תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

מאי 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

Tags

בלוגרול

Badly Drawn Boy

1. לפני הכל

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  ג'ון ווקר, לא באמת אחיו של סקוט ווקר אבל כן האיש שהקים את ה-Walker Brothers, נפטר מסרטן בגיל 67.

2. משתין ברוח

העטיפה של אלבום הבכורה של Badly Drawn Boy היא אחת מקומץ של עטיפות שמשקפות בדיוק את האופי של האלבום שמתנגן בפנים.  עליית גג, וכזו שהיא מרווחת מספיק אבל גם צפופה מספיק, מאובקת, מעלה ריח טחב אבל ריח נעים של הרפתקאות ושל אוצרות נסתרים מתחת לסדינים או לקופסאות קרטון.  חשוכה, אבל לא עד כדי חוסר יכולת לזהות רעשים של קורות עץ חורקות כשאלו קורים.  המדפים, אם יש כאלה, והרצפה, וכמה מקורות הגג, מלאים בחפצים ישנים שנשכחו כאן, ארגזים מלאים עד אפס מקום בדברים שפעם היה להם מקום של כבוד למטה, בעולם של האנשים החיים, ועכשיו הם נמצאים כאן למעלה, סמנים לעבר שהיה ונשכח מאחור.   אם מחזיקים את האלבום בזווית הנכונה, מול האור הנכון, אולי ממצמצים קצת, אפשר לראות כמה מהחפצים האלה מתחברים ביחד לאיש-מקל כזה שהראש שלו הוא הראש של דיימון גוף, הוא Badly Drawn Boy.

דיימון גוף נחת על ציבור בריטי שלא היה מוכן אליו במאה אחוזים, אבל הוא עשה את זה במנות קטנות. "הילד המצויר גרוע" היה ילד בשם סם, עם ראש גדול פי שתיים ממידות הגוף שלו, בגדי בית ספר של ילד בשנות החמישים בבריטניה וכדור תחוב תמידית תחת זרועו – גיבור של סדרה בריטית מצוירת שגוף ראה בפעם הראשונה רק ב-1995.  עד אותו רגע הוא היה מוזיקאי בלי שם, שהסתובב ברחבי מנצ'סטר רבתי וחילק לאנשים כרטיסי ביקור מעוצבים שהאחיין שלו צייר ושהוא מילא בתמונות שונות שגזר מעיתונים.  כרטיסי הביקור האלה קרוב לוודאי שווים הרבה מאד כסף היום לאנשים שאוספים פרפרניליה של Badly Drawn Boy – ובשביל אותם האנשים, ההתנהלות של גוף באותן שנים היתה מתנה משמיים.  באותן השנים – אמצע שנות התשעים, כשהבריט פופ ממלא כל כר דשא רענן בלונדון ובצפון הארץ מוזיקאים העדיפו להחזיק חזק בשנות השישים והשבעים ולקוות שזה יעבור מהר – גוף עשה לעצמו שם של דמות מקומית מוכרת, בחור אקסצנטרי ומזוקן שהסתובב במועדונים באיזור מנצ'סטר, עם כובע צמר שמגזינים בבריטניה התחילו לקרוא לו tea cosy – אריג צמר ששמים על קנקן תה להגשה בבריטניה כדי שהתה לא יתקרר – כשהאלבום הראשון הגיע וגוף הפך להיות מפורסם.   גוף פגש בחור אחר שהתחיל לעשות לעצמו שם באיזור בתור די ג'יי בשם אנדי ווטל, ויחד הם החליטו להקים חברת תקליטים – Twisted Nerve, שבה יצאו מאז כל האלבומים שלו.   את המוזיקה שלו הוא בחר לא להוציא באלבום, אלא בסדרה של אי.פיים – אסטרטגיה מוזיקלית שכמה להקות אחרות ניצלו באותם הזמנים.  אבל Badly Drawn Boy בחר להיות מיוחד גם במסגרת האסטרטגיה הזו.  את האי. פי. הראשון, שהוא חילק בעיקר לחברים, בני משפחה ומכרים, הוא הוציא ב-500 עותקים בלבד, מה שלא איפשר לו להימכר במיוחד.  מהאי. פי. השני, שיצא במעט יותר עותקים, הוא הוציא כפרומו תיבת נגינה שניגנה מעט מהשיר הראשון שבו.   אחר כך באו עוד שני אי. פיים סטנדרטיים למדי, כשהאחרון שבהם, "Once Around the Block", והקליפ המרתיע, המבוסס על סיפור אמיתי, שלו, שבו שני בני נוער (יפניים, במקרה של הסיפור האמיתי) צריכים להגיע לבית חולים מאחר והגשרים שלהם נתקעים אחד בשני בזמן שהם מתנשקים, הוא זה שקירב אותו לאוזניהם של הרבה מהאנשים שהשכילו להקשיב.

