תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

Tags

בלוגרול

The Afghan Whigs – מורה נבוכים: פרק ראשון

1. לפני הכל

בעיתוי טוב עם מורה הנבוכים שמתחיל להיפרש למטה, Afghan Whigs מוציאים שיר חדש ומאפשרים להוריד אותו, חינם אין כסף, מהאתר שלהם.  הוא נקרא "See and not See", הוא גרסת כיסוי נוספת שמעלה באוב שיר נשכח, אולי אפילו לא ידוע, משנות השישים, והוא לא פאר היצירה שלהם או משהו שיגרום לכם ליפול מהכיסא ואז לקום ולהקיף את החדר בצעקות שמחה ואגרופים באוויר, אבל הוא שיר חדש של Afghan Whigs ובזמנים הטרופים האלה גם זה משהו.  (באותה הזדמנות הם גם ביצעו את השיר, לראשונה בתכנית טלוויזיה מאז לפני הרבה מאד זמן, אצל ג'ימי פאלון, וגם ניערו את האבק מעל "I'm Her Slave").

בשבוע שעבר כתבתי כאן על מיני-אלבום יצירות הקסיו של יאיר קז, ופרנק זעתר העיר בתגובות שגם מורפלקסיס הוציא אלבום על טהרת הקסיו לאחרונה, שאפשר למצוא כאן, ושגם הוא ראוי לאזכור ולהאזנה. אז הנה – אזכור עכשיו, האזנה – כדרכי עם אלבומים חדשים כמו גם ישנים, אחר כך.

אני אודה – אני מציץ ב-Tiny Mix Tapes וב-Pitchfork מדי פעם, כשאני כותב את המהדורה ה(לא מאד) שבועית (בזמן האחרון), רק כדי לדעת אם יש לי משהו לכתוב בפינת המתים המוזיקליים השבועית.  אבל הפעם מצאתי שם חדשה משמחת ולגמרי לגמרי לא קשורה למתים מוזיקליים שבועיים:  ביל פיי הולך להוציא אלבום חדש, הראשון שלו מזה ארבעים שנה, באוגוסט. אם המילה העיקרית שלכם בתגובה על החדשה הזו היא "מי?", אתם חייבים לעצמכם לסור ליוטיוב לרגע, לכתוב שם "bill fay" בתיבת החיפוש ולתת האזנה בכמה מהתוצאות.  ואתם יכולים להחשיב את עצמכם ברי מזל – בתור הכנה לאלבום הקודם שלו הייתם צריכים ללכת כל הדרך לחנות התקליטים.

 

2. the Afghan Whigs – מורה נבוכים

קרוב לוודאי שלאלו מכם שהולכים לצפות ב-Afghan Whigs מתאחדים בהפגנתיות על במת ה״בארבי״, פעמיים באמצע החודש הבא – בשישי ה-15.6 ושבת ה-16.6, יש כבר כרטיסים לאחת מההופעות או לשתיהן. קרוב לוודאי שרובכם התכוננתם לקנות את הכרטיסים האלה כבר אחת עשרה שנים. ובכל זאת, עצם העובדה ש-Afghan Whigs החליטו לכבד אותנו ולאפשר לישראל להפוך להיות המקום היחיד בינתיים מחוץ לארצות הברית שיש בו יותר מהופעה אחת בסיבוב האיחוד הזה, פותחת פתח – קטן, אבל קיים – למי מכם שרוצים להתנסות בהיכרות עם להקה שפספסתם בשנות התשעים, ואולי חלק מכם כבר הספיקו לשכוח ורוצים להכין את עצמם בצורה הראויה למפגש עם גרג דולי וחבר מרעיו – ובשבילכם הגוספל הופך להיות אנציקלופדיה קטנה ל-Afghan Whigs למשך שלושת השבועות הבאים. נתחיל, לפי הסדר, בעבר:

3. תשומת הלב שלכם, בבקשה – עכשיו כבו את האור

The Afghan Whigs

אם תשאלו את גרג דולי, והיו כבר הרבה עיתונאים ששאלו אותו את השאלה הזאת לאורך השנים, הוא יגיד לכם שהוא לא מאד מרוצה מההכללה הגורפת שמכניסה, בתנועת יד זלזלנית משהו, את הלהקה שלו לתוך מכלול הלהקות שמרכיבות את הז׳אנר שהיה מי שהחליט לקרוא לו גראנג׳. הרי גראנג׳, הוא יגיד לכם, הוא סגנון מוזיקלי ייחודי כמעט באופן בלעדי לסיאטל, וושינגטון, והם בכלל מסינסינטי, אוהיו. אבל העובדות הן שם: את האלבום השני של הלהקה, ״Up In It", הם הוציאו ב-Sub Pop, הלייבל המזוהה ביותר עם גראנג׳ (אולי זה שהמציא אותו, בעצם). הם היו הלהקה הראשונה והיחידה שלא מדרום-מזרח ארצות הברית שהוחתמה בלייבל, ועד שהם עברו לחברת תקליטים גדולה יותר, הם הספיקו להקליט שם שני אלבומים ואי. פי., שהניב כמה מהניצנים הראשונים של הדברים שהבדילו אותם מלהקות אחרות של התקופה.  האלבום הראשון שלהם ב-Sub Pop, שנקרא "Up In It", ניסה, אולי בהוראות הלייבל ואולי לא ברצון רב מדי של חברי הלהקה, ליישר קו עם שאר התוצרת של להקות אחרות של הלייבל באותה תקופה.  היה בו הרבה דיסטורשן והרבה רעש,  השירה הצועקת שבו אמנם הפרידה את עצמה מהנהמות המקובלות על שאר הזמרים של הז'אנר אבל התוצאה הכוללת עדיין היתה מעורבלת ובוצית מספיק כדי להיחשב לגראנג', אם כי בשוליים הרכים של הגראנג'.  אבל כבר באלבום השני שלהם בלייבל, "Congregation", הם הדגימו שלושה מהמאפיינים שהפכו אותם ללהקה כל כך שונה וכל כך ייחודית בנוף של הלהקות שאיכלסו את עולם המוזיקה באותה תקופה – הראשון היה הנטייה המוחלטת שלהם להשקיע ברגש ובמהות של השירים שהקליטו ופחות בנכונות הטכנית שלו.  אז הקול של דולי הצליח לפגוע בסולם שהוא ניסה לשיר בו רק פעם בכמה צלילים, במיוחד כשהוא המריא למחוזות הגבוהים יותר של המנעד שלו;  אז הגיטרה של מק'קולום לפעמים יצאה לסולואים שהיא לא יכלה לחזור מהם, בעיקר כשהסולואים האלה היו כרוכים בשימוש בסלייד.  אבל כשהיינו לוקחים כמה צעדים אחורה מהמוזיקה הזו ומביטים בריכוז ממש, כמו בתמונות התלת ממדיות שאיכלסו גם הן את התקופה ההיא, היינו מצליחים לראות למה הם התכוונו ומה שהם התכוונו אליו היה בדרך כלל ראוי הרבה יותר מהתוצר הקל יותר לעיכול של הרבה להקות אחרות.  השני היה השימוש המדוד ויוצא הדופן שלהם בגרסאות כיסוי – ובין גרסאות הכיסוי שהחליטו לבצע, שהיו בדרך כלל של שירים, אמנים ולהקות שהשפיעו עליהם, היו גם גרסאות יוצאות דופן ולא צפויות:  באלבום הזה, למשל, הם בחרו לבצע את "The Temple" מתוך המחזמר "ישו כוכב עליון".  בהופעות שלהם, במיוחד מתקופת "Black Love" המאוחרת יותר, הם עלו לצלילי גרסת כיסוי ל-"Heaven on Their Minds" שפותח את המחזמר.  והשלישי היה הנטיה שלהם לשלב את ההשפעות שלהם – בעיקר בלוז, סול ורית'ם אנד בלוז ישן – במוזיקה שלהם.   השילוב הזה היה אמנם מרומז ולא מאד נרחב באלבום השני, אבל הוא הלך והתרחב לאורך הקריירה שלהם (והגיע לשיא באלבום האחרון שלהם, ששמו הוא כשם השנה שמבחינתם היתה בעלת המשמעות הרבה ביותר על המוזיקה שהשפיעה עליהם).

