תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

יוני 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  

Tags

בלוגרול

Bad As Me

1. לפני הכל

חדשות משמחות:  "Fast Show",  אחת מהתכניות הבריטיות האהובות עליי, תכנית מערכונים של חמישה אנשים מוכשרים שמוצאת את הייחוד שלה במערכונים הקצרים במיוחד שלה (ומכאן שמה), חוזרת לעונה נוספת של שנים עשר פרקים.  אלה ישודרו ברשת, שזה דבר עוד יותר טוב (כי לא צריך להוריד את זה), באדיבות Foster's, שזו בכלל בירה אוסטרלית, אבל היא עדיין אחראית לחזרתם של שני איקונים קומיים בריטיים נוספים לטובתה (אלן פרטרידג' של סטיב קוגאן, וריבס ומורטימר).  העונה תתחיל ב-15 בנובמבר ותשודר כאן.  החלק הפחות משמח בחדשות האלה (כי גם את זה צריך) הוא שמארק וויליאמס לא ייקח חלק בעונה החדשה (כנראה כי הוא כבר מפורסם מדי מכדי להשתתף בכאלה דברים – הוא שיחק את מר וויזלי בשבעת סרטי הארי פוטר), מה שאומר שאלא אם כן אחד מהשחקנים האחרים ייקח עליו את התפקידים (מה שאני מקווה שלא יקרה), לא תהיה שם נציגות ל-"Today, I have been mostly…", או ל-"…which is nice.", וגם שני מוכרי החליפות לא ייוצגו כראוי.   אבל רולי בירקין כן.

2. אין דבר טוב מלהיות רע כמו טום ווייטס

יום שני הקרוב (מחר) יהיה סוג של יום חג.  באותו היום ייצא, באופן רשמי, האלבום הראשון של טום ווייטס שמכיל חומר מקורי אחרי שבע שנים.  קדמו לו אלבום אחד של הופעה, ואחד, משולש ונדיב במיוחד, של שירים נדירים, גרסאות כיסוי וכאלה שלא מצאו את מקומם בשום אלבום, או כמו שווייטס העדיף לקרוא להם, "יתומים".  באופן רשמי, אני אומר, מפני שהאלבום עצמו כבר דלף לרשת וכל דכפין יכול להוריד אותו באתר הטורנט הקרוב.  כל ההדלפות האלה וההורדות האלה הן משהו שהייתי מקווה שמישהו כמו טום ווייטס היה יכול להימנע ממנו – מפני שתמיד דמיינתי אותו בתור מישהו שנמצא מעט רחוק, אולי במימד אחר, מעט מנותק מזה שלנו, מכל הדברים האלה שמוזיקאים רגילים מעורבים בהם.  מעבר לסיבה הברורה מאליה להוריד את האלבום הזה כבר עכשיו (זה בחינם), אני יכול לחשוב רק על שתי סיבות נוספות הגיוניות.  הראשונה – כדי להגיד שיש לך את האלבום החדש של טום ווייטס, והאנשים שמקשיבים לטום ווייטס, לדעתי, הם לא אנשים שרק אומרים שיש להם את האלבום החדש של טום ווייטס.  הם מאזינים לו שוב ושוב, מההתחלה לסוף ומהסוף להתחלה, לומדים מחדש את המפה למחוזות האפלים והמוזרים יותר של המוזיקה שווייטס יודע לסלול בהם דרכים – מה שמוביל לסיבה השניה – כדי להקשיב לאלבום הזה כבר, אחרי שבע שנים ולפני שהוא יוצא באופן רשמי.  ובשביל הסיבה השניה טום ווייטס, או האנשים שמנהלים בשבילו את אתר האינטרנט שלו, או האנשים שמנהלים בשביל חברת התקליטים שלו את אתר האינטרנט שלו, מצאו פתרון הרבה יותר קל.  וכך, כבר ביום שישי מצאתי את עצמי, מצויד בקוד מיוחד שנשלח אליי מבעוד מועד מפני ששמתי את כתובת המייל שלי במקום הנכון (באתר שלו) בזמן הנכון (הרבה לפני כן, בתקופת "Glitter and Doom"), בשערי האתר שהוקם במיוחד לצורך ההאזנה לאלבום, ונסגר באותו היום (אני מאלו שנזכרים מאוחר), מוכן להקשיב לחומר החדש של טום ווייטס עם אוזניים רעננות ככל האפשר.

