The gospel according to whom

1.  נברסקה

כמעט ואי אפשר לשים לב לזה אם לא מתמקדים ובוהים בעטיפת האלבום במשך כמה דקות ארוכות, אבל התמונה שעל העטיפה היא של כביש, בין שתי פיסות ארוכות של מישור חסר כל מאפיינים מזהים, נשקף דרך השמשה הקדמית של מכונית, בשחור לבן. והנה, בתמונה אחת, מסודרת, אפשר למצוא את כל המאפיינים שמרכיבים את האלבום הזה: כביש שמוביל משום מקום לשום מקום אחר, מכונית בודדה – רק הנהג כנראה נמצא בה, ישימון שמשתרע רחוק ככל שהעין יכולה לראות, והרבה שחור והרבה לבן, הרבה אפור גם, בעצם.
כשמקשיבים לאלבום הזה, ״Nebraska", אפשר וצריך לרצות שהסיפור של יצירת האלבום יהיה מעט שונה. שברוס ספרינגסטין הקדיש כמה לילות אחרונים בחדר השינה שלו לפני שהלהקה שלו, ה-E Street Band, מתכנסת באולפן כדי להקליט את האלבום הבא. שברוס ספרינגסטין הסתפק בגיטרה, מפוחית והקול שלו. שהוא והמפיקים שלו אהבו כל כך את התוצאה שהם לא טרחו לכנס את הלהקה, והאלבום יצא כמו שהוא – לא לעוס עד הסוף בשירי רוק׳נ׳רול, לא מעובד לחלוטין, לא חסר את הנשמה שברור שנמצאת בכל אחד מהשירים האלה. שבכמה לילות בודדים באיזשהו מקום בניו ג׳רזי, ברוס ספרינגסטין המציא את האלט קאנטרי. האמת היא, כמובן, משעממת יותר מהאגדה. ספרינגסטין באמת העביר כמה לילות עם גיטרה, מפוחית ועם עצמו והקליט גרסאות דמו לשירים שהוא והלהקה שלו היו צפויים לנגן באולפן מאוחר יותר, וגם הוא וגם המפיקים שלו אהבו כל כך את הגרסאות שהם רצו להוציא את האלבום כמו שהוא, אבל כל זה קרה אחרי שברוס ספרינגסטין נכנס לאולפן והקליט את כל השירים האלה בגרסאות קצביות ומלאות בשר יותר, שלא עבדו.
כשמקשיבים לאלבום הזה, מההתחלה ועד הסוף, אפשר להבין למה האלבום הזה לא עובד עם להקה. כל מילה שמושרת בו היא מילה שצריכה להיות מושרת חרישית, בקושי מצליחה לטפס ולהגיע למיקרופון. כל צליל, לבדו, צריך להגיע מכלי הנגינה הרלוונטי ולהגיח החוצה כשהוא מוכן לחיים קצרים ובודדים עד לרגע שבו יירשם בסליל המגנטי.

השירה של ספרינגסטין, מהתו הראשון, המילים הראשונות שפותחות את האלבום בשיר הנושא, שמספר על מסע של רוצח סדרתי והחברה שלו, מתאימה בדיוק למרחבים העזובים שמוצגים על עטיפת האלבום.  הוא תופס לעצמו מבטא, משיכה קלה של חלק מהמילים, שמייצג את הדמויות שהוא לובש בכל אחד מהשירים ומאפשר להן להרגיש בבית יותר במקום שבו הן נמצאות, נברסקה ודרומה, ומערבה.  לאורך האלבום, הוא מספר, בשירים קצביים יותר ושקטים יותר, כאלו שהגיטרה רק נרמזת בהם וכאלו שהגיטרה תוחמת לקצב מהיר כמו דפיקות הלב של גיבור השיר לפני הפשע שהוא עומד לבצע, על אנשים שנמצאים לפני פרשת דרכים שהגיעו אליה מחוסר ברירה, והם בוחרים בה בפניה הלא נכונה, גם מחוסר ברירה.  מעבר לרוצח הסדרתי, שבמשיכת כתפיים מסביר את המעשים שלו, כשהוא עומד לשלם על פשעיו בכסא החשמלי, "אני מניח שיש רוע בעולם.", כל הדמויות שספרינגסטין מרפרף עליהן לאורך האלבום הן דמויות שנמצאות צעד אחד בפני חציית הגבול אל המבואות האפלים יותר של החיים, שחוככות בדעתן האם לבצע את הצעד הזה, או שכבר ביצעו את הצעד הזה ועומדות מהצד השני, מרחק נגיעה מהכיוון הנכון, ומתחרטות.  יש שם את השוטר, שליווה לאורך כל חייו את אחיו העבריין ובסופו של דבר, כשהאח ביצע פשע שאי אפשר כבר לכסות עליו, איפשר לו להימלט אל מעבר לגבול.  יש שם את הפושע הקטן שמבריח משהו, או בורח ממשהו, וחושש ששוטר הדרכים יתפוס אותו, לא מפני שהוא חושש להיתפס אלא מפני שהוא חושש ממה שיצטרך לעשות לשוטר הדרכים אם ייתפס.  האיש שחולם על החזרה לבית ההורים שלו דרך שדות פרא ועל האשה הזרה בבית ההורים שלו שמנענעת בראשה, לא מכירה מישהו בשם הזה.   כל השירים בנויים ומושרים בצורה פשוטה ורפטטיבית, כמו שירי עם או שירי עבדים מההסטוריה הרחוקה של ארצות הברית – כל זה בשביל להדגיש את המילים, את האווירה ואת הסיפור שספרינגסטין רוצה להעביר.  המוזיקה היא לפעמים רק סדרה של אקורדים שמיועדים ללוות ולהחזיק את המלודיה, לעתים רחוקות ספרינגסטין מרשה לעצמו לנגן בצורה שלא משרתת את המטרה שלו, וגם במקרים כאלה, לפעמים, הקטעים האלה נשארים מחוץ לאלבום.

