תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

יולי 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

Tags

בלוגרול

Undertow Orchestra

 1. לפני הכל
השבוע האחרון שעבר בעיקר בהעברת דירה ובכל מיני עניינים אחרים שמנעו ממני להגיע לכתוב את הבלוג גם השכיח ממני את העובדה שביום ראשון נחגג יום הבלוג הבינלאומי (או משהו מהסוג הזה). סקירת הבלוגים השנתית (מעכשיו היא הופכת להיות שנתית, בכל אופן), תקרה כאן, אמנם לא בתאריך של יום החג, שכבר עבר, כדרכם של ימים.  אני קיבלתי הפתעה נעימה כשהסתכלתי ברשימת עשרת הבלוגים של גיאחה ב"עונג שבת" (א. תודה!  ב. תגיות לפוסטים הם דבר שאני עובד עליו, לאט לאט, מאד לאט לאט, בזמן האחרון – מתישהו בחודשים הקרובים, בתקווה, לכל הפוסטים בפרויקט ההאזנה לדיוויד בואי, ולא רק לכמה מהם, יהיו תגיות).

עוד בשורה משמחת שקיבלתי בשבוע האחרון הגיעה במייל מהבלוג "מונוקרייב".  הם הפכו, בזמן שישנתי, לחברת הפקות שעובדת לפי המודל שהייתי רוצה לראות חברות אחרות, במיוחד בתחום המוזיקה, עובדות לפיו – אהבה למוזיקה, וזה הכל.  הכסף, שלא מסובב את העולם שלהם, יגרום להם להביא אמנים לועזיים לארץ שהם לא בהכרח כוס התה של כולם ושקשה להאמין שימלאו אולמות ענקיים (או פארקי ירקון, או איצטדיוני רעננה) – הראשון שבהם, מסתבר, הוא חוזה גונזלס, שיופיע ב-11 באוקטובר ב"בארבי".  ומונוקרייב עושים עוד כמה דברים לא שגרתיים בקרב מפיקים:  הם מזמינים אתכם, חובבי המוזיקה שבסופו של דבר יגיע לראות את ההופעות, לבקש לראות אמנים מסוימים כאן (בשיתוף עם "בוא, יא מניאק", אתר שהוא רעיון מצוין אבל עד עכשיו לא מספיק יעיל מפני שמפיקים לא באמת הסתכלו בו), והם מבטיחים לא לפרסם את ההופעה לפני שהיא סגורה, לא לפרסם את ההופעה בלי מחיר מוגדר ולפרסם את כל המבצעים וההנחות מבעוד מועד.  ככה מקימים מדינה.

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:   באדי הרמן, המתופף שאחראי (בין השאר) על מכת התוף המהדהדת הזאת ב"The Boxer" שמסייעת, אולי יותר מכל דבר אחר, להפוך אותו לאחד משירי סיימון וגרפונקל האהובים עליי, הלך לעולמו השבוע בגיל 79.

2.   כמה מילים על הסחף

Undertow Orchestraאת השיר שעליו כתבתי בפעם האחרונה שהייתי כאן (לא בשביל לפרסם התנצלויות, בכל אופן), שמעתי בפעם הראשונה בתוך אוסף שעטף אותו. אוסף שנקרא "Undertow Orchestra" שסיקרן אותי מספיק בשביל לחפש למה קוראים לו בשם הזה, ומה המשותף לארבעת האמנים שמאכלסים אותו.  "Undetrow", הסתבר לי, היא חברת התקליטים של דיוויד אנדרוז, שהרעיון המעניין שלו הוביל לסיבוב הופעות של ארבעה מהיוצרים-זמרים הכי פחות מוכרים ומוערכים ביקום – דיוויד בזאן, הסולן של "Pedro the Lion" ושל "Headphones", וויק צ'סנאט, וויל ג'ונסון, שהוא הסולן של "Centro-Matic" ושל "South San Gabriel", בין השאר, ומארק אייצל, שהוא יוצר בזכות עצמו וגם הסולן של "American Music Club".   בניגוד לסיבובי הופעות דומים, סיבוב ההופעות הזה, שהתרחש ב-2006, לא היה מורכב מסט של הופעות קצרות ועוקבות של האמנים, אלא נבנה כהופעה של להקה אחת – מורכבת מארבעת היוצרים האלה, כשכל אחד מהם מהווה את הסולן בנקודת זמן מסוימת והאחרים מלווים אותו בכלים הדרושים – לפעמים בכלים שהם לא ממש יודעים לנגן עליהם.