והדבר הראשון שבולט כשמקשיבים לאלבום בפעם הראשונה, הוא כמה הקול של טום ווייטס שונה.  ווייטס הרגיל אותנו לקול החצץ שלו, שהלך והתעצב במשך השנים – מהקול הצלול שהיה לו באלבום הראשון, "Closing Time", לשירים שנשמעים כאילו זאב נובח אותם ואי אפשר באמת להבין את המילים באלבומים המאוחרים ביותר שלו, עברה דרך ארוכה ומלאה בחברויות עם הבקבוקים הלא נכונים, הסיגריות הלא נכונות והנשים הלא נכונות, ובקרבה מסוכנת מדי למדרכה, אם ברגל או ברכב.  אבל עכשיו, בחלק מהשירים, זה נשמע כאילו הוא מתכונן לאיזשהו תפקיד אופראי.  בחלק אחר מהשירים הוא מרים את קולו למנעד שבו אין חצץ.  ברוב השירים הוא אמנם שר בדרך שלמדנו להכיר ולאהוב, אבל משהו בקול שלו נשמע כאילו הוא מצא איזושהי תושבת שלווה לשים עליה את הקול כדי שהכל יישמע רגוע יותר, כאילו שבשבע השנים האלה הוא השתדל, והתעקש, והצליח להגיע לתובנה מסוימת בקשר לשירים שלו שלא היתה נגישה לו עד עכשיו.

אין פה אף שיר, בינתיים, שהולך להיכנס לפנתיאון של היצירה של טום ווייטס.  ווייטס כבר לא עושה כאלה.  לא מפני שהוא איבד משהו מיכולתו ליצור שירים שיש בהם את הייחודיות שאפיינה את הקריירה שלו והם מרוכזים וכועסים ובועטים מספיק כדי להחזיק מעמד בזכות עצמם מחוץ לאלבומים שבהם הם משובצים, אלא מפני שזה כבר לא מעניין אותו באמת.  הוא מעדיף להקליט אלבום שיש לו אווירה מסוימת, עם קבוצה של נגנים שיכולה ליצור את האווירה הזו, ולאפשר למאזינים שלו להעריך את האלבום כולו, כמכלול.  שני סינגלים מהאלבום הזה כבר יצאו – אחד מהם, שיר הנושא, הוא מהשירים הפרועים והמפותלים שטום ווייטס בקיא בהם (אף על פי שזה נשמע פרוע ומפותל הרבה יותר מבדרך כלל, והקול של ווייטס, גם כאן, נשמע צעיר בכמה עשרות שנים באופן מפתיע), והשני, בלדה שהתעוררה אחרי חמישה עשורים של שינה בשם "Back in the Crowd" – אבל הם לא יעוררו גלים באותה מידה שסינגלים קודמים של וויטס בשני העשורים האחרונים לא עוררו עניין בהרבה יותר ממי שכבר התעניין במוזיקה שלו מלכתחילה.  אל תצפו לשמוע אותם בגלגל"צ בזמן הקרוב.

