תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

Tags

בלוגרול

על אוספים:

1.  לפני הכל

קודם כל (מתוקף חינוכי הבריטי והפולני אני מחויב להתנצל לפחות שלוש, ארבע, תשע פעמים) התנצלות נוספת על הזמן המאוחר שבו הפוסט הזה מוצא את עצמו מולכם.  מדי פעם החיים שלי נערמים בצורה כזו שאני לא מוצא את הבלוג בהם.

הלאה.  שמועות עקשניות אומרות ש-Moonchild, הרכב\פרויקט שכולל, בין השאר, את ג'ון זורן ואת מייק פאטון, יגיע לכאן במרץ בשנה הבאה.  מאחר ונסיוני עם ג'ון זורן (קוברה, ירושלים, 2003) והרצון או היכולת שלו להגיע לישראל הוא כבר מוכתם משהו, אני אאמין רק כשאראה אותו על הבמה.  ובכל זאת, זה משהו ששווה לצפות לקראתו.

2. על אוספים: שני טיעונים בעד וטיעון אחד נגד

אם מפשטים את העניין, מאד, יש בעצם שתי אסכולות מרכזיות בכל מה שקשור לרכישת אוספים של אמנים או להקות לעומת רכישה של אלבומים מלאים שלהם: אסכולת "אוספים זה טוב", ולעומתה אסכולת "אוספים זה רע".   האסכולה הראשונה גורסת שיש אמנים שאנחנו לא בהכרח רוצים להתעמק במוזיקה שלהם, אבל צריכים איזשהו ייצוג בדיסקיה שלנו.  האוסף בא לשרת כאן איזשהו צורך לרכז את כל הלהיטים או השירים המוכרים של אמן או להקה שאי פעם נרצה לשמוע.  האסכולה השניה גורסת שאם אין את היכולת, או הרצון, להתוודע לכלל המוזיקה שהאמן רוצה להעביר בתוך האלבום שלו – והרי חלק מהאמנים מקדישים הרבה מחשבה לאילו שירים להכניס לאלבום, ולסדר שלהם בתוכו – עדיף לא לטרוח ולרכוש משהו המוני כמו אוסף מלכתחילה.  אני, מצידי, האזנתי השבוע לשלושה אלבומים שנחבטים נגד שתי האסכולות האלה ובסופו של דבר מוצאים את דעתי בנושא איפשהו באמצע. בכל אופן.

3.  תחנה ראשונה: Led Zeppelin – Remasters

Led Zeppelin

כשנולדתי, לד זפלין עוד היו קיימים.  שנה אחר כך, הם כבר לא היו קיימים וכל מה שנותר מהם הוא ערימה, הולכת וגדלה, של אוספים – של מיטב השירים שלהם.  של מיטב השירים שלהם ערוכים מחדש ע"י ג'ימי פייג' והטכנאי המקורי.  של מיטב השירים בגרסאות רגאיי.  של השירים בהופעות מתכניות ב-BBC. סלילים של הופעות שנעלמו משנות ה-70, ואוספים מאוספים שונים, כל אחד בסדר אחר של שירים, במידת הדגשה כזו או אחרת של תקופה כזו או אחרת בקריירה שלהם.  לד זפלין, כמו הרבה אמנים אחרים שהשפיעו בצורה כל כך מהותית על המוזיקה כמו שאנחנו מכירים אותה היום, היא להקה מאד מתאימה להיות מטרת גל השנאה לאוספים של להקות – מאחר ויש כל כך הרבה אוספים, ורובם, בעצם, אותו דבר.

העמדה המיוחדת שלי לגבי לד זפלין מציבה אותי במצב אידיאלי לקנות דווקא אוסף שלהם, ולא אלבום כזה או אחר (אני לא ממש אוהב את לד זפלין, עד כמה שזה מזעזע להודות בזה מפי מישהו שהוא גיטריסט חשמלי בהכשרתו – מצד שני, אי אפשר לדעת מתי פתאום יבוא לי לנגן משהו של לד זפלין והשיר לא יהיה בהישג יד). למזלי, באחד משיטוטיי באחת מחנויות הענק של מוזיקה בלונדון, נתקלתי באוסף שלהם שהתאים בדיוק למה שהייתי צריך.

