The gospel according to whom

1. לפני הכל

כשרק התחלתי לכתוב את הבלוג הזה הבטחתי, שהוא יעסוק גם במוזיקה שלי, בנוסף למוזיקה של אנשים אחרים. רצה הגורל ולא היה יותר מדי מה לעסוק במוזיקה שלי עד עכשיו. ועכשיו, כשהבלוג הזה כבר כמעט בן 30 פוסטים ויודע ללכת לבד, קצת לא בא לי לערבב שמחה בשמחה. לכן אני פותח בלוג נפרד למוזיקה שלי. שם יהיו עדכונים, בין השאר, על הופעות קרובות (ובמיוחד על פרויקט "Anything Elevated"), על איך מתקדמות הקלטות האלבום הבא, על כל מיני מקומות חדשים שאפשר למצוא אותי באינטרנט בהם, ועל למה התחביב החדש שלי הוא דווקא לרצות לנגן ג'אז. הוא יתחיל להיות מעודכן ממש בשבוע הקרוב.

2. לפני הרוב

במקרה יצא, שאת שני האלבומים שאני אכתוב עליהם הפעם קיבלתי ביחד. במקרה יצא, ששניהם הם האלבומים השניים של האמנים שהוציאו אותם. במקרה גם יצא, שהם מהווים סוג של אבני דרך ביצירה של שני האנשים האלה – במקרה של האחד, זה האלבום הראשון שמתקבל בתור יצירה נפרדת, חשובה, עומדת בזכות עצמה של אמן שבאלבום הקודם שהוציא, אלבום הבכורה שלו כסולן, היה עדיין רושם של הסולן-לשעבר-של-הלהקה-ההיא-שרצתה-להיות-הלהקה-ההיא. במקרה של השני, הוא הוציא אלבום מבריק אחד ונעלם לשבע שנים. הנה האלבום השני – מה הספיק לדהות? הפלא או הילד? או שניהם?

במקרה גם יוצא, וזה משהו שמצטייר לי יותר ויותר כשאני שומע את שני האלבומים האלה הרבה, ובמקביל, ששני האלבומים האלה עוסקים באובדן – האחד באובדן הקלות של החיים הרגילים, כשמשהו כמו סרטן מטלטל אותם והופך אותם בבת אחת ללא מאד וודאיים; והשני באובדן ההוויה הקוסמופוליטית והצבעונית והמיוחדת של תל אביב, וההבנה שזו סתם עיר אפורה וקשה.

אני רוצה גם להגזים ולומר, שלדעתי מכל המבחר הבאמת מרשים של אלבומים ישראליים שיצאו בזמן האחרון (וייצאו בחודשים הקרובים), שני האלבומים האלה עושים לי רושם של האלבומים שיש להם את הסיכוי הכי גבוה להיכנס לפנתיאון של אלבומים מודרניים נצחיים, לצד, נאמר, הראשון של אהוד בנאי, הראשון של אסף אמדורסקי,ֿ הראשון של נושאי המגבעת – מוזר, שבכל הפנתיאון הזה אני לא ממש מצליח למצוא