The gospel according to whom

1. לפני הכל

בפינת המתים המוזיקליים השבועית – Rolling Stone מסכמים את השנה במתים מוזיקליים, ובין השאר מתברר שם שיוברט סאמלין, שמנגן בין את השאר את ריף הגיטרה ב-"Spoonful", נפטר גם הוא בתחילת החודש, בגיל 80.

וגם ב"ניו יורק טיימס" יש פרויקט שקשור במתים, אם כי לא מוזיקליים – העיתון פנה לקוראים שלו והציע להם להנציח את יקיריהם שנפטרו במהלך השנה האחרונה, ויותר ממאתיים מהם הרימו את הכפפה ושלחו את התמונה האהובה שלהם של הנפטרים וקטע קצר שמסביר מי הם היו.  יש שם כמה תמונות וסיפורים נוגעים ללב במיוחד, והרבה יותר מדי ילדים.

2. החיים בצד האחר

למצוא את הנקודה הנכונה להיכנס בפעם הראשונה למוזיקה של Mercury Rev הוא תהליך בעייתי. אם הולכים אחורה מדי בזמן, מגיעים לתקופה רועשת ומלוכלכת, כמעט פרהיסטורית, עם סולן אחר והרבה יותר דיסטורשן ושכבות של צליל; אם מנסים לתקן וקופצים קדימה מדי בזמן, אנחנו יכולים למצוא את עצמנו בעולם תזמורתי ואוורירי של הלהקה שאחרי המפץ הגדול. הנקודה הטובה ביותר, אמנם, היא זו שבאמצע – שם מחכה אלבום שהוא נקודת חיבור בין שתי התקופות המוזיקליות המאד שונות של הלהקה הזו, אלבום שהם קיוו שיהיה מצליח לפחות כמו שהיה מוצלח בעיניהם.

הסיפור שמאחורי האלבום הזה, כמו כמעט בכל המקרים, מנוגד לחלוטין לאווירה שהמוזיקה שהוא מכיל משרה. אחרי שהאלבום האחרון שהקליטו, "Boces", הסתיים אחרי תקופה קשה של הקלטות (״מה הדבר שאתה הכי אוהב ב-Boces?" נשאל גראסהופר, אחד משני מקימי הלהקה, בראיון למגזין פעם, והוא ענה: ״שהוא גמור.״), והסולן שלהם בשני האלבומים הראשונים, דיוויד בייקר, עזב והשאיר אחריו חור בצורה של בן אדם בקיר האולפן, חברי הלהקה הנותרים גילו שהוא גם משך אחריו בהימלטות שלו את כל המרכיבים הרועשים, הקשים והלא קומוניקטיביים של המוזיקה שלהם, והשאיר אותם עם משהו שאולי לא היה מלודי ופופי לחלוטין, אבל בהחלט היה משהו שאפשר לקרב את העולם אליו.
אבל כל זה, ושוב אנחנו קופצים לזמן הלא נכון, מתחיל שמונה עשרה שנים לפני כן. ג׳ונתן דונהיו וגראסהופר, שאז עוד קראו לו שון מקוויאק, פגשו אחד את השני לראשונה כששניהם מצאו את עצמם במחנה ״קרן אור״ בצפון המדינה ניו יורק – מאותם המחנות ששולחים אליהם ילדים שנמצאים צעד אחד לפני חיים של פשע, בדרך כלל בגלל שכבר הספיקו לעשות משהו לא ראוי אחד. דונהיו סיפר בראיון שהוא לא יודע מה הכניס את גראסהופר לשם, וגם הוא עצמו לא מספר איך מצא את עצמו שם, אבל הפגישה הראשונה שלהם שם התרחשה כשדונהיו פסע, מסוקרן, לגינה ששמע ממנה צעקות של ילדים, ומצא שם את מקוויאק זורק גוויות של חיות קטנות לתוך מכסחת דשא פועלת.