"Remasters" יצא ב-1992, והוא גרסת דיאט לאוסף הרבה יותר גדול – של ארבעה דיסקים גדושים – שהמטרה העיקרית שלו היא לטפל בכל מיני בעיות סאונד וטעויות מביכות שהיו בכל מיני שירים של לד זפלין לאורך השנים.  סלילי הטייפ הוצאו מהמחסנים והורכבו מחדש על המכונות באולפן, ג'ימי פייג' ישב עם הטכנאי המקורי של ההקלטות והשירים הוצאו שוב, בעריכה דיגיטלית ובאיכות טובה יותר.

האלבום נפתח עם "Communication Breakdown", שיר מהאלבום הראשון.  ולרגע נדמה שסדר השירים באוסף נערך במיוחד, בדרך אחרת מהדרך הסטנדרטית שמתחילה באלבום הראשון ומסתיימת באלבום האחרון.  בדיקה קצרה מוכיחה אותי טועה – השיר הראשון הוא מהאלבום הראשון.  השיר האחרון הוא מהאלבום האחרון.  ביניהם, השירים מתפתלים בין האלבומים בסדר שבו הם יצאו.  אולי זהו גם סדר השירים באלבום. לא בדקתי.  קל, אמנם, לטעות ולחשוב שהם מסודרים באיזושהי צורה ששואבת אותך, המאזין, לתוך העצמה הפראית, השבטית, של המוזיקה שלהם קודם כל, ואז מרגיעה אותך ביכולת שלהם לטייל במחוזות מוזיקליים אחרים – ימי הביניים עם המנדולינה של "The Battle of Evermore".  המפלצת המוזיקלית שהיא "The Song Remains the Same".  ביקור קצר בג'מייקה עם "D'Yer Ma'ker".  ביקור קצר במזרח עם "Kashmir". אפילו הרגעים המביכים – "All My Love" (שהוא לא שיר רע בהכרח.  הוא פשוט לא שיר של לד זפלין) – לא נחסכים מאיתנו כאן ואנחנו עוברים את כל כברת הדרך, עד לשיר האחרון (שהוא בעצם השיר הראשון באלבום האחרון, "In The Evening").

אפשר בקלות למצוא סיבות שבגללן האוסף הזה לא מושלם.  חסרים בו שירים משמעותיים, למשל. לא הרבה מהם, אבל מספיק בשביל תחושת ההחמצה הקטנה שאומרת, "קרוב, אבל לא מושלם".  "Thank You", למשל, חסר כאן.  גם "The Ocean".  גם "What is and What Should Never Be".  סדר השירים לא משאיר הרבה מקום לדמיון, אף על פי שנדמה שכן.  קו ההתפתחות של לד זפלין, מהרוק הכבד שהם המציאו ועד להתנסות בסגנונות מוזיקליים אחרים והסאונד השונה והמיוחד שאפיין את כמה האלבומים האחרונים שלהם.  מצד שני, אפשר באותה קלות להסתפק במה שיש – 26 שירים שמייצגים, טוב יותר מכל קומבינציה אחרת באותה כמות של שירים – את הרוח של לד זפלין, ואת הסיבה שבגללה הם תופסים את מקומם הראוי כאחת מהלהקות שהשפיעו הכי הרבה על הרוק במאה ה-20.

