תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

Tags

בלוגרול

המקרה המוזר של יותר מדי מוזיקה

1. לפני הכל

אחרי שביקר פעם אחת בישראל במסגרת ההרכב המקורי (והמחודש) של Dinosaur Jr, לו בארלו חוזר עם הלהקה השניה והמוצלחת שלו Sebadoh, להופעה אחת בישראל, ב-17 באוקטובר, ב"בארבי" בתל אביב. ואם זה לא מספיק, יחממו אותם "מלכת הפלקט", שלא יוצא להם להופיע הרבה.

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  דיטר מוביוס, גאון וחלוץ של מוזיקה אלקטרונית שהיה חבר ב-Cluster ומקורב ל-Neu!, נפטר בגיל 71.

 

2. שירים של תמימות

U2 - Songs of Innocenceבאלבום האחרון של U2 שהיתה לו איזושהי משמעות, "All That You Can't Leave Behind", שיצא בשנת 2000, אחד מהשירים נקרא "Stuck in a Moment You Can't Get Out Of".  חמישים וחמש אלף השמעות לפני שהוא הפך להיות אחד מהשירים הנדושים ביותר של סוף המאה ההיא, השיר הזה נכתב בהשראת המוות של מייקל האצ'נס, הסולן של INXS, ומתאר וויכוח שבונו היה רוצה שיתרחש בינו לבין האצ'נס בו הוא משכנע אותו לא להתאבד.   שלושה אלבומים אחר כך, עושה רושם שהוא גם נכתב קצת בהשראת המקום ש-U2 מצאו את עצמם בו באותן השנים.  תקועים ברגע שהם לא יכולים לצאת ממנו, או, יותר נכון, בצל שהם לא יכולים להיחלץ מתחתיו.

"Achtung Baby", שיצא ב-1991 ובישר את הלידה מחדש של U2, היה האלבום הראשון שבו הם הודיעו, במגוון ראיונות, שהם החליטו להתפרק אם האלבום לא ייצא מוצלח (מוצלח, לא מצליח, כי הרבה יותר קל לעצב מחדש את המשמעות של הפועל הראשון מאשר את זו של הפועל השני).  הם כמובן אמרו את זה לאחר מעשה, כשהאלבום היה בחנויות, נמכר כמו לחמניות חמות והגדיר מחדש את המשמעות של להקת על, ויכול להיות שההכרזה המקורית קרתה ויכול להיות שלא, אבל מאז, U2 הקפידו להכריז את ההכרזה הזו לפני הוצאה של כל אלבום, כסוג של מסורת.  ולפחות בשני האלבומים שבאו אחרי "All That You Can't Leave Behind", הם הקפידו לעצב מחדש את ההגדרה של מוצלח ככל שיכלו.

ואז בא חודש ספטמבר בשלהי שנת 2014, ו-U2, שהיו יכולים להמשיך ולמלא אצטדיונים רק בכוחם של השירים הישנים שלהם, משנת 2000 ודרומה, החליטו שהפעם הם רוצים לעטוף את האלבום החדש שלהם באיזשהו גימיק.

פעם, דברים כאלה – אלבום חדש של U2 – היו כרוכים בהרבה יותר רעש וצלצולים – מסיבות עיתונאים בסופרמרקטים, לימונים ענקיים נתלים מפיגומים ענקיים כשצלילים ענקיים ממלאים אצטדיונים ברחבי העולם.  רק אז, אחרי מהלומה ארטילרית כזו על התודעה המוזיקלית שלנו, האלבום היה יוצא, ומקבל את הסכמתנו או חוסר הסכמתנו לסופרלטיבים ש-U2 כבר השכילו לעטוף אותו בהם, בראיונות אין ספור שהעניקו לפני צאת האלבום.

ואז – דקה אחת אין אפילו רמז קל שבקלים לאלבום חדש של U2 באופק, ודקה אחר כך – אלבום חדש.  "Songs of Innocence".

אנחנו, ווטרנים מוזיקליים, למודי הפתעות ואכזבות וגימיקים, קיבלנו את זה בגבה מורמת, קצת, ובהמשך בעיסוקינו. הגימיק היה מוצלח, השיג כנראה את המטרה המיועדת שלו ונתן ל-U2 הזדמנות להיות שוב בכותרות לזמן מה. אבל ההפתעה האמיתית, לפחות בשבילי, הגיעה מספר ימים אחר כך – תרעומת, שהפכה לסוג של סופה, ברחבי האינטרנט, של משתמשי iTunes שלא רצו את האלבום הזה בספריה שלהם, הכריחו את Apple להוסיף כפתור שאי אפשר למצוא אותו בשום אלבום שיש לכם בענן של אפל – כפתור שמאפשר להוריד את האלבום הזה, וכל זכר שלו, מהענן, ולא לשמוע אותו, או עליו, יותר.  לבונו היתה, כדרכו, דרך ציורית יותר לתאר את זה:  "רצינו לשים בקבוק חלב ליד הדלת של כל מאזין," הוא אמר. "והיו מקרים שהחלב הגיע למקררים של אנשים, לדגני הבוקר שלהם, בטעות . ואנשים אמרו, 'אני לא שותה חלב'."

