תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

נובמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

Tags

בלוגרול

שלוש שלשות, חלק שני

1. לפני הכל

קרוב לוודאי שכבר קראתם על זה באיזושהי חלקה של האינטרנט, אבל הנה זה גם כאן:  חנות תקליטים בשם "בי סייד" עומדת להוציא את הקסטה הראשונה של נושאי המגבעת בוויניל.  חברי הלהקה נתבשרו על כך באופן עקיף, וכשיצרו קשר עם בעלי החנות, דין בראון, הם הבינו ממנו שהוא לא ידע שהגרסה הזו של הקלטת יוצאת בניגוד לידיעתם ולדעתם של חברי הלהקה, שההוצאה מתבססת על הסכם שיש לו עם מוטי שהרבני (מי שהיה המנהל של הלהקה ושמחזיק בזכויות של חלק מהחומר שלהם) וביקש ליישר איתם את ההדורים, אבל הודעה על הוצאת התקליט יצאה לעיתונות למחרת.  חברי הלהקה פירסמו פוסט משותף בפייסבוק, מתוך החשבון של אוהד פישוף, שבו הם טוענים שאין להם את היכולת הכלכלית ליישב את הנושא בצורה משפטית ואפילו לברר אם מדובר בנושא לא חוקי, או בנושא חוקי, אבל מסריח.  בכל מקרה הם מבקשים מכל מי שהלהקה יקרה לליבו, כמוני וכמוכם, לא לקנות את הוויניל הזה ולפנות, אם יש לנו צורך, להוצאה הדיגיטלית של הקסטה שהם כן היו מעורבים בה, על ידי Anova Music, שנה אחת קודם לכן.  אתם יכולים לקרוא את הפוסט המלא כאן.

 

2. הנשיאים, של ארצות הברית. של אמריקה.

The Presidents of the United States of Americaהסימן הראשון בשביל מנהיג להקה, או מי שאחראי על שיווק הלהקה, אם יש מישהו שמקדיש את זמנו רק לזה, שהשם שהלהקה בחרה לעצמה עשוי לא להיות מועיל במיוחד ללהקה, עשוי להיות כששם הלהקה מתפרש על שלוש שורות שלמות באלבום הבכורה של הלהקה. כמובן שאפשר להציל את המצב.  למשל, אם נמנעים מלחבר את כל האותיות של כל המילים בשם הלהקה כך שייראו כמו שורה ארוכה של אותיות מחוברות.  או למשל, לא להשתמש בפונט של מכונת כתיבה שהדיו בה מורח את האותיות על הדף.  אבל בשביל The Presidents of the United States of America, שיווק עצמי לא היתה אחת מהמטרות המרכזיות שלשמן הם התאגדו מלכתחילה.

בשביל לתאר את PUSA – אני אשתמש מכאן באותו אקרונים שכל הגורמים האחרים שכותבים עליהם משתמשים בו – כדאי להתחיל מהחלק הנורמלי, שמחבר את הלהקה עם להקות אחרות.  ג'ייסון פין, איש נמוך, שחור שיער ותזזיתי, הוא זה שמופקד על התופים (וההרמוניות) בלהקה – והוא מתופף, לרוב, על סט תופים נורמלי לחלוטין.  אבל מכאן הפנים המוזיקליים של הלהקה הולכים ומסתבכים. כריס בליאו ודייב דידרר, שהקימו את הלהקה, מנגנים על מה שמכונה "גיטבאס" (בשביל דידרר) ו"באסיטר" (בשביל בליאו).  אצל הראשון, מדובר בגיטרה סטנדרטית שמורכבים עליה שני מיתרי באס בלבד.  אצל השני, מדובר בגיטרה סטנדרטית שמורכבים עליה רק שלושה מיתרי גיטרה.  אם ניחשתם שההשראה לסידור הלא שגרתי הזה של מיתרי הגיטרות היא מארק סנדמן, ניחשתם נכון – כריס בליאו ניגן עם מארק סנדמן לפני שהקים את הלהקה.