המוזיקה שבאה אחר כך היתה מושפעת גם מדברים אחרים.  דודו של גראסהופר, שעבד ב-Atlantic Records, הכיר לו מוזיקאי ג'אז כמו מיילס דייוויס, אורנט קולמן, ג'ון קולטריין, והוא בתורו הכיר אותם לג'ונתן דונהיו, ואחר כך הכירו שניהם את המוזיקה שבעיר הגדולה שמדרום להם, שהתפתחה שם בסוף שנות ה-70 – The Velvet Underground ו-Television, ובשביל לקחת את הכל ולזרוק את זה ליקום אחר שבו הם יוכלו לעבוד ולהקליט, גראסהופר למד אמנות חזותית באוניברסיטה אצל, בין השאר, טוני קונרד, שהיה מוזיקאי אוונגרדי וגם יוצר מיצגים וסרטים אמנותיים כאלה ואחרים.  את הלהקה הם התחילו, באופן לא מפתיע, כשצירפו אליהם את דייב פרידמן, דייויד בייקר, וסוזאן ת'ורפ, כדי ליצור מוזיקה לסרטים שצילמו כסטודנטים.  הם גם התחילו להופיע עם הסרטים האלה ואחרים.

שני אלבומים אחר כך, הלהקה היתה במערבולת – גם מוזיקלית וגם אישית.  בסוף המערבולת הזאת, שהסתיימה עם האלבום השני ועם עזיבתו של דיוויד בייקר את הלהקה, היה סגנון מוזיקלי אחר לגמרי שהלהקה היתה צריכה לכבוש, והם עשו את זה כמעט במקביל ללהקה האחות שלהם, The Flaming Lips, והאלבום הבא שהקליטו היה סוג של חלום.  ככה גם קראו לסגנון המוזיקלי הזה, פופ חלומי.   החלום הספציפי הזה מתרחש בניו יורק, העיר, שבה הדמויות המצוירות של ראלף בקשי חיות בין האנשים בשר ודם, והתאומים המרושעים של הדמויות המצוירות של לוני טונס גם הן מסתובבות ברחובות.  ציפורים מצוירות מצייצות ומרחפות בין הבניינים, ומדי פעם איזשהו הבזק של צבע לא קשור מתפתח בין הבניינים ונעלם אל השמיים, שהם תמיד כחולים.

"Empire State (Son House in Excelsis)", שפותח את האלבום, משתמש בכמות מינימלית של צלילים – שניים, שחוזרים על עצמם שוב ושוב ושוב כמו סוג של אזעקה – כדי למשוך את המאזין פנימה, אל ניו יורק המקבילה, המוזרה, הזו, וכדי לשכנע אותו שככה זה, זו המציאות.   המציאות הזו תכלול הרבה מהג'אז שהשפיע על שני מייסדי הלהקה – יש תזמורת כלי נשיפה שלמה שמוצאת את דרכה להרבה מהשירים באלבום, במיוחד בשיר הפותח וב-"Everlasting Arm", שכשמקשיבים לו ולטרומבון המוזר שמעטר אותו, אפשר רק לדמיין את ג'ונתן דונהיו יושב על מדרגה כשמסביבו מקהלת ילדים באיזו תכנית ילדים ביקום המקביל המוזר הזה ושר להם, מניע את פלג גופו העליון מצד לצד ביחד עם קצב השיר.  המציאות הזו תכלול גם, מילולית, דו וופ.  ואפילו גיחה לאחד מהמועדונים שמאכלסים את ההסטוריה של העיר הגדולה הזו בקטע דיסקו ארוך שבסופו ממליץ מישהו, אולי דייב פרידמן, לטכנאי ההקלטות לא לעצור את ההקלטה. "יש לנו עוד המון סרט הקלטה," הוא אומר. "תמשיך להקליט." רגע לפני שהשיר דועך וכל מה שנשאר הוא הצלילים המוזרים של עוד אחד מהכלים שרק הלהקה הזו מנגנת בהם, ספק איזשהו שיפור של האונד-מרטונט שהם יצרו, ספק הכלי המוזיקלי שהמציאו בעצמם, אוגר גלי הטטיקס.

