חלק ניכר מהשירים המוצלחים של "בנזין", היה גם הוא בן לניצולי שואה – אמו של יעקב גלעד, הלינה בירנבאום, הגיעה מפולין, והוריו של יהודה פוליקר, יעקב (ז'קופו) ושרה, הגיעו מיוון, מקום שההשפעה של המלחמה על הקהילה היהודית בו לא היתה ידועה כל כך אז, אולי גם היום.  הרעיון המקורי של עופר היה ליצור תכנית של שירים של ניצולי שואה, שבה יהודה פוליקר ישיר שירים שיעקב גלעד יתרגם ויעבד.  היא נפגשה עם השניים כדי לדבר על התכנית וגילתה שהם חולקים ביניהם הוויה שהיא נושא מעניין הרבה יותר לתכנית, כזה שלא דיברו עליו אז – הדור השני לניצולי שואה, אלו שהיו צריכים לספוג את השתיקה הרועמת בכל מה שקשור למה שקרה שם, מצד אחד, ואת הצרחות באמצע הלילה, שאין מאחוריהן הסבר אבל הן מובנות גם בלעדיו, ושהיו צריכים להשלים בעצמם את התמונה שההורים שלהם לא יכלו, או לא רצו, לצייר להם.  שעות ארוכות של הקלטה שבה סיפרו על הרגשות שלהם והחוויות שלהם כילדים לניצולי שואה, ואחר כך גם מפגשים עם ההורים עצמם והקלטות של הסיפורים מהצד שלהם, הפכו את התכנית למעניינת ושונה הרבה יותר.  אבל עופר רצתה להתעקש ולהדגיש גם את הפן המוזיקלי של הדור השני ושל הסיפור של הוריהם עליהם, פן שחילחל בצורה מרומזת מאד, והיה נסתר עד שהסבירו אותו במהלך התכנית, גם באלבום הבכורה של פוליקר, ופוליקר הקליט חמישה שירים בשביל התכנית, שתורגמו ועובדו על ידי יעקב גלעד – שניים מהם, "התחנה הקטנה טרבלינקה", שנכתב על ידי המשורר הפולני וולדיסלב שלנגל,  שנספה במהלך השואה, כנראה במהלך מרד גטו וורשה, ו"פרחים ברוח", שכתבה הלינה בירנבאום, אמו של גלעד, מצאו את דרכם אל האלבום שהוקלט לאחר מכן.

התכנית, "אחרי המלחמה", שודרה בערב יום השואה 1986, ופוליקר וגלעד, ששמעו חלק מהסיפורים והרגשות של ההורים שלהם רק במהלך הראיונות לאותה תכנית, לא יכלו להפסיק לעסוק בנושא, ושני השירים האלה הפכו מהר מאד לעשרה נוספים, שאת תהליך ההקלטה שלהם, ושיחות נוספות עם שני היוצרים ועם ההורים שלהם, היו הבסיס לסרט תיעודי של אורנה בן דור, "בגלל המלחמה ההיא".