אני, מצידי, לא אומר לא למוזיקה בחינם.  בטח כשהיא מגיעה באופן כל כך פשוט, בלי צורך מצידי לגשת לאיזשהו לינק או להוריד את האלבום מאיזשהו מקום.  בטח כשהיא מגיעה מ-U2, שאני שומר להם, בכל זאת, חסד נעורים.  אם להתעלם משני האלבומים שבאו לפני האלבום הנוכחי (משהו שאני בהחלט מנסה לעשות), המוזיקה שהם עושים תמיד היתה מיוחדת בעיניי, גם כשהיא כוונה לאצטדיונים גדולים וגם כשהיא כוונה לאצטדיונים גדולים יותר, בעצם.

ולכן הקדשתי – גם אז וגם עכשיו, כמעט שנה אחר כך, את תשומת הלב הראויה לאלבום חדש וחינמי של U2.  על העטיפה, מתופף הלהקה לארי מאלן הבן מחבק איזשהו נער חצי עירום.  אין בזה משהו מיני – U2  מעולם לא שידרו וממשיכים לא לשדר עכשיו שום נופך שערורייתי מהסוג הזה, ובעקבות שם האלבום – "Songs of Innocence" – אפשר להבין את מהות התמונה שמעטרת את העטיפה מאד מהר:  מאלן מחבק את עצמו כשהיה צעיר, כשרק התחיל את דרכו בלהקה, והחיבוק הוא לא חיבוק מנחם אלא חיבוק נואש – מאלן פחות מחבק את עצמו כנער ויותר תופס את עצמו כדי שלא יברח וייעלם.

בפנים, שורה של שירים שיש בהם געגועים וייאוש וערגה כמו אלו שהעטיפה מרמזת עליהם, אבל גם הרבה תקווה ומבט מפוכח קדימה.  מבט קצר על רשימת שמות השירים – "הנס של ג'ואי רמון", "קליפורניה (אין קץ לאהבה)", "שיר בשביל מישהו", "גדל עם זאבים" – מרמז שאולי תהליך העבודה על השירים התחיל ברשימה של שמות מגניבים על דף, ונסיונות מאוחרים יותר למצוא שירים שימלאו את הקונטיינר שכל שם של שיר תופס.   והקשבה למילים ולדרך שבה הן משתלבות בתוך המוזיקה מלמדת שהמוזיקה, כנראה, הגיעה קודם.  אבל בונו הצליח למצוא דרכים מוצלחות ומעניינות לצייר תמונות של רגעים – מהעבר ומהעתיד – בתוך השירים האלה.  חלקן נדושות (שורת הדימויים שמרכיבה את הבתים של הסינגל הראשון שיצא מהאלבום, "Every Breaking Wave", נשמעת כמו גרסא מעודנת ומיינסטרימית יותר לשיטת כתיבת השירים של ת'ום יורק, אבל בהקשבה שניה ושלישית לשיר הזה אפשר לשמוע קשר בין הדימויים והתחלה של סיפור, שחושף את עצמו יותר ויותר ככל שמאזינים לשיר) וחלקן מוצלחות יותר ("יש לנו שפה כדי שנוכל לתקשר,  דת כדי שנוכל לאהוב ולשנוא, מוזיקה כדי שנוכל להעצים את כאבנו, ולתת לו שם," בונו שר בשיר שפותח את האלבום ובשלוש קפיצות אדירות מתאר את החוויה האנושית בדרך שלא חשבתי עליה אף פעם), אבל כולן מובילות לאותו מרחב מוזיקלי, שמסביר את עצמו יותר ויותר טוב בכל פעם שמאזינים לאלבום.  המרחב המוזיקלי הזה אומר – U2 מרגישים נינוחים עכשיו, במקום שבו הם נמצאים.  הם לא רוצים להמציא את עצמם מחדש והם לא רוצים להמציא את עולם המוזיקה מחדש.   הם חילקו את האלבום שלהם בחינם למיליוני אנשים, שרבים מהם אפילו לא רצו את האלבום, כי זו היתה הגרסא שלהם לפאנק.  הם החליטו לעשות את האלבום עם Danger Mouse ולקחת בחזרה, לפחות בשיר אחד, את הסאונד שהם השאילו ל-Killers, אף על פי שזה גרם להם ללכת קרוב מאד לקצה שמעבר לו העיתונות המוזיקלית היתה עשויה להאשים אותם בשינוי הסאונד שלהם כדי שיישמע כמו להקה צעירה ומצליחה יותר. בשביל U2, כל זה לא משנה.  הם ממשיכים להסתכל קדימה ולעשות את מה שזה לא יהיה שהם עושים, ותוך כדי למלא אצטדיונים באנשים שרוצים לשמוע גם, ובעיקר, את הדברים הישנים יותר שלהם.   השמועה אומרת שהם מקליטים עכשיו שני אלבומים נוספים – "Songs of Experience" ו-"Songs of Ascent".  ושאם האלבומים האלה לא יהיו מוצלחים יותר מהקודמים, הם יתפרקו.  מילא.

 

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – ג'ייסון סיגל חוזר למיניאפוליס כדיוויד פוסטר וולאס (כשעושים סרט על דיוויד פוסטר וולאס אני יודע שיש עדיין תקווה בעולם הזה).

תגובה