תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

Tags

בלוגרול

The Afghan Whigs, מורה נבוכים: כמה רגעים מוזיקליים

1. לפני הכל

אם הצלחתם לעבור את משוכות השיחים הגבוהות שגוגל הניחו לפני הגוספל, אז קודם כל – כל הכבוד לכם על שהצלחתם.  גוגל מצליחים להסתיר את הלינק שמאפשר לכם להתעלם מהודעות האזהרה המפחידות שלהם די טוב, אולי בצדק.   גיאחה הצליח ברוב תושיה למצוא את רכיבי הספאם שגרמו להודעה הזאת, להוציא אותם מהמחבוא שלהם ולהכריח אותם להתנצל.  אמנם ייקח מעט זמן עד שגוגל יאנדקסו מחדש את האתר ויגלו שהכל שוב בסדר ויורידו את המסך האדום מעל פני הגוספל, אבל עד אז אתם יכולים להיות רגועים ובטוחים שהכל עכשיו בסדר ואין שום תוכנות שמנסות לרדת מהאתר ולהתמקם במחשב שלכם ולשלוח את כל המיילים שלכם למישהו אחר, נאמר.

 

2. שנים עשר רגעים מוזיקליים

בהופעה הבאה עלינו לטובה יהיו, אני מקווה, יותר משנים עשר שירים.  וגם במקרה הזה, אני בטוח שלדולי, ולמק'קולום, ולקרלי, ולכל מי שהיתה יד בבחירת השירים, היתה עבודה מאד קשה.  זה קשה לבחור בדיוק את מספר השירים הנכונים מתוך תקופה כל כך עניפה, שמכילה כל כך הרבה דברים שונים שמעבירים כל כך הרבה מסרים.  אבל ההופעה תהיה בנויה בצורה מסוימת שתכיל בתוכה כמות מסוימת של כל אחד מהמאפיינים שהופכים את הלהקה הזו למה שהיא, וגם הרשימה ההתחלתית הזו שפה למטה מתיימרת להצליח בתחום הזה.  הנה:

אחד.  Rebirth of the Cool

בסוף האלבום השלישי של Afghan Whigs (או השני אם נוקטים בשיטה שלהם ומתעלמים לחלוטין מאלבום הבכורה שלהם) מסתתר שיר בונוס שחברי הלהקה החליטו לקרוא לו "Miles iz Ded".  אף על פי שכבר אז, באי.פי.ים שהוציאו באותם זמנים ואפילו באלבום עצמו, הם כבר נתנו את אותות האמנים המשפיעים עליהם ושילבו במסגרת הזו גם סול, גם רית'ם אנד בלוז וגם שירי מחזמר כאלה ואחרים, הם לא התקרבו לעתים קרובות למחוזות הפאנק.  אבל כשהם החליטו לעשות את זה, הם עשו גם את זה בדרך האופיינית להם.  התופים והגיטרות היו מהירים מבדרך כלל, השירה, וגם המילים, היו רוויות אלכוהול, וכל הסיפור היה הרבה יותר מקפיץ ובר-ריקוד מהשירים האחרים שלהם.  אבל זה לא היה, כנראה, מספיק מהיר, או מקפיץ, או רקיד, מפני שכשהלהקה הוציאה את הפריט המוזיקלי האחרון שלה ב-Sub Pop, האי.פי. "Uptown Avondale", הוא הכיל ארבע גרסאות כיסוי ועיבוד מחודש לשיר הזה.  אפשר היה לקרוא לזה רמיקס, בעצם, מפני שחברי הלהקה לא עשו שום דבר מיוחד או חדש כדי לתרום לשיר הזה, וגם מפני שהתופים המקוריים הוחלפו בביט אלקטרוני שאיכלס באותו הזמן גם את מיטב השירים שהגיעו ממנצ'סטר.  השירה של גרג דולי הוטבעה בריוורב, מהירות השיר הוגברה מעט והשיר שינה את עורו לחלוטין והפך ל-"Rebirth of the Cool" – גם הוא קטע נסתר.  היו אחראים עליו, בעצם, שני אנשים שהיו בזמנו החברים העיקריים בלהקה שנקראה Pigeonhed – סטיב פיסק ושון סמית'.  האחרון הפך להיות, עם הזמן, חבר גם בגלגול הראשון של Twilight Singers (הוא זה שאחראי לקולות הגבוהים בשירים כמו "The Twilght Kid" או "Into the Street").

