The gospel according to whom

1.  לפני הכל

עושה רושם שדברים טובים ימשיכו לבוא מקובצים יחד:  קצת לפני שתי ההופעות של Twilight Singers ב"רידינג 3" בחודש אפריל, יופיעו כאן Swans, ההרכב של מייקל ג'ירה שיכיל בנוסף אליו הפעם גם את פיל פוליו מ-Cop Shoot Cop ות'ור האריס מ-Shearwater.  זה יקרה ב-12 באפריל, ב"בארבי".

2.  הקלות הבלתי נסבלת של לחזור אל התלם

"אני שומע להקות שעדיין לא קיימות," אומרת חולצה של איזה היפסטר אלמוני, בהקצנה מגוחכת של הסטריאוטיפ של היפר-חובב-מוזיקה.  ואני, אני לא שומע להקות שעדיין לא קיימות.  במקרה הטוב אני רוכש את האלבומים שלהן סמוך לזמן הוצאתם והם מחכים על המדף, הפיזי או הווירטואלי, עד שבאיזשהו שלב אני שומע אותם, כתוצאה של איזושהי הגרלה, ומתלהב מהם, לפעמים שנה או שנתיים או יותר אחרי כולם.  זה מה שאני אוהב.  אני אוהב לגלות את הדברים האלה בעצמי, לא להיות מושפע, ולפעמים לגלות גם דברים שהם ישנים הרבה יותר ולהזכיר, להרים אותם למקום שבו כולם יוכלו לראות אותם ולנקות מהם את קורי העכביש והאבק.  ולכן, כשיוצאים אלבומים של להקות שאני אוהב, בטח ובטח של הלהקות האהובות עליי, אני בדרך כלל מתעלם.  אני רוכש אותם באיזשהו שלב ומקשיב להם באיזשהו שלב, מאוחר יותר, וזה לא מאד משנה לי מתי הם יצאו.  ולכן, כשעובר זמן רב בין אלבום אחד לשני של להקה שאני אוהב במיוחד, אני יכול להימנע מלחכות בקוצר רוח.  יש אמנים שהם כל כך ענפים, כל כך יצירתיים, שהם מוציאים אלבומים בקצב מסחרר, כזה שמקשה על מעריצים להתמודד איתו. למעריצים של אמנים כאלה אין סיבה לדאוג.  הלהקות שאני אוהב, רצה צירוף מקרים אכזרי במיוחד, הן להקות שאוהבות לקחת את הזמן בין אלבום לאלבום ולשתיים מאלו – שהאלבומים האחרונים שלהן יצאו לפני ארבע וחמש שנים – הזמן הזה הגיע בדיוק באותו השבוע.

הפעם הרשיתי לעצמי לחכות בקוצר רוח.  על האלבום של Twilight Singers ידעתי חודשים מראש.  באינטואיציה ששמורה למעריצים של להקות שעוקבים אחרי פועלן מהרגעים הראשונים, ברגע ששמעתי שגרג דולי נכנס לאולפן להקליט את האלבום הבא, ידעתי שהאלבום ייצא בפברואר, ושבאפריל שאחר כך הם כבר יהיו אצלנו, להופעה אחת או שתיים.  על האלבום של Radiohead נודע לי מאוחר – רק ביום שני גיליתי שהם מתכוונים להוציא אלבום ביום שבת הקרוב.  מאוחר יותר נודע לי שכל העולם ידע על זה באותו איחור כמוני.  זו הדרך שבה הלהקה הזו בוחרת לעשות דברים עכשיו.  ולשם שינוי, ובניגוד מוחלט למה שאני עושה בדרך כלל, החלטתי לקנות אותם בהזדמנות הראשונה כשהם יוצאים (במקרה של Radiohead, ממש שעות אחר כך. כמו כל שאר העולם, עושה רושם) ולהקשיב להם בהזדמנות הראשונה שיש לי – ולא רק להקשיב, אלא לעשות עוד דבר שלא יצא לי לעשות כבר הרבה זמן – להקשיב באמת, אוזניות על האוזניים, שום דבר מסביב, תשומת לבי מופנית רק לאלבום.  לא היה לי זמן רב מדי להקשיב – האלבום של Twilight Singers זכה להגיע מתחילתו לסופו רק פעמיים בינתיים, האלבום של Radiohead היה צריך מעט יותר השמעות כדי להיספג, אבל החלק הראשון של הרשמים הראשוניים שלי משתי ההאזנות האלה נמצא כאן, למטה, והחלק השני בשבוע הבא:

3. After years of waiting

רדיוהד היו, כמעט מאז תחילת הקריירה המוסיקלית שלהם, להקה שהביעה בצורה מופגנת את הפליאה וחוסר שביעות הרצון שלה מהעובדה שמאזינים ומבקרים העדיפו להתייחס לאיכות ולהצלחה של מה שבדיוק סיימו לעשות, במקום להתמקד במה שהם עומדים לעשות. כש-״Creep" הפך להיות הלהיט הגדול שהסב אותם מלהקה שמתאמנת בימי ראשון במרתף באוקספורד ללהקה שממלאת מועדונים גם במקומות כמו ישראל, הם הסבו את גבם אליו וכתבו את ״My Iron Lung" כדי להביע את תסכולם על ההצלחה שלו.  כש-״OK Computer" הוכר כמעט מיידית כאלבום המופת שהוא, והלהקה נדרשה לראיונות וצילומים כיאה ללהקה בסדר הגודל שלה, ת׳ום יורק תהה כיצד אפשר להיעלם לחלוטין ולא להימצא יותר לעולם.

אבל בכל פעם שהם הביטו אחורה בזעם, הם ראו שהכמות האדירה של אנשים שמעריצים ומעריכים את הלהקה נשארת כמעט אותו דבר.  גם כשהם התחילו לשבור בשיטתיות את כל המוסכמות המוזיקליות שיכלו להניח את ידיהם עליהן- איך לשווק את האלבום, איך להופיע כדי לתמוך באלבום, איך למכור את האלבום ועכשיו – איך להודיע על הוצאת האלבום,  האנשים שאהבו והעריכו את הלהקה המשיכו ללכת על הסלעים שרדיוהד הטילו מאחוריהם כדי לחצות את הנהר.

מה שנמצא בקצה השני של הנהר הוא ״The King of Limbs", האלבום השמיני שלהם, שלא מבזבז אף רגע והופך לופ של פסנתר, ואחר כך גיטרה, ובס שממלא את החורים החסרים ותופים שמחזקים את הפינות, לאיזושהי אנדרלמוסיה שבטית אלקטרונית שמעליה ת׳ום יורק פורש את משנתו.  בנקודה הזו, קרוב לוודאי שמאזיני הלהקה יתחלקו לשני מחנות – אלו שציפו לזה ואלו שלא.  לראשונים מחכה חוויה מאד מעניינת שהולכת להיפרש על פני שמונת השירים הבאים. האחרונים הולכים לסבול מאד. אולי, כשרדיוהד יקבעו את המקום והזמן הבאים להיפגש, הם אפילו לא יגיעו.

הסיפור הוא כזה: רדיוהד הכינו אותנו, כל הזמן הזה, לפתוח את האוזניים ולהקשיב באמת למה שמסביבנו. להפריד את העיקר מהתפל. ללכת אחרי מה שבאמת מעניין אותנו מבחינה מוזיקלית, גם אם זה הדבר הכי קקופוני ורועש שיש בסביבה. הם העלימו, לאט, בזהירות, את השירים הקלים והקליטים והברורים מאליהם, מהאלבומים הקודמים וניסו להתרכז בלמצוא את הסאונד שיהיה הכי מעניין גם בשבילם וגם בשביל המאזינים שלהם.

ב-״In Rainbows" זה צרם לי. חשבתי שהם משתדלים יותר מדי, משקיעים כמויות אדירות של זמן בלנסות לגרום לשירים להישמע אחרת ממה שהטבע היה רוצה שיישמעו, כשיש להם את הכשרון הטבעי להפוך את השירים לחדשניים מספיק אם רק ינגנו אותם. באלבום הנוכחי, רדיוהד משרטטים קו על החול. מי שיעבור אותו, צפוי למצוא את עצמו בממלכה מוזיקלית אחרת לגמרי, כזו שבה רדיוהד כבר מנותקים לגמרי מכל מה שמחייב אותם לשמור על קשר עם העולם המוזיקלי החיצוני. מי שלא יעבור, יכול להתנחם בזרועות להקות אחרות, צפויות יותר.

אפשר, אולי רצוי, לומר כמה דברים רעים על האלבום החדש של רדיוהד.  הוא קצר מאד, למשל – טענה שבדרך כלל נשמעת קטנונית כלפי אמנים שמשחקים תפקיד בענף שבו לאיכות יש חשיבות גדולה הרבה יותר מלכמות, אבל במקרה הזה יש לה מקום – מכיוון שבתקופות פורות יותר, זה היה EP – כזה שמהווה גשר, כמו "How Am I Driving" או ״My Iron Lung", בין הסגנון המוזיקלי שאפיין את האלבום הקודם לזה שמאפיין את האלבום הנוכחי. הוא אפל, גם בצליל וגם בהרגשה, בצורה שמפריעה לפעמים לקחת אותו ברצינות.