האלבום יצא שנה אחרי הסרט, ב-1988.  באותה תקופה, לפוליקר היו שלוש שנים של הופעות מסוג אחר לגמרי, כזה שמצריך הוספת "יאסו" לפני שמו, והמוזיקה השונה, ברובה, והמילים שהיה בהן הרבה יותר מהתרגומים מיוונית לעברית שהיו מנת חלקו של האלבום הראשון של פוליקר, מילאו כמעט באופן מיידי חור גדול שנפער בהוויה המוזיקלית והתרבותית הישראלית (כמעט במקרה, גם שלמה ארצי הוציא אלבום ששילב את שני הנושאים ש"אפר ואבק" עוסק בהם – השואה והאינתיפאדה, באותה שנה.  היה מי שהיה שחשב שיש קשר יותר עמוק בין האלבומים והוא שיכנע את פוליקר וארצי להעלות מופע משותף, כשם הסרט התיעודי שיצא באותו זמן, שבו ניגנו ביחד את השירים העוסקים בשואה שהקליטו לשני האלבומים).   "ואם את נוסעת, לאן את נוסעת? הנצח הוא רק אפר ואבק," שיר הנושא פורש את עצמו כבר בתחילת האלבום, שיר שיעקב גלעד כתב לאמו כשהחליטה לנסוע בחזרה לפולין בפעם הראשונה והוא אחד מהשירים העצובים ביותר שאי פעם נכתבו בעברית, לדעתי, שיר שמכנס בתוך עצמו את כל הדאגה, כל הפחד וכל המילים שלא נאמרו בין הורים שהצליחו לברוח מהתופת לילדים שלהם, שהם לפעמים, ובמיוחד במקרה של גלעד, הקשר המשפחתי הישיר היחיד שנשאר להם. "אם יהיו קשים הימים, היזכרי בי לפעמים," גלעד מתחנן כשאמו מתעקשת לחזור ולהתמודד עם הפחדים שלה שם, מקווה שהדברים ייראו נורמליים ולא מאיימים כמו אז, ומאותה הנקודה הסיפור חוזר אחורה, כמעט אל נקודת ההתחלה של הסיפור החדש של ההורים ניצולי השואה.  הפעם, ב"חלון לים התיכון", גלעד ופוליקר שמים את המילים בפיו של ניצול שואה עלום שם, שמקדים את משפחתו לעלות לארץ, כדי שיוכל לוודא שיש להם בית להגיע אליו כשיעלו גם הם.  מול החלון, יש ים אחר לגמרי שנשפך אל מעבר לאופק, וסיכוי של אושר שמתגנב מהחלון, ומעל השיר מנשבות הרבה רוחות של תקווה, של התחלה חדשה, של לילות שיעברו עד הבוקר בלי להתעורר בצרחות אפילו פעם אחת.   "כשתגדל" ממצה בשיר קצר יחסית את כל הציפיות של הורים שעברו דבר נורא כמו השואה מהילדים שלהם, שגדלים במקום חופשי ושלהם ושהם רוצים להמשיך ולקוות ולהאמין שלעולם לא יצטרכו לעבור דבר נורא כזה, ואת כל הסממנים, שבני הדור השני לשואה יכולים אולי לזהות בקלות, שבאמצעותם ההורים האלו מגדלים את הילדים שלהם, קרוב מאד אליהם או רחוק מאד מהם.  "שיר אחרי הגשם" מוקדש לשובו של ז'קופו, אביו של יהודה פוליקר, לעיר מגוריו סלוניקי, מיד אחרי מלחמת העולם השניה, ולתגובות המעורבות של תושבי העיר שהכירו אותו – מצד אחד, החברים בבית הקפה שקוראים "צ'פוזו חזר," כדברי השיר.  מצד שני, הזקנים במספרה שהיה הבעלים שלה לפני שנלקח לאושוויץ, שהתלוננו שהגרמנים לא עשו ממנו סבון, כדבריו שלו בסרט.  אחרי שני השירים שכבר הוקלטו לתכנית הרדיו שהולידה את האלבום, הצד השני של התקליט המקורי הופך להיות משהו אחר לגמרי – הצעדים הראשונים של דור חדש בארץ חדשה, שונה לחלוטין, שיש בה איומים חדשים וסכנות חדשות, וגם הרפתקאות חדשות, שונות לחלוטין מאלו של דור ההורים.  דור חדש שבונה לעצמו את התופת שממנה הוא חושש, זו שהוא מנסה להגן על הילדים שלו ממנה.  זה מתחיל, אחרי הקטע האינטסרומנטלי "ילל" שמצליח לומר את כל מה שאפשר לומר בלי שימוש אפילו במילה אחת, עם "רדיו רמאללה", שנכתב על ומוקדש לחייל שיעקב גלעד העביר את שירותו הצבאי איתו, בהאזנה לתחנת הרדיו שבשם השיר, ושנהרג על ידי חיילים ירדניים בשנות ה-60.  אחר כך שני שירים, "מכאן ועד בכלל" ו"אהבה הורגת", שנשמעים לכאורה לא קשורים לאלבום – הם לא מדברים על השואה, והם נשמעים כאילו הטון שלהם, האופי שלהם, שונה לחלוטין מזה של שאר האלבום.  אם מגרדים מעט את החזות החיצונית של השירים האלה, אמנם, אפשר למצוא את קצה הרמז של גלעד ופוליקר מבצבץ שם, כזה שמקשר בין הדור הרחוק, האבוד ההוא, שבאירופה, לבין הדור שגדל כאן, בארץ, מיד לאחר מכן.  ושני השירים שסוגרים את האלבום, "קול מארץ הרוח", ו-"בגלל", מחזירים את הסיפור לסופו, ואל ההתחלה של האלבום – אחרי מה שקרה שם, אחרי המילים שלא נאמרו, אחרי הילדות בצל משהו מאיים שאי אפשר להגדיר אותו ואי אפשר לספר עליו, הסכרים נפתחים וההורים, שהסתירו מהילדים שלהם את הזוועה, את העצב, את חוסר התקווה, כבר מרגישים שהילדים שלהם נמצאים על קרקע יציבה מספיק כדי לשמוע.  לפעמים, הסכר נשאר פתוח והם לא יכולים להפסיק לספר.  לפעמים, זה מעבד את עצמו לשירים כמו "פרחים ברוח", שמתמצתים בכמה שורות בודדות איך מרגיש לאבד משפחה שלמה בתוך מלחמה אחת, לפעמים זה ממשיך להדהד עוד שנים אחר כך, אבל האלבום הזה, כשיצא, גרם להורים ולילדים, ולילדים שלהם, להאזין, ולהבין שיש רובד נוסף שהיה נסתר מהם כל השנים האלה ושעיצב את האישיות שלהם בלי שהם הרגישו.  בלי שהם הרגישו, ההורים של יהודה פוליקר ויעקב גלעד יצרו בשבילם את אחד מהאלבומים הכי משפיעים על המוזיקה הישראלית, את האלבום הישראלי הטוב ביותר, לפחות לדעתי.

מחר בבוקר, במאות בתי ספר, אולי אלפים, תלמידים ישירו את "אפר ואבק".  הם יעשו את זה, לפעמים בלי להבין באמת מה המילים אומרות, מפני שזה השיר שמתמצת בצורה הטובה ביותר את הגשר שמחבר בין העבר ההוא, שאנחנו חייבים לזכור והם מעדיפים לשכוח, לבין ההווה, שבו הם, הניצולים, ההורים, הסבים, יכולים לחזור ולהזכיר לעצמם, להיכנס שוב מתחת לשער המאיים, הפעם מרצונם החופשי, ולהזכיר לעצמם שהם הקימו דור חדש, בארץ אחרת, דור מהסוג שכותב אלבומים כמו "אפר ואבק", וזה הרבה יותר ממה שאפשר היה להגיד על השומרים שהיו פזורים מסביב לגדרות התיל שמקיפות אותם גם עכשיו.

2 תגובות ל“פוסט ליום השואה: אפר ואבק”

תגובה