 

שניים.  What Jail is Like

רוב השירים באלבום הבכורה של Afghan Whigs בחברת תקליטים גדולה, "Gentlemen", היו מפתיעים בעצם הביקור שלהם במחוזות אפלים ואישיים שבדרך כלל אמנים, אפילו לא אמני רוק אלטרנטיבי, לא איפשרו למאזינים שלהם לבקר בהם.  חלק מהשירים הפגינו את העליבות של דמות המספר, שמאחוריה מסתתר דולי עצמו.  וחלק אחר מהשירים הפגין זעם עצור שהיה נדמה לאורך כל השיר שהוא הולך להתפרץ ולגרום לנזק בלתי הפיך לאנשים שמאזינים לו.  גם השיר הזה, על הפידבק המתגבר שפותח אותו ועל הפסנתר שממשיך ונשמע כאילו הוא מנוגן באגרופים ולא באצבעות, הוא כמה דקות מזוככות של זעם אצור כזה.  כשהמילים מגיעות, לא הרבה אחרי המוזיקה הפותחת, הן לא עוזרות הרבה בריכוך האווירה:  "אני מזהיר אותך, אם דוחקים אותי לפינה, אני אשרוט את דרכי החוצה מהכלוב.  בעצבים דרוכים, חית פרא, הקלסטרופוביה מתחילה."

שלושה.  Debonair

בראיון שערך עינב שיף עם גרג דולי, לקראת ההופעה, בוואלה, הוא שאל אותו בתור שאלה אחרונה, האם הם מתכוונים לבצע את "Debonair" בהופעה כאן.  מבעד לדף, היה נדמה כאילו גרג דולי מהסס קצת, חושב, לפני שהוא עונה שכן, הם יבצעו את השיר.  לי זה נראה מוזר – לא היה לי שום ספק עד אותה נקודה שהשיר הזה ימצא את מקומו בסטליסט שלהם כי, אחרי הכל, זה השיר הכי מפורסם שלהם.  זה קרוב לוודאי השיר שהכניס אותי בנבכי Afghan Whigs וקרוב לוודאי שגם הרבה מאד אנשים אחרים שהקשיבו לשיר הזה, שמצד אחד הוא פשוט, ומצד אחר אפשר לפרוש אותו לשלושה-ארבעה שירים פשוטים כאלה, בבת אחת.  מצד אחד הוא מעין שיר רוק סטנדרטי כזה, ומצד שני הוא מכיל מילים שבקצה של כל אחת מהן יש כמוסה של רעל.

ארבעה.  Crazy

Afghan Whigs תמיד היו להקה של גרסאות כיסוי קלאסיות.  קלאסיות, זאת אומרת, כאלה שבוצעו בפעם האחרונה אי שם בשנות השבעים.  אבל כל גווני הרית'ם אנד בלוז, לאורך כל העשורים, השפיעו עליהם ובמיוחד על גרג דולי, ובעוד שבלהקת האם שלו הוא לא הרשה לעצמו להיות עדכני עד כדי כך עם גרסאות הכיסוי, בלהקה הנוכחית שלו, Twilight Singers, הוא נוהג לבצע לפחות שיר אחד עדכני – בהופעה האחרונה שלהם בארץ, למשל, "All of the Lights" של קניה ווסט קדם ל-"Candy Cane Crawl" – וכאן, בשיר שהיה לו את הפוטנציאל להיות הסינגל, והלהיט, אם שני הדברים האלה היו מעניינים את Afghan Whigs, מתוך האלבום האחרון שלהם, יש רמז קטן לקרבה הזאת של דולי למוזיקה השחורה החדשה, בציטוט מתוך שיר של Notorious BIG שפותח את השיר הזה.

חמישה.  Congregation

בפנתיאון הפרטי שלי של מוזיקה של Afghan Whigs, האלבום השלישי שלהם, "Congregation", שוכב קצת מיותם.  אמנם השני שלהם, "Up In It", שוכב אפילו מיותם ממנו, אבל האלבום הזה לא זכה מעולם לאותה האהבה ממני כמו שזכו בה האחים המאוחרים יותר שלו – "Gentlemen" נוטף היזע והדמעות, "1965" המקהוקצע ו-"Black Love", שהוא הדובדבן בקצה של הקצפת מעל הגלידה שהיא המוזיקה של הלהקה הזו. לא, גלידה זה לא דימוי טוב.  אבל עכשיו כשהם מגיעים לארץ אני מוצא את עצמי רוצה להתפייס איתו ובכל זאת – הוא מיותם כל כך על לא עוול בכפו.  יש בו הרבה שירים נפלאים, את ניצני ופיגומי היצירה של Afghan Whigs שעליה הם יבנו את מה שיהפוך להיות שלושה אלבומים מאד מוצלחים, ואפילו מסתיים, בלי להודיע, ב-"Miles iz Ded", שהוא המקור לשיר שפותח את האסופה הזו.  השיר שנושא על כתפיו את שם כל האלבום הזה הוא מעין מייצג של האלבום, של הסאונד, של התקופה – המוזיקה מחוספסת ומלוכלכת, המילים נושאות בתוכן משמעות, מעל משמעות, מעל משמעות, כשדולי מנסה לפענח את התווים המיוחדים של מערכת יחסים, של דינמיקה של תקופה, של קהילה שלמה.