האלבום הזה מכיל שמונה קטעים (ביפן, מדינה שבה כל האלבומים נשמעים ככה, הוא מכיל תשעה), וכשהוא נגמר,  אף על פי שהמוזיקה שהתנגנה בו היתה עולם ומלואו, שמונת הקטעים האלה מרגישים כלא מספיקים, כמו כל האלבומים האלה שנפרשים בצורה נפלאה אבל נגמרים לפני זמנם.  והאלבום הזה היה אמור להיות סיפתח להרבה אלבומים אחרים שהכילו הרבה מאותו הסוג של מוזיקה, וחברי הלהקה, כשסיימו אותו, היו משוכנעים שהם יצרו את האלבום הכי טוב שלהם עד אותו זמן.  אבל המבקרים, והאנשים שקנו את האלבום, ובעיקר האנשים שלא קנו את האלבום, לא חשבו ככה.  ומרקורי רב נשארה להקת קאלט אזוטרית גם כשהמוזיקה שלה היתה מבריחה אנשים הרפתקנים פחות ממועדוני רוק.    אמנים אחרים אולי היו מקבלים את זה בשלווה מסוימת, ממשיכים לאלבום הבא ומקווים שהוא יצליח יותר.  אבל בשביל דונהיו וגראסהופר, שהשקיעו כמויות אדירות של אנרגיה באלבום הקודם, שלא היה מוצלח מבחינתם, ובאלבום הזה, שהיה מאד מוצלח, זה היה סוף העולם.  דונהיו עבר התמוטטות עצבים ואז נכנס לדכאון שהיה לו קשה מאד לצאת ממנו, וגראסהופר החליט לעזוב את העולם והשתקע למשך החצי שנה הבאה במנזר בספרד, כאח מן המניין.   ואחרי שישה חודשים של שקט, כפוי וזועם ורווי בייאוש ותסכול בצד הניו יורקי של החבל ושל שלווה ומחשבה וסגירת מעגלים מבורכת בצד הספרדי שלו, הם החליטו לנסות לחזור ולהקליט משהו. כל דבר.  הם עקרו את עצמם מכל מה שהיה להם ועברו להתבודד בהרי הקטסקילס, שרשרת הרים שמכילה בעיקר עיירות נופש בצפון מדינת ניו יורק.  ארבעת חברי הלהקה – דייב פרידמן החליט לעזוב בשלב הזה כדי להתמקד בהפקה של שורה ארוכה של אלבומים מוצלחים, ולהיות "פיל ספקטור של הרוק האלטרנטיבי" כמו שכינה אותו אחד המגזינים – הסתגרו שם כשעברו מספר חודשים נוספים מאז הכשלון של האלבום הקודם.  הם הביאו לחיזוק, בנוסף למפיקים הרגילים של אלבומי הלהקה, דונהיו עצמו ודייב פרידמן, גם את גארת' האדסון, הקלידן והאקורדיוניסט, וליבון הלם, המתופף, של The Band (זו הסיבה, אגב, ש-"Opus 40" מהאלבום הזה נשמע כל כך דומה לשיר של The Band), והחליטו להקליט אלבום בשביל עצמם – כדי לסיים בצורה חיובית את הרפתקת הלהקה.  אחרי שהאלבום הזה ייצא, הם החליטו, הם יתפרקו.  אבל האלבום שיצא, "Deserter's Songs", היה חף מהמוזיקה הפסיכדלית מעט שאפיינה את האלבום הקודם, ואת המוזיקה התזמורתית המוזרה לא פחות שתאפיין את האלבום הבא אחריו, והוא היה פשוט אלבום רוק אלטרנטיבי מוצלח.  והמבקרים תפסו את מרקורי רב לחיבוק ולא הרפו מאז.  "Deserter's Songs" הכיל שלושה שירים שהיו, בקנה המידה של מרקורי רב, להיטים, והאלבום שאחריו, "All is Dream", הכיל את "The Dark is Rising", שהיה למשך תקופה קצרה הפסקול האולטימטיבי לטריילרים של סרטים שהיה להם פסקול אולטימטיבי אחר.  מאוחר יותר הם גם הוציאו אוסף שסקר את הקריירה שלהם, מההתחלה ועד אותה נקודה.  והמבקרים, והמאזינים, וכל מי שמרקורי רב נגעה בו פעם באיזשהו מקום, באיזושהי צורה, אומרים שיש סיכוי שגם ל-"See You on the Other Side" יהיה סיכוי נוסף עוד מעט.  יש כאלו שאומרים שהם מתחילים להבין אותו.  יש כאלו שמעמיסים את הדיסק על מגש נגן הדיסקים ולוחצים, וחיוך מתפשט על שפתותיהם.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – גם המתופף של U2 מצא מה לעשות בזמן שהלהקה לא מקליטה או מופיעה.