תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

אפריל 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

Tags

בלוגרול

הפוסט הזה נכתב כבר

1.  לפני הכל

בגליון הקרוב של Q, שאמור להיות בחנויות הנבחרות ביום שלישי הקרוב, חוגגים עשרים שנים לאחד מהאלבומים החשובים ביותר של U2, אולי אחד החשובים ביותר של שנות ה-90, "Achtung Baby", באלבום מחווה שמכיל את כל השירים, לפי הסדר המקורי, בביצועים שיכולים להיות רק מסקרנים של Nine Inch Nailsֿ, פטי סמית', Depeche Mode, Garbage, ו-Snow Patrol, בין השאר. את "Even Better Than the Real Thing", אולי בתור בדיחה, השאירו בגרסה המקורית של הלהקה (אחד הרמיקסים שלה, לפחות).  עוד מידע אפשר למצוא כאן.

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  ג'ימי סאוויל, שהיה המנחה הראשון של Top of the Pops (וגם האחרון – הוא הנחה את התכנית האחרונה), נפטר אתמול בגיל 84, כנראה מסיבות טבעיות.

2.  הכל כתוב.  או שלא.

במהלך השבוע האחרון צפיתי במקרה (או אולי לא במקרה) בשני סרטים שהעלו את אותה השאלה הפילוסופית וניסו להתמודד איתה כמה טוב שיכלו. שני הסרטים, כסרטים, לא יכלו להיות יותר שונים אחד מהשני: האחד, ״Knowing" (״הנבואה״ בעברית, אבל אני אתעלם מהעצלות הצפויה של מתרגמי שמות הסרטים בעברית), הוא סרט עתיר תקציב, הוליוודי, עם השחקן המוביל הנכון במקום הנכון, של במאי שתחת אמתחתו שני סרטים שלבדם יכולים לגרום לי לרצות לראות כל סרט שהוא מעורב בו; השני, ״Beacon77" (בעברית ״מגדלור 77״, באמריקנית "The 7th Dimension", אבל אני אתעלם משני השמות האלה מהסיבות המובנות), הוא סרט בריטי דל תקציב עד כדי כך שהוא מתרחש בדירה אחת, על שני חדריה, ולאורך חמש או עשר הדקות הראשונות שלו הוא כל כל גרוע שקל להתבלבל ולחשוב שאנחנו צופים בסרט הלא נכון. אבל בבסיס שני הסרטים האלה (הראשון אפילו מצהיר על זה בשלב די מוקדם) נלחמות שתי תפיסות עולם. לפי הראשונה, דטרמיניזם, כל מה שקורה עכשיו וכל מה שיקרה בעתיד כבר נקבע מראש ואי אפשר לשנות אותו (גרסה מרוכזת יותר של התפיסה הזאת, אקזיסטנציאליזם, אומרת שאם אי אפשר לשנות כלום, אין טעם לעשות שום דבר חוץ מלעמוד בלי לזוז ולחכות שהכל ייגמר). לפי השניה, שבחלק מהמקרים קוראים לה רצון חופשי ובהזדמנויות אחרות קוראים לה מקריות, דברים קורים ללא סיבה מיוחדת או שהם קורים כתוצאה ממשהו שגורם להם. שני הסרטים האלה יתקדמו, אחד מהר יותר ואחד לאט יותר, למסקנה לגבי השאלה הפילוסופית הכבדה הזאת, והמסקנה הזו תיטה לצד אחד, ובשני המקרים הסרטים מיועדים לגרום לנו לחשוב – גם כשהם מסווים את עצמם מאחורי עלילות שלא בהכרח גורמות לנו לחשוב.
[מהנקודה הזו ולמטה, הפוסט מכיל ספוילרים, מפני שאי אפשר באמת לדבר על הסרטים האלה בלי לדבר על מה קורה בהם. אם יש בכם איזה רצון לראות את הסרטים האלה, או אם אתם מתנגדים באופן עקרוני שיספרו לכם מה קורה בסוף של סרט, עדיף להפסיק לקרוא כאן.]
״Knowing" בונה את עצמו, מהרגעים הראשונים, כסרט מסתורין שיש בו איזו אמת נסתרת על היקום שהוא מוכן לגלות לנו במסגרת השבלונות ההוליוודיות המקובלות. ניקולס קייג׳, גבוה וגמלוני ומודאג מאי פעם, הוא ג׳ון קסטלר, אסטרופיזיקאי שהוא גם הורה יחיד לילד חכם כמעט כמוהו. הוא הורה יחיד מפני שאשתו נהרגה בשריפה. אביו הוא כומר שהקשר איתו התנתק בעקבות המוות, וקסטלר מניח את עצמו בצד המקריות של הדיכוטומיה הפילוסופית הגדולה שבבסיס שני הסרטים האלה. עד כאן, שבלונה הוליוודית.
אבל אלכס פרויאס, שהצליח ליצור עולם אפל וכמעט בדיוני באמצעות כמה בניינים גותיים, לילה של פורענות וכמה עננים בשביל ״העורב״, ושהצליח ליצור סרט קטן ונהדר שמדבר על נושאים מאד דומים בשם ״עיר אפלה״, שהשפיע על סרט גדול הרבה יותר ונהדר לא פחות בשם ״המטריקס״, דואג לקחת כל שבלונה הוליוודית אפשרית בסרט הזה ולסובב אותה כדי שתהיה עקומה רק קצת, אבל מספיק בשביל להרגיז את אלו שמעדיפים סרט אקשן פשוט ולא מחייב ולהלהיב את אלו שרוצים לחפור מאחורי חזות האקשן השטחית.
