The gospel according to whom

1.  לפני הכל

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  רון אשטון, האיש שאחראי לפחות על הצד המוזיקלי של "I Want to be Your Dog", "No Fun", "Fun House" – הגיטריסט, ואחר כך הבסיסט, ואחר כך הגיטריסט של ה-Stooges, נפטר בגיל 60 מהתקף לב;  וגם דייב די, מהלהקה עם השם הכמעט ארוך מדי "דייב די, דוזי, ביקי, מיק וטיץ'", שסיים את חייו כשופט, בגיל 68, מסרטן.

בהכנה ל"גראמי", כמה מהאמנים המועמדים לפרסים התבקשו לבחור את חמישה עשר השירים האהובים עליהם.  אמנים השתמשו בשמות השירים האלה כדי ליצור דימויים של הפרצופים שלהם.  זה נראה ככה.

רועי פובורצ'יק, איש "Lonely Boy Records", כותב גם בלוג חדש.  הפעם, על "Trespass", האלבום השני של ג'נסיס.

2.   עבודה טובה עושה הגרוויטציה
כשדיסקים התחילו להימכר ולהיות פופולריים יותר ויותר בתור מדיה להאזנה, לי לקחו כמה שנים נוספות להתרגל למדיה החדשה הזאת, ואני העדפתי להישאר בכמה השנים האלה עם חוסר הטרבל הנעים של הקסטות – שעל אף שהיו להן כמה יתרונות חשובים, היה להן גם חסרון חשוב אחד שלדיסק לא היה – אם יש שיר שמצא חן בעיניך במיוחד, בניגוד לדיסק שבו אפשר פשוט להעביר אחורה ולשמוע אותו שוב, קסטה נותנת שתי אפשרויות – לחכות שההקלטה תעשה סיבוב מלא ותחזור לשיר שאתה אוהב, מתוך תקווה ששאר השירים הם גם טובים;   או להעביר אחורה ולשמוע את השיר שוב.  וגם להעברה אחורה יש שתי אופציות שונות – על הראש או לא על הראש.  על הראש – זאת אומרת, על פני רכיב ההשמעה המגנטי של הטייפ – מקלקל את הטייפ, או ככה אמרו לי לפחות (אבל אני אומר – אם זה היה מקלקל את הטייפ היצרנים לא היו שמים את האפשרות הזאת במוצר מלכתחילה.  תמימות היא עסק מאד משתלם, אחרי הכל).  לא על הראש עשוי לגרום לנו לפספס את ההתחלה של השיר ולהריץ יותר מדי אחורה, או לחילופין לשכוח לגמרי מההרצה ולמצוא את עצמנו עם ההתחלה של ההקלטה.

כל זה ניתן לפתרון פשוט בקסטות ששייכות לאמן אחד.  במקרה הזה, יש סיכוי יותר סביר שנאהב את כל השירים שמפרידים בין השיר ההוא שאהבנו לבין השיר ההוא שאהבנו, שוב.  במקרה שהקסטות הן אוספים, זה כבר הרבה יותר מסובך.  למשל:   לפני כמות שנים גדולה, אבל לא גדולה מדי, היה מגזין בריטי שנקרא Vox.  הוא היה חביב עליי במיוחד מפני שהוא דיבר על מוזיקה, מעניינת בדרך כלל, הוא היה מעוצב בצורה מעניינת והוא הכיל, ברוב הפעמים, הפתעות מוזיקליות קטנות.  באחת מהפעמים שבהן קניתי את המגזין הזה היתה מודבקת לשער קסטה.  על הקסטה שמות של להקות, באפור על שחור ובגדלים שונים.  הרבה להקות שאני לא מכיר, מעט להקות שאני כן מכיר – אחת מהן היא The Cure.  לקיור יש אלבום חדש באותה תקופה, והאוסף מציג שיר אחד מתוכו.  זה השיר הראשון באלבום, אבל כאן הוא השלישי.  הוא ממשיך שלושה שירים שנראים כאילו מקומם לא בהתחלת קלטת – שיר אחד שמסתער על האוזן במהירות ונעלם כמעט כלעומת שבא, שיר שני דומה, וכשיר שלישי, "Saturday" של Sparklehorse.  ואחר כך – אחד מהשירים הכי מעניינים, מורכבים, מלאים בהכל ובעצם מלאים בכלום – ששמעתי.  קראו לשיר הזה "Want", והוא פותח – מפני שזה מה שהוא בעצם אמור לעשות, כשמסתכלים על המבנה שלו – את האלבום העשירי של הקיור, "Wild Mood Swings".