ספרינגסטין מתחיל, באלבום הזה, לפרוש את המשנה המוזיקלית שלו בשני כיוונים – האחד, זה שהלך בו עד עכשיו, כלל אקורדים מהדהדים על גיטרות, מכות תופים חזקות ושירים שאפשר לשמוע את המילים שלהם מהדהדות עד הקצה השני של האצטדיון;  השני, זה שנפתח בטיול קצר בנברסקה, הוא ברוס ספרינגסטין לבדו עם גיטרה, חרישי, מהרהר לעצמו על העבר וההווה והעתיד של ארצות הברית, מנסה ללמוד ולהבין מהטעויות של אנשים אחרים שהוא מבקר לרגע ועוזב.

2.  נולד בעיר על שם מישהו מת

הגיע הזמן להקשיב לאלבום הבא של ברוס ספרינגסטין, זה שקיבע אותו ללא עוררין בלב המיינסטרים האמריקני (עד כדי כך שמילה אחת לא טובה עליו החריבה את הקריירה המוזיקלית של ה-Boomtown Rats בארצות הברית), "Born in the USA".  הנה עשר עובדות, מעניינות יותר ופחות, עליו:

1 האלבום, ושיר הנושא שלו, היו מיועדים, לפחות בצורה מרומזת, ללעוג לפטריוטיזים המוגזם וההרגשה הכל-אמריקנית שאחזה בארץ ההיא באמצע שנות השמונים.  על העטיפה צילום של אנני לייבוביץ' של הצד האחורי של ברוס ספרינגסטין, בג'ינס כחולים, חולצה לבנה וכובע מצחיה אדום, על רקע הפסים האדומים-לבנים של דגל ארצות הברית, הבומבסטיות של שיר הנושא, ואפילו התאריך שבו יצא האלבום – ה-4 ביוני, חודש אחד לפני יום העצמאות של ארצות הברית, נועדו כדי להדגיש את העובדה שמדובר בשיר שהמילים שלו לא ישרות.  כל זה לא הצליח לשכנע את רונלד רייגן, שבחר בשיר הזה כשיר הנושא של מירוץ הבחירות שלו ב-1984.

2 האלבום הזה, ושלל הסינגלים המוצלחים והמצליחים מתוכו, הפך את ברוס ספרינגסטין לאחד משלושה אנשים, והיחיד שהוא לא ממשפחת ג'קסון, שהיו לו שבעה סינגלים בעשרת המקומות העליונים במצעד, אחד אחרי השני.

3 גם הדיסק שעליו נמכר האלבום נולד בארצות הברית.  האלבום של ברוס ספרינגסטין היה הדיסק הראשון שיוצר בארצות הברית – כל הדיסקים הקודמים שנמכרו בארצות הברית יוצרו ביפן.

