The gospel according to whom

1. לפני הכל

יאיר קז, שבימים כתקנם הוא הבסיסט של ג'ירפות, מצא לעצמו מעט זמן פנוי, וגם אורגן קסיו וקופסת אפקטים בשם Auto Orchestra, והגשים לפחות את החלום שלי, של לעשות אלבום שמכיל רק את שני הכלים האלה, ואת הקול שלו. התוצאה, חמישה שירים שבמקומות אחרים היו קוראים להם אי.פי., מרחפת קצת מעל שנות השבעים, אבל מונחת בבטחה, ובחינם, בבנדקאמפ. קוראים לזה "Automatic Orchestra", ואתם יכולים להוריד את זה משם, אפילו עכשיו. בחינם, אגב.

2. לא לראות את הנוף

אורח החיים שלי לאחרונה, זה שבגללו אתם רואים את הפוסט הזה במרווח של כמה חודשים טובים מהפוסט הקודם, מוצא אותי נרדם, מאבד הכרה לכמה רגעים, בכל מיני מקומות שבהם אני יכול להרשות לעצמי להירדם. כמו ברכבת. אני בדרך כלל שומע משהו מוזיקלי כשזה קורה, ואז, אם אלו אלבומים שכבר שמעתי פעם או פעמיים, הם פשוט חולפים ליד האוזניים, ובכמה רגעים של ערנות משהו מוזיקלי מוכר מבליח ליד האוזן ואני מכוון את עצמי מחדש לפי המיקום של הקטע המוזיקלי הקצר ששמעתי בתוך האלבום הגדול. ואם אלו אלבומים שאני שומע בפעם הראשונה, אני אבוד. אין לי שום נקודת מיפוי שיכולה לכוון אותי לכאן או לכאן, ואלבום כזה יכול להסתיים בכל רגע נתון או להמשיך לנצח. וקורים מקרים שבהם שלושה וארבעה שירים נשמעים כמו שיר אחד, מפני שאני מתעורר בנקודות שונות שלהם ולא יודע שאחד מהם נגמר ואחר התחיל.

האלבום השני של Lightning Dust, שנקרא "Infinite Light", מצא את עצמו בצד השני של הרשימה הזו. בפעם הראשונה ששמעתי את האלבום, שהיתה מסביבו איזושהי הילה מיוחדת של לפני האזנה שלא יכולתי להסביר, שקרוב לוודאי הכרתי בו שיר או שניים, אחרת לא הייתי קונה אותו, ולא באמת שמתי לב מתי הוא התחיל ומתי הוא נגמר. אבל היו שם שלושה שירים, חבויים באמצע האלבום, אחד מיד אחרי השני, ששבו אותי מיד. וכמובן, בגלל ההבדל בין החיים הערניים לחיים הישנים, בפרק זמן ערני יותר שבו שמעתי את האלבום כולו, מההתחלה עד הסוף, בלי להירדם, גיליתי ששלושת השירים האלה היו בעצם שיר אחד. "Never Seen", קוראים לשיר הזה, ועל אף שהוא שונה מעט משאר השירים שמאכלסים את האלבום הזה, שהוא קצר וצנוע יחסית לאלבומים אחרים אבל מכיל בדיוק את כמות, ואיכות, השירים שהוא צריך להכיל, הוא בעצם מהווה איזושהי לוחית זיהוי, כמו מחוץ לכלוב בגן חיות, של הלהקה הזו. מקדימה נמצאת אמבר וובר, שלגוון הקול המיוחד שלה יש שם באנגלית, warble, אבל לא בעברית. מאחור נמצא ג'ושוע וולס, שאחראי על כמעט כל האספקטים המוזיקליים של הלהקה, שהם בעיקר אלקטרוניים, או לפחות נובעים מכלים אלקטרוניים. הוא פוסע קדימה, בשביל לשיר, בשיר אחד, ובשיר הזה, "Honest Man", כל מיני שמות נזרקים לאוויר – ניק קייב? טוד אשלי? מפני שיש לו קול עמוק, אפוף עשן וחוכמת חיים, אבל ברוב המקרים הוא נשאר מאחור ומשאיר לוובר את עבודת השירה. אחרי הכל, הקול שלה הוא מיוחד. שלו הוא רק מעניין. הקול שלה הוא זה שנושא את המאזין, תופס את היד שלו, ומוביל אותו לתוך יער, שממש במרכזו יש קבוצה של בתים שבה אנשים מגדלים לעצמם, וחוטבים לעצמם, ושואבים לעצמם את כל מה שהם צריכים. נדמה, לכמה רגעים, שבשירים שבאלבום הזה, שחלקם אקוסטיים ועציים יותר וחלקם אורבניים ואלקטרוניים וקרים יותר, אפשר לשמוע כמה כינורות, אבל הם לא באמת שם. רק הרוחות שלהם.