בבית הספר שבו לומד בנו של קסטלר חופרים החוצה קפסולת זמן, שהטמינו באדמה חמישים שנה לפני כן (בסצינה שפתחה את הסרט), ובה מעטפות שמכילות ציורים של הילדים של אז, שמציירים את העתיד שלהם ואת ההווה של הילדים שמקבלים את הציורים. בנו של קסטלר מקבל, במקום ציור, דף מלא עד אפס מקום במספרים. ברגע של שכרות ושעמום, קסטלר לוקח את הדף ומנסה להבין את התבנית שמאחורי המספרים. הוא מזהה סדרה לא מקרית של מספרים, ובירור קצר באינטרנט מגלה לו שאלו התאריך ומספר ההרוגים בהתקפת הטרור על מגדלי התאומים. אחר כך הוא מנסה כל סדרה אקראית של מספרים ומגלה שהדף כולו מכיל סדרה של תאריכים ומספרי הרוגים של אסונות לאורך ההסטוריה. מאוחר יותר הוא מגלה שהמספרים שהוא לא הצליח לשייך הם קואורדינטות, שמראות את המיקום המדויק של האסונות. ויש גם שלוש סדרות נוספות של מספרים, שלפי התאריכים שלהם מתרחשים בעתיד. קסטלר מנסה, ביחד עם חברו הקוסמולוג, לשכנע את עצמו שאין הגיון ברשימה, ולא מצליח. בנסיעה מקרית הוא מגלה שהמקום שבו הוא נמצא מציין את הקואורדינטות המדויקות של האסון הבא, ותוך
כמה דקות מתרסק עליו מטוס (באחת מסצינות האסון הכי מרהיבות שראיתי בסרט אי פעם. מאוחר יותר, במהלך המחקר על הסרט הזה, גיליתי למה: בניגוד להרבה סצינות מהסוג הזה, שהן עתירות בפעלולים, מודלים ואפקטים של מחשב, הסצינה הזו צולמה בשוט אחד ומכילה את הבלבול והערפול שמרגישים אנשים שלוקחים חלק באסון כזה באמת). קסטלר מנסה, ולא מצליח, להציל חלק מהאנשים הנשרפים וכשהוא חוזר הביתה, נרעש, הוא מגלה באמצעות החדשות שמספר ההרוגים באסון זהה במדויק למספר שמופיע על הדף. בהמשך הוא מנסה, בחוסר הצלחה, למנוע את האסון הבא ברכבת תחתית בניו יורק, ולאתר את ביתה ונכדתה של האשה שבילדותה הטמינה את הדף המלא במספרים בקפסולת הזמן, כדי להבין איך המספרים האלה הגיעו אליה. ביחד, הם מגלים שלשני הילדים שלהם יש את אותה הגישה למספרים שהיתה לאמה, ושאלו מגיעים באמצעות תקשורת מלובשי שחורים מסתוריים שמסתובבים בזוויות של הסרט, אולי בני גזעם של ריצ׳רד או׳בריאן וחבריו ב״עיר אפלה״, שיש להם ידע על כל מה שהולך לקרות בעולם או שהם אלו שמנתבים את כל מה שהולך לקרות בעולם. בשלב הזה, התאריך האחרון והאסון האחרון חושף את עצמו והסרט הופך להיות מעט פחות הגיוני: בתאריך האחרון שמופיע על הדף, העולם כולו ייחרב כתוצאה מהתפרצויות קרינה מהשמש שישרפו את שכבת האוזון ויהפכו את החום על פני כדור הארץ לבלתי ניתן להתמודדות אנושית. לובשי השחורים המסתוריים הם חייזרים, גורמים שאנחנו היינו מכנים בקלות מלאכים, אולי אפילו אלוהים, שעקבו מרחוק אחרי המתרחש ומוכנים לקחת איתם חלק קטן מאד מתושבי כדור הארץ כדי להתחיל מחדש במקום אחר. במקרה, הבן של קסטלר והנכדה של הילדה שהתחילה את כל הסרט הם חלק מהנבחרים המעטים. במקרה, קסטלר הוא לא. ברגעים האחרונים של העולם כולו, הוא חוזר לזרועות המשפחה הנוצרית המנוכרת שלו ונשרף ביחד איתם, ושני הילדים מונחתים על כוכב שטוף עשב, שבשמיו שני ירחים ובאופק עץ אחד, בודד.   אם הסרט השני של פרויאס, "עיר אפלה", הסתיים בפיסה אורבנית דיסטופית שמרחפת בחלל, רחוקה במקום ובזמן מכל דבר אחר שבני האדם הכירו בעבר, הסרט הזה מקבל ערימה של צבעי פסטל ופרויאס מצטווה לצייר איתם משהו.  מה שהוא בוחר לצייר הוא התחלה מחדש – וזו, כמו הרבה דברים אחרים בסרט הזה, זוכה למגוון תאוריות באינטרנט.  אולי זה כוכב אחר שמכיל כמה וכמה גרסאות של אדם וחווה, כל זוג כזה הגיע באדיבות חללית אחרת מאלו שנצפות באופק בסצינה האחרונה הזו.  אולי כל חללית מגיעה לכוכב אחר.  אולי החללית נוסעת בעצם בזמן וזה שוב כדור הארץ, שוב מההתחלה.