שישה.   Step into the Light

אף על פי ש-Afghan Whigs התחילו את דרכם, והחלק הגדול של המוזיקה שלהם שכן, במחוזות הרועשים יותר של התפוקה המוזיקלית האפשרית, הרגעים השקטים והמדודים שלהם, אלה שמאכלסים בתוכם כמות קטנה של כלים, שבוחרים את הצלילים הנכונים,  ומהיותם הצלילים הנכונים הם גם צלילים מעטים ורחוקים אחד מהשני, משאירים מספיק מקום במרחב הריק לקול השבור של דולי לסדוק את הלב שלנו, הם הרגעים היפים ביותר.  "Black Love", בזכות האווירה המיוחדת שהוא נועד להשרות, מכיל כמה וכמה קטעים כאלה והקטע הזה, שנע ונד כמו משהו שלא מצליח לגמרי להחזיק את עצמו ברוח, הוא אחד מהיפים שבהם.

שבעה.  I am the Sticks

אם נחזור לרגע לתקופה המוקדמת במיוחד של הקריירה של Afghan Whigs, בה הם מצאו את עצמם ב-Sub Pop, מנגנים מוזיקה שמתקרבת עד כמה שהיא יכולה לגראנג' בלי להיבלע על ידי הז'אנר הזה, הנה דוגמא אחת לשיר שמצד אחד הוא סטנדרטי יחסית – הוא לא מכיל כמעט שום דבר מהמאפיינים המיוחדים שקירבו את המוזיקה של הלהקה למוזיקה השחורה שהשפיעה עליה, והוא נשמע גיטרתי במיוחד ומחוספס במיוחד ומתאים להלך הרוח המוזיקלי ששרר באותה תקופה ובאותו איזור גיאוגרפי, ועדיין יש בו את טביעת הקול והאוזן הספציפית של Afghan Whigs, שגורמת לו לעמוד כתף וחצי מעל שאר השירים של התקופה ההיא.

שמונה. Be For Real

אם יצא לכם לשמוע, מתישהו בעבר הקרוב או הרחוק, את "The Future" של ליאונרד כהן, יכולתם לשמוע שם גרסת כיסוי שלו לשיר נשכח משנות השבעים בשם "Be For Real". אחרי מספר דקות שבהן הוא שוטח את הגרסה המהוקצעת והמסוגננת שלו לשיר הזה, הוא מסיים אותו במסר, "תודה על השיר, מר דמי".  מר דמי, במקרה הזה, הוא ג'ונתן דמי, במאי וחבר קרוב של גרג דולי, שביים את הסרט "נערות יפות", שליאונרד כהן בטח הצליח לתפוס בשיטוט לילי לאורך הערוצים, שבו גרג דולי היה אחראי על המוזיקה שמלווה את הסרט, ובין השאר גם גייס את הלהקה שלו כדי לגלם שם להקת בארים עלומה שמבצעת, לפחות במהלך הסרט עצמו, שני שירים – ביניהם השיר הזה, שהוא במקור של פרדריק נייט, והגרסה שלהם ספוגה יותר באלכוהול ומתאימה הרבה יותר לפאב מואר וחמים במיניאפוליס (שם הם מצולמים).  כהן הצליח לקחת את השיר, להחיות אותו ולתת לו את הכבוד הראוי לו, אבל Afghan Whigs הצליחו לחדור ללשד הרגש שהשיר הזה מנסה לעטוף במילים.