האלבום נפתח במתקפה מפתיעה של כלי נשיפה, שבמבט על המידע שמלווה את השירים אני מופתע לגלות שמופק רק משלושה כלים על ידי שני אנשים.  תרועת כלי נשיפה שחוזרת על עצמה, כמו לופ פסיכוטי מהעולם של טום ווייטס, של עצמות וחלקי מתכת של מכונות מתות שביחד מרכיבות רכבת רפאים, מלווה שיר על הנדידה השחורה מהדרום לשיקגו שילדה את הבלוז של הגיטרה החשמלית.  "לא נצטרך לומר שלום אם כולנו נעזוב," הוא שר שם על האנשים שיצרו את אחד מעמודי התווך שעליהם בנה את המוזיקה שלו.  "Chicago" קוראים לשיר הזה, ומיד אחריו עוקב "Raised Right Men" שבאחוריו קלידים שמנגנים את אותו הצליל לאורך כמעט כל השיר, בקדמתו תוף שמקדם את השיר כמו מצעד, ובתווך טום ווייטס שמסביר, ומנמק, וגוער ומתחנן.  השירים של ווייטס, כאן כמו בכמה האלבומים הקודמים של חומר מקורי, הם כבר לא סיפורים זעירים על האנשים שמאכלסים את האזורים האפלים והעלובים יותר של העיר.  הם עדיין נמצאים שם, באיזור הזה, אבל עכשיו הם נשמעים כאילו אנחנו, המאזינים, ביחד עם ווייטס, מצותתים לאיזושהי שיחה פרטית, שתפסנו באמצע.