"Beacon77" הוא סרט צנוע הרבה יותר.  הוא לא נעשה בתקציב של מיליונים, הבמאי שלו לא הוכיח את עצמו בסרטים קודמים ואף אחד מהשחקנים שם הוא לא ניקולס קייג'.  למעשה, לא שמעתי על אף אחד מהשחקנים שם לפני הסרט הזה וקרוב לוודאי לא אשמע עליהם אחריו.  הוא נפתח בדירת פנטהאוז של בניין דירות גבוה בלידס, שם מתגורר מרצה צעיר באוניברסיטה.  אני לא בטוח שקלטתי למה הוא מרצה, אני לא בטוח שזה אפילו מוזכר בסרט.  אבל אחת מהתלמידות שלו מנהלת איתו רומן, ומגיעה כדי להתעמת איתו.  כשהיא מגיעה, ביחד עם חברה שנועדה לתת לה חיזוק מוסרי, היא מגלה שהוא חולק את הדירה עם עוד שני אנשים – האקר אנרכיסטי נכה בשם דקלן וחברתו לשעבר, גם היא האקרית.  לכל אחד מהחמישה יהיה תפקיד מהותי במה שהולך לקרות לאורך הסרט, כמו שמקובל בסרטים מהסוג הזה, שהעלילה שלהם נפרשת בשטח מאד צר.   השלושה מנסים לפרוץ למערכת המחשוב של הוותיקן, שם הם מקווים למצוא את הגרסה המוקדמת ביותר של התנ"ך, שהם סוברים שהיא שונה, ולו במילה אחת, מהגרסה המוקדמת ביותר שאנחנו מכירים.   הצופן התנ"כי, שהם יכולים לראות בשניים ובשלושה מימדים, יכול להכיל מסרים נוספים ביותר מימדים, ואלו באים לידי ביטוי, וניתנים לניתוח ממוחשב הרבה יותר בקלות, כשמדובר במגילה, במיוחד כשמדובר במגילה שמכילה את הטקסט האמיתי, המלא.  כשהמחשב מצליח לנתח ולעבד את הטקסט בארבעה, חמישה, שישה ובסופו של דבר שבעה מימדים, דברים מוזרים קורים בדירה – דקלן מפתח כוחות שבעיני אלו שעוקבים אחרי הסרט בשני המימדים המקובלים עשויים להיראות כמעט אלוהיים, ומנצל את הכוחות האלה כדי לחסל כמעט את כל שוכני הדירה האחרים, כי זה, אחרי הכל, סרט אימה, ולגרום לקץ העולם.    "Beacon77" סובל מכל אותם דברים ש-"Knowing" נהנה מהם, מפני שהוא קצר יותר ובתקציב צנוע יותר.  בשני הסרטים יש כמות די גדולה של רעיונות שצריך לעכל.  ב-"Beacon77" הבמאי זורק כמה מהרעיונות באוויר ולא טורח להסביר אותם או את הקשר שלהם לסיפור.  הסרט מסתיים בפלאשבק מסביר שרק הבמאי, אני מקווה, יכול להבין.  באמצעות חיבור של כמה סצינות קצרות, לכאורה רנדומליות מהסרט, הבמאי מוכיח בבת אחת גם שהכל כבר כתוב מראש וגם שהכל מקרי לחלוטין, וכל חיבור של סדרה של דברים שקורים, מנותקים אחד מהשני, זהה להשתלשלות טבעית של אירועים.  שאר הסרט מרגיש כמו מזוודה שהתמלאה מעבר ליכולת שלה להכיל ושמנסים בכל הכח לסגור.   יש שם חשיבה במימדים אחרים, תוך כדי הדגמה של איך נראים החיים בשלושה מימדים ליצורים שיכולים לתפוס רק שני מימדים, יש שם שני "צופים מרחוק", ששוכבים במעבדה של ה-CIA ויכולים באמצעות המחשבה להטיל את הגוף שלהם למקומות אחרים,  יש את התנ"ך ואת הוותיקן והפנטגון, תחנת רדיו מחתרתית ויצור שאולי היה שם מלכתחילה ואולי נוצר כתוצאה מהעיסוק הזה בנבכי התנ"ך, ויש שם הרבה מאד מילים לא הגיוניות בעברית (כי כשיש לך תקציב כל כך קטן אין כסף לשכור מישהו שמבין עברית.  העיקר שזו שפה זרה שכתובה הפוך.  זה לא באמת משנה מה כתוב בה).