4 אחרי שכמעט כל השירים שבאלבום נכתבו והוקלטו, ג'ון לנדאו, המפיק של ברוס ספרינגסטין, ביקש עוד שיר אחד.  הוא ביקש שיר באווירה ספציפית, שהוא יוכל להוציא בתור סינגל שיהיה שונה מהדברים שברוס ספרינגסטין מוציא בדרך כלל.  ספרינגסטין התווכח איתו במשך כל אותו היום, מסרב להיכנע לתכתיבים מסחריים, אבל בסופו של דבר התיישב וכתב שיר, והגיע בתוכו לא רק "הכי רחוק בכיוון של מוזיקת פופ שיכולתי להגיע – אולי קצת מעבר לזה," לדבריו, אלא גם לסינגל המצליח במיוחד הראשון שלו (המצליח ביותר שלו, למעשה), "Dancing in the Dark".

5 …והקליפ שלו, שביים בריאן דה פלמה, הכיר לעולם את קורטני קוקס, הרבה שנים לפני מוניקה, כבחורה שספרינגסטין מעלה על הבמה ורוקד איתה, כדברי השיר.  זה מצולם לפני ההופעה הראשונה בסיבוב ההופעות שנשא את שם האלבום, בסיינט פול, מינסוטה.

6 ספרינגסטין חלק את שני המקומות הראשונים במצעד האלבומים במשך שבועות ארוכים עם גאון מוזיקלי צעיר בתחילת דרכו שאולי היה חלק מהקהל בההופעה הראשונה ההיא בסיינט פול – פרינס, שנולד וגדל בעיר התאומה, מיניאפוליס, והוציא את האלבום שהפך אותו למפורסם, "Purple Rain", באותה שנה.

7 וכמו "Purple Rain", גם האלבום הזה היה מיועד להיות פסקול לסרט.  לא כמו "Purple Rain", לא נעשה בסופו של דבר שימוש בסרט של פול שרדר, ששמו המקורי היה כשם האלבום והוחלף ל"לאור היום" – ברוס ספרינגסטין עדיין תרם את שיר הנושא של הסרט, שלא היה חלק מהאלבום, והושר בידי הלהקה של מייקל ג'יי פוקס וג'ואן ג'ט בסרט.

8 הבי-סייד של הסינגל הראשון מתוך האלבום, "Pink Cadillac", הפך להיות פופולרי כל כך בזכות עצמו, שבמהדורות מאוחרות יותר של האלבום הוא התווסף לרשימת השירים.

9 הקליפ לסינגל האחרון מאותו האלבום, "Glory Days", שבוים על ידי ג'ון סיילס והציג את ברוס ספרינגסטין, בין השאר, מפסיד בבייסבול לשחקנים מקצועיים, מציג גם את אשתו באותו הזמן, ג'וליאן פיליפס, וגם את אשתו הנוכחית, פאטי שיאלפה, שזו היתה ההופעה הראשונה שלה כחלק מה-E Street Band.

10 ברוס ספרינגסטין התנגד לשימוש של פוליטיקאים בשירים מתוך האלבום במסעות הבחירות שלהם באותה שנה – כשרונלד רייגן ציטט את אחד מהשירים שלו וולטר מונדייל ניסה גם הוא לרכב על גל ההצלחה הזה.  ספרינגסטין העיר באחת מההופעות בסיבוב ההופעות שלו באותה תקופה:  "הנשיא דיבר על השירים שלי באחד מהנאומים שלו.  התחלתי לחשוב איזה מהאלבומים שלי הוא הכי אוהב.  קרוב לוודאי שלא "נברסקה".  הוא לא שמע את האלבום הזה."   הוא המשיך ל-"Johnny 99" מתוך האלבום הזה,  שיר על מכונאי שהמצב הכלכלי הקשה של המשפחה שלו מביא אותו לידי רצח.    ב-2004, ג'ון קרי השתמש ב-"No Surrender" מתוך האלבום כשיר הנושא של מסע הבחירות שלו.  הפעם ספרינגסטין נתן את התמיכה המלאה שלו לשימוש בשיר ואפילו ביצע אותו באחת מעצרות הבחירות של קרי.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא –  ב-2009 קונאן או'בריאן התפטר בהחלטיות מהגשת תכנית הלילה שלו כש-NBC ניסו לדחוף את התכנית עצמה לשעה מאוחרת יותר ואת ג'יי לנו למקום שלו, בטענה צודקת ש"תכנית הלילה בשעה שתים עשרה וחמישה זה לא תכנית הלילה".  החברה כבלה אותו בחוזה שמנע ממנו להופיע שוב בטלוויזיה, או ברדיו, או באינטרנט, למשך חצי השנה הקרובה, אז הוא החליט לצאת למסע הופעות, ולתעד את זה בסרט קולנוע.