The gospel according to whom

 [הבלוג מובא באיחור מה השבוע, והיה אמור להיות כאן ביום שבת בלילה.  תעמידו פנים שעדיין שבוע שעבר]
1. לפני הכל

רדיוהד ממשיכים לסלול מסלולים חדשים במודל העסקי של עולם המוזיקה:  הם אמנם הציעו את האלבום האחרון שלהם בחינם, אבל אחר כך הם מצאו רעיון רווחי הרבה יותר:  למה למכור את השיר פעם אחת, כשאפשר לחלק אותו לערוצים השונים שלו ולמכור כל אחד מהם בנפרד?  את זה הם עושים, כמו שעשו בפעם הקודמת בשביל "Nude", כדי לאפשר לאנשים מן השורה לערוך רמיקסים לשיר ולהעלות אותם לאתר הלהקה כדי להשתתף בתחרות שבסופה אחד מהם ייבחר לשמש כבי-סייד לסינגל של השיר.  אחרי ההצלחה הגדולה של הנסיון הראשון הזה, רדיוהד מחליטים להמשיך עם הסינגל השני, "Reckoner", אותו אפשר להוריד, ערוץ אחרי ערוץ, בתשלום, ולמקסס אותו.  הפעם, הם מבטיחים, זה יהיה יותר קל.  אחרי הכל, "Reckoner" הוא במקצב של ארבעה רבעים.

"מונוקרייב", שהאמן הראשון שהם מביאים לארץ, חוזה גונזלס, יהיה כאן בעוד פחות משבועיים, לא מסתפקים באתרים, בעיתונים ובבלוגים, והם מחליטים לצאת לרחוב כדי לקדם את ההופעה הקרובה ואת הרעיון שלהם.  בערב ראש השנה, יום שני, הם יתמקמו בפינת הרחובות קינג ג'ורג' ודיזנגוף בתל אביב, במרחק סביר מ"האוזן השלישית", יחלקו טובין – כמו פוסטרים וגלויות של ההופעה הקרובה, יראיינו אנשים, יצלמו בווידאו ויעלו לאתר בשלב מאוחר יותר, יבקשו מאנשים לבקש את האמנים שם רוצים לראות בארץ, ויעשו שמח ואופטימי באופן כללי.  הם מזמינים אתכם להצטרף אליהם שם.

אמנם לא מוזיקאי, אבל חבר של כבוד בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  פול ניומן, שהחליף תפקידים טובים ברטבים בשנים האחרונות ונפטר אחרי מאבק ממושך במחלת הסרטן בגיל 83.  וגם מאוריציו קאגל, מאחרוני המלחינים האוונגרדיים הקלאסיים, הלך לעולמו השבוע בגיל 77.

2.  שבע האגורות וקצת שלי על פול מקרתני

"לא, אני לא הולך להופעה של פול מקרתני," אמרתי, בטון מתנצל, במהלך השבועות שהובילו להופעה ביום חמישי האחרון.  אמנם, זה היה כמעט ברור מאליו שמישהו כמוני, חובב מושבע של מוזיקה בכלל וביטלס בפרט, יילך להופעה הזאת, אבל ככל שהתבררו הפרטים – המחיר גבוה מדי, התמורה נמוכה מדי, המיקום בעייתי מדי – ההתלבטות שלי עם עצמי נסגרה בהחלטה.  אם אני רוצה ממש לראות את פול מקרטני מופיע, יש כמה וכמה די ווי דיים מצוינים, שבהם כל השירים נשמעים מצוין, זווית הצפיה היא בדיוק הזווית הנכונה מכל כיוון שלא תסתכל והמקום שלך הוא הרבה יותר נוח, והרבה יותר זול, בסופו של דבר.  ככל שזמן ההופעה התקרב, הגיע, וחלף, שמתי לב לתופעה מעניינת – עוד אנשים, בעיתונים, אתרי אינטרנט ובלוגים, מחזיקים באותה דעה כמו שלי, וגם הם לא הלכו להופעה מאותה סיבה.  בסופו של דבר, פול מקרתני, הוא אולי מחזיק הגחלת והדבר הכי קרוב ללראות את הביטלס בהופעה, אבל הוא בסך הכל אביר חביב בפנסיה, שפעם שאל אותנו, המעריצים, אם עדיין נצטרך אותו ואם עדיין נזין אותו, באהבה והערצה, בגיל 64, והנה הוא, שנתיים אחר כך, לומד משפטים שלמים בעברית, עושה לנו שמח, ומנגן לנו בדיוק את השירים שאנחנו רוצים לשמוע, מרפטואר שהוא לא שלו בלעדית, ואנחנו כאן, עדיין צריכים אותו, עדיין מזינים אותו באהבה והערצה בחמש מאות שקלים המקום.

3. היום שבו תפסו את הרכבת

הדעות חלוקות לגבי היעילות של להתייחס ללהקה שלך בתור הלהקה הכי טובה מאז הביטלס.  אבל הדעות, קרוב לוודאי, חד משמעיות לגבי היעילות של הצהרה כזו בשביל הלהקה האחת שאתה מוכן להודות שהיא יותר טובה מהלהקה שלך.  ובשביל Ocean Colour Scene, שהיא הלהקה היחידה שנואל גלאגר מוכן להודות שהיא יותר טובה מהלהקה שלו, זה עושה טוב מכל הכיוונים.  זה גם נכון – מספיק להקשיב לביצוע מהופעה שלהם ביחד עם Oasis ל-"Day Tripper", כדי להבין על כתפי מי נח הכשרון האמיתי על הבמה.  האלבום הראשון של הלהקה, שיצא ב-1992, אולי לא היה מזכה אותם בתואר הזה – חברת התקליטים הגדולה יותר שקנתה את חברת התקליטים הקטנה יותר שהחתימה אותם, החליטה שהדבר הנכון לעשות יהיה להפיק את האלבום שהקליטו – אלבום רוק בריטי קלאסי, מאד בדומה לשאר האלבומים שהוציאו בהמשך – כאלבום של אחת מלהקות "קיץ האהבה" של מנצ'סטר.  מיותר לציין ש-Ocean Colour Scene, שרובם מגיעים מבירמינגהם, לא אהבו מאד את ההחלטה.  לכן, אני רוצה לחשוב שהם מחזיקים באותה דעה כמוני, ש-"Moseley Shoals" הוא בעצם האלבום האמיתי הראשון שלהם.

"Moseley Shoals" הוא משחק מילים, שמשלב את מוזלי, השכונה בה נולדו וגדלו סיימון פאולר וסטיב קראדוק, עם מאסל שולס, עיר באלבמה שהיו בה שני אולפני הקלטות אגדיים וסם פיליפס אחד התגורר בה באיזושהי תקופה – צירוף המילים הזה מבטא בצורה הטובה ביותר את השילוב המוזיקלי המרכזי של הלהקה – הרוק הבריטי העממי של שנות ה-60, ביחד עם מוזיקת הנשמה האמריקנית של שנות ה-60, בצירוף סאונד הרטרו המודגש, חזות הלהקה והאייקונים שהם בחרו להשתמש בהם בשביל לעצב את לוגו הלהקה ושמות הסינגלים והאלבומים, לא השאירו הרבה מקום לספק.  מדובר בלהקה שהוקפאה מתישהו במהלך שנות ה-60 והופשרה כדי ללמוד את אואזיס מוזיקה אמיתית משנות ה-60 מהי.  אואזיס למדו ושתקו, והשאירו את Ocean Colour Scene להוציא את האלבום הזה, הטוב בקריירה שלהם, שמיטב הבי סיידים שלהם מגיע, רובו ככולו, גם הוא מהאלבום הזה.

"Moseley Shoals" נפתח, כמו האלבום שיבוא אחריו, בקטע בשש שמיניות. הגיטרה, הבס והתופים כבר ממסגרים את התמונה הרבה לפני שהסולן, סיימון פאולר, פוצה פה ושר משהו.  כשהוא מתחיל לשיר, "אני רואה צרות, מגיעות בהמשך,"  מתנקזים כל אבות היסוד של המוזיקה הבריטית והאמריקנית אל תוך השיר הזה ויוצקים בו תוכן.  "The Riverboat Song", השיר הראשון באלבום והסינגל הראשון במחזור חייה החדש של הלהקה, הוא מוצלח במיוחד כשיר פתיחה מפני שהוא מסמן, מוקדם ככל האפשר, את כל מה שהלהקה רוצה להגיד. לא תמצאו כאן שום דבר מעבר לסאונד הרטרו הזה, ולשירים שמזכירים את שנות ה-60, הם רוצים להגיד.  ומי שנשאר, נשאר כדי לחוות כמה מהשירים הטובים ביותר שלהקת בריטפופ (או dad rock, כמו שמישהו החליט לכנות את התת-ז'אנר הזה שהכיל את פול וולר, קאסט ו-Shed Seven בשלב מוקדם, וגם את Starsailor בשלב מאוחר יותר) יכלה להוציא ב-1996.   אחר כך הגיע "The Day We Caught the Train", שיר שנזכר בסרט "קוודרופוניה" של המי, ומנתב את הזכרונות האלה, מוזיקלית ומילולית, אל העתיד – ההווה שלנו – ואל הלהקה שמחכה על הבמה.  השירים עוקבים אחד אחרי השני במרווחים מזעריים – האחד מתחיל בצד שמאל של הספקטרום הסטריאופוני מיד כשהשני נגמר בצד ימין שלו, ואולי לפעמים לפני זה, כאילו כל שיר ממתין בחוסר סבלנות באחד הקלעים לתור שלו להופיע.   עוד לא עובר הזמן שנדרש להבין שעבר כל כך הרבה זמן, והשיר האחרון כבר מגיע – "Get Away", שיר ארוך ומתפתל כמו ענן עשן, שלא נגמר לפני שסטיב קראדוק מספר לנו את כל מה שהוא יודע על דיליי.

הקהל, בכל מקרה, קיבל ברצון את המסר של נואל גלאגר.  האלבום הזה נקנה על ידי הרבה מאד אנשים, כבר כשהוא יצא.  האלבום הבא, לעומת זאת, כבר הצליח להגיע להישג שהתואר הנכסף של הלהקה ראוי לו – "Marchin' Already" היה האלבום שהפיל את "Be There Now", האלבום השלישי של אואזיס, מצמרת המצעד הבריטי.

זה הכל להשבוע – עד השבוע הבא, הנה שינוי מרענן – סרט פנטזיה עם אנדי סרקיס, לא עם איפור ולא ממוחשב.

 1. לפני הכל
השבוע האחרון שעבר בעיקר בהעברת דירה ובכל מיני עניינים אחרים שמנעו ממני להגיע לכתוב את הבלוג גם השכיח ממני את העובדה שביום ראשון נחגג יום הבלוג הבינלאומי (או משהו מהסוג הזה). סקירת הבלוגים השנתית (מעכשיו היא הופכת להיות שנתית, בכל אופן), תקרה כאן, אמנם לא בתאריך של יום החג, שכבר עבר, כדרכם של ימים.  אני קיבלתי הפתעה נעימה כשהסתכלתי ברשימת עשרת הבלוגים של גיאחה ב"עונג שבת" (א. תודה!  ב. תגיות לפוסטים הם דבר שאני עובד עליו, לאט לאט, מאד לאט לאט, בזמן האחרון – מתישהו בחודשים הקרובים, בתקווה, לכל הפוסטים בפרויקט ההאזנה לדיוויד בואי, ולא רק לכמה מהם, יהיו תגיות).

עוד בשורה משמחת שקיבלתי בשבוע האחרון הגיעה במייל מהבלוג "מונוקרייב".  הם הפכו, בזמן שישנתי, לחברת הפקות שעובדת לפי המודל שהייתי רוצה לראות חברות אחרות, במיוחד בתחום המוזיקה, עובדות לפיו – אהבה למוזיקה, וזה הכל.  הכסף, שלא מסובב את העולם שלהם, יגרום להם להביא אמנים לועזיים לארץ שהם לא בהכרח כוס התה של כולם ושקשה להאמין שימלאו אולמות ענקיים (או פארקי ירקון, או איצטדיוני רעננה) – הראשון שבהם, מסתבר, הוא חוזה גונזלס, שיופיע ב-11 באוקטובר ב"בארבי".  ומונוקרייב עושים עוד כמה דברים לא שגרתיים בקרב מפיקים:  הם מזמינים אתכם, חובבי המוזיקה שבסופו של דבר יגיע לראות את ההופעות, לבקש לראות אמנים מסוימים כאן (בשיתוף עם "בוא, יא מניאק", אתר שהוא רעיון מצוין אבל עד עכשיו לא מספיק יעיל מפני שמפיקים לא באמת הסתכלו בו), והם מבטיחים לא לפרסם את ההופעה לפני שהיא סגורה, לא לפרסם את ההופעה בלי מחיר מוגדר ולפרסם את כל המבצעים וההנחות מבעוד מועד.  ככה מקימים מדינה.