אבל ביחד עם הדברים האלה, הוא גם אלבום נפלא.  הוא מכיל רק שמונה שירים, מפני שזה מה שאנחנו יכולים להתמודד איתו בעולם החדש והמופלא הזה של רדיוהד (שאפילו משחררים אותנו, בהדרגה, עם השיר הכי סטנדרטי באלבום, ״Seperator", כדי שלא ניבהל מהקונטרסט).  אבל כל אחד מהשירים האלה מציג פן אחר של רדיוהד שלמדנו להכיר ולאהוב, בתבנית מעט אחרת. ת׳ום יורק מקדיש חלקים נרחבים מהאלבום לדבר על חופש ועל חלומות מצד אחד, ועל כעס והחזרת מידה כנגד מידה, מצד שני, ואפילו בשירה שלו אפשר לשמוע שהוקל לו, עכשיו כשהוא נמצא במקום שטבעי לו להיות בו.

האלבום הזה שונה מכל האחרים גם בעצם העובדה שהוא הראשון שמתפקד כמעט רק כאלבום – במקום גם כאסופה של שירים שכל אחד מהם יכול לעמוד בזכות עצמו. השירים שעוקבים אחד אחרי השני באלבום באמת נשמעים טוב יותר כשהם מנוגנים בסדר הספציפי הזה, כולם מהווים חלקים מתוך סיפור אחד, ומלבד שיר אחד או שניים, קשה מאד לשמוע אותם מחוץ לקונטקסט שבו הם מנוגנים.  נדמה שרדיוהד לא רצים להטריד את עצמם עם סינגלים, עם בי-סיידים, עם מקומות במצעדים, אבל מכיוון שהם עדיין, למרות הכל, צריכים לשחק לפי החוקים המקובלים של עולם המוזיקה, רדיוהד הוציאו את ״Lotus Flower" כסינגל הראשון מהאלבום, מהלך שנדמה שהוא לא נוח להם כמעט כמו הריקוד של ת׳ום יורק בקליפ שמלווה את השיר.

מהצד השני של "Lotus Flower", שהוא באמת שיר נפלא ואחד מהכי אופטימיים, מבחינה מוזיקלית, באלבום, נמצאת גולת הכותרת של האלבום מבחינתי.  לרדיוהד יש שיר אחד כזה לפחות בכל אלבום שלהם, מאז הראשון.  שיר שגם כששומעים אותו בפעם הראשונה, אפילו אם כל השירים האחרים קשים להאזנה וצריך לחזור אליהם שוב ושוב כדי לשכנע אותם להיפתח, הוא מרגש ומזמין, כמעט מחייב, להקשיב לו שוב, מיד אחר כך.  "Codex" מורכב משישה אקורדים שהרצף שלהם די פשוט, אבל עבודת העריכה והאפקטים שהפסנתר והגיטרה טבולים בהם לאורך השיר הופכים אותו למיוחד, כלי הנשיפה המסומפלים הופכים אותו ליותר מיוחד, וקטע התזמורת המרחפת שטמון במרכזו הופך אותו לא רק לאחד מהשירים שקרוב לוודאי שאחזור אליהם יותר באלבום הזה, אלא לאחד מהשירים החביבים עליי של רדיוהד, כבר עכשיו.

אלבום השנה? האלבום הכי טוב של רדיוהד עד היום? האלבום הכי גרוע? למי אכפת.  במבט לאחור, מסתבר לי שרדיוהד השקיעו את רוב הזמן שלהם בלרדוף אחרי הדבר המוזיקלי החדשני ביותר שיכלו למצוא, ואז בלברוח ממנו, ואני שמח לגלות איך הם נשמעים כשזה כבר לא משנה להם.  ועכשיו, אחרי גישוש הפתיחה הזה וכשהם מעיפים מבט חטוף לאחור כדי להירגע בידיעה שאנחנו עדיין שם, הם חופשיים להיות מי שהם רוצים מבחינה מוזיקלית באלבום הבא, שאני מקווה שייקחו לו פחות מארבע שנים להגיע אלינו. אחרי הכל, רגע לפני שהוא משחרר אותנו בחזרה לעולם החיצוני והמעט משעמם יותר, עכשיו כשהאלבום הזה סיים להסתובב, ת'ום יורק בעצמו אומר שזה לא נגמר.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – דאדלי מור היה סוג של שד משחת שהסתתר מאחורי פרצוף תמים.  ראסל בראנד, אני חושד, הוא בחור תמים וחביב שמסתתר מאחורי פרסונה של שד משחת.  אך טבעי שאחד מהם יגלם את התפקיד של ארתור, והשני יגלם אותו, שוב.