האוסף, בעל השם הצנוע "Undertow Orchestra Sampler", מסתמך על כל החומר המוקלט שכבר קיים בעולם לפני תחילת סיבוב ההופעות הזה, ולכן שם, על גבי הדיסק, ארבעת היוצרים-זמרים לא מעורבים במוזיקה אחד של השני אלא מחולקים לארבעה בלוקים – כל אחד מוקדש לא רק למוזיקה שלהם כיוצרים עצמאיים אלא גם למוזיקה שלהם כחברים בלהקות כאלה ואחרות.  האלבום נפתח בשני שירים מכל אחד מההרכבים של דיוויד בזאן – Pedro the Lion, שהוא אחד מההרכבים שאני נוטה לשים בחוסר נוחות באותו הדלי שנמצאות בו להקות כמו Death Cab for Cutie או Dashboard Confessional – חלוצות אימו שבאיזשהו שלב קצת גדלו מעבר להגדרת הז'אנר הצרה הזאת.   ולעומתו Headphones, שהוא הרכב מצומצם יותר שמתמקד בכלים אלקטרוניים – קלידים בעיקר, אבל בתופים אמיתיים.  "Shit Talker", האחרון שבהם באוסף הזה, נשמע כאילו דיוויד בזאן פרץ לחדר השינה של בן פולדס באחד הלילות וגנב משם את מה שהיה מונח על מדף התווים של הפסנתר.

את וויק צ'סנאט, שכבר כתבתי עליו בשבוע שעבר, מייצגים כאן גם ארבעה שירים – שניים מהאלבום האחרון לאותה תקופה ושניים מוקדמים יותר.  מלבד "What Do You Mean", דואט ארצי-מלאכי שבו וויק צ'סנאט מנסה לכפר על עוולות העבר שלו בהסתתרות מאחורי כל מיני מטאפורות, שאר השירים הם על טהרת הגיטרה האקוסטית – "Forthright", שבו הקול של צ'סנאט מטפס מעלה-מעלה במהלך הפזמון, מנסה להיות קרן אור שבוקעת מעבר לחשיכה שמקיפה אותו – "את יכולה להיות ישירה איתי," הוא מנסה לשכנע את מי שאיתו וגם את עצמו.  בשיר האחרון בתרומה שלו, "I'm Through," האירוניה הופכת את החדר החשוך שהוא שר מתוכו לשדה ירוק ורחב ידיים – "סיימתי עם זה," הוא שר וקולו-עצמו מלווה אותו, "סיימתי לסחוב אותך על הכתפיים שלי."

את מארק אייצל מייצגים כאן שני פנים – הפרטי והציבורי.  הפרטי הוא מארק אייצל, היוצר-זמר, נגן הגיטרה האקוסטית, שהוציא חמישה אלבומי סולו, אלבום אחד של גרסאות כיסוי לשירים של אחרים ועוד אלבום אחד של גרסאות כיסוי – עם להקה יוונית מסורתית – של שירים של הלהקה שלו, "American Music Club".  הציבורי הוא הלהקה שממנה הגיעה ושאיתה היו לו יחסי אהבה-שנאה במשך תקופה מאד ארוכה, מערכת יחסים מזוכיסטית משהו בהתחשב בעובדה שהוא חזר והקליט איתם אלבום חדש אחד שלם – "Love Songs for Patriots," מתוכו לקוחים שני השירים שכאן, ועוד אלבום אחד שבדרך.  ההבדל בין שני זוגות השירים הוא ברור ועצום – מארק אייצל, לבדו, עם הגיטרה שלו, עם הקול העמוק והשקט שממלא את כל החדר בכל מקרה, מספר לנו על עכבר המחמד שלו, סיינט מייקל, שבוהה בו בעגמומיות למרות שהוא מנגן לו שירים של מריה קארי, ויש פרפרים וקשת בענן באוויר.  בשיר האחר, "Sleeping Beauty", הוא מתאר, בדרך המיוחדת והמלנכולית שלו, סצינה של עזיבה – "כשנסעתי על גבי העלים היבשים, החוצה מהעיר הדרומית שלך, ראיתי אותך במראה האחורית, מנופפת, מנופפת לשלום", והכלים האחרים שבשיר הזה – הקלידים, התופים, מקיפים אותו אבל לא נוגעים, מודעים לצורך שלו להיות לבד גם כשהוא מוקף בהם. שני השירים של ההרכב שלו, American Music Club, הם שונים לחלוטין – מארק אייצל על סטרואידים, אם נרצה להשתמש בצירוף המילים הנדוש הזה.  "Patriots Hearts", למשל, מציג סצינה עגומה ואפילה מהרחובות המוארים יותר, אבל המוארים פחות, של ארה"ב – חשפן לא יפה במיוחד במועדון לא יוקרתי במיוחד מנסה לשדל אמריקני זקן – אולי פוליטיקאי, אולי רם דרג – לחזור איתו הביתה, וכל בית בשיר הזה, חזק יותר, פועם יותר כמו הדם בלבבות הפטריוטיים, נשמע כמו מנה קשה יותר וגדושה יותר של תוכחה – "תזכיר לי מה אנחנו חוגגים כאן," מארק אייצל מטיח באיש הזקן, "את העובדה שהלב שלך התייבש, או שהוא הפסיק לעבוד לחלוטין?"

וויל ג'ונסון סוגר את אלבום האוסף עם רק שלושה שירים לשמו.  למה שלושה בסך הכל?  אולי מפני שהוא צעיר יותר וחסר נסיון יותר מהשאר.  אולי, מצד שני, מפני שהוא יכול לומר בשלושה שירים את מה שכל אחד מהם יכול להגיד בארבעה."Just To Know What You've Been Dreaming", בקול השביר והמילים המחוספסות של ג'ונסון, הוא שיר שמנסה להתקרב כמה שאפשר להיות שיר של הביטלס, מצד אחד, ושל ה-Band, מצד שני, בלי להיות כאלה באמת.  שלושת הצלילים הראשונים של השירה בציבור של "Hey Jude",  שמתארחים בשיר הזה, וסולו הגיטרה העוקב, צעד אחרי צעד, אחרי המלודיה של השיר, שמזכיר סולואים מאוחרים של ג'ורג' הריסון, והפזמון שגורם לך להבין מאיפה הקול הזה נשמע מוכר – וויל ג'ונסון הוא כמו ליבון הלם צעיר.  אחר כך מגיע "Closing Down My House" ומלמד אותנו תוגה דרומית אמיתית מהי, ושיר של "South San Gabriel", הרכב נוסף של ג'ונסון, סוחף אותנו לעבר סוף האוסף המוצלח הזה.

ככה זה.  כשרוב המוזיקה משתכשכת במים ונסחפת עם הזרם המרכזי, שווה לראות דווקא את הסחף שהזרם הזה השאיר מאחור.  לפעמים הדברים הנוצצים שם הם באמת זהב.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – כנראה שיש דברים יותר גרועים מלהיות הילד המעצבן שרואה רוחות.

תגובה