תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

אוקטובר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

Tags

בלוגרול

The Civil Wars

1. לפני הכל

חדי העין מביניכם בטח שמו לב שהגוספל נעדר מכאן לתקופה ארוכה. אפילו לא שבוע או שבועיים של איחור – הגוספל החליט ללכת על כמעט חודשיים שלמים. למעשה, זה רק הפוסט השני של 2012. הראשון שהוא לא האוסף החודשי. הייתי רוצה להגיד שזאת תהיה הפעם האחרונה שזה יקרה, אבל החיים הולכים בכל מיני כיוונים שלא בהכרח מאפשרים את ההבטחה הזו, בגלל כל מיני דברים דחופים יותר ועמוסים יותר. מה שאני כן יכול להבטיח הוא לכתוב כאן ככל שאוכל, ולקוות שזה יקרה לעתים קרובות יותר מרחוקות יותר. בכל אופן, אני מקווה שהחיים שלכם בין גוספל לגוספל מלאים במוזיקה בין כה וכה. לענייננו.

פוטוטקסיס, שקוראים לעצמם הרכב אלקטרו-סול (בעוונותיי, אני עדיין לא יודע מה זה אומר, מפני שעדיין לא שמעתי את המוזיקה שלהם – אבל כשאעשה את זה אני בטוח שאדע לזהות את הז'אנר הזה מתוך שינה), מצאו את הדרך הייחודית והמעניינת לממן את האלבום שלהם – באתר שדומה ל-Kickstarter אבל עושה רושם שפועל על טהרת המוזיקה העצמאית, הם מבקשים מקהל המאזינים לממן להם את הקלטות האלבום השני, שמוקלט עם הקלידן אדי סטיבנס כמפיק. הקלטות האלבום כבר התחילו, למעשה, אבל האתר מאפשר להמשיך ולתרום להקלטות האלבום, והלהקה משכנעת את המשקיעים הפוטנציאליים בכל מיני דרכים, כמו, למשל, למשקיעים הכבדים במיוחד, הזכות להשתתף ביום הקלטה ולהיות חלק מהאלבום. אתם יכולים לעזור, ב-19 הימים הקרובים, כאן.

שתי הופעות מתווספות לשלל ההופעות שמצטברות בזמן הקרוב: זולה ג'יזוס היא אחת משתי זמרות ששמעתי לראשונה לאחרונה שעושות דבר דומה – מוזיקה גותית, בעצם, שהיא בעיקר על טהרת עוד ועוד רבדים של קול אחד וסט אחד של קלידים. לארץ היא תגיע דווקא עם הרכב של ארבעה נגנים אבל זה עשוי להיות מעניין בכל מקרה. זה קורה ב-14.4 ב"זאפה" בתל אביב; וגם – ימי השרדינג (הקצרים במיוחד) שלי כבר עברו, ואני כבר לא עוקב אחרי הנגנים המרכזיים של עכשיו, אבל הטענה היא (לפחות של אלה שמנסים לקדם את ההופעה), שגת'רי גובאן הוא אחד מהווירטואוזים של הז'אנר הספציפי הזה והוא מגיע עם הלהקה שלו The Aristocrats, להופעה ב"רידינג 3" בתל אביב, ב-23.3.

2. מלחמות קטנות

The Civil Wars

בטקס הגראמי האחרון הכותרות הגדולות היו שייכות לאלו שזכו בפרסים הגדולים. אדל, כמו שכתב מישהו באיזשהו מקום, לקחה הביתה פרסים במריצה. גם Foo Fighters יכלו לעזוב את האולם מדושני עונג אחרי שהתעשייה המוזיקלית סוף סוף הכירה בתרומה הקונסיסטנטית שלהם לאיכות שבה. אבל דווקא בפרסים הצנועים יותר, אלו שהאמנים שבהם לא בהכרח מקודמים בתרועות במגזינים ובמהדורות החדשות, אפשר למצוא דברים מעניינים במיוחד וזוכים ראויים במיוחד.