"Everybody's Talking at the Same Time", התרומה הצנועה של טום ווייטס למחאה נגד המצב הכלכלי העגום בארצות הברית, הקול שלו מתרומם גבוה גבוה ונדמה שהוא מצא ענן ווקאלי חדש לשבת עליו. הוא לא יישאר עליו למשך זמן ארוך מדי באלבום הזה, אמנם.  ב-"Get Lost" שבא אחריו, ווייטס נועל מחדש את נעלי הרוקבילי שלו ומגלה שהן עדיין מתאימות.  לארי טיילור, דייוויד הידלגו ומארק ריבו עוזרים לו לחזור אל שורשי הרוקבילי שלו, שלא ביקר בהם כבר הרבה זמן.   "אני עוזב, אני עוזב, אני עוזב, אני עוזב," טום ווייטס פותח את "Face to the Highway" שהוא ערפילאי ומעונן כמו דרך מהירה מיד אחרי הזריחה, מנסה לשכנע את עצמו, את המאזינים ואת מי שזה לא יהיה שהוא מדבר אליו.  אקורדיונים, גיטרות ופעמון אחד שמכה בהרבה מאד רגעים נכונים, עוזרים לו לקבל את ההחלטה הנכונה ולהמשיך עם הפנים לדרך המהירה ועם הגב למה שהוא רוצה להשאיר מאחוריו.   השיר הבא, "Pay Me", שבו ווייטס לובש את דמותו של אדם בודד מאד, אבוד מאד, בקצה של דלי שאין לו באמת תחתית ומאיים ליפול, והשיר כולו נשמע כמו הבוקר שאחרי הופעת קרקס, כשכל מתחם הקרקס שומם ועצוב ומלא בניירות מתעופפים ובאשפה, ובמופיעים עייפים שמתעוררים בבוקר אחרי שהקסם פג.   "Back in the Crowd" שאחר כך, מוצא את ווייטס תופס את דמותו של קרונר זקן, אחרי ימי התהילה שלו, על במה מול מועדון ריק, שחצי מהכיסאות בו מורמים על השולחנות. ו-"Bad Like Me", שיר הנושא, הוא מעין הוריקן מוזיקלי, מהסוג שווייטס היה מעסיק בו מגאפון בהופעות.  הקול של ווייטס חוזר אל תכונותיו החצציות שם והוא רחוק ורחוק יותר בכל דקה של השיר. "Kiss Me" מעמיד פנים שהוא בלדת בארים סטנדרטית, כזו עם גיטרה שצובטת דגשים של אקורדים ג'אזיים פעם בכמה זמן, ועם קונטרבאס שמספק את הבסיס, ועם פסנתר, אבל הצלילים בו הולכים ומתערבלים ומתחברים מחדש במקומות לא נכונים ובדרכים לא נכונות ובאיזשהו מקום השיר הזה מתחיל לרחף בחלל, ולהישמע הרבה יותר מעניין מאיך שנשמע כשהתחיל.  ב-"Satisfied", ווייטס מהרהר בכמה שימושים אפשר למצוא לשלד שלו אחרי שימות, ומספק את הגרסה שלו לשיר המפורסם של Rolling Stones, גם הוא בעצם שלד מוזיקלי.   "אני העלה האחרון על העץ," הוא שר ב-"Last Leaf".  "הסתיו לקח את כל השאר אבל הוא לא ייקח אותי."  וכשהשיר הזה נפרש לכל אורכו, בלדה מהורהרת שנתמכת על ידי גיטרות ואורגן מפוח, הוא מגלה קול נוסף שמצטרף לשירת המשפט הזה לאורך השיר, שהוזכר בשמו בשיר הקודם, גם הוא מישהו שעל פניו, על חייו ועל קולו אפשר לראות את טביעות הרוק'נ'רול כמו הדרך שבה מים משפיעים על סלע לאורך השנים – קית' ריצ'רדס.   ב-"Hell Broke Luce", עם המקצב הצבאי השטני, ווייטס מבקר בעיראק, מרחף מעל הארץ ואוסף בדרכו רשמים קצרים, מלאי אלימות, מהחיים של חיילים שם.  "אני יכול ללכת הביתה במרץ?  מרץ," הוא שואל במהלך השיר (והחדשות היום אומרות שכן).  ואל רשימת הנגנים המכובדת שמייצרת את המארש הזה, שכוללת עדיין את קית' ריצ'רדס בגיטרה, מצטרף גם פלי בבאס.  "New Year's Eve", שמסיים את האלבום, הוא השיר היחיד מבין השלושה עשר שמוצגים כאן שמזכיר באיזושהי צורה את הסיפורים הקצרים שטום ווייטס היה טווה בשירים שלו פעם.  זה ראש השנה, באיזשהו מקום, ומי שווייטס שר עליו נמצא במצב גרוע יותר ממה שיכול היה להיות והאשמה היא שלו, אבל השנה מתחילה והיא מביאה איתה תקווה, ואולי דרך לעשות דברים אחרת, ווייטס, והדמות שהוא עוטה עליו בשיר הזה, פוסעים מהשיר הזה לתוך "Auld Lang Syne" ואחר כך בחזרה החוצה אל השיר הזה, אל הקור המקפיא של ערב ראש השנה באיזושהי עיר לא מאירת פנים בארצות הברית.

כשהאלבום הזה מסתיים, רסיסים של השירים שבו עדיין מתעופפים באוויר באורות שהולכים ונמוגים, וטום ווייטס אוסף את כל הטריקים שלו ותוחב אותם בחזרה אל תוך התיבה, מוכן להוציא אותם שוב ולפזר אותם על השולחן בקצה האחר של היריד מחר, כשכל שאר העולם יהיה מוכן לשמוע את האלבום הזה.  בחוץ, בעולם הרגיל, הכל יימשך כרגיל.  דרכים מהירות, מכוניות ומשאיות.  השמש תזרח בקצה אחד ותשקע, כמעט באותה מהירות, בצד השני.  והלב של כמה מאיתנו, במקומות נבחרים בעולם, ירגיש קצת יותר מלא, קצת יותר כבד.  טום ווייטס חזר, והוא מפזר אחרי קצת מאבק הגופרית שוב.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – הסרט השני בסדרת "שרלוק הולמס" של גאי ריצ'י מצרף לסדרת הפיצוצים המרשימים גם את מוריארטי (שבמקרה הזה משחק אותו ג'ארד האריס, שזה טוב מספיק).

תגובה