אחרי כמה האזנות לאלבום הזה, גם אני מתחיל לשכוח למה לא אהבתי את לד זפלין מלכתחילה.  כשמפנימים את המסרים שהאזנה מפוכחת ומבוגרת לשירים שלהם מעבירה – השירים שלהם עוסקים, ברוב המקרים, בנושא אחד.  גם כשהם מתרחשים באיזושהי ממלכה דמיונית בימי הביניים.  ג'ימי פייג' הוא לא הגיטריסט הכי טוב בעולם, וגם הוא עושה את הטעויות שלו (שמתעצמות מפני שהוא מתעקש, מדי פעם, לנגן את הסולואים שלו בלי ליווי), אבל הוא כן אחד מהגיטריסטים הכי חשובים ומשפיעים בהסטוריה.  הנגן הכי טוב בלד זפלין נפטר, ושום הופעות איחוד לא יוכלו לשנות את העובדה שמה שהיה לא יכול להיות שוב.  עם כל העובדות האלה מאחוריי, המוזיקה של לד זפלין, גם במהדורה המייצגת והמצומצמת שלה, נשמעת הרבה יותר טוב.

4.  תחנה שניה: The Police – Every Breath You Take

Every Breath You Take - The Singles

בדיוק כמו לד זפלין, ההיכרות הראשונית שלי, בגיל 3 או 4, עם The Police, היתה מבוססת על שני תקליטים.  שניהם – "Regatta de Blanc" ו-"Zenyatta Mondata", על שמותיהם המוזרים, היו מהתקופה המוקדמת יותר של The Police, לפני ההצלחה הגדולה של השיר שנשא את השם של התקליט הנוסף של הלהקה שהיה לנו בבית – "Every Breath You Take".  האלבום הזה הוא הרבה יותר קטן והרבה פחות מקיף מהאוסף של לד זפלין – הוא מכיל רק שנים עשר שירים (שלושה עשר בגלגולו הנוכחי כדיסק), שהם בדיוק כל מה שצריך לדעת כדי להבין למה The Police הם להקה שהשפיעה כל כך הרבה, על כל כך הרבה להקות, בכל כך מעט זמן – בסך הכל שבע שנים.  האלבום נפתח ב-"Roxanne", הלהיט הראשון שלהם, ומסתיים ב-"Wrapped Around Your Finger", הלהיט האחרון שלהם.  הוא מכיל גרסה מחודשת לשיר ישן שלהם – "Don't Stand So Close To Me" – שסיפור ההקלטה שלה (סטיוארט קופלנד שבר את היד לפני ההקלטות המתוכננות – לאחר פירוק הלהקה ולקראת הוצאת האוסף הזה – ולא יכל לתופף, והלהקה רבה במכונת התופים של מי ישתמשו במקום סטיוארט קופלנד.  מכונת התופים של סטינג, כמובן, ניצחה) משקף את המצב בו היתה נתונה הלהקה אחרי שהתפרקה.  בניגוד לאוסף של לד זפלין, כמות השירים שהקליטו The Police בחייהם (שנכנסת כולה בארבעה דיסקים עמוסים – "Message in a Box" – שהוא פתרון מצוין למי שרוצה, בבת אחת, לצרוך את כל פועלה המוזיקלי של הלהקה הזאת), לא מאפשרת ליותר מדי שירים להיות חסרים מהאלבום הזה.  הוא מכיל בדיוק את כל מה שמי שרוצה להכיר את The Police, אבל לא להתעמק בהם, יכול להצטרך.  גם כאן השירים מסודרים לפי הסדר הכרונולוגי, וכאן, אולי יותר מאצל כל להקה אחרת, אפשר לראות בבירור את ההתפתחות המוזיקלית – מהאלבום הראשון, "Outlandos D'amor", שהכיל שירי סקא מבריקים, לאלבום האחרון והמורכב, "Synchronisity".  האלבום הזה מהווה אבן מבחן טובה בשביל מי שרוצה לדעת אם הוא באמת רוצה להתעמק במוזיקה של The Police – יש בו את כל מה שצריך בשביל לרצות לשמוע עוד – עוד שירים, עוד השפעות, עוד מהיכולות המפותלות של הלהקה לתת משמעויות חדשות למוזיקת פופ פשוטה.  אם למישהו זה מספיק, כנראה שהוא באמת לא צריך יותר.