בליאו ודידרר הכירו בבית הספר "בוש" בסיאטל (מכאן השם – אף על פי שלבית הספר אין קשר לאף אחד מהנשיאים בעלי אותו השם), והתחילו את דרכם כצמד – עם הגיטרות המוזרות ובלי תופים.  הם שינו את שמם לעתים תכופות, בצורה שהקשתה על המעריצים שלהם לדעת מתי הופעות מקומיות שלהם מתרחשות, אבל רק כשצירפו לשורותיהם את ג'ייסון פין עתיר המצילות והפכו לשלישיה, הם התפנו להקליט את הקלטת הראשונה שלהם – קלטת בת עשרה שירים שהוקלטה ביום אחד, ונמכרה מתוך הכיסים של חברי הלהקה ומשולחן המרצ'נדייז בהופעות שלהם.

סיאטל של תחילת שנות התשעים היתה עיר שהכילה בעיקר חברי להקות מגודלי שיער ועטויי חולצות פלאנל ומכנסי שלושת רבעי, וחברי הלהקה, שלא היו לא זה, לא זה ולא זה, התקשו למצוא חברת תקליטים שתתעניין במה שיש להם להציע.  כשהצליחו – וחתמו בסופו של דבר בחברת תקליטים קטנה ואלמונית בסיאטל, הצעד הזה התברר כמוצלח גם בשבילם וגם בשביל חברת התקליטים.  הם הוציאו את אלבום הבכורה שלהם, זה שמכיל את שם הלהקה בשלוש שורות כמו גם צילום מכוער במיוחד של כמה פסלי חיות ממתכת מנגנים בשלל כלים מוזרים, והמתינו להפוך להיות סופרסטארים.

הם לא היו צריכים לחכות הרבה.  את הווידאו קליפ ל-"Lump", שיר שנכתב על גידול בראשו של כריס בליאו, ובו חברי הלהקה הרסו את נעליהם בביצה אמיתית תוך כדי שהם מנגנים את השיר בעוד מפלס המים מסביבם הולך ועולה, היה אפשר לראות ב-MTV לעתים קרובות, ואחריו הגיע "Peaches", שיר הלל לחיים בכפר ולאפרסקים (שצריך, כמובן, להגן עליהם מנינג'ות), שזכה אפילו ליותר זמן אוויר.   PUSA הפכו, כמעט בבת אחת, להצלחה מסחררת ברחבי העולם – וסיבובי הופעות עולמיים, כולל הופעה בהר ראשמור עם ארבעה נשיאים אמיתיים, כמו גם גרסת כיסוי סאטירית של ווירד אל ינקוביץ' לאחד מהשירים שלהם – ואין שום דבר שאומר שהגעת לפסגת העולם כמו גרסת כיסוי של ווירד אל ינקוביץ' לשיר שלך – הפכו למנת חלקם.   זמן לא ארוך במיוחד אחרי שהשירים התחילו להצליח ולצבור תאוצה, קולומביה קנתה את הזכויות לאלבום מחברת התקליטים האלמונית מסיאטל והוציאה את האלבום מחדש, מעוצב בצורה מעט אחרת, תוך כדי שהיא לוקחת את הזכויות לאלבום מהלהקה למשך כמעט עשר שנים.

אחרי האלבום הראשון, שיצא ב-1995 – שלהי תקופת הגראנג' בסיאטל וברחבי העולם, אבל תחילתו של הפרק המוזיקלי המעניין יותר של התקופה הזו – יצא האלבום השני, שזכה לשם הלא מחייב "II".   הוא הכיל להיטים שעשו מעט פחות גלים בבריכה המוזיקלית הקולקטיבית – בעיקר "Mach 5" ו-"Tiki God".   זמן קצר אחר כך הלהקה הוציאה אלבום-התחייבות-חוזית של קטעים נדירים, בי-סיידים וגרסאות כיסוי (ביניהן "Cleveland Rocks", השיר שמלווה את הפתיחה של התכנית של דרו קארי), והתפרקה.  סוף פרק ראשון.

בשנת 2000 חברת תקליטים אחרת, שהיתה אחת מהחברות החלוציות בתחום מכירת עותקים דיגיטליים של אלבומים (אבל לא שמעתם עליה מעולם, מה שאומר שהיא כנראה לא הצליחה), שכנעה אותם להקליט סינגל אחד נוסף ביחד, ואחר כך אלבום שלם.  אבל מאחר שאותה חברה פשטה את הרגל, וסגרה את האתר שמכר את השירים האלה בפורמט דיגיטלי, הנסיון הזה לא נמשך זמן רב מדי, וחברי הלהקה, שלא יצאו לסיבוב הופעות כדי לקדם את האלבום החדש הזה, התאיידו מהר מאד, איש איש לפרויקטיו השונים.