הוא נפתח במין יבבה, שמתפרסת על פני מרחב ההאזנה לפני שמצטרפים אליה שלושה צלילים, שחוזרים על עצמם שוב ושוב – לאורך כל השיר בעצם. לאט לאט, מצטרפים אליהם עוד ועוד צלילים – גיטרות, באס, תופים, קלידים, ואז רוברט סמית' עצמו מצטרף בצעקה – רק כזו שנועדה להזכיר שגם הוא שם.  בתוך ההקדמה המוזיקלית הארוכה והקיורית הזאת, שנמשכת יותר משתי דקות ומכילה במוזיקה את כל מה שרוברט סמית' רוצה להגיד במילים אחר כך, מתמלא המרחב המוזיקלי באבנים הגדולות, באבנים הקטנות יותר ובאלו שקטנות יותר מהן.  ובין כל האבנים האלו רוברט סמית' מאפשר למסר שלו לחלחל – רוב האלבום, כמו גם השיר הזה, עוסק לא רק ברגשות של סמית' לגבי עצמו אלא ברגשות שלו לגבי החברה כולו – כל האנשים שמבלים במסיבות אינסופיות.   סמית' רוצה יותר מכל דבר, יותר מכל מה שיש לו, ובסופו של דבר מתוודה לעצמו ולנו, שהוא יודע ששני הדברים היחידים שלעולם לא יוכל לקבל יותר מהם, הם תקווה וזמן.  ואלו שני הדברים הכי חשובים.

האלבום עצמו מספר סיפור שהוא די אופייני לקיור, לפחות בחלק מהאלבומים – סמית' פוגש בחורה, מתאהב, העולם הופך להיות פתאום נורא שמח ומלא ציפורים מצייצות ואז משהו משתבש והכל דועך ונכבה, ורוברט סמית' נשאר, בחדר חשוך או בחוץ, צופה בירח, וכותב על זה.

במקומות אחרים באלבום, שבהם הוא לא שמח באופן יוצא דופן (כמו ב-"The 13th" הלטיני או "Mint Car" הפופי), הוא מזכיר לנו שוב שכתיבת השירים שלו היא גם אחת מהסיבות העיקריות לאהוב את הקיור – ב-"Jupiter Crash", למשל, הוא מתאר לילה שבו הוא ובחורה עלומת שם צפו בהתרסקות של כוכבי שביט על יופיטר.  המאורעות הקוסמיים, והמאורעות האנושיים, מתערבבים אחד בשני, ולרגעים אחדים קשה להבין מה המטאפורה שרוברט סמית' רוצה להעביר ומה הדבר האמיתי – "זה הכל? זאת ההצגה של יופיטר? זה לא בדיוק מה שציפיתי לו, אתה יודע,"  סמית' שר.  "היא עזבה בליווי קולות הים – פשוט נמוגה ממני ונעלמה.  עבודה טובה עשתה הגרוויטציה." הוא שר והמטאפורה והאמת מתנגשים אחד בשני.  ואי אפשר לדעת באמת מה מהם הוא הכוכב הגדול, היציב, ומה מהם הכוכב המהיר המתרסק לתוכו.

זה השיר האמצעי באלבום – לפני ואחריו יש עוד שירים, חלקם שמחים יותר וחלקים עצובים יותר.  חלקם מכילים חוכמה צרופה וחלקם מכילים מילים שבסופו של דבר יתאדו אל חלל האוויר ולא יגידו כלום.  בסופו של דבר, קיור עשו את מה שהם עושים הכי טוב – הם הוציאו את האלבום האחד אחרי ארבע שנים שלהם, שהוא האלבום האהוב עליי שלהם ועל אחרים הוא אהוב הרבה פחות – והם המשיכו הלאה, כדי לחפש את השירים הבאים, ולהקליט גם אותם.  בסופו של דבר, כל אחד מוצא בהם – גם באלבום הזה, גם באלבומים האחרים – את מה שהוא צריך.  את העצב, הדכאון, המסתורין, הפשטות, השמחה, הגאונות או האקסטזה.  קיור תמיד חוזרים, כמו קסטה, בחזרה לשיר הזה שאתם רוצים לשמוע.