האלבום השני הצליח במידה לא מועטה ולא ברורה מאליו ללהקה שחתומה ב-Sub Pop.  על אף ההצלחה של גראנג' כז'אנר בתחילת שנות ה-90, לא כל הלהקות שהיו חתומות בלייבל הזה הצליחו במידה שווה – להקה שיכולה לתת עדות מוצלחת במיוחד לחוסר התיאום של הצלחה לעומת כשרון היא להקה שהנהיג חבר טוב של דולי, Screaming Trees, שזכתה גם היא ללהיט בינוני אחד או שניים בתקופת פעולתה אבל דעכה כשהעולם הפסיק להתעניין בצלילים שיצאו מסיאטל.  את ההצלחה הזו, שהתחילה לתת אותות בשוליים של רדאר המיינסטרים של אלו שמביטים ברדאר המיינסטרים ומחפשים בו נקודות קולניות, הם תירגמו לחתימה בחברת תקליטים גדולה יותר – אלקטרה – שגם, בכוונה או שלא בכוונה, היתה מקפצת הקריירה של הרבה מהאמנים ש-Afghan Whigs החשיבו כהשראה.   בחסות החברה הזו הם הוציאו את "Gentlemen", שבו לא רק שיכלו להשתמש בקנווס רחב יותר – כל האלבום – למוזיקה שלהם ולמה שרצו להגיד, אלא גם יכלו לעשות זאת מול קהל מאזינים הרבה יותר רחב.  "Gentlemen" היה סוג של אלבום קונספט – לא רק מהסיבה הבנאלית (השיר הפותח הוא גם השיר הסוגר בווריאציה מוזיקלית אחרת [תיקון טעות: מסתבר שאני לא זוכר את "Gentlemen" כמו שהייתי רוצה לזכור – השיר הפותח הוא לא גם השיר הסוגר בווריאציה מוזיקלית אחרת – השיר הסוגר הוא כמובן קטע אינסטרומנטלי.  השיר הפותח, "If I Were Going", חולק כמה שורות עם "Debonair" שמופיע מספר שירים אחריו]), ולא רק מבחינת הסאונד והאווירה שנשמרו לאורך כל האלבום והפכו אותו לייחודי יותר, אלא גם מפני שנראה שכל שיר בו משלים את השיר הקודם ומוסיף לו, מפשיל רבדים נוספים מהאישיות של המספר – שהוא כל התחנות לאורך הספקטרום בין מפלצת לבין ג'נטלמן.  דולי לבש את הדמות הזו ולא פשט אותה עד תום האלבום, ובעיקר, אולי רק, בזכות הדרך שבה הוא לקח את ידו של המאזין והוביל אותו לאורך האלבום, האלבום הזה הוא כל כך ייחודי.

אחר כך בא האלבום האהוב עליי של Afghan Whigs – אני נוטה לזכור שהוא גם האהוב על גרג דולי, לפי תשובות שלו בראיונות, אם כי יכול להיות שזה רק מה שאני רוצה לזכור – "Black Love".  את מה שהאלבום הקודם הציב בתור עיצוב מוזיקלי ייחודי בפנים, ועיצוב וויזואלי ייחודי בחוץ, האלבום הזה קיבע כדרך שבה Afghan Whigs עושים עסקים.  על העטיפה תמונה שאומרת הרבה יותר מאלף מילים.  במקרה הזה זו מאפרה ומעליה קיסם מעלה עשן בגווני ספיה.  על גבו של הדיסק אין זכר לשמות השירים או לשום מידע אחר.  רק תמונה נוספת, שאומרת גם היא יותר מאלף מילים, ומילים אחרות, שאמורות להוסיף לחוויית ההאזנה.   בפנים מילות השירים מלוות בתמונות שיש בהן רמז למה שמועבר בשיר.  ב-"Black Love" אלו תמונות בשחור-לבן, שמרמזות ברוב המקרים על החיבור שאי אפשר לנתק בין הייאוש לתקווה, בין הלילה שבעיר לבין הלילה שבנפש.  האלבום הזה מתחיל בצלילים מרחפים, לא קשורים, שחלקם מגיעים מכלי נגינה וחלקם מגיעים מהאוויר הלילי הקר של העיר – רעשים רחוקים, שקשה לשייך אותם לגורם מסוים, ורעשים קרובים יותר, חריקות שנשמעות כמו הצלילים של רכבת תחתית מתקרבת לתחנה ועוצרת בה.  בתוך כל זה, אחרי שהגיטרה מגלגלת את השטיח האדום, גרג דולי מתחיל לפרוש את משנתו: "הלילה, הלילה, אני נפרד מכל אלה שאוהבים אותי. זורק תנועה מגונה לאויבים שלי, ואני כבר לא כאן," והמשנה הזו תיקח אותנו למחוזות רועשים יותר ולמחוזות שקטים יותר, כאלו שיגרמו לנו לכעוס וכאלו שיגרמו לנו להרהר, ובסופו של דבר, דולי מניח אותנו בחזרה על המדרכה שטופת מי הביוב והזיעה והדם של המחוזות האפלים של העיר שבהם ביקרנו עד עכשיו, עם אחד מהשירים הכי יפים של Afghan Whigs, שהם נהגו לסיים בו הופעות שלהם מאז ימי "Black Love", ואני מקווה שהם יסיימו בו גם את ההופעות שלהם כאן – "Faded".

האלבום הבא שלהם, "1965", היה הרבה יותר משויף ומהוקצע, כיאות לאלבום של להקה שחתומה בחברת תקליטים גדולה, ושהאלבום הראשון שלה תחת מטריית חברת התקליטים הזו היה הצלחה גדולה והאלבום השני היה הצלחה קצת פחות גדולה.  הלהקה ניסתה לשלב את הרצון להתקרב להצלחה מסחרית עם הרצון לשמר את כל מה שהיה ייחודי להם מבחינה מוזיקלית, והאלבום הזה הוא מוצלח – ויש בו רגעים טובים יותר ורגעים פחות טובים, והוא נשען הרבה יותר על היסודות המוזיקליים של הלהקה מאלבומים קודמים – אבל בסופו של דבר הוא הביא לפירוק הלהקה.  הם יצאו לסיבוב הופעות, מאולץ מעט, על גבי האלבום הזה, ובסופו של דבר החליטו שהם לא יכולים להמשיך ביחד.

על תעודת הפטירה, הזמנית, מסתבר, של Afghan Whigs, כתוב שהם נפרדו בגלל מרחק גיאוגרפי גדול מכדי שיהיה אפשר לגשר עליו באמצעות מעט מוזיקה פשוטה – ובזמן שבו התפרקו זה באמת היה נכון:  ריק מק'קאלום עבר לגור במיניאפוליס;  גרג דולי עבר ללוס אנג'לס;  וג'ון קרלי נשאר בסינסינטי.  דולי המשיך את החזון המוזיקלי שלו, זה שרצה להתחיל מיד אחרי "Black Love" ונאלץ לוותר עליו ולהיענות לדרישות חברת התקליטים (האלבום הראשון של Twilight Singers, הלהקה הנוכחית שלו, היה אמור להיות האלבום הבא של Afghan Whigs.  השם המקורי של השיר "Love", שנמצא במרכז האלבום, הוא "Black Love", והוא תוכנן להיות חלק מהאלבום שחולק איתו את שמו).  מק'קאלום וקרלי המשיכו כל אחד בלהקה משלו.  (ל-Afghan Whigs היה, כמובן, מתופף מאז תחילת דרכה, אבל הוא היה יציב – סטיב ארל – רק עד "Gentlemen", ואחרי שעזב, הלהקה נהגה כמנהג "ספיינל טאפ" והחליפה מתופף כל ארבע דקות.  הם הקפידו, אמנם, על כלל מוזר שבמסגרתו אף אחד מהמתופפים שלהם הוא לא מתופף בתור הכלי הראשון שהוא מנגן בו, ואכן כל המתופפים בעברם, כולל סטיב ארל, המשיכו לנגן בכלים אחרים לגמרי בלהקות אחרות לגמרי בהמשך).

המהדורה הנוכחית של Afghan Whigs, שכוללת את שלושת החברים המייסדים, את דייב רוסר, הגיטריסט של Twilight Singers, בתור גיטריסט חיזוק, את ריק נלסון על הקלידים (והוויולה, בשירים הנכונים) ואת קאלי סימינגטון על התופים, נולדה בתור סיבה חד פעמית ראויה במיוחד ללכת ולבקר בפסטיבל I'll Be Your Mirror, שאותו אוצר גרג דולי השנה, ונדמה שהרעיון לאחד את הלהקה לא היה נולד אם Guided By Voices, שהיו אמורים להיות הלהקה שסוגרת את הפסטיבל השנה, לא היו מבטלים את ההופעה שלהם.  הצדק בעולם המוזיקה הוא צדק אכזר – חוסר האיחוד של להקה אחת מוביל לאיחוד של להקה אחרת [בירור מאוחר יותר מעלה שהאיחוד של Guided by Voices נמשך כמתוכנן, אבל לא בפסטיבל שאותו אוצר גרג דולי. אז יש מקום לאיחוד לכולם, מסתבר].  יש שיר חדש, שמרמז על אלבום חדש, ויש רצון, לפחות אצלי ואני כמעט בטוח שאצל כל שאר האנשים שחיכו בסבלנות אחת עשרה שנים לתחייתה המחודשת של הלהקה הזו, שסיבוב ההופעות הקטן הזה יצמיח אצלם איזשהו רצון לחזור ולעבוד כלהקה מתפקדת.  זה יהיה אתגר לא קטן בשביל גרג דולי, ש-Twilight Singers שלו מצליחה ומשגשגת מעט יותר עם כל אלבום שהיא מוציאה, ושיש לו מדי פעם פרויקטים אחרים שהוא נותן בהם סימנים, אבל כמו תמיד – האתגר שלו הוא הרווח שלנו.

 

זה הכל להשבוע.  בשבוע הבא ימשיך מורה הנבוכים הזה עם דגימה של מספר שירים ראויים, ובינתיים – רגע אחד מכל מדינה בעולם. ומזגן.

 

 

תגובה אחת ל“The Afghan Whigs – מורה נבוכים: פרק ראשון”

  • דוד הגיב:

    התחלה יפה להיכרות איתם

    מתנצל מראש אם זה נחשב לספויילר (בעיקר למי שמחכה להופעה), כאן ניתן לצפות בהופעה מלאה מפסטיבל primavera בברצלונה ששודרה בשידור חי באינטרנט שלשום

    http://www.youtube.com/watch?v=liM3uCA7l2c

    בה דרך אגב הם לא ביצעו את faded, אבל זה לא אומר שלא נשמע אותו כאן, השיר כבר בוצע בסיבוב הנוכחים

    הולך להאזין לביל פיי

תגובה