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:   באדי הרמן, המתופף שאחראי (בין השאר) על מכת התוף המהדהדת הזאת ב"The Boxer" שמסייעת, אולי יותר מכל דבר אחר, להפוך אותו לאחד משירי סיימון וגרפונקל האהובים עליי, הלך לעולמו השבוע בגיל 79.

2.   כמה מילים על הסחף

את השיר שעליו כתבתי בפעם האחרונה שהייתי כאן (לא בשביל לפרסם התנצלויות, בכל אופן), שמעתי בפעם הראשונה בתוך אוסף שעטף אותו. אוסף שנקרא "Undertow Orchestra" שסיקרן אותי מספיק בשביל לחפש למה קוראים לו בשם הזה, ומה המשותף לארבעת האמנים שמאכלסים אותו.  "Undetrow", הסתבר לי, היא חברת התקליטים של דיוויד אנדרוז, שהרעיון המעניין שלו הוביל לסיבוב הופעות של ארבעה מהיוצרים-זמרים הכי פחות מוכרים ומוערכים ביקום – דיוויד בזאן, הסולן של "Pedro the Lion" ושל "Headphones", וויק צ'סנאט, וויל ג'ונסון, שהוא הסולן של "Centro-Matic" ושל "South San Gabriel", בין השאר, ומארק אייצל, שהוא יוצר בזכות עצמו וגם הסולן של "American Music Club".   בניגוד לסיבובי הופעות דומים, סיבוב ההופעות הזה, שהתרחש ב-2006, לא היה מורכב מסט של הופעות קצרות ועוקבות של האמנים, אלא נבנה כהופעה של להקה אחת – מורכבת מארבעת היוצרים האלה, כשכל אחד מהם מהווה את הסולן בנקודת זמן מסוימת והאחרים מלווים אותו בכלים הדרושים – לפעמים בכלים שהם לא ממש יודעים לנגן עליהם.

האוסף, בעל השם הצנוע "Undertow Orchestra Sampler", מסתמך על כל החומר המוקלט שכבר קיים בעולם לפני תחילת סיבוב ההופעות הזה, ולכן שם, על גבי הדיסק, ארבעת היוצרים-זמרים לא מעורבים במוזיקה אחד של השני אלא מחולקים לארבעה בלוקים – כל אחד מוקדש לא רק למוזיקה שלהם כיוצרים עצמאיים אלא גם למוזיקה שלהם כחברים בלהקות כאלה ואחרות.  האלבום נפתח בשני שירים מכל אחד מההרכבים של דיוויד בזאן – Pedro the Lion, שהוא אחד מההרכבים שאני נוטה לשים בחוסר נוחות באותו הדלי שנמצאות בו להקות כמו Death Cab for Cutie או Dashboard Confessional – חלוצות אימו שבאיזשהו שלב קצת גדלו מעבר להגדרת הז'אנר הצרה הזאת.   ולעומתו Headphones, שהוא הרכב מצומצם יותר שמתמקד בכלים אלקטרוניים – קלידים בעיקר, אבל בתופים אמיתיים.  "Shit Talker", האחרון שבהם באוסף הזה, נשמע כאילו דיוויד בזאן פרץ לחדר השינה של בן פולדס באחד הלילות וגנב משם את מה שהיה מונח על מדף התווים של הפסנתר.

את וויק צ'סנאט, שכבר כתבתי עליו בשבוע שעבר, מייצגים כאן גם ארבעה שירים – שניים מהאלבום האחרון לאותה תקופה ושניים מוקדמים יותר.  מלבד "What Do You Mean", דואט ארצי-מלאכי שבו וויק צ'סנאט מנסה לכפר על עוולות העבר שלו בהסתתרות מאחורי כל מיני מטאפורות, שאר השירים הם על טהרת הגיטרה האקוסטית – "Forthright", שבו הקול של צ'סנאט מטפס מעלה-מעלה במהלך הפזמון, מנסה להיות קרן אור שבוקעת מעבר לחשיכה שמקיפה אותו – "את יכולה להיות ישירה איתי," הוא מנסה לשכנע את מי שאיתו וגם את עצמו.  בשיר האחרון בתרומה שלו, "I'm Through," האירוניה הופכת את החדר החשוך שהוא שר מתוכו לשדה ירוק ורחב ידיים – "סיימתי עם זה," הוא שר וקולו-עצמו מלווה אותו, "סיימתי לסחוב אותך על הכתפיים שלי."

את מארק אייצל מייצגים כאן שני פנים – הפרטי והציבורי.  הפרטי הוא מארק אייצל, היוצר-זמר, נגן הגיטרה האקוסטית, שהוציא חמישה אלבומי סולו, אלבום אחד של גרסאות כיסוי לשירים של אחרים ועוד אלבום אחד של גרסאות כיסוי – עם להקה יוונית מסורתית – של שירים של הלהקה שלו, "American Music Club".  הציבורי הוא הלהקה שממנה הגיעה ושאיתה היו לו יחסי אהבה-שנאה במשך תקופה מאד ארוכה, מערכת יחסים מזוכיסטית משהו בהתחשב בעובדה שהוא חזר והקליט איתם אלבום חדש אחד שלם – "Love Songs for Patriots," מתוכו לקוחים שני השירים שכאן, ועוד אלבום אחד שבדרך.  ההבדל בין שני זוגות השירים הוא ברור ועצום – מארק אייצל, לבדו, עם הגיטרה שלו, עם הקול העמוק והשקט שממלא את כל החדר בכל מקרה, מספר לנו על עכבר המחמד שלו, סיינט מייקל, שבוהה בו בעגמומיות למרות שהוא מנגן לו שירים של מריה קארי, ויש פרפרים וקשת בענן באוויר.  בשיר האחר, "Sleeping Beauty", הוא מתאר, בדרך המיוחדת והמלנכולית שלו, סצינה של עזיבה – "כשנסעתי על גבי העלים היבשים, החוצה מהעיר הדרומית שלך, ראיתי אותך במראה האחורית, מנופפת, מנופפת לשלום", והכלים האחרים שבשיר הזה – הקלידים, התופים, מקיפים אותו אבל לא נוגעים, מודעים לצורך שלו להיות לבד גם כשהוא מוקף בהם. שני השירים של ההרכב שלו, American Music Club, הם שונים לחלוטין – מארק אייצל על סטרואידים, אם נרצה להשתמש בצירוף המילים הנדוש הזה.  "Patriots Hearts", למשל, מציג סצינה עגומה ואפילה מהרחובות המוארים יותר, אבל המוארים פחות, של ארה"ב – חשפן לא יפה במיוחד במועדון לא יוקרתי במיוחד מנסה לשדל אמריקני זקן – אולי פוליטיקאי, אולי רם דרג – לחזור איתו הביתה, וכל בית בשיר הזה, חזק יותר, פועם יותר כמו הדם בלבבות הפטריוטיים, נשמע כמו מנה קשה יותר וגדושה יותר של תוכחה – "תזכיר לי מה אנחנו חוגגים כאן," מארק אייצל מטיח באיש הזקן, "את העובדה שהלב שלך התייבש, או שהוא הפסיק לעבוד לחלוטין?"

וויל ג'ונסון סוגר את אלבום האוסף עם רק שלושה שירים לשמו.  למה שלושה בסך הכל?  אולי מפני שהוא צעיר יותר וחסר נסיון יותר מהשאר.  אולי, מצד שני, מפני שהוא יכול לומר בשלושה שירים את מה שכל אחד מהם יכול להגיד בארבעה."Just To Know What You've Been Dreaming", בקול השביר והמילים המחוספסות של ג'ונסון, הוא שיר שמנסה להתקרב כמה שאפשר להיות שיר של הביטלס, מצד אחד, ושל ה-Band, מצד שני, בלי להיות כאלה באמת.  שלושת הצלילים הראשונים של השירה בציבור של "Hey Jude",  שמתארחים בשיר הזה, וסולו הגיטרה העוקב, צעד אחרי צעד, אחרי המלודיה של השיר, שמזכיר סולואים מאוחרים של ג'ורג' הריסון, והפזמון שגורם לך להבין מאיפה הקול הזה נשמע מוכר – וויל ג'ונסון הוא כמו ליבון הלם צעיר.  אחר כך מגיע "Closing Down My House" ומלמד אותנו תוגה דרומית אמיתית מהי, ושיר של "South San Gabriel", הרכב נוסף של ג'ונסון, סוחף אותנו לעבר סוף האוסף המוצלח הזה.

ככה זה.  כשרוב המוזיקה משתכשכת במים ונסחפת עם הזרם המרכזי, שווה לראות דווקא את הסחף שהזרם הזה השאיר מאחור.  לפעמים הדברים הנוצצים שם הם באמת זהב.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – כנראה שיש דברים יותר גרועים מלהיות הילד המעצבן שרואה רוחות.

1. לפני הכל

גיאחה מציע ב"עונג שבת" את המהדורה הרביעית של "תקשיבו רגע", אוסף ששלוש המהדורות הקודמות שלו היו משובחות במיוחד. אתם מוזמנים להקשיב ל, ולהוריד את השירים כדי להחליט בעצמכם – אבל לא הרבה יכול להשתבש באוסף שיש בו שיר חדש של בק, לדוגמא, או שיר עלום של לורה ווירס, או שיר של Death Cab for Cutie. הנה.

2. קרני ירח בלב הערבה
אי שם בערבות לואיוויל, קנטאקי (אני לא לגמרי בטוח שיש ערבות בלואיוויל. אני אפילו לא בטוח לגמרי איפה זה. אבל נלך על זה, בשביל ההגינות הספרותית) רוחו של סרז' גינסבורג נדדה, בחום השרבי, ולא הצליחה למצוא מנוח. במקרה היא הצליחה להיכנס לאולפן ממוזג (זה קורה בשיקגו, אמנם, אבל נתעלם מזה), והשתרבבה אל תוך סולן של להקה שהקליטה שם. לשיר, בסופו של דבר, קראו "Emp. Man's Blues", והוא שייך ללהקה בשם The For Carnation. ובמשך 8 הדקות שבהן השיר הזה, שפותח את האלבום באותו השם של הלהקה, מתרחש, פיסות קטנות של מוזיקה – מלבד המצילות שמעטרות את כל השיר, יש שם גם גיטרות, מדי פעם, משפטים מזעריים של קלידים ואת כלי המיתר שמייצגים את רוחו של סרז' גינסבורג, כנראה – מרחפות בתוכו, באופן נאמן ולא נאמן לסגנון המוזיקה המוזר בעל ההגדרה המאד רחבה הזאת, פוסט רוק, שסולן הלהקה הזו, בריאן מק'מהן, היה בעבר בלהקה שעזרה להמציא אותו. ללהקה ההיא, שנקראה Slint, יש חלק די נרחב גם בדרך שבה התפתח האלבום הזה, שיצא בשנת 2000 אבל הוקלט, במרווחים של זמן ובשישה אולפנים שונים, לאורך ארבע השנים שקדמו לו.

בין השאר, בגלל שהמוזיקה שנפרשת על פני האלבום הקצר הזה – שישה שירים שחלק מהם, כמו הראשון, מתמשכים באיטיות, מוסיפים עוד כלי ועוד כלי לבליל של כלים שיוצרים רשת מוזיקלית חזקה מאחורי הסיפור שמספר בריאן מק'מהן. חלק מהם, כמו "A Tribute To", הם שירי רוק שמתעתעים בנו כמו ציורים אימפרסיוניסטיים מורכבים – פשוטים מרחוק, מאד, מאד מורכבים מקרוב. חלק מהם, כמו "Being Held" – שהוא בעצם סדרה של צלילים אחידים של פעמון עב קול, שעליו מולבשים עוד צלילים, פעמוניים יותר ופעמוניים פחות, שיוצרים את המקצב המיוחד והלא שגרתי של השיר הזה – הם נסיוניים מאד.

בין השאר, בגלל שאת השירים אסף בריאן מק'מהן במהלך השנים מאז שעזב את Slint, והן מכילות אורחים מכל מיני להקות שמק'מהן היה מעורב בהן. למשל, ג'ו מקינטייר מ-Tortoise. למשל, בריט וולפורד, המתופף של Slint. למשל, קים דיל מה-Breeders שבריט וולפורד היה המתופף גם בלהקה שלה, שמתארחת ב"Tales (Live from the Crypt)". כל שיר הוקלט בהזדמנות אחרת, במקום אחר ובזמן אחר, עם קבוצה אחרת של אנשים שכללה בעיקר את אחיו, מייקל, הבסיסט טוד קוק, ובשלב מסוים גם את דיוויד פאחו, שבימים אלה הוא בעיקר Papa M.

השיר האחרון באלבום, "Moonbeams", מלווה באפקט קלידים שמשנה את המהירות והעוצמה שלו, ואת המקום שממנו הוא מגיע, כמו מלאך אפל מסתובב בשמיים שמגיח מכל מיני מקומות ומרחף רחוק מכדי השגה, משלב שוב את הגיטרות, הקלידים, והתופים העצלים, ואת כלי המיתר, וקולו של בריאן מק'מהן, שמלווה את רוחו של סרז' גינסבורג אל הדלת. סרז' גינסבורג פוסע לאט, במרכז הכביש שנראה כאילו הוא מוביל לשום מקום, לאט מכדי שיוכל לחשוב לאן הוא רוצה להגיע. גבו מופנה אל לואיוויל, שמתרחקת במורד הגבעה לאט לאט. פניו אל השמש ששוקעת, כדור אש גדול במרכז האופק, מעבר לכביש שמתעקל ומתפתל עד אינסוף. במרחק, במרכז לואיוויל או אולי אפילו בשיקגו, התופים ממשיכים בסימון המרחק בין תיבה לתיבה, המלאך האפל ממשיך להסתובב והמוזיקה ממשיכה לערפל את האוויר כמו עננים של עשן.

האגדה מספרת שהכל התחיל עם ג'ף באקלי. אחרי כמה שבועות באולפן, כשהם מקליטים שיר אחרי שיר – כל אחד יותר רועש ויותר בומבסטי מקודמו, כל אחד מתקרב יותר ויותר אל המיינסטרים שגירדו ב"Pablo Honey" ומתרחק מהמחוזות הנסיוניים שביקרו בהם ב-"My Iron Lung", רדיוהד היו מתוסכלים יותר ויותר, ורחוקים יותר ויותר מהמסר שבאמת רצו להעביר באלבום השני, החמקמק, שלהם. באחד מהלילות הם החליטו להפסיק מוקדם את ההקלטות וללכת, ביחד, לראות הופעה של ג'ף באקלי – לבד עם גיטרה חשמלית – באולם קרוב. אחרי ההופעה הם חזרו לאולפן. ת'ום יורק נכנס לחדר ההקלטות עם גיטרה אקוסטית, וניגן את "Fake Plastic Trees" פעם אחת נפלאה. אחר כך הוא הפסיק לנגן והתחיל לבכות. הגרסה הראשונית הזאת, שאליה הצטרפו עוד גיטרות, ותופים, ורסיסי כלי מיתר, נשארה בתוך האלבום, ומשהו מהראשוניות שלה הצליח להתרסק ולנטוע את עצמו בכל אחד מהשירים האחרים. גם "My Iron Lung", שכבר הוקלט ויצא קודם ב-EP נפרד, נשמע פה קצת אחרת, אולי מכורח ההיצמדות שלו לשאר השירים.

אצלי ההתחלה היתה הרבה יותר ברורה. אולי פחות אגדית. זה היה בהופעה של REM, באצטדיון רמת גן. גם אני וגם, אולי, שאר הקהל, הכרנו פחות או יותר שיר אחד – "Creep". אני לא זוכר אפילו אם הם ניגנו אותו. משהו מעורפל בזכרון שלי מבליח ומעלה ראיון ישן עם ת'ום יורק שבו הוא אומר שהוא שונא לנגן את השיר הזה, וראיון אחר, קצת יותר עדכני, שבו הוא אומר שהוא התפייס עם השיר, ושכשהם מנגנים אותו בהופעות הוא לא מרגיש כבר כמו שיר שלהם. השירים שהם ניגנו, בכל אופן, כשהם עלו על הבמה לחמם את REM, היו כל כך אחרים מ-"Pablo Honey" – גם כשעל הבמה הם הושמעו בשיא השלדיות שלהם – שתי גיטרות, בס, תופים, השירה של ת'ום יורק ומעט מאד מהאפקטים שהולכים לרחף על פני כל האלבום, שחיכה בחוץ, ושיר אחד מתוך כל המכלול הזה – כמעט כל השירים באלבום ועוד שיר אחד, "Uptight", שימצא את עצמו באלבום האחד שיזכה לתואר אלבום מופת בעשור הזה – נתקע לי בראש והחליט לא לצאת. דווקא "Bones". בדיעבד, בשמיעות חוזרות של האלבום, זה לא אחד מהשירים החזקים יותר באלבום. אלבום שיש בו את הגיטרות המנסרות וההאשמה הבוטה של "Just", שמטפס ומטפס והופך להיות שלושה שירים שונים לפני שהוא מצטמצם בחזרה לתוך אחד, או את "The Bends", שכבר מתחיל בתור יותר משיר אחד ואף פעם לא משלים עם עצמו, או את "Street Spirit", ללא ספק (מבחינתי, לפחות) השיר הסוגר הטוב ביותר מכל מכלול השירים של של Radiohead. הסיבה, אחרי כל השמיעות החוזרות האלה, הולכת והופכת את עצמה ליותר ויותר ברורה – הרעשים שמרחפים בתחילת האלבום, וגם ב-"Bulletproof… I Wish I Was" ואי שם מאחורי "Nice Dream", המבנים המורכבים של "The Bends" ושל "Just", אפילו של "High and Dry" ושל "Fake Plastic Trees", כולם היו רמזים מוקדמים למקומות שאליהם Radiohead הולכת ללכת בעתיד הקרוב שלה. בזמנים ההם, כששתי להקות בריטיות מרכזיות התחרו על איזה מהסינגלים, שהוציאו באותו השבוע, יגיע באותו שבוע למקום הראשון במצעד (ולא מהסינגלים הטובים יותר בקריירה שלהם), Radiohead כבר הביטו רחוק יותר, אל מחוזות האוונגרד והנסיוניות האלקטרונית שבה הם החליטו להקים בית, באלבומים האחרונים. אבל אז, באלבום השני שלהם, "Bones" קבע יתד באדמה ואמר – כאן נגמר הנסיון הרוק'נ'רולי של Radiohead. שאר השירים מתחבאים, אולי, מאחורי גיטרות. טבועים בדיסטורשן. התופים מכים בהם כאילו הקצב יפסיק להיות חוקי ממש עוד מעט. אבל "Bones" הוא שיר רוק'נ'רול, באמת. ויום אחד, אני מקווה, Radiohead יתפייסו גם עם השיר הזה.

1. לפני הכל

ליאונרד כהן מגיע לארץ! …או שלא. סאגת ליאונרד כהן זוכה לליווי צמוד ב"עונג שבת". אני רק מתנחם בעובדה שלאף אחד משני המפיקים שמתחרים על הבאתו של ליאונרד כהן לארץ לא קוראים שוקי ווייס.

מי שכן מגיע לארץ הוא סטנלי ג'ורדן, מי ששלושת המילים "גיטריסט ג'אז מטורף" כאילו הומצאו בשבילו. הוא יהיה כאן ב-16 וב-17 ביולי, במועדוני "זאפה" למיניהם.

2. הרוח מוכנה אבל הגוף חלש

[התנצלות על התרגום הגרוע של מתי/אוגוסטין הקדוש בכותרת]

בדמיוני אני רואה אותו כמטיף משוגע, מגיח במהירות מטורפת מן העיקול שבקצה הדרך בספק כרכרה, ספק מכונית – רתומה או לא רתומה לסוסים – אל תוך העיר השלווה. חונה בצד הדרך, במקום שבו אנשים הולכים בהמוניהם לקראת השוק השבועי, או אוהל המטיפים, או הקרקס. מניח ארגז ועומד מעליו – ומתחיל לפזר את נבואות הזעם שלו, צועק בקולי קולות ומאשים כל אחד ואחד מהם בחטא, בפשע, באי הבנה של אלוהים.

הוא בסך הכל בחור רגיל, דיוויד יוג'ין אדוארדס. אולי קצת נוצרי מדי, לטעמם של כמה אנשים. אבל הוא לא זורק את זה בפרצוף שלנו, לפחות לא בכל השירים שהוא כותב, על אף שהנושאים שלהם לפעמים מתקרבים אל העולם הנוצרי – אבל דווקא אל העולם של אי הוודאות והפקפוק העצמי הבלתי נגמר של אלו הנוצריים באמת. הזיק המטורף בעיניים שלו, והעובדה שהמילה "ישוע" מקועקעת, בעברית, על הזרוע הימנית שלו, עשויות להטעות קצת. אבל אולי זו הדמות שהוא מבקש לעטות על עצמו כשהוא שר – כשהוא חושף בפנינו את המילים המורכבות של הלהקה האחרונה שלו, Woven Hand. אולי הקעקוע הזה נשטף במים. אולי כשהוא חוזר הביתה, וסוגר את הדלת מאחוריו על הלילה שבו הגיטרה האקוסטית, הבנג'ו, האקורדיון והרעשים המוזרים רקמו ביחד את היד שבה הוא מכה אותנו, הוא איש משפחה רגיל כזה, שמספר לאשה איך עבר היום ועושה קולות מצחיקים לילדה.

Woven Hand היא ההמשך של הלהקה הקודמת של DEE, כמו שהמעריצים שלו מכנים אותו בקיצור. היא כוללת עוד חבר אחד מהעבר – פסקאל הומברט, שהיה הגיטריסט של אותה להקה קודמת, Sixteen Horsepower. הלהקה הקודמת נמצאת בפנתיאון של הקאנטרי האלטרניטיבי, או האמריקנה, במיוחד בזכות האלבום השלישי שלה, Secret South, שמכיל סיפורים דרום-מערב אמריקניים מלווים במוזיקה אמריקנית שורשית. אבל גם הלהקה הקודמת, כמו Woven Hand, היא להקה שקשה מאד לתפוס בתוך ז'אנר מאפיין אחד. את האלבום שקדם ל-Secret South, למשל, הם הוציאו בשתי גרסאות – אחת אמריקנית ואחת צרפתית. בגרסה הצרפתית יש חידוש של השיר "The Partisan", שיר שליאונרד כהן הפך למפורסם קודם לכן, ושכאן מובא בשתי שפות – אנגלית וצרפתית.

גם באלבום הראשון של Woven Hand, שנושא את שם הלהקה, דיוויד יוג'ין אדוארדס מנסה את כוחו באינטרפרציה חדשה לחלוטין לשיר ישן – "`Ain't No Sunshine" של ביל ווית'רס, שנפתח בעולם אחר לגמרי – עולם אמריקני של בנג'ו ולחישות רועמות של אדוארדס, ובאיטיות נכנס בחזרה אל תוך העולם הקצבי והמשקלי של השיר המקורי, כמו נשאב דרך משפך לתוך הקונוונציות המוזיקליות המוקדמות יותר – אבל הפעם, בתנאים של אדוארדס, עם גיטרות דרומיות, בנג'ו, אקורדיון ופסנתר ובעזרת שירת הקאנטרי של אדוארדס, שמחליפה את הנשמה היתרה של ווית'רס. עד שמגיע השיר הזה, אי שם באמצע האלבום, אדוארדס חושף בפנינו את העולם האחר שלו – כאן, באלבום הראשון, הוא לא נעזר באף אחד וכל הכלים מנוגנים על ידיו – הגיטרות, הבנג'ו, האקורדיון, התופים, אפילו הרעשים המוזרים שנשמעים כמו נדנדות חורקות. השירים, גם כאן, קשים להגדרה. במיוחד מפני שכל ההסטוריה האמריקנית חולפת כמעט בכל אחד מהם – מוזיקה אינדיאנית, מוזיקת בלוז שהגיעה עם העבדים מאפריקה, מוזיקה צוענית אירופאית, משהו משל המהגרים, קאנטרי ורוק פשוט, כולם מתערבלים אחד בתוך השני ומוגשים בשירים השונים – חלק מהם נעים באיטיות מלכותית, כמו "Story and Pictures", חלק מהם בתזזיתיות של מישהו שמתחרה עם השטן בנגינה.

כשדיוויד יוג'ין אדוארדס נכנס אל תוך הכרכרה, או המכונית, שלו, מפנה את גבו אל העיירה וממהר אל תוך השקיעה, מה שנשאר לנו הוא השירים, נערמים אחד על גבי השני וחושפים בפנינו קצת מהקדושה, קצת מהחטא, קצת מהפקפוק וקצת מהוודאות, ונישאים ברוח, לפי הדברים שלו, "כמו נייר מלוכלך".

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא, גם בנג'מין באטן מחשב את קיצו לאחור.

"Twilight as Played by the Twilight Singers" הוא האלבום האהוב עליי. זאת החלטה מאד קשה, בשביל חובב מוזיקה, לקבוע מה האלבום האהוב עליך. החלטה שכרוכה בלילות ארוכים ללא שינה, ולפעמים, בנוסחאות מתמטיות מהפכניות. אבל במקרה שלי, זה היה מאד פשוט. אני לא יודע להסביר את זה – לפחות לא כמו שפנדורה יכולה להסביר את זה. אולי אלו הצלילים, שאף אחד מהם לא מיותר באלבום (זה בזכות פילה ברזיליה, הם סטיב קובי ודאג מק'שרי, שהפיקו את האלבום בגלגולו השני). אולי זה הרגש המתעצם שמסתתר מאחורי כל אחד מהשירים (זה בעיקר בזכות גרג דולי, הרוח החיה מאחורי רוב מה ש-Twilight Singers עושים, וגם קצת בזכות הרולד צ'יצ'סטר ושון סמית, שני סולנים מלהקות שהסתובבו באותם חוגים כמו Afghan Whigs של דולי). אולי זו העובדה שהאלבום הזה היה בגדר אגדה אורבנית, בתקופה שבה Afghan Whigs ניסו את מזלם בחברת תקליטים גדולה עם "1965" וגרג דולי חשב על תכניות אלטרנטיביות, ורק שיר אחד ממנו – "Black Love", כשם האלבום שהוא הוקלט במקביל אליו, שהפך להיות רק "Love" באלבום הראשון, ואת הגרסה הראשונה, היותר אפלה שלו, גרג דולי היה אדיב מספיק כדי לנגן בהופעה הראשונה מבין השתיים שלהם בישראל – הסתובב באינטרנט. כל הדברים האלה לא משנים את העובדה שבין ארבעת הצלילים הראשונים של הפסנתר, ברגע שמתחילים להשמיע את האלבום, והאקורד האחרון, הסוגר את האלבום ומהדהד עדיין לפני שהוא נעלם (גם הוא של פסנתר), נפרס עולם של שלמות, שבו גרג דולי לוקח אותנו למחוזות הכי אפלים של הנפש שלו, ובחזרה אל האור, בפחות משעה.

מאז האלבום הזה ועד היום הדרכים של Twilight Singers ושלי התרחקו קצת אחת מהשניה. הם עדיין אחת מהלהקות האהובות עליי, ואני קונה באדיקות כל אלבום שהם מוציאים (וגם משתדל לעמוד בקצב של ה-EPs שלהם), אבל שום דבר שהם עשו מאז לא השתווה עדיין לאלבום הראשון. יש להם את הצליל הייחודי שלהם, צליל שהם צברו לאורך השנים, מאז האלבום השני – "Blackberry Belle", במיוחד בזכות העובדה שהלהקה הפכה להיות גוף אמיתי עם חברים קבועים (פחות או יותר), וגם בזכות העובדה שחברים שונים של גרג דולי באו להתארח ונשארו בהרכב, במיוחד מארק לאנגן, שמוסיף עוד נופך מחוספס ואימתני לשירים המחוספסים ואימתניים בין כה וכה של Twilight Singers. הם הספיקו להוציא שלושה אלבומים מאז, ושני EPs – ודווקא באחרון שבהם, שיצא כבר לפני שנה, הם הצליחו סוף סוף לסגור מעגל ולהגיע לשלמות של מה שגרג דולי עשה, כמעט לבדו, אז.

יש חמישה שירים ב-EP האחרון של הלהקה, "A Stitch in Time", שיצא מעט אחרי שהם סיימו את מסע ההופעות שלהם, ששתי ההופעות מתוכו שהוקדשו לישראל היו כנראה כל כךמוצלחות, שהם החליטו לחתום את כל הסיבוב בסימן ישראלי, ולקרוא לפוסט האחרון בבלוג המתאר את מסע ההופעות שלהם "תם ונשלם" – בעברית. שניים מהם הם גרסאות כיסוי, "Live With Me" ל-Massive Attack, ו-"Flashback" ללהקה הניו זילנדית Fat Freddy's Drop, שבוצעו בכל הופעה בסיבוב ההופעות שהסתיים. שניים מהם הם שירים מקוריים שלא נכנסו לאלבום שיצא לפני כן, "Powder Burns". אבל השיר האחרון הוא זה שמביא סוף סוף את Twilight Singers בחזרה אל תחילת המעגל. הוא נקרא "The Lure Would Prove Too Much" והוא מכיל את כל התחבולות שגרג דולי נוהג להשתמש בהן כדי לכבוש אותנו, המאזינים, ואת תשומת הלב שלנו. המקצב הרופף, השירה והמילים, הטיפוס המהיר והנפילה המהירה עוד יותר על פני הסולמות, בדרך שהופכת את המילה "blue" לעצובה יותר מכל דבר אחר שהלהקה הזו הקליטה אי פעם, יכולים להיות מספיקים כדי להפוך את השיר הזה לראוי להיכנס לאלבום הראשון ההוא – והנה הגיטרה, והנה הסלייד, והנה הקלידים המוכרים מהאלבום – אבל אז גרג דולי מוסיף רכיב חדש לגמרי, שהופך את השיר על פניו – הוא מפזר בחלקו השני של השיר הקלטות של המזכירה האלקטרונית שלו. המילים נבלעות בתוך המוזיקה, מהדהדות מצד אחד של שדה הסטריאו לצד השני, אבל לאט לאט, כשמאזינים ממש ומתרכזים במה שנאמר במזכירה האלקטרונית, אפשר לראות את הפתח לתהום העמוקה שגרג דולי מנסה לספר עליה בשיר. בין כל ההודעות והקלטות שיחות הטלפון אפשר לשמוע את גרג דולי משוחח עם אמא שלו. "אתה שם?" היא שואלת, ושביבים קטנים של פאניקה נשמעים בקולה. "אני כאן," דולי אומר והקול שלו נשמע כמו קול של ילד קטן. בסיום השיר יש הודעה נוספת מאמא שלו. היא מזכירה לוויה, תוהה לדעת אם הוא מחוץ לעיר ואם זאת הסיבה שלא שמעה ממנו זמן רב, ואומרת שהיא חושבת עליו. רק כשההודעה הזו מסיימת להיות מושמעת והצלילים האחרונים של השיר נמוגים אל תוך השקט, אפשר להבין, אם אפשר להבין, על מה השיר באמת מדבר, ואיפה גרג דולי באמת נמצא כשהוא לא עונה.

הסדרה "הצילו", בנוסף לכל הסיבות האחרות שהיא מצוינת, מעסיקה מפקח מוזיקלי (music supervisor, בתרגום הקלוקל שלי) מאד מוכשר, שיודע להתאים לסצינות רכבת ההרים הרגשיות של הסדרה בדיוק את המוזיקה המתאימה. כראוי, הוא הכניס חמישה שירים שונים של גרג דולי לבדו, של Afghan Whigs ושל Twilight Singers לסדרה, ואי שם בעונה האחרונה של הסדרה, שלצערי אני נאלץ לא לעקוב אחריה, הוא מאפשר לשמוע את השיר במלואו.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – זכרו, שהסוף הוא לא הכל.

1. לפני הכל

הגוספל יוצא למיני-דרך חדשה החל מהיום – הוא מפצל את עצמו. לא עוד המגילות הארוכות של יום שבת (או ראשון, או שני, או שישי שאחר כך), אלא פוסטים קצרים יותר, פעמיים בשבוע – כל שני וחמישי (והיות והביטוי לא מתייחס באמת לימים שני וחמישי, אל תתפסו אותי במילה – אבל אני אשתדל שהוא יהיה כאן בימים האלה).

מי מכם שחולקים את האהבה שלי ל"אבודים" יכולים להתעניין בזה – אתר שלם שמוקדש לתיאוריה לגבי מה קורה שם, בדיוק. התיאוריה היא כמעט חפה לגמרי מפרצות, ויהיה מעניין לראות עד כמה הסדרה עצמה תהיה מקבילה למה שכתוב שם. ראו הוזהרתם, אמנם, אם אתם לא מעודכנים עד לרמת הפרק האחרון, כשאתם מקליקים – ספוילרים galore.

אם אתם עדיין מחפשים משהו מעניין לעשות ביום העצמאות המתקרב, הנה אופציה מסקרנת: לבונטין 7 מארחים 15 אמנים, שיעלו אחד אחרי השני ויבצעו שיר אחד שלהם ושיר אחד שהוא גרסת כיסוי לשיר עברי. יהיו שם Strawberry Jam, The Fans, זק"א, אסף אבידן, בני בשן, הדרה לווין, פיסוק רחב, הפשרות, יהוא ירון, ממלושן, נערות ריינס, עמית ארז, קרוסלה, ריף כהן ואסף קורמן, ורם אוריון ודפנה קינן, והם יבצעו שירים של יהודית רביץ, אחרית הימים, אריאל זילבר ואמו, ברכה צפירה, להקת פיקוד צפון, הגשש החיוור, בעז שרעבי, מירה רבינוביץ', מתי כספי, גזוז, תמוז, שמוליק קראוס ועוד. כל זה הולך לקרות שם ביום רביעי בשעה 22:00.

2. יומן המסע של ג'וני מיטשל

יש אמנים שצריך לגלות אותם מיד. להתעדכן בהם כאילו הם אבות המזון של המוזיקה, כאילו שהם אלו שהולכים לחשוף את כל סודות הבריאה המוזיקלית לפנינו. יש אמנים שצריך לגלות ברגע הנכון, שלא מתגלים אליך לגמרי לפני שאתה מוכן. ויש אמנים שהם גם זה וגם זה. ג'וני מיטשל, למשל, היא אחת מהאמנים האלה. מצד אחד, היא אחת מהסינגר-סונגרייטריות הגדולות של המאה ה-20. אדם דוריץ, שהוא הסולן של אחת מהלהקות האהובות עליי, טוען שהוא חייב לקנות עותק של "Blue", האלבום הכי מפורסם שלה, בכל עיר שהוא נמצא בה, כדי לא להיות רגע אחד בלעדיו. אנשים אחרים, שהם לא בהכרח סולנים של להקות אהובות, מסתכלים עליי מוזר לפעמים כשאני אומר שאני לא ממש מכיר שירים שלה. ומצד שני, עוד לא היה לי הרצון להכיר שום דבר שהיא עשתה – עד לא מזמן.

באחת מהשבתות שבהן התרחש הקונספט התמוה של שידור מחזורי בערוץ 23, הקרינו שם סרט בלט. הנושא העיקרי שלו היה גלגול חייה של אשה לאורך כל מיני אירועים מרכזיים בשנות ה-60 עד ה-90. הבלט עצמו עניין אותי פחות מהמוזיקה שליוותה אותו – הסרט כולו היה על טהרת שירים של ג'וני מיטשל. אבל אלה לא היו שירים רגילים – הם לפחות לא נשמעו כמו שירים רגילים. בירור קצר הבהיר לי שאני מחפש אלבום אחד, שמתוכו לקוחים כל הביצועים האלה – הוא נקרא "Travelogue".

האלבום, שיצא ב-2002, מכיל גרסאות מתוזמרות לשירים שג'וני מיטשל אספה מהדרך המוזיקלית הארוכה שעשתה מאז שנות ה-60, והוא בעצם גרסת המשך לאלבום קודם – "Both Sides Now". אבל בניגוד לאלבום ההוא, שהכיל רק שני שירים של ג'וני מיטשל והרבה סטנדרטים של ג'אז, האלבום הזה הוא כולו על טהרת השירים שלה – גם הוא, כמו האלבום הקודם, משתמש בקשת של שירים כדי לספר סיפור. הסיפור הפעם הוא סיפור של מסע. או של הרבה מסעות קטנים. כל השירים של מיטשל, ככה נשמע, נכתבים מנקודת המבט של המושב שליד הנהג, הראש מושען על החלון והדרך הארוכה והחדגונית נשקפת דרכו. הם מספרים על שישה מטוסים מתים בלב המדבר [אני מעדיף להיות באסכולה של האנשים ששומרים על המילים שהם שומעים, ולאו דווקא על אלה שנכתבו באמת לשיר – אני יודע, לצורך העניין, שהיא שרה על מטוסי סילון, ולא על מטוסים מתים. אבל מטוסים מתים הופכים את השיר הזה לכל כך הרבה יותר יפה], ועל המקום שיכלו להגיע ממנו, ועל האשה שיכלה להטיס אותם, ב"אמיליה", השיר שממנו לקוח שם האלבום – "Your life is like a travelogue, full of picture postcard charms", היא שרה על אמיליה ארהרט, אבל בעצם גם על עצמה – עובדה שהיא מנסה להוכיח כמעט בכל אחד מהשירים הבאים. ההרכב התזמורתי שמקיף אותה בהקלטה הזו הוא כפול – הוא מכיל גם תזמורת כלי מיתר וגם הרכב גדול של כלי נשיפה, שמשמש בעיקר לעיבודים ג'אזיים יותר, של השירים הג'אזיים – אני מניח – מלכתחילה. הקסם האמיתי של האלבום טמון בשירים שמעובדים, על ידי ווינס מנדוזה, בדרך התיאטרלית והרחבה ביותר שיכולה להיות – כמו למשל "Crouching Towards Betlehem", שמתבסס על טקסט של ייטס ובונה מערכת מוזיקלית שמכילה בתוכה מתח, פחד ותקווה, בבת אחת. או "The Sire of Sorrow", שירו של איוב, שנע במעגל עצוב ושקט ולא מתפתח לשום כיוון, ובכל זאת נוסק וממריא. או "Chinese Cafe", שמכיל בתוכו מעין הפתעה – את הביצוע של ג'וני מיטשל ל-"Unchained Melody". או השיר שחותם את האלבום, "The Circle Game", שבו העיבודים הג'אזיים של כלי הנשיפה, ומשיחות המכחול של כלי המיתר ושל החלילים מתערבבים ביחד, לוקחים איתם את הזמרת ואת המאזין ומשחררים אותם בחזרה אל העולם. לפעמים, התזמורת כולה לא מספיקה בשביל להעביר את העוצמה שבה השירים צריכים להיות מושמעים – ובמקומה מפנים את המקום לכלי אחד, כמו בפתיחה של "Love", שבה מנגנת חצוצרה בודדת, שסוללת את הדרך לשאר התזמורת.

מתוך האלבום: זה "The Dawntreader".

זה "Refuge of the Roads".

וזה "Hejira".

1. לפני הכל

קודם כל, התנצלות על ההיעלמות הבלתי מוסברת שלי בשבוע שעבר. כמות אדירה של עבודה גרמה לכך שהבלוג נדחה מיום שבת ליום ראשון, מראשון לשני, משני לשלישי, ומשלישי לבכלל לא. מצד שני, אתם מרוויחים היום גם את הפוסט הכמעט גמור של שבוע שעבר וגם את זה של השבוע – שני פוסטים במחיר של אחד.

בדיקות מקריות באתרים לא קשורים הביאו לי חדשות מעניינות שאני יכול לחלוק איתכם: גם ל-Del tha Funky Homosapien (שאתם עשויים להכיר בתור מי שאחראי לקטעי הראפ באלבומים של Gorillaz) וגם ל-James, שחזרו מתרדמת חורף של 10 שנים, ייצאו אלבומים חדשים בקרוב. האלבום של James, שנקרא Hey Ma, עורר את תשומת לב התקשורת עוד לפני שהם השמיעו אפילו צליל אחד ממנו, בזכות העטיפה – שמראה תינוק יושב על הרצפה ולידו אקדח.

העובדה שיש לי חיבה לדברים שהם די שכיחים, בנפרד, גורמת לסיכויים הרבה יותר טובים לכמה דברים שכיחים כאלה להתנגש אחד בשני באיזשהו שלב. כמו, למשל, U2, להקה שלפחות שני שליש מהקריירה שלה חביבה עליי, והיא להקה שכיחה למדי, ואלבומי מחווה: בעיקר בזכות המעורבות של בונו במיגור העוני בעולם וכאלה, ייצא ב-1 באפריל "In the Name of Love", אלבום מחווה לשירים של U2 בביצועים של מוזיקאים אפריקניים, כמו אנג'ליק קידג'ו וולדמר באסטוס, ומוזיקאים בעלי נטיות מוזיקליות אפריקניות, כמו טוני אלן. יש מעט מאד ייצוג לתקופה המביכה של U2 (שזה, פחות או יותר, עכשיו), ויש כמה וכמה שירים שלא הייתם מצפים למצוא שם – כמו, נאמר, "Bullet the Blue Sky". ההכנסות מהאלבום הזה הן קודש לארגון צדקה.

ב"ספירת העונג" של "עונג שבת" השבוע – Butthole Surfers, דאוס, Stone Roses, Portishead ו-Animal Collective.

במסגרת ההצטיידות ההופעתית לקראת הקיץ: דיוויד סילוויאן סיים את סיבוב ההופעות העולמי שלו ולא עבר בארץ, בניגוד לשמועות העיקשות. התקווה עוברת עכשיו לליאונרד כהן, שייצא לסיבוב הופעות בחודש הבא ויגיע עד יוון, אבל לא לישראל – זאת אמנם רק הרגל הראשונה של מסע ההופעות, והוא עשוי לחזור ולהופיע בארץ בסיבוב השני. שמועות לא רציניות (בהתחשב בעובדה שהן מגיעות משוקי ווייס) מדברות גם על ניל יאנג, ומהבארבי לא מוכנים למסור יותר מידע מ-10 הרכבים מחו"ל שיבואו להופיע במהלך החודשים הקרובים.

2. שום דבר רציני לא מחזיק מעמד יותר מדי זמן

דמיינו לעצמכם ספר שלא מדבר על שום דבר. זה לא קשה עכשיו – כשאחד מתוך עשרה ספרים, נאמר, לא באמת מדבר על שום דבר. אבל ב-1759, כשהסטנדרט הספרותי היה אפוסים כפריים על אנשים חסרי מזל ועל הצרות שלהם, ספר על שום דבר היה דבר די ייחודי. "החיים והדעות של טריסטראם שאנדי, ג'נטלמן", שנכתב על ידי לורנס סטרן ויצא במקור לראשונה באותה שנה, ובחלקים במשך עשר השנים הבאות, לא אמור להיות ספר על שום דבר. אבל בזה הוא מסתכם. לורנס סטרן לא נתפס בעיני הקהילה הספרותית המכובדת של התקופה כסופר רציני במיוחד. הציטוט שפותח את הקטע הזה מגיע מד"ר סמואל ג'ונסון, האיש מהמילון, והוא ציטוט של התגובה שלו לספר.

הספר, באופן די מילולי, עוסק בחיים ובדעות של טריסטראם שאנדי, שהוא ג'נטלמן אנגלי מכובד בגיל העמידה שמאד מעוניין שהעם האנגלי יתעניין, ילמד וישכיל מהחיים שלו. הבעיה היא שהוא לא מגיע לספר על החיים שלו, כמעט, מכיוון שכל דבר מסיח את דעתו וגורם לו לכתוב על דבר אחר, ובדרך כלל, לא קשור. כמו למשל, אפים. או החשיבות של שם ואיך העובדה שהוא כמעט לא נקרא טריסטראם היתה משנה את החיים שלו. או המלחמות השונות שהדוד טובי, הדוד חובב משחקי המלחמה שלו, השתתף בהן וכיצד הן השפיעו על ההסטוריה של אירופה וכיצד הפציעה חסרת המזל שלו, במקום קריטי להמשך השושלת המשפחתית , השפיעה עליו. כמות הסחות הדעת היא כל כך גדולה שאחרי ששלושה רבעים מהספר עברו, אנחנו עדיין בנקודה הכרונולוגית שבה טריסטראם שאנדי נולד. הוא לא מגיע הרבה יותר רחוק מזה.
הספר עצמו לא מסתפק בלהיות מאורגן מבחינה ספרותית בצורה יוצאת דופן, יחסית לתקופה שבה יצא. הוא גם משתדל להיות יוצא דופן במראה שלו – למשל, טריסטראם שאנדי מחליט שדפים ריקים מתארים הרבה יותר טוב פסקה מסוימת מהפסקה עצמה, ולכן הוא משאיר דפים ריקים. או, שהוא רוצה לדבר על חתיכת שיש, ולכן העמוד הבא נראה כמו חתיכת שיש. דפדוף קצר בספר מראה שקרוב לוודאי שזה מסוג הספרים שהיו גורמים להרבה כאב ראש למוכרים בחנויות ספרים, שהיו צריכים לנסות לשכנע את הקונים שהספר באמת אמור להיראות ככה.

המחשבה הראשונה שלי אחרי שקראתי את הספר הזה, היתה שאין סיכוי שמישהו אי פעם יצליח לעשות מזה סרט. למזלי, מייקל ווינטרבוטום, במאי של סרטים בריטיים לא-תמיד-מעניינים, חשב בדיוק אותו דבר, ולכן ב-2006 הוא ביים את A Cock and Bull Story, סרט שמדבר בדיוק על כמה בלתי אפשרי לעשות סרט מהספר הזה. את טריסטראם שאנדי משחק בסרט הזה סטיב קוגאן, שהוא בדיוק האדם הבריטי המתאים לשחק בתפקיד, אם רואן אטקינסון, למשל, לא היה מבוגר מדי לתפקיד (וכרוך מדי בתפקיד מיסטר בין מכדי שאי פעם אוכל לדמיין אותו בתפקיד משמעותי אחר). לצידו משחק, את הדוד טובי בעיקר, רוב בריידון, חבר של קוגאן וקומיקאי מוצלח בזכות עצמו. בתסריט שרק ספר כזה יכול להפיק, הסרט מתחזה לסרט תיעודי ומנסה לתאר מה קורה כששחקן שאפתן, שמשחק את עצמו כמו גם את הדמויות שהוא משחק בסרט, מנסה ליצור סרט ממשהו שברור לגמרי שהוא לא ניתן להמחשה בשום צורה. כל השחקנים משחקים את עצמם בסרט, וגם את הדמויות שהם משחקים. נשמע מבלבל? זה אפילו עוד לא קרוב למה שיש לספר, או לסרט, לצורך העניין, להציע.

והיות וזה ספר ממש ישן, שהזכויות עליו פגו כבר, אפשר לקרוא את כולו, בחינם, באינטרנט. כאן. הגרסה הזו יעילה במיוחד (ומנצלת את האינטרנט בשביל כל מה שהוא היה צריך להיות, בניגוד ל, נאמר, פייסבוק) – זו גרסת הייפרטקסט של הספר כולו, שמסבירה לגבי כל מיני אזכורים של טריסטראם שאנדי לגבי הספרות, האמנות, המוזיקה והפילוסופיה של אותה תקופה ושל התקופות שקדמו לה.

או לחילופין, אפשר לקנות אותו במחיר נמוך למדי באיזושהי חנות ספרים – הוא שווה את זה (ותזכרו לא לעשות יותר מדי צרות למוכרים בחנויות – הספר אמור להיראות ככה).

3. עצמים דרך שקית פלסטיק נוטים להיראות גדולים מכפי שהם באמת

גילוי נאות: רוב רובם של זבוב עם גרוב הם חברים. להגנתי, אני יכול לומר שאהבתי את המוזיקה שלהם, כיוצרים נפרדים, לפני שהכרתי את הלהקה – והחיבור של כל הגורמים האלה ביחד ללהקה אחת רק גרם להם להישמע טוב יותר. הגורמים, במקרה הזה, הם אור קורט, נועם ששון ורועי אברהם, שהגיעו מ-Coral Valley, אחת מהלהקות המוצלחות יותר בסצינת המוזיקה-הישראלית-באנגלית, שמתה בטרם עת, עדי מהלר, שיצר והקליט והופיע בזכות עצמו לפני שהלהקה התחילה להופיע במרכז, ויהונתן לייבוביץ', שגם הוא הקליט ויצר והופיע בזכות עצמו לפני תחילת ההופעות שלהם במרכז. תחילת הדרך שלהם היא בצפון, שם הם היו מפוזרים, כל אחד בקיבוצו או מושבו הוא, והתאספו כדי לנגן ביחד, בדרך כלל לא למטרות של קידום או פרסום או עושר ואושר גלובליים. באחת מהפעמים, כשהתאספו לנגן ביחד וישבו על הדשא באחד מהקיבוצים (כפר בלום, לצורך העניין), זבוב התיישב על האגודל של יהונתן כשניגן, ולא הסכים לרדת גם כשהוא עבר לאקורדים אחרים. "וואלה, זה זבוב עם גרוב," היתה התגובה שלו, והלהקה נולדה שם.

על אף הקשיים הלוגיסטיים בחזרות והופעות (אחד מחברי הלהקה עדיין חי בכפר בלום, שניים חיים בירושלים, שניים חיים בתל אביב, וכולם עובדים במגוון עבודות שלא בהכרח קשורות למוזיקה), הלהקה מצליחה להופיע בכל מיני מקומות, בכל מיני זמנים (כמו למשל, במקום שנקרא "הקרפיון השיכור", בנקודת ציון בלתי ידועה בגליל, ב-2 באפריל), להקליט מיני אלבום נוסף ולהיכנס לרשימת ההשמעה של גלגל"צ פעמיים (פעם אחת בלילה, פעם אחת ביום. מסתבר שאלו רשימות השמעה שונות). פורים הוא זמן מצוין לדבר על המיני אלבום הזה, שנקרא בפשטות "0.6" (מפני שיש בו רק שישה שירים), מכיוון שעל אף שהלהקה לוקחת את עצמה מאד ברצינות מבחינה מוזיקלית והפקתית – כמו שאפשר לשמוע בקלות באלבום – השירים עצמם רוויים בהומור. כך, למשל, השיר הפותח, "A Girl from Peru", חוזר שוב ושוב על המנטרה שחברי הלהקה מאמצים, לפחות בהתנהגותם על הבמה ובאווירה שהשירים שלהם מייצרים – "You've got to be glad". או ב-"King of the Road", שיר שמספר על החיבה הגדולה של מי שמספר אותו לנהיגה מהירה (בתקווה במסלולים סגורים ומוגדרים באירופה), ומלווה בקטעים שנשמעים כמו פרשנות למירוצי מכוניות. או ב-"Supa Turtle", שמספר על אדם שדורס צב, ועל הנקמה שמחכה לו מ"יצור גדול וירוק עם גלימה". "Pet Thing", שבמקור מלווה בשירתה של מתנדבת שוודית מאחד הקיבוצים בצפון שמהם הגיעו חברי הלהקה, וכאן מסתפק בקולותיהם של שאר חברי הלהקה, מספר על התגובה הלא שגרתית לנסיון נפנוף של בחורה – "אתה נחמד מכדי להיות החבר שלי / האהבה שלי אליך היא כמו לאח".

כאן, בדף החללשלי שלהם, אפשר לשמוע כמה מהשירים שלהם – שלושה מתוך המיני אלבום, וגם את "Furry Belly Mary", שיר בגוון אירי שמספר על הנזק האפשרי שאלכוהול יכול לעשות. וגם אפשר לראות את הקליפ המאד מושקע לקליפ שפותח את האלבום, "A Girl from Peru".

[ממש כמו המעבר בין גבעתיים לרמת גן, המעבר בין הפוסט של שבוע שעבר, לבין הפוסט של השבוע הזה, הוא בלתי מורגש. אבל הוא קורה כאן]

4. הצתה מאוחרת, חלק ראשון

מגזין Uncut ואני הפכנו להיות חברים טובים מאד מהר. בעיקר בזכות העובדה שגם הטעם המוזיקלי שלנו וגם הטעם שלנו בסרטים הוא מאד דומה (שלא לדבר על זה ש-Uncut יכול לדבר איתי גם על ספרים, וש-Uncut יכול להכיר לי כל מיני אמנים, כל מיני אלבומים, כל מיני סרטים וספרים, שלא חשבתי שיכולתי להכיר לפני כן). מכיוון שמלכתחילה Uncut זרק כל מיני שמות של אמנים, ושל אלבומים, וסרטים וספרים, ומכיוון ש-Uncut הכיר לי את הספר האהוב עליי – Ghostwritten של דיוויד מיטשל, וגרם לי לשנות את דעתי לגבי הרבה אלבומים בעזרת כתבות ארוכות דפים שמספרות על תהליך היצירה שלהם ועל המשמעות העמוקה יותר של המילים ושל העיבודים (כמעט הלכתי וקניתי אלבום של פליטווד מק בגללם), כש-Uncut אומרים לי שיוצר מסוים הוא מצוין, אני מקשיב. בדרך כלל אני הולך וקונה אלבום, לפעמים זה לוקח לי קצת יותר זמן. במקרה של ריי למונטיין, למשל, זה לקח לי כמעט ארבע שנים שלמות.

האלבום הראשון של למונטיין, "Trouble", יצא ב-2004 ונכתבו עליו רק מילים טובות בכל המקומות האפשריים. הוא היה אלבום החודש של Uncut באיזשהו שלב, שזאת תמיד אינדיקציה טובה, ואפילו היה מועמד לפרס Shortlist בשנה שלאחר מכן (אבל הפסיד). האלבום עצמו, ששמעתי רק שיר אחד ממנו לפני כן וציפיתי שיהיה בעל גוון אלט-קאנטרי, אקוסטי, דרומי, היה קצת מאכזב בשמיעה הראשונה. לא היה יותר מדי מיוחד במילים של למונטיין, וגם לא הרבה יותר מדי במוסיקה. העיקר באלבום הזה היה הקול המיוחד של למונטיין – קול של וורדים על חצץ. שמיעה שניה ושלישית של האלבום מילאו את הקווים בצבעים והפכו את האלבום הזה להרבה יותר מעניין. האלבום הוא די מינימליסטי – יש שם כמעט רק את הקול של למונטיין והגיטרה האקוסטית שלו. שירי הקאנטרי, האלט-קאנטרי, או הפולק שלו, מתחפשים שם לשירי נשמה, והמילים של השירים מתחברות אחת לשניה – "Trouble", שיר הנושא, נרדף על ידי "Shelter", לא רק בהתאם למיקום שלו באלבום אלא גם במה שנאמר במילים. "Narrow Escape" – השיר האחד ש- Uncut איפשרו לשמוע באוסף שהוציאו בתחילת אותה שנה, הוא סיפור דרום-מערב-אמריקני – בחור המבוקש על רצח מתחבא בבית החברה (או האשה) שלו, והתוצאות הרות האסון של ההחלטה הזו. חלק מהשירים באלבום הם אבסטרקטיים ולא סיפוריים, והם דווקא אלו שנשמעו יותר כלליים ופחות מעניינים. דווקא השירים של למונטיין שמספרים סיפור, אלה שצובעים משהו מתוך העלילה של החיים שלמונטיין חי בהם, הם אלו המעניינים יותר. הסיפור של למונטיין עצמו מתאים במיוחד לסוג השירים שהוא שר – הוא נולד בניו המפשייר וגדל בצפון ארה"ב, ורגע לפני שהתחיל לכתוב שירים הוא עבד במפעל לנעליים. הוא התחיל לכתוב שירים אחרי ששמע שר של סטיבן סטילס ששינה את חייו. מלבד השירים שלו יש מעט מאד שמקשר בינו לבין עולם יצירת המוזיקה – הוא אדם פרטי מאד, לפי מה שאומרות כתבות עליו, והוא כמעט ואינו מתראיין. בהופעות הוא בדרך כלל עולה, מנגן את המוזיקה שלו ויורד. לפעמים בחושך מוחלט.

מאד בדומה ללהקה אחרת שכתבתי עליה כאן בעבר, למונטיין שומר את שני השירים הכי טובים שלו לסוף האלבום – "Jolene" מספר על סופו הבלתי נמנע של מסע של מכור לסמים, שיר יפהפה שהוא אחד מהשירים הבודדים באלבום שיש בו יותר מכלי אחד – כינורות ופסנתר מלווים את השירה של למונטיין. אחריו, השיר המסיים של האלבום, "All the Wild Horses", נפתח בצלילים של צ'לו אחד (ככה זה נשמע, לפחות), שנשמע כמו תזמורת שלמה של כלי מיתר, רווייים ברוורב. ההמשך, רק ריי למונטיין והגיטרה שלו, סוגרים את האלבום בצורה הכי מתאימה שאפשר.

האלבום השני של למונטיין, "Until the Sun Goes Black", נשמע די שונה מהאלבום הראשון – הוא מכיל הרבה יותר כלים, ועיבודים עשירים יותר, לשירים, והוא נשמע, ולו רק במעט, יותר אופטימי מהאלבום הראשון. בקרוב, באוגוסט, ייצא האלבום השלישי שלו, ממנו כבר אפשר לשמוע את הסינגל הראשון, "Three More Days", בדף החללשלי שלו. גם הוא נשמע מעובד יותר, אופטימי יותר ועשיר יותר מהשירים של האלבום הראשון – והוא קרוב הרבה יותר לצד שירי הנשמה של למונטיין מלצד האלט-קאנטרי שבו התחיל.

5. הצתה מאוחרת, חלק שני

מה קורה כשלוקחים ילד שוודי תמים וכולאים אותו בחדר למשך עשרים ומשהו שנה, והאפשרות היחידה שלו לבידור היא אלבומים של ברט בכרך, ואלבומים מוקדמים של סקוט ווקר? אפשרות אחת היא שבאיזשהו שלב הוא ייצא מהחדר ויהפוך לרוצח סדרתי פסיכופטי, כך שיהיה אפשר לכתוב עליו סדרה של סרטי אימה מצליחים. אפשרות אחרת היא שייצא ממנו ינס לקמן. שכרנו יהיה איתנו אם זאת האפשרות השניה, בכל אופן, מפני שלקמן הוא קרוב לוודאי כותב שירי הפופ הכי מושלמים ששמעתי בינתיים (וטוב שפעם בכמה זמן מישהו בא ומעלה את הרף וגונב את הכתר ממישהו אחר).

במקרה הזה, ההצתה המאוחרת שלי לא היתה מאד רחוקה. השם של ינס לקמן צץ מדי פעם בפרסומות של Secretly Canadian, החברה שמפיצה את האלבומים שלו בארה"ב, והשמות של האלבומים ושל ה-EPיים שהוא הוציא היו מסקרנים – "When I Said I Wanted to be Your Dog", עם העטיפה המלווה אותו המציגה את פרצופו המבועת של לקמן כשהוא מבין את המשמעות האמיתית של מה שהציע, או "You're So Silent, Jens", האלבום האמיתי והשלם הראשון שלו. אחר כך באו ההמלצות, מכל מיני מקומות, לשמוע את האלבום הראשון שלו, כמעט בדיוק מאותה סיבה מתומצתת בשלוש מילים שאני מצאתי בשבילו – הוא כותב "שירי פופ מושלמים". הם מושלמים, מכיוון שאין שם צליל אחד שהוא לא במקום, ואין שם צליל אחד שמנוגן בכלי הלא נכון. ועל פני כל הצלילים האלה, המילים של לקמן, שמתארות סיפורים שלמים על החיים שלו ושל אנשים אחרים, בשכונה האפורה בגטנבורג שעל שמה נקראה האלבום השני – "Night Falls on Kortedala", מסתדרות בדיוק במקומות שבהן הן אמורות להישמע, כמו אבני חן שמשובצות בתוך איזשהו תכשיט מאד יקר.

לקמן עוזב כבר אחרי השיר הראשון את ההשפעה של סקוט ווקר – שהיא מאד בולטת, בעיקר בזכות השירה שלו, המיתרים והטימפני הגואים ועולים במהלך השיר, ומעדיף להיצמד לבכרך. ולא רק לבכרך, אלא למה שהייתי מגדיר בתור פופ שוודי. המדינה שאחראית לאבבא ולקרדיגנז השפיעה את השפעתה גם על לקמן, שהוא עדיין בחור צעיר והחיים שלו, עד כמה שהם משתקפים בשירים שהוא כותב ושר, מעניינים מספיק בשביל לכתוב עליהם שירים. כל השירים, שנכתבו, לפי כותרת המשנה של האלבום, בין 2004 ל-2007, הם נקודות מבט על מערכות יחסים – הראשונה שלו, למשל, בשיר הפותח את האלבום, "And I Remember Every Kiss", או בחורה גרמניה בשם נינה שגורמת לו להעמיד פנים שהוא החבר שלה כדי להמשיך להסתיר מהמשפחה שלה את מערכת היחסים הלסבית שלה. או בחורה עירקית בשם שירין שגוזרת את השיער של לקמן במספרה מאולתרת בדירה שלה ("ומה אם הממשלה תגלה," הוא שואל בשיר. "שיש לך סלון יופי בתוך הדירה שלך? אני לא אגלה לאף אחד."). או על ההחלטה שלו לא לדבר אפילו מילה אחת בגיל 17, ושרשרת הבחורות שמנעו ממנו לעמוד בהחלטה הזאת (באחד מהשירים הכי יפים באלבום, "It Was a Strange Time In My Life", שאפילו כולל, נדמה לי, סמפול של אנשים מדברים בעברית). על הסיבה למרחק הגדול בין האלבום הראשון לשני – 2004 ל-2007, בהתאם לשנים שבהם נאספו השירים – אפשר לשמוע בשיר שסוגר את האלבום, שנבחר להיות הסינגל הראשון מהאלבום, ושלא ממש נשמע כאילו הוא מתאים לאלבום. השיר נקרא "Friday Night at the Drive In Bingo", הוא נשמע כמו שיר פופ שוודי משנות ה-70, והוא מתייחס לאתר הבינגו במכוניות (לשוודים זה כנראה עושה יותר שכל) שמחוץ לעיר שבו החליט ינס לקמן לעבוד, כשסיבובי ההופעות וההקלטות התישו אותו והוא החליט לנהל חיים רגילים עם עבודה רגילה ומשעממת – באולם בינגו. אני אישית מקווה שלקמן ממש גרוע בלהיות מנחה בינגו, מפני שאנחנו צריכים אותו ככותב שירים. המילים שלו והמוזיקה שלו הם בין המרכיבים הכי טובים לשיר פופ מושלם ששמעתי בזמן האחרון, ואנחנו צריכים עוד כאלה – עוד ינס לקמנים, עוד ניל האנונים, עוד ג'ון דרניאלים ועוד סטפין מריטים, כדי שימשיכו ויאפשרו לנו להסתכל בצורה קצת צינית על עולם הפופ, בדרך הכי מחתרתית שאפשר – בעשייה מדויקת שלו, לפי החוקים.

זה הכל להשבוע. ביום חמישי אתם מוזמנים לכבות את כל האורות בבית למשך שעה בשביל לשנות במשהו את המצב העגום של כדור הארץ שלנו, ואנחנו כולנו יכולים לעשות פחות זבל, כדי שלרובוטים יהיה פחות מה לאסוף בסופו של דבר.

1. לפני הכל

הלהקה הנפלאה מאחד המקומות האהובים עליי בעולם (איסלנד), Sigur Ros, נותנת לכולנו לצפות בסרט שהוציאה, Heima, באורך מלא, בחינם, ב-Youtube.

גם טרנט רזנור ומסמרי תשעה האינץ' שלו מצטרפים, כמו שהוא הבטיח, ל-Radiohead. האלבום החדש שלו, שהוא בעצם סדרה של ארבעה אלבומים, יוצא במגוון גרסאות, ישירות באתר האינטרנט שלו – אחת מהגרסאות האלה מוצעת להורדה חינם.

ב"ספירת העונג" השבוע נוספו גם The Cure, בלו בנד ו-Public Enemy.

2. ארבעה חוקים פשוטים

המודעה היתה מודעה בגודל נורמלי והיא היתה תלויה על קיר. באותיות בגודל סביר שאפשר לקרוא מרחוק היה כתוב בן פולדס. מתחת לזה, באותיות בגודל סביר גם הן, היה כתוב First Avenue (שזה מועדון הופעות במיניאפוליס שיכול להיות שאתם מכירים אם ראיתם את הסוף של "גשם סגול" של פרינס. שם הסוף מצולם). המזל שלי היה שבעוד המודעה היתה תלויה בגובה העיניים, הלכתי מאד קרוב אליה ומשהו שהיה כתוב בכתב קטן הרבה יותר, מתחת לבן פולדס, תפס את תשומת הלב שלי. היה כתוב שם The Divine Comedy. אחת מהלהקות האהובות עליי באה להופיע במיניאפוליס ואני כמעט שלא ידעתי את זה. כמובן שמיהרתי לרכוש כרטיס ולהגיע לשם, לבוש במיטב בגדיי, לפגישה ראשונה עם ניל האנון וחבר מרעיו. במקרה, זה היה רק ניל האנון וגיטרה. שזה מספיק, ברוב המקרים. המזל שלי באותו ערב היה כפול. מפני שאם לא הייתי שם לב שהלהקה שמחממת את בן פולדס היא ניל האנון וגיטרה, לא הייתי מגיע להופעה בכלל ולא הייתי זוכה להכיר את בן פולדס.

למעשה, כבר הכרתי את בן פולדס לפני כן. ב-1995 היתה לו להקה, שלישיה שנקראה Ben Folds Five שהתמחתה בשירים מחוכמים וקורצים על כל מיני נושאים. היו להם את Brick ו-Army, שני להיטים בינוניים בעולם של להקות קולג' מתוחכמות, והם נעלמו ב-2001 בלי לעשות יותר מדי רעש. בן פולדס, שהוא מוכשר מדי מכדי להיעלם בלי לעשות רעש, המשיך לבד, והאלבום הראשון שהוציא בלי שני החברים הנותרים היה Rockin' the Suburbs, שהיה האלבום שמתוכו הוא ניגן כמעט את כל השירים בהופעה שראיתי. בפסנתר השירים נשמעים מלאים, ומסובכים, ומזנקים מבית לפזמון לסי-פארט לדי-פארט בלי הרבה זמן להשתהות על אף אחד מהם. באלבום, כל השירים האלה מלאים בכלים נוספים – סינתיסייזר, גיטרה חשמלית, מיתרים, בנג'ו, תופים – על כולם מנגן בן פולדס בעצמו.
האלבום הזה, “Rockin’ the Suburbs”, על שנים עשר שיריו (או שלושה עשר, אם אתם יפניים), הופך את בן פולדס מבחינתי לאוטוריטה בכל מה שקשור לכתיבת שירי פופ מושלמים. מה שעשוי להיות אירוני בהתחשב בעובדה שאלבום הסולו הראשון שלו אחרי שפירק את Ben Folds Five היה אלבום נסיוני, בשיתוף וויליאם שאטנר, שנקרא “Fear of Pop”.
מאחר ובן פולדס הוא כזו אוטוריטה בכל מה שקשור לכתיבת שירי פופ, אני מתכוון לנסות לזרוק עליו את ארבעת הכללים הבסיסיים של כתיבת שיר פופ מושלם, ולראות איך הוא מתמודד איתם.

1 כל שיר פופ מוצלח חייב לכלול בתוכו לפחות שלושה הוקים – הוקים, לאלו שלא מעורים בשירי פופ ובכלל, הם קטעים מלודיים, מושרים או מנוגנים, שהם קליטים מספיק בשביל שיהיה אפשר לזמזם אותם אחרי ששומעים את השיר פעם אחת, באופן רצוני או לא רצוני. לכל שיר רצוי שיהיה לפחות אחד כזה (הנה ניסוי: נסו לזמזם שיר של Yes. זהו.) כדי שהוא יזכה באיזושהי מידה של הצלחה, ולפי החלטה של מפיקים מנוסים ועטורי גראמי, שיר פופ מוצלח צריך שיהיו בו שלושה שונים. איך בן פולדס מתמודד עם זה?
לפחות ב-”Rockin’ the Suburbs”, הדבר היחיד שמגביל את כמות ההוקים בשיר הוא הזמן שהוא נמשך. בשיר הנושא, למשל, שנשמע כאילו הוא השיר הארוך ביותר באלבום, יש לפחות שישה, והוא מגייס גם את עזרתם של מייקל ג’קסון, ג’ון בון ג’ובי ו-Quiet Riot. ב-”The Ascent of Stan” השיר מתחיל כמו שיר אחד והופך להיות שיר אחר לקראת הסוף. היוצאים מן הכלל היחידים באלבום הן בלדות הפסנתר – “Fred Jones, part 2” ו-”The Luckiest”, שהם בעצם קו מלודי ארוך שמלווה את המילים, מה שיוצר קשיים מיוחדים במציאת הוקים כאלו או אחרים.

2 אם השיר מכיל שם של מישהו או מישהי, או אפילו יותר גרוע – אם שם השיר מכיל שם של מישהו או מישהי, עדיף שזה לא יהיה שם שחופף למישהו שכותב השיר מכיר – אני לא יודע מה רמת ההיכרות של בן פולדס עם כל האנשים שמאכלסים את האלבום שלו, אבל אני מאד מקווה בשבילו שהוא עומד בכלל הזה לפחות – בין השאר מתארחים באלבום הזה אנני, זאק ושרה, פרד ג’ונס, סטאן, ליסה וקאת’י. מצד שני, האנשים שקרובים לבן פולדס ושעליהם נכתבים חלק מהשירים לא מוזכרים באלבום בשמם. למשל, “Still Figthing It” היפהפה ("כולם יודעים שזה כואב לגדול / אבל כולם גדלים / זה כל כך מוזר לחזור לכאן / תן לי לומר לך – השנים עוברות ואנחנו עדיין נלחמים בזה / ואתה כל כך כמוני / אני מצטער"), נכתב על בנו לואיס, מנישואיו השלישיים לאשה שלה נכתב השיר שסוגר את האלבום, "The Luckiest" (וגם שרה בעצמה באחד מהשירים האחרים באלבום, "Gone").

3 שיר פופ לא יעלה על שלוש וחצי דקות – לשיטתו של בן פולדס, לשירי פופ אין ממש תאריכי תפוגה. כל עוד יש לו מה להגיד, וכל עוד יש לו ווריאציות מוזיקליות שונות להגיד את זה בהן, הוא ימשיך. השירים בדרך כלל מסתיימים בלי שהרגשנו, אמנם, וממשיכים הלאה לשיר הבא. ואף על פי שהם נשמעים, ברוב המקרים, מאד ארוכים, הם בעצם מאד קצרים יחסית. אף אחד מהם לא עובר את מחסום הארבע-וחצי דקות מלבד שיר הנושא, שמגרד את חמש הדקות על שלל נושאיו.

4 המדד המדויק ביותר לשיר פופ טוב הוא כזה שאפשר לנגן אותו בגיטרה ושירה בלבד ולא לאבד שום דבר מהחיוניות שלו – באופן מפתיע, "Rockin' the Suburbs" הוא רק הפעם השניה בה בן פולדס, המולטי-אינסטרומנטליסט, מנגן בגיטרה בשיר שלו. זה קורה, לצורך העניין, רק בשיר הנושא, שנמצא לקראת הסוף. כל שאר השירים עטורים בפסנתר, שהוא הכלי המרכזי שלו. לפעמים, בשירים כמו "Fred Jones, part 2" או "The Luckiest", הפסנתר לבדו מחזיק את כל השיר, בעוד שבמקרים אחרים, כמו ב-"Not the Same", הם מאפשרים לפולדס לוותר על תזמורת שלמה של גיטרות. כמו טורי איימוס, גם בן פולדס יודע להוציא המון עוצמה מהפסנתר שלו כשהוא רוצה.

זה הכל להשבוע – פוסט קצר, ומאוחר, אמנם, מהרגיל – אבל בכל זאת – הוא מכיל ארבעה חוקים פשוטים לכתיבת שירי פופ. רוצו להשתמש בהם לפני השבוע הבא.

1. לפני הכל

לפני הכל, התנצלות על ההיעלמות בשבועיים האחרונים. זמנים דחוקים מובילים לבלוגים לא כתובים. אני בטוח שיש איזה חוק פיזיקלי שמוכיח את זה. בעוד שבועיים, מצד שני (או, מנקודת מבט אחרת, בלי שום קשר), הבלוג הזה חוגג שנה להיווסדו. קרוב לוודאי שיהיה כאן משהו מיוחד ולא שגרתי.

ב-7 במרץ, שזה עוד קצת פחות מחודש, יקרה פסטיבל South by Southwest באוסטין, טקסס. אם הצלחתם או תצליחו להשיג כרטיסים לפסטיבל, זה שקול בקהילה המוזיקלית הנרחבת ללהרוג דוב בידיכם בשבטים מסוימים במקומות אחרים בעולם. יופיעו שם, כמו בכל שנה, עשרות להקות, מכל העולם. את ישראל מייצגים נאמנה קטאמין והמונוטוניקס, שהופעות בחו"ל לא זרות להן, ובין שאר הדברים שאפשר לראות שם זה את REM באווירה אינטימית יותר מבדרך כלל (ההופעות בפסטיבל מפוזרות ברחבי אוסטין ונמצאות בדרך כלל במועדונים ופאבים), את בילי בראג אחרי זמן ממושך ללא הופעות, את דויד גארזה, שכתבתי עליו כאן לא מזמן (אבל הוא חי בטקסס, כך שזו לא חכמה), וגם להקה מרייקיאוויק שקוראים לה רייקיאוויק!, שתי להקות מטהרן, זמר בשם רובין וויליאמס שהוא לא רובין וויליאמס (לא רובין וויליאמס ההוא, בכל מקרה), וכמות כל כך גדולה של להקות שיהיו, או לא יהיו, הדבר הבא, שקשה לעקוב אחריהן. אבל אם אתם רוצים, כאן המקום להתחיל.

מונוטוניקס גם מצטרפים לנועה בביוף במועדון המוזיקאים הישראליים ב-Drag City.

זוכרים את היום ההוא, לפני שנתיים, שבו הייתם צריכים להחליט איזו הופעה מבין השתיים אתם לא רוצים לראות ואיזו הופעה אתם ממש לא רוצים לראות, מבין Black Eyed Peas וריקי מרטין? אז ההזדמנות להחלטה שוב מגיעה, אם כי הפעם זה הפוך – הפעם אתם צריכים להחליט על אילו מההופעות אתם רוצים לוותר, כי אין ברירה, אי אפשר להיות בשתיים בבת אחת: ב-1 וב-2 לאפריל יהיו שניים מתוך ארבעה הימים של פסטיבל ג'ון זורן. עד כאן לא קשה להחליט. קצת יותר קשה, כשמוסיפים למשוואה את מדסקי, מרטין וווד, שמגיעים לשתי הופעות ב"זאפה" בדיוק באותם הימים. מבחינתי זה לא-ממח. אבל יש אלו מכם שימצאו שיהיה להם קשה יותר לעמוד בפני שלישיית ההאמונד-בס-תופים המגניבה הזאת. אם הם היו מביאים גם את ג'ון סקופילד, אז זה היה כבר סיפור אחר. ג'ון זורן, להזכירכם, מביא איתו את מייק פאטון, דייב דאגלס, מארק ריבו, וטרבור דאן.

במהלך החודש האחרון, גיאחה מ"עונג שבת" איפשר לכל מי שהיה מעוניין לכתוב על השיר-הראשון-מתוך-אלבום האהוב עליהם, ועכשיו הוא מפרסם אותם, אחד בכל יום. אני, למשל, כתבתי על השיר שפותח את האלבום האהוב עליי. עוד השבוע היו שם Five Years של דיוויד בואי, "מחפש תשובה" של היהודים, I'm a Fool to Want You של בילי הולידיי ו-Sweet Adeline של אליוט סמית'. אם תבקרו שם בשבוע הבא, תוכלו לקרוא על אחד נוסף כזה כל יום. וגם, אם עדיין לא הורדתם לעצמכם עותק מהמהדורה השלישית של "תקשיבו רגע" – למה?

2. מהפכה של הגיון צרוף

הפעם, שני מקרים שבהם ה-Beach Boys הם השראה – להקה אחת ואמן סולו אחד – וכל אחד מהם לקח את ההשראה הזאת לכיוון אחר, ומפתיע, מאד.

Pure Reason Revolution היא להקה שמגיעה מרידינג, אנגליה (ממנה מגיעה עוד אחת מהלהקות עם השמות שצריך להכיר מפני שהן יהיו הדבר הבא, או לא – Does it Offend You, Yeah?). היא כוללת שישה חברים, לשירים שלה יש שמות כמו "The Bright Ambassadors of Morning" ובחלק מהשירים שבמיני אלבום שהוציאו לפני שהוציאו את אלבום הבכורה שלהם ב-2003, "Cautionary Tales for the Brave", יש שירים שמחולקים לחלקים, שמסומנים באותיות רומיות. כן, זה אומר בדיוק מה שאתם חושבים. אם נוסיף לכל זה את העובדה שאת האלבום ואת המיני אלבום הפיק פול נורת'פילד – שהפיק בעבר בין השאר את Rush ואת Porcupine Tree – אפשר להבין שהלהקה הזאת היא אחת מכמה להקות שמאז תחילת המאה הנוכחית עבדו קשה על החייאת הרוק המתקדם. עטיפת המיני אלבום שלהם מציגה שני אלים לוחמים יווניים ומגוון של קרניים שמקיפות אותם. בתוך העטיפה הזאת, הקופסה שמכילה את הדיסק היא שחורה לחלוטין, קצת יותר שחורה מהאלבום של ספיינל טאפ. בתוך הקופסה הזאת נמצא דיסק שמכיל רק ארבעה שירים – רק אחד מהם, "In Aurelia", נמשך פחות מחמש דקות, והוא מהווה מעין הקדמת פופ למתקפה הפרוגרסיבית שבאה אחריו. במהלך המתקפה הזאת, שמכילה שלושה שירים שמחולקים, כל אחד מהם, לכמה חלקים, מבליחות השפעות של כל מיני אמנים אחרים – Pink Floyd, למשל, ששם השיר "The Bright Ambassadors of Morning" לקוח מתוך השיר "Echoes" שלהם; Rush, למשל – בעיקר מפני שהשירה של סולן הלהקה, ג'ון קורטני, מזכירה את זו של ג'די לי; King Crimson, למשל, בעיקר בהרמוניות הקוליות. ההגדרה של אחד מהמגזינים ללהקה הזו – "ה-Beach Boys מנסים לנגן שירים של Nirvana" – מתבררת כמאד מדויקת במהלך השירים האלו, כשאריגים רחבים של שירה – קולות על גבי קולות, גם של הסולן וגם של נגנית הבאס והקלידים, קלואי אלפר, מציפים את הרמקולים. הם חוזרים על משפטים, שהם כנראה חשובים להבנת העלילה, ומדי פעם הופכים בחזרה להיות להקת רוק שגרתית. באחד מהשירים הם אפילו נשמעים כאילו הגמדים הקטנים מ"ווילי וונקה" של טים ברטון החליטו להמשיך בקריירה מוזיקלית אחרי שיר הרוק הכבד האחד שהם שרו בסרט.

המיני אלבום הזה, "Cautionary Tales for the Brave", הצטרף לשני סינגלים כדי להקדים אלבום שאיחר לצאת – "The Dark Third". מאז שהאלבום הזה יצא, והכיל בתוכו, בנוסף למחזור השירים הסיפורי שמכיל המיני אלבום הזה, שירים חדשים שהם הספיקו להקליט בתקופה שעברה מאז צאת הסינגלים הראשונים, הם הספיקו לחמם מספר להקות בסיבובי הופעות ברחבי העולם – ביניהן גם Blackfield השלוש-חמישיות ישראלית, להחליף חברי להקה ולהתחיל לעבוד על האלבום הבא. האלבום, שעדיין אין לו שם, אמור לצאת במרץ, ודמואים לשירים שיהיו בתוכו אפשר לשמוע כבר עכשיו בדף החללשלי שלהם.

זה "The Bright Ambassadors of Morning", אחד מהשירים במיני אלבום – סינגל באורך של 12 דקות שהצליח, איכשהו, להתברג ל-75 המקומות הראשונים במצעד הבריטי.

וזה "The Intention Craft".

וזה "Twyncyn Willows", שיר מתוך האלבום שלהם, בהופעה.

3. הטון האנושי

לא קשה לנחש את מידת ההשפעה של בריאן ווילסון בפרט, ושל ה-Beach Boys בכלל, על Panda Bear, שזה השם שבו בוחר נואה לנוקס להשתמש כשהוא מקליט את אלבומי הסולו שלו, בתקופות שהוא לא מנגן בהן ב-Animal Collective. במיוחד לאור העובדה שעטיפת האלבום מכילה את שם הלהקה הזו כהשפעה, ביחד עם עוד 101 להקות ואמנים אחרים, מגוונים כמו קייטנו וולוסו, אפקס טווין, החיפושיות ומייקל ג'קסון. האלבום המדובר, "Person Pitch", יצא השנה והספיק כבר להיות אלבום השנה שעברה גם של Pitchfork וגם של Tiny Mix Tapes.

קשה מאד לתאר את האלבום הזה בצורה מדויקת מבלי לגלוש לקלישאות. אי אפשר, למשל, לומר שהשירים שם נשמעים כמו שירי ילדים מכוכב אחר. כמו ה-Beach Boys דרך ערפל הזייתי מאד סמיך. כמו שירי הלל של כת ששתתה קצת יותר מדי קול אייד. כמו שירי קליפסו מיקום מקביל, שבו מעולם לא היו מלחמות ואף אחד לא יכול להיהרג.

מה שכן אפשר לומר על האלבום הזה, הוא שהוא עשוי מאריחים קטנים של צלילים, פסיפס של קטעים שהקליט לנוקס לתוך סמפלר וערך אותם – עשרות, אם לא אלפים, מהקולות שלו ושל אחרים, חוזרים על עצמם שוב ושוב, מרכיבים איזושהי מנטרה שנקטעת והופכת להיות, מהר מאד, משהו אחר לגמרי. השמות שמופיעים על עטיפת האלבום הם רק ציוני דרך, מכיוון שבתוך השירים יש עוד שירים וחלקיקי שירים, וכשהם מתחלפים אחד בשני, כמעט ואי אפשר לשים לב שלא מדובר עדיין באותו השיר, או בארבעה שירים שונים. הבלבול לא מסתיים כאן. הוא ממשיך אל העובדה שהמילים בשירים הן מעורפלות, לא מובנות, לא תמיד משרות בטחון שהשפה שהוא שר בה היא אנגלית (ואולי היא פורטוגזית, בכלל). שבעת השירים שבאלבום הזה, חמישה מתוכם כבר ראו אור בכל מיני מקומות ובכל מיני גרסאות, מוצאים את החיבור ביניהם מאד טבעי ומשתלבים אחד בתוך השני כאילו הם שריגים של צמח שגדל מסביב לבית שאף אחד לא השתמש בו כבר הרבה זמן. הקולות שחוזרים על עצמם שוב, ושוב, ושוב, הם אולי רוחות בתוך הבית הזה, כלואות עד שמישהו יוכל לשחרר אותן לאוויר הפורטוגזי. גם במבט על עטיפת האלבום, קשה למצוא איזושהי נקודת אחיזה במשהו מציאותי – הרבה ילדים והרבה חיות (גם דוב פנדה), חולקות בריכה מתנפחת אחת. הצבעוניות הזו היא דרך טובה להדגים את הדרך שבה האלבום יישמע – כמו הרבה צבעים והרבה המולה. כמו ששיר של ה-Beach Boys היה צריך להישמע אם רק היו נותנים לבריאן ווילסון לא לקחת את התרופות שלו.

זה "Comfy in Nautica", השיר שפותח את האלבום.

זה "Bros", גם הוא מתוך האלבום.

וזה אותו השיר בהופעה מ-2005. הלהקה Bros, אגב, לא מסומפלת בשיר אפילו פעם אחת.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא, שיהיה שבוע אהבה. לא רק יום אחד.