תשעה.  Fountain and Fairfax

השנה היתה 1995.  אולי 1996 – סדרות לא זכו להיות משודרות בארץ באותו הזמן כמו ששודרו בארצות הברית אז, ואנחנו היינו רק שלוש או ארבע שנים אחרי הולדתו הרשמית של הערוץ המסחרי הראשון. הדבר הנכון,  המעט מעניין, בטלוויזיה, היה לעקוב אחרי קורותיהם של קלייר דיינס, לפני יוליה, לפני שהתחילה לרדוף אחרי הגרסה האמריקנית לאסי כהן, ושל ג'ארד לטו, לפני שהפך לכוכב רוק ולפני שאיפשר לבראד פיט להרוס משהו יפה.  המוזיקה שליוותה את הסדרה, כמות מדודה ומחושבת של שירים במקומות הנכונים, היתה מוזיקה נכונה – בדיוק השירים שהייתם מצפים לשמוע, או שחברות התקליטים בשיתוף עם אחראי המוזיקה של הסדרה היו מצפות שתשמעו, מהדהדים בין הלוקרים במסדרונות בית הספר המצולם ההוא.  אבל אז, באחד מהפרקים, פתאום, בלי שום הודעה מוקדמת – "Fountain and Fairfax", ששוכן בלב "Gentlemen".  זה אחד מהשירים הקליטים יותר באלבום, אחד המזמינים יותר להתעמק במה שקורה בתוכו, ושמעתי אותו בתכנית הזו לא הרבה אחרי שלמדתי להכיר את הלהקה לראשונה.  על סמך הלהיטים היחסיים שלה, ועל סמך השיר הזה, נדמה היה שחוויית ההיכרות עם הלהקה הזו תהיה משהו מאד מעניין.  ואולי סדר האלבומים שבהם למדתי להכיר את Afghan Whigs – קודם "Gentlemen", אחר כך "Black Love", אחר כך כל השאר, עזרה להבין את העולם שלהם טוב יותר.

עשרה.   Somethin' Hot

וככה נפתח האלבום האחרון שלהם (בינתיים), "1965".  הצהרת כוונות מדויקת לגבי האופי של המוזיקה, של כתיבת השירים ושל העברת השירים לאורך כל האלבום הזה.  נשמע גם כמו שיר מצוין לפתוח בו הופעה. ואולי.

אחד עשר.   I Hear a Symphony

חלק ניכר ממערכת היחסים המורכבת של Afghan Whigs עם האמנים שהשפיעו עליהם היו גרסאות כיסוי למגוון רחב של שירי מוטאון.  ב-EP שהקליטו אחרי שסיימו להקליט את "Gentlemen", שנועד ללוות את צאתו של הסינגל האחרון מהאלבום, "What Jail is Like", הם בחרו לכלול שבעה שירים – כמות יוצאת דופן ל-EP, ששלושה מתוכם (בנוסף לשיר שלשמו התכנסנו) הם גרסאות כיסוי מהוקצעות ומוקלטות באולפן, ושלושת הנותרים הם שירים מהופעות – אחד מהם הוא מחרוזת צנועה של גרסאות כיסוי לשני שירים של ה-Supremes, שנשמעים, אחרי הכל, מאד דומים.  הנה אחד מהם בגרסה מוקדמת יותר, בהקלטה לתחנת רדיו.

שנים עשר. Faded

אם תחזרו בזמן לרגע לשבוע שעבר ולמהדורה הקודמת של האנציקלופדיה הזעירה הזו, תוכלו למצוא שם בתגובה מאת דוד לינק להופעה המלאה של Afghan Whigs בפסטיבל פרימוורה לאחרונה.  הוא מציין שהם לא סיימו שם את ההופעה עם "Faded", כמו שקיוויתי בקול בפוסט שמעל.  אני לא מעריץ גדול של Afghan Whigs עד כדי שאני יודע את כל הסטליסטים של ההופעות שלהם בעל פה, אבל עד כמה שאני יודע הם לא נוהגים לבצע  לעתים קרובות בהופעות פסטיבלים שלהם (שהסטליסט שלהן בדרך כלל שונה, בהתאם לנסיבות, מסטליסט של הופעה רגיל) את "Faded".  אולי זה בגלל ההופעה הזו, בפסטיבל ביזאר בגרמניה ב-1995 שבה הם היו צריכים להפסיק את השיר כדי שכוחות האבטחה של הפסטיבל יפנו מהקהל צופה צעיר שהחליט להתפרע ולעשות לא שמח לכל הנוכחים.  גרג דולי הציע לו לעלות על הבמה ולסיים את זה כמו גברים.  כוחות האבטחה בחרו לא לאפשר לו את התענוג.

 

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – שבו תושלם האנציקלופדיה הקטנה הזו עם רשמים מההופעה – מסע אל הכלא שהיה אחד מכורי המחצבה של הבלוז.

 

תגובה אחת ל“The Afghan Whigs, מורה נבוכים: כמה רגעים מוזיקליים”

  • שיר הגיב:

    סקירה נהדרת. תודה. הפעם הראשונה ששמעתי את הוויגז היתה באלו הם חיי, אבל ההכרות האמיתית הגיעה רק אחרי טווילייט.

תגובה