"Once Around the Block" נכלל גם באלבום הבכורה של גוף, שכשיצא, ב-2000, היוצר שלו כבר קנה לעצמו שם של אמן בעייתי בהופעות.  בהופעות הראשונות, התלוננו צופים ומבקרים כאחד, הוא בילה את רוב הזמן כשגבו אל הקהל.  אחר כך הוא ישב רוב ההופעה ובהה בנעליים שלו בזמן שהוא שר ומנגן בגיטרה – לא דבר רע לכשלעצמו, יש להקות שבנו מזה ז'אנר שלם.  מאוחר יותר, כשצבר יותר בטחון ומכר יותר אלבומים, צופים ומבקרים כאחד התלוננו שההופעות שלו מכילות יותר דיבור משירה – היו הופעות ארוכות, של שעתיים, שבהן הוא שר רק שישה שירים שלו.  היו הופעות של פחות מזה.

ואולי כל אלה היו בכוונה.  אולי כל אלה היו הדרך של דיימון גוף להכין אותנו לחוויה הייחודית שהולכת לעבור עלינו כשנאזין לאלבום הבכורה שלו – שמונה עשר שירים שמכילים בתוכם עולמות קטנים, שירים שמתרכזים בפנים – בהוויה המאובקת, המפויחת והלא אישית של העיר, או במה שמתרחש בתוך הלב, ובחוץ – במרחבים האינסופיים של הטבע.  מבקרים שהקשיבו לאלבום זרקו עליו כל מיני תוויות אופנתיות באותם זמנים – "לו פיי," אמרו כמה.  "פופ בארוקי," אמרו אחרים.  מה שהם התכוונו לומר הוא שגוף מנגן באלבום הזה כמעט בכל הכלים בעצמו, וזה נשמע כאילו שהוא סגור עם עצמו בחדר קטן, פורט על גיטרה ועונה לעצמו בחצוצרה, מהמהם לעצמו את המילים של השיר ומכה מדי פעם בגלוקנשפיל, בקסילופון.  שתי להקות של חברים הקליטו איתו את האלבום הזה כשהיה צורך ביותר כלים מסביבו – Doves, גם היא להקה מנצ'סטרית, שהיתה אחראית על הקטעים הרועשים והרוקיים יותר, ו-Alfie, להקה שזכתה למעט תהילה בערך באותה התקופה וחלקה את אותה חברת תקליטים עם גוף, שהיתה אחראית על הקטעים הפופיים והאקוסטיים יותר.  בין לבין, גוף עשה את כל מה שיכל כדי להימנע מלהיות עוד זמר עם גיטרה אקוסטית – ב-"Fall in a River", השיר כולו נופל לתוך הנהר באיזשהו שלב.  באמצע "Cause a Rockslide", אחד מהשירים הטובים ביותר באלבום לדעתי, גוף משתעמם באמצע ועובר לנגן שירים אחרים, חוזר מעט מאוחר יותר אל המלודיה של השיר הזה כאילו לא קרה שום דבר.  מיד יהיה פה גם הוולס החרישי של "Stone on the Water", המברשות רוחשות על פני הסנייר כאילו זה בדיוק מה שהיה אמור לקרות בשלב הזה באלבום.  ובין לבין, כאילו הם נמצאים כאן במקרה, לא בעלי זכות יתרה על פני כל השירים האחרים, אלו השלמים והמוכנים ואלו החלקיים והעזובים, אפשר למצוא את השירים המוכרים, הסינגלים – "The Shining" שפותח את האלבום ומדבר יותר על השמש ופחות על הסרט העגום של סטנלי קובריק או הספר העגום יותר של סטיבן קינג.  "Once Around the Block" עם האקורדים המכווצים שפותחים אותו.  "Disillusion" שמסתער על הישורת האחרונה של האלבום בענן גדול של גיטרות וקלידים, כל השירים הקודמים שבאלבום על הגב שלו.  "Another Pearl", האחרון מבין הסינגלים לצאת.

"זה לא משנה לי אם ייקחו לאנשים עשרים שנה להבין את האלבום שלי," גוף אמר בראיון על אלבום הבכורה הזה שלו.  "כל מה שאני רוצה זה שכשהם יבינו אותו, הם יתייחסו אליו כקלאסיקה."   עוד לא עברו עשרים שנה, אמנם, אבל אני מתחיל כבר להבין את האלבום הזה.  ויש בו, באיזשהו מקום נסתר, מן הקלאסיקה – לפחות בזכות מה שהוא מייצג:  אלבום שכל התווים מפוזרים בו, ועדיין אין אף תו שלא במקום.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא –  קומיקס או לא קומיקס.  זה עדיין עיבוד עם יותר אפקטים ל-The Lensman.

תגובה