תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

נובמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

Tags

בלוגרול

שלוש שלשות, חלק שלישי: מוזיקה עממית ממדינה לא קיימת

1.  לפני הכל

יש חלק רע במיוחד ביצר האנושי, שגורם לנו, בהינתן טרגדיה, במיוחד כזו של מישהו שאנחנו מרגישים שטרגדיות לא יכולות להיות מנת חלקו בעולם, לרצות לדעת הכל.  איך זה קרה, למה, מה אנשים ראו, וחשבו, והרגישו ומה הם חושבים ומרגישים ועושים עכשיו.  אבל כשמדובר במישהו כמו ניק קייב, שבנו ארתור נפל מצוק באנגליה בתחילת השבוע ונפטר בהמשך, שבמשך עשורים העניק לנו כל כך הרבה בעזרת המוזיקה שלו ואיפשר לנו להתחבר אליו בדרכים שאמנים אחרים לא מאפשרים, יש איזושהי הרגשה של חוב.  ומצד שני, הרגשה שאנחנו לא יודעים בדיוק איך אנחנו צריכים להתנהג בסיטואציה כזו.  העצב הוא, כראוי, אמיתי ואוניברסלי.  לא נתקלתי באף אדם ברשתות החברתיות שמקיפות אותי, שניק קייב נגע בחיים שלו והעצב שלו מהחדשות האלה לא היה אמיתי.  "בננו נפטר ביום שלישי האחרון," ניק קייב ואשתו פרסמו בהודעה הקצרה, היחידה, לתקשורת, שהוציאו מאז.  "הוא היה בננו היפהפה, האוהב והשמח.  אנחנו מבקשים שתתנו לנו להתמקד באבל שלנו בפרטיות כרגע."   והדבר היחיד שנותר לנו לעשות, כחלק מהחוב העצום שיש לנו אליו, הוא להיענות לבקשה שלו, ולקוות שיום אחד הוא ימצא איזושהי נחמה.

2. Tin Hat Trio:  מוזיקה עממית ממדינה לא קיימת

Tin Hat Trioההרכב השלישי והאחרון בטרילוגיית הרשימות הקצרות הזו הוא הרכב סטנדרטי הרבה יותר מהשניים האחרים.   באופן שנפוץ בקרב ההרכבים האחרונים שדיברתי עליהם, מדובר בשלושה אנשים.  אבל הפעם הם מנגנים על כלים די סטנדרטיים שמכילים את כל החלקים שהם אמורים להכיל:  רוב בורגר, שייסד את ההרכב, מנגן בעיקר באקורדיון אבל גם בפסנתר; רוב אורטון מנגן בגיטרות שונות; וקרלה קילשטדט מנגנת בכינור, שמדי פעם אפקטים גורמים לו להישמע כמו כלים אחרים ממשפחת המיתרים.

אבל – אני מרמה. קצת.  מפני שרוב בורגר, מייסד ההרכב המעט אמורפי הזה, עזב את ההרכב לפני יותר מעשר שנים, ואת נעליו הגדולות היו צריכים למלא שני אנשים – רוב רייך, גם הוא אחראי על האקורדיון והפסנתרים ברפרטואר הלהקה, ובן גולדברג, נגן קלרינט ששיתף פעולה עם ההרכב באופן לא רשמי לאורך השנים לפני כן באלבומים ובהופעות.  עכשיו, הם פשוט נקראים Tin Hat, כי הם ארבעה אנשים, שהיו פעם חמישה.  שהיו פעם שלושה.

טין האט, אם כן, מגדירים את עצמם כקולקטיב של מלחינים, לא כלהקה.  אם כי גם זאת הגדרה מעט רופפת, מאחר והם לא בדיוק מלחינים.  זאת אומרת, מאד בדומה לג'אז, הם הרכב שמתחיל כל קטע במבנה מוגדר מראש, לפחות איזו מפה שמשרטטת באופן פשטני וכללי את הכיוון שבו הם הולכים.  אבל הדרך שבה קטע שהם מנגנים מתחיל והדרך שבה הוא נגמר – בהקלטות ובמיוחד בהופעות – הן שתי דרכים שונות לחלוטין.  טין האט הם הרכב שמקדיש חשיבות יתרה לכל מה שכרוך באלתור, באותה מידה, או אפילו במידה גדולה יותר, מכל מה שכרוך בהלחנה מהוקצעת ודקדקנית של הקטעים שהם כותבים.