למשל, The Civil Wars, שזכו בשני פרסי גראמי השנה – הביצוע הטוב ביותר לצמד או הרכב קאנטרי, שניתן לשיר – במקרה הזה "Barton Hollow", שיר הנושא מאלבום הבכורה של הצמד הזה; ואלבום הפולק הטוב ביותר (כל המועמדים והזוכים, אם הם מעניינים אתכם, נמצאים כאן). ההרכב הזה, שמכיל את ג'ון פול ווייט מצד אחד, ואת ג'וי וויליאמס מצד שני, הוקם ב-2008 בנשוויל כששני היוצרים-הזמרים השתתפו, כל אחד בנפרד, בתחרות כתיבת שירים, מהסוג שמתקיים הרבה בנשוויל, וצוותו על ידי מישהו לכתוב ולבצע שיר ביחד. לשניהם היה עבר מוזיקלי עשיר יחסית – ג'ון פול ווייט נולד במאסל שולס, אלבמה (המקום שנתן את ההשראה לשם אלבום הבכורה החביב עליי במיוחד הזה) והופיע, בתור זמר סולו ויוצר, בעיקר באיזור ההוא, והספיק להקליט ולהפיץ אלבום סולו אחד לפני שהגיע לנשוויל באותו המסלול שבו הרבה זמרים יוצרים מגיעים לנשוויל – כדי להיחשף לכמה שיותר מוזיקאים, כמה שיותר מפיקים, כמה שיותר אנשים שמשפיעים על התעשיה ויכולים לפתוח לו פתח קטן כדי לשים בו רגל. ג'וי וויליאמס היתה פעלתנית יותר ומפורסמת יותר כשפגשה אותו – כשהגיעה לנשוויל היו באמתחתה שלושה אלבומים, מגוון של אי.פיים ואוסף אחד, כולם בחוזה הקלטות אחר חוזה הקלטות שעליהם חתמה בחוסר רצון, לאחר מסעות שכנוע רבים של אנשים שהתלהבו מהקול המיוחד שלה. כשג'ון פול ווייט וג'וי וויליאמס נפגשו, כדי לעבוד על השיר האחד הזה, במסגרת אותה תחרות, הם שיתפו פעולה רק במסגרת השיר ודרכיהם נפרדו כמעט מיד אחר כך. אבל ווייט ניסה, במשך תקופה ארוכה, לאזור אומץ לשכנע את וויליאמס להצטרף אליו להרכב קבוע יותר. היא, מצד שני, קיוותה מאד שהוא יציע לה להצטרף להרכב כזה. הגורל רצה, וכשהשניים נפגשו שוב – מפני שנשוויל היא מקום שמאפשר למוזיקאים שנפגשים פעם אחת להיפגש לפחות עוד פעם אחת בלי להתאמץ במיוחד בכל מקרה – הם הקימו את The Civil Wars והתחילו לעבוד על אלבום הבכורה שלהם.

כשאלבום הבכורה שלהם, "Barton Hollow", על שם עמק לחופו של נהר באלבמה, שם ישב או לא ישב ג'ון פול ווייט וניגן לפני שהתחיל לנגן לפני אנשים, יצא, לא היה צריך לעבור הרבה זמן לפני שהסוד השמור הזה הפך להיות גלוי ופומבי במיוחד. הם הופיעו בטלוויזיה, על שערים של מגזינים, ועל כל הבמות שיכלו למצוא. כשהשנה הארוכה שלפני האלבום הסתיימה (האלבום יצא כמעט בדיוק לפני שנה, בפברואר 2011), נמצא לו מקום ברשימות האלבומים הכי טובים של השנה של הרבה מאד מגזינים, אתרי מוזיקה, תחנות רדיו. הם הספיקו להופיע בתכנית הרדיו והפודקסט של NPR, ובתכנית הבוקר של KCRW, לחמם את אמילו האריס ואת עמיתתם לגראמי אדל, ולהיות מועמדים למגוון של פרסים – וגם לזכות בשניים מהנחשקים ביותר שבהם.

המוזיקה שנמצאת בתוך האלבום היא צנועה, כמו בקתה בלב יער שלא מחוברת לחשמל ושהאנשים שגרים בה חוטבים את העצים שלהם, ומגדלים את האוכל שלהם, ושואבים את המים שלהם, בעצמם. יש שם בעיקר את הגיטרה של וייט ואת הקולות של שניהם, מטפסים ומבעבעים דרך המוזיקה, כל אחד בסולם משלו ומשתלבים ביחד בצורה שהופכת את הכל להרבה יותר מוצלח מהשירים הבודדים של כל אחד מהם. השירה שלהם נשמעת כמו איזושהי קריאה למשהו גדול יותר, משהו מקיף, שמרחף מסביבם, והם נשמעים מאושרים ואסירי תודה כשהם שרים, כמעט כאילו שהם אפופים באיזושהי רוח דתית. הגיטרה האחת שמנגנת, מלווה את השירה, משתדלת לא להפריע למה שיש להם לשיר, והקולות שלהם ממלאים את הקנווס המוזיקלי מקצה לקצה בכל מקרה. האלבום, שנפתח ב-"Twenty Years" ובפריטה נחרצת על הגיטרה, שנשמעת כמו נקודה בסוף משפט, וממשיך אל "Poison and Wine" המוקדם יותר שלהם, ואל שיר הנושא, ומסתיים, בגרסאות ההורדה של האלבום, בשתי גרסאות כיסוי, אחת לחמישיית הג'קסונים והשניה לשיר שיקר לי במיוחד באופן אישי, "Dance Me to the End of Love", מסתיים באותה הצניעות שבה הוא התחיל, בצלילי גיטרה מהדהדים ובקולות שלהם שנשמעים כאילו הם צריכים למלא איזשהו קניון (כזה של סלעים, לא של חנויות) ולא את הקירות הריקים של איזשהו חדר, ומעלה מחשבות לגבי מה יהיה הצעד הבא שלהם. הצעד הבא שלהם יכלול, אולי, הקלטה עשירה יותר, עם הרכב גדול יותר, כזו שתעבה ותרחיב את הגשר שהם התחילו לבנות בין הקאנטרי, שממלא כל פינה בעיר שבה בחרו לגור ולהיפגש, לבין הפולק, שכל אחד מהם הביא איתו מהבית.

[את האלבום שלהם אפשר לרכוש כאן, או כאן]

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – הסרט עם הטריילר הזה, מגדיר את עצמו סרט הפשע המוזיקלי הראשון, ובאמת, הגיע הזמן.

תגובה