הלהקה התאחדה מאז פעם נוספת – שמחזיקה, למעט חבר הרכב אחד שהוחלף, עד היום, כמה שנים מאוחר יותר, וממש בשנה שעברה פנתה ישירות לקהל המעריצים שלה – כי זה מה שעושים היום, וביקשה לדעת אם יש להם את הרצון לממן אלבום אחד נוסף שלהם.  הקהל הגיב בהתלהבות, ו-PUSA אספו את כל הכסף שהיו צריכים בתוך שבוע – מספיק בשביל להוציא שני אלבומים.  האחד, "Kudos to you", הכיל שירי אולפן חדשים, והשני, "Thanks for the Feedback", הכיל הופעה חיה שלמה, שהוקלטה שלוש שנים לפני כן.

הדבר הייחודי בצליל של הלהקה, שנשמע פשוט ולא מיוחד בהתחלה ובגלל זה כל כך קשה לאתר אותו – צריך שמיעה אחת נוספת, אולי שתיים, של השירים שלהם כדי להבין עד כמה הסאונד שלהם ייחודי – הוא מגוון המגבלות שהם הטילו על עצמם תוך כדי שהם יוצרים את המוזיקה שלהם.  קודם כל, הם שלישיה שמורכבת מבס, גיטרה ותופים (בערך).  נוסיף לזה את העובדה שלבאס יש רק שני מיתרים, שמורכבים על גוף של גיטרה רגילה.  נוסיף לזה את העובדה שלגיטרה יש רק שלושה מיתרים.  ולכל אלה נוסיף את העובדה שלא תמיד חברי הלהקה נשארים בכיוון הסטנדרטי של גיטרות ובאסים (האלבום הראשון אפילו מכיל שיר שמתארח בו קים ת'אייל, הגיטריסט של Soundgarden ואיש שעוד לא פגש גיטרה שהוא לא רצה לכוון מחדש), ואנחנו מוצאים את עצמנו בטריטוריה מוזיקלית מאד בעייתית, שיכולה להישמע מאד ריקה ורחוקה.  אבל חברי הלהקה מצליחים למצוא דרך – באמצעות נגינה במהירות הנכונה, במקצבים הנכונים, ועם האפקטים הנכונים – לגרום לסאונד שלהם להישמע מלא וכוחני, ולדחוף את השירים שלהם במהירות קדימה.  רוב השירים שלהם הם קצרים, פשוטים ותמציתיים.  הקצרים יותר מתחילים מיד, כאילו לכריס בליאו, הסולן בדרך כלל, יש צורך להיות באיזשהו מקום אחר מיד עם תום השיר. הארוכים יותר מורכבים מרבדים שונים של שירים – שמתחילים בצורה מסוימת ומסתיימים כאילו היו שירים אחרים לגמרי.

PUSA ממשיכים להופיע, בפרופיל נמוך, ולעשות את המוזיקה שתמיד השכילו לעשות, שהיא שונה מכל דבר אחר ששמעתם, ושתמיד יהיה לה מקום בנוף המוזיקלי שרוחש וגועש מסביבה – הרי יש להם פחות משישה מיתרים ביניהם.

 

זה הכל להשבוע – עד השבוע הבא:   אנחנו אמורים לא לאהוב אותו. בכל זאת, הוא מדבר נגד ישראל בכל הזדמנות שהוא יכול ומנסה בכל כוחו למנוע מאמנים אחרים להגיע לארץ.  לפעמים הוא מצליח.  כשהוא כן הופיע כאן, הוא השתמש בהקלטה מראש של הקול שלו.  ובכל זאת, זה אחד מהאלבומים הכי אדירים בהסטוריה, עם אחת מההופעות הכי אדירות בהסטוריה, והוא הצליח, בסיבוב ההופעות בתחילת העשור הזה, שבו ניגן את כל האלבום בליווי כל האספקטים הוויזואלים הנדרשים, לעשות אותו אפילו יותר טוב – ועכשיו, סיבוב ההופעות של "The Wall" – הסרט.

תגובה