בשני הסרטים יש משהו מוחשי שמטה את הכף בבת אחת לכיוון הדטרמיניזם.  ב-"Knowing" זו פיסת נייר שמצמצמת את עצמה לרשימה של אסונות – תאריכים, מספרי הרוגים וקואורדינטות (ובסופו של דבר, במקום מספר הרוגים, מכילה רק שתי אותיות שהן קיצור ל"כל השאר").  ב-"Beacon77" זה התנ"ך עצמו, על שבעים הפנים שלו, שמכיל, לפחות באחד משבעת המימדים שבהם אפשר לחוות אותו, את כל מה שאי פעם קרה ואת כל מה שאי פעם יקרה, אם יודעים מה לחפש ואיך.  בשני הסרטים יש מי שמפקפק בנכונות של המידע הזה, מנסה להטות את הכף בחזרה למחוזות ההגיוניים.  ושני הסרטים מגיעים בסופו של דבר לאותה מסקנה – "Knowing" הוא לא סרט אסונות טיפוסי מפני שאין בו גיבור שמציל את העולם.  ואין בו גיבור שמציל את העולם מפני שאי אפשר להציל את העולם כשהכל כבר כתוב מראש.  ו-"Beacon77" הוא לא סרט אימה טיפוסי מפני שכשהבוקר עולה על דירת הפנטהאוז שבה מתרחש הסרט אין אדם אחד שנשאר בחיים אחרי טבח, למעשה הדירה הזאת היא המוקד להיכחדות העולם כולו, אולי.  ושני הפלאשבקים המסבירים שמוצגים לקראת סוף הסרט מראים כיצד לא היתה לאף אחד מהדמויות את הזכות להימנע מלמלא את התפקיד שלה בגורל שהיה כתוב מראש.

ובסופו של דבר, שני הסרטים מסתיימים בהתחלה חדשה – מפני שהסוף ההוליוודי האולטימטיבי בסרט אפוקליפטי במידה כזו הוא שהאנושות שורדת, איכשהו, גם אם נשארה כמות מועטה במיוחד של אלו ששייכים אליה.  גם אם נשאר רק אחד.   ב-"Knowing", כדור הארץ, על כל היושבים בו, אולי נחרב, ואולי לא היה ניתן לעשות שום דבר בנושא, אבל בכוכבים האחרים שאליהם הובאו הניצולים האחרונים של האנושות, אולי הטבע יסתדר בצורה אחרת, ואולי לא הכל יהיה כתוב מראש.  ב-"Beacon77", הישות שדקלן הפך להיות מוחק את כל העולם, אולי, כדי להתחיל אותו מחדש.  ההחלטה לגבי דטרמיניזם לעומת רצון חופשי נתונה בידיו של אדם אחד – וגם זה, בעצם, סוג של רצון חופשי.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – כבר הייתי מוכן לפטור בזלזול את הסרט הזה, גרסה מצוירת ממוחשבת לקומיקס שמגיע לו יותר, אבל אז ראיתי מי האנשים שכתבו אותו.  אחד, סטיבן מופט, שיכנע אותי במיוחד לתת הזדמנות לטריילר.

תגובה