5.  תחנה שלישית: Simon and Garfunkel – Bookends

Bookends

גם סיימון וגרפונקל הם אמנים עם כמות די נכבדת של אלבומי אוסף – אלו של הצמד, ואלו של פול סיימון והצמד, ואלו של פול סיימון לבדו.  אפילו לארט גרפונקל עצמו יש יותר מאוסף אחד של קריירת הסולו שלו.  ובכל זאת, יש מקומות בהם אוסף לבדו לא מספיק.  Bookends הוא דוגמא טובה.  האלבום הכמעט אחרון של הצמד, לפני שדרכיהם נפרדו, ואפשר כבר לשמוע בו את הסדקים שלאט לאט התפתחו לקרעים רחבים.  רק לקראת סוף האלבום, בשירים כמו "Mrs. Robinson", ושיר הבונוס "You Don't Know Where Your Interest Lies", הם שרים ביחד.  ברוב שאר השירים – אפשר להאמין שכל אחד מהם הקליט את הקטעים שלו ביום אחר, אולי באולפן אחר.  רוי היילי מנצח גם פה על עבודת ההפקה והסאונד המופלאה.  חלק מהשירים נפתחים בנסיונות להגדיר מחדש את רמת הווליום המתאימה לשיר פולק.

אלבום אוסף, אם כן, היה מכיל בוודאי את "Mrs. Robinson" שרואה פה אור פעם שניה – אחרי פסקול הסרט "הבוגר" שיצא מוקדם יותר באותה שנה, את "America" ואת "Hazy Shade of Winter", אולי, אבל היה מפספס כל כך הרבה דברים אחרים.  כמו, למשל, מקהלת הגוספל האדירה שמתפרצת כמו גל באמצע סערה אל הפזמון ב-"Save the Life of My Child".  כמו קולות האנשים הזקנים שהקליטו סיימון וגרפונקל בניו יורק, בתור הקדמה ל-"Old Friends".   את הצליל האחד, הבודד, הכל כך עצוב שמלווה אותנו מהסוף של "Old Friends" ל-"Bookends Theme".  את העובדה שלא בדומה לאף אלבום אחר של סיימון וגרפונקל, האלבום הזה נעטף בכמה שירים שחוזרים על עצמם – "Bookends Theme", פעמיים, וגם "Old Friends", בשתי גרסאות שונות.  החוויה של האלבום כולו, כמו גם הפרצופים המהורהרים של פול סיימון וארט גרפונקל, נשענים אחד על השני בפעם האחרונה (באלבום הבא זה יהיה כבר ארט גרפונקל מציץ, לא בקושי רב, מעבר לכתפיו של פול סיימון. ואלבום הבא אחרי זה כבר לא יהיה, למרות נסיון הנפל של "Still Crazy After All These Years").

אז מה למדנו?  אוספים, עושה רושם, זה טוב.  ומצד שני, אוספים זה רע.  יש אמנים ששווה להתעמק באלבומים שלהם ולהכיר גם את השירים החבויים והפחות מוכרים, אלו שמפרידים בין להיטים ללהיטים אחרים.  יש אמנים שהלהיטים שלהם מספיקים בשביל להבין מה הם יודעים לעשות.  יש אמנים שאוסף אחד לא יספיק להם.  יש אמנים ש-12 שירים מייצגים את מה שהם יודעים לעשות טוב מאד.

זה הכל להפעם.  הפוסט הבא יהיה, בניגוד לזה, ממש בקרוב.