הם מגדירים את עצמם גם כהרכב קאמרי.  קאמרי, כמו בהגדרה המקורית של הרכב מהסוג הזה – הרכב של כלים שאפשר לקחת אותם בקלות ולהכניס אותם לחדר, ולבצע שם את סדרת הקטעים שהם רוצים לבצע לקהל של אנשים, או אפילו להקליט אותם, בלי מעורבות של מגברים או של גורמים אחרים. האקורדיון, הגיטרות, הכינור וכלים נוספים שמצטרפים להרפתקאה הזו מאפשרים להם ליצור מוזיקה שנשמעת כאילו היא מגיעה מזמן רחוק מאד, וממקומות אחרים מאד.

יש כמות מסוימת של מילים שאפשר להשתמש בהן כדי לתאר את המוזיקה שיוצאת מתוך הרמקולים כשאחד מארבעת האלבומים שהם הוציאו כטריו מונח במגש נגן הדיסקים ונשאב פנימה – מוזיקה מזרח אירופאית, צוענית, מוזיקה של המאה שעברה, מוזיקה של תחילת המאה שעברה בארצות הברית, אמריקנה, מוזיקת שורשים, בלוגראס.  וכל התיאורים האלה נכונים, ברגעים קצרים ובודדים של המוזיקה.  אבל מה שמיוחד במוזיקה שחברי ההרכב מבצעים, הוא שהיא מערבבת את כל הדברים האלה לכדי סגנון מוזיקלי חדש שנשמע קרוב וביתי ומנחם בבת אחת, בלי יכולת לדעת למה.  הרי זו לא המוזיקה שלנו.  לא מוזיקה שמגיעה מהמקום שעזבנו ושאנחנו מתגעגעים אליו, ולמרות זאת, זו בדיוק הדרך שבה אפשר לתאר את המוזיקה הזו – כמו מוזיקה עממית ממקום שמעולם לא ידענו שעזבנו.

ארבעת האלבומים שהם הוציאו כשלישיה מציגים כל אחד, על עטיפתו, בדיוק את מה שאפשר לצפות ממנו – "Memory is an Elephant", שחושף הרבה ערפל ועשן ופיל קטן במרכז, נשמע בדיוק ככה – מוזיקה שיש לה בסיס קבוע שאפשר להיאחז בו, שמוקף בהרבה מאד צלילים שלא בדיוק מתיישבים במקום הנכון מסביב לאוזניים;   "Helium", האלבום הנגיש ביותר שלהם מבחינה מוזיקלית, מארח את טום ווייטס באחד משני הקטעים שנושאים את שם האלבום, ונראה ונשמע כמו סצינה מאחד הסרטים של אמיר קוסטוריצה;  "The Rodeo Eroded", מציג איזשהו אלמנט מוזר של פרזול ממערב פרוע בעולם מקביל, בגווני ספיה, וחושף את האמריקנה המחודשת של טין האט, שמגייסת לשורותיה גם את ווילי נלסון, לצרכי חיזוק האותנטיות;   ו-"Book of Silk", על עטיפת הקרטון שלו וההדפס המציג אנשים בכובעים גבוהים ונשים בשמלות מאד לא נוחות מביטים לעבר עתיד שהם לא צפויים לחוות, והמוזיקה גם היא נמשכת אחורה לזמנים ולמקומות שהעין והאוזן לא מצליחים להשיג.

אחר כך ההרכב השתנה, והתרחב, וקטן שוב, והיו פסקולים ואלבומים נוספים, וסיבובי הופעות ואיחוד קצר של ההרכב המקורי, גם הוא בפסקול, וההרכב ממשיך, בינתיים במבנה הרביעיה שלו, להגדיר מחדש את הקו שמפריד בין המוזיקה של העולם הישן – היבשת שנשארה מאחור כשכל האניות חצו את האוקיינוס והגיעו אל הארץ החדשה והאופקים החדשים – ובין זו של העולם החדש והמופלא שגילה את עצמו, לאט לאט, מבעד לערפל.  הערפל, שהפסנתר, הגיטרה והכינור של Tin Hat Trio מקפידים לפזר גם עכשיו.

 

זה הכל להשבוע – עד השבוע הבא, חברים שמבינים בדברים מהסוג הזה מחכים בחוסר סבלנות ל-"Suicide Squad" שאמור לצאת ב-2016.  שלוש דקות וקצת בחברת הטריילר שיצא השבוע לסרט הזה, שכולל בתוכו את הגרסה הכי מטרידה ששמעתי אי פעם ל-"I Started a Joke"', בהחלט עוזר להבין למה.

תגובה