אבל בשביל להבין את Lightning Dust צריך לקחת כמה צעדים אחורה בזמן, ללהקה אחרת שנקראת Black Mountain. הם מגיעים מוונקובר, שזה פרט שחשוב לציין, מפני שגם Destroyer, הוא דן בג'אר, וגם The New Pornographers, מגיעים מוונקובר, ועל אף שהמוזיקה של שלל הלהקות האלה היא לא בדיוק דומה, יש מספיק מההשפעה המשותפת של העיר והתרבות שלה על הלהקות כדי שיהיה אפשר לציין את כולן בפסקה אחת. אחרי הכל, הם כולם שותים את אותם המים. Black Mountain היא להקה שמנגנת בעיקר מוזיקה רועשת, מהירה, על גבול הרוק הכבד, והיא מכילה לפחות שלושה אנשים שזה לא בדיוק מה שרצו לעשות מבחינה מוזיקלית. אחד מהם, מנהיג הלהקה סטיבן מקבין, הקים את Pink Mountaintops שכל קשר בין המוזיקה שלה לבין המוזיקה של להקת האם בעלת השם הדומה הוא מקרי בהחלט – וכל נסיון לחבר בין העולם הנסיוני, האלקטרוני שלה, לבין העולם הכבד, הרועש והגס של Black Mountain עלול להיגמר בדרכים שאי אפשר לשלוט בהן. אמבר וובר וג'ושוע וולס הקימו את Lightning Dust, גם היא מעט נסיונית ומעט אלקטרונית יותר מלהקת האם. ומאחורי להקת האם, במשך כל הזמן הזה, יש קולקטיב שלם של מוזיקאים שקורא לעצמו Black Mountain Army.

Lightning Dust היתה אמורה להיות מיועדת ליצור מוזיקה רחבה יותר ומינימליסטית יותר, ובייחוד באלבום השני שלהם הם בהחלט מצליחים במשימה הזאת. עטיפת האלבום כבר מצליחה לזרוק לאיזשהו מקום דמיוני, שבמבט רחוק נראה כמו דבר אחד, ובמבט מדוקדק יותר, מקרוב, נראה אחרת לגמרי. זה חדר – רצפת עץ, כסא נדנדה ומאחוריו שתי ספות רטאן, כמה רהיטים עתיקים אחרים זרוקים בפינות אסטרטגיות בחדר, שני אשנבים גדולים ותקרת זכוכית. כל זה נותן מיד את התחושה שמדובר באיזשהו תא מגורים באניה, בלב ים, אבל מבט מדוקדק יותר מראה שאם זה ים, זה ים ביקום אחר לגמרי, שם הגלים ירוקים על פני מים חומים, והשמיים צהובים. מצד שני, אולי זה שדה חסה במדבר.

גם המוזיקה, שמתחילה מיד, ב-״Antonia Jane", ללא הקדמות מיותרות, נשמעת כמו כמה דברים שונים בכמה האזנות שונות. ככל שהשירים מתקדמים כדי להגיע לשיא האלבום, הם הולכים ומתפתחים – הגיטרה והמצילות הצנועות שמלוות את השיר הפותח, מתחלפות בקלידים ובקולות ועוד קולות שמלווים את אמבר וובר, ולאלה מתווספים אפקטים וסינתיסייזרים, כאלה שמקרבים את האלבום לנוף שניתן לצפות בו מהעטיפה, וכאלה שזורקים אותו רחוק ככל האפשר, כמו ״I Knew", שמקרב אותם באופן מסוכן לכביש הראשי של הלהקות הפופולריות יותר והמעניינות פחות שיש בז׳אנר הזה.

השיר האהוב עליי באלבום נמצא בדיוק במרכז האלבום – מיקום מוצלח במיוחד, מפני שמחצית האלבום המוקדמת מכילה גם ציפיה לשיר הזה, ובמחצית השניה של האלבום השיר הזה מהדהד, לכל אורכו. השיר הזה, "Never Seen", הוא הקרוב ביותר למניפסט הצנוע שהלהקה חיברה לעצמה כדי לכוון אותה בדרכה – מינימליסטי ועודף, הצלילים בו מפוזרים במרחב ענקי, מרכיבים את עצמם לא לשיר אחד אלא לשלושה שירים שונים, שהם כמו הרחבה מוצלחת של שנות ה-80, שם כל הקולות של אמבר וובר מרחפים כמו רוחות בבית רדוף.

מבט חטוף על האתר שלהם, שהוא בעצם אסופה של קישורים לאתרים אחרים שלהם, מראה שגם הלהקה, מאד בדומה למוזיקה שהיא מייצרת, מרחפת מסביב והדברים שהיא יוצרת נמצאים במרחקים גדולים אחד מהשני.  כמות של הופעות שאפשר לספור על אצבעות שתי הידיים לפעמים, ורק סינגל משותף אחד עם להקה אחרת מאז האלבום הזה, שיצא ב-2009, מראים שהלהקה הזו לוקחת את החיים כמו שהם מגיעים אליה, וכל עוד הם כותבים על זה שירים – ומאגדים אותם לאלבומים מדי פעם – רק טוב יכול לצאת מזה.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – חמש מילים: ג'ונתן דמי עם ניל יאנג.