4 תגובות ל“על אוספים:”

  • קסטה הגיב:

    מבחינתי יש מעין ז'אנר נוסף של אוספים, וסליחה על ההסבר המסורבל כי קשה להעביר את הכוונה:
    אוספים שאני רואה אותם חלק מהדיסקוגרפיה של האמן ולא תוספת נפרדת, הם כל כך נהדרים להאזנה אפילו שיש לך בספרייה גם את כל האלבומים הרשמיים של האמן אתה שומר אותם ומתייחס אליהם בכבוד נפרד, אתה זוכר את סדר השירים בהם כאילו היו אלבום, והכי טוב להסביר בדוגמאות:

    staring at the sea – the cure
    asylum years – tom waits
    the sound of silence – beastie boys
    once upon a time – siouxsie & the banshees
    george best – the wedding present

  • גיאחה הגיב:

    האוסף של הביסטי בויז, לפחות, הוא בעיניי פחות אוסף ויותר – כפי שהם הגדירו זאת היטב בעצמם – אנתולוגיה.

  • עידו הגיב:

    היי, מס' דברים :

    1. אחלה של סקירה.
    2. השמות המוזרים לאלבומים של POLICE הם בכלל המצאות וגחמות של המנהל שלהם. פרט לאלבום האחרון, (ראה סעיף 3) הקשר בין חברי הלהקה לשמות האלבומים הוא מקרי לחלוטין.
    3. Synchronisity, בגירסת הוינל שלו, מכיל את אחד ה BSIDES המושלמים ביותר שהוקלטו בשנות ה80 העליזות, מלאות הטייץ והוסטים הכחולים – רצץ של 5 שירים כבירים שמתחיל מהמגה בלדה – Every Breath You Take, דרך King Of Pain הבלשי, לWrapped around your finger שמהווה פסגה בשילוש שהוזכר לעיל;שיר שהוא כל כך לא (!) פוליס שזה פשוט צועק. הצד השני של התקליט נגמר בשיר היחיד שהלחין הגיטרסט (אי פעם? :)) Murder by numbers. תענוג. לשמוע את האלבום הזה בגירסת ויניל לגמרי שינה את דעתי עליו.

  • soothsayer הגיב:

    גם אני מסכים לגבי ההבחנה של אוספים שהם בסך הכל סט של סינגלים או שירים מייצגים, לבין אוספים שיש להם חיים משלהם. אני חושב שעיקר ההבחנה תלוי בסדר השירים – כשהסדר הוא שונה מהסדר הכרונולוגי שלהם אפשר להרגיש שהושקעה מחשבה מסוימת בהצגת השירים בדרך מסוימת, וזה נותן ערך מוסף לאוסף. עוד כמה מהאוספים האלה, לדעתי:
    Nick Cave and the Bad Seeds – The Wonderful World of…
    Manic Street Preachers – Forever Delayed (שהוא אחד משני אוספים שאני מכיר – השני הוא של Crowded House – ששם האוסף הוא לא שם של אחד מהשירים שם, אלא שם של B-Side של הלהקה. בשני המקרים האלה, הלהקות גם הוציאו אלבום נפרד של B-Sides ששם השיר כן היה)
    ו… לא מצליח לחשוב על עוד. למרות שאני בטוח שיש עוד.

    לגבי Synchronisity – הוא ממשיך מגמה שהם התחילו ב-Ghost in the Machine, של לאגד את כל השירים שהם חשבו שיהפכו להיות להיטים בצד אחד. הדבר המוזר יותר, הוא שכל השירים האלה מאוגדים בצד השני של האלבום. כששמעתי את הדיסק חשבתי שסדר השירים בו ממש לא נכון. הרי Synchronisity II הוא כל כך שיר ראשון באלבום שזה פשוט שערורייה לשים אותו באמצע האלבום, וזה ברור מאליו ש-Every Breath You Take צריך לבוא כמה שיותר מוקדם. לכן, כל פעם שהייתי שומע את הדיסק, הייתי מתכנת את סדר השירים כדי שיהיה כמו שאני חושב שהוא אמור להיות. ואז עלה במוחי רעיון גאוני: אני אקנה את הוויניל! אז לא אצטרך לתכנת את השירים כל פעם שאני רוצה לשמוע את האלבום. אבל לא… מישהו היה חייב לשים את שני החלקים של Synchronisity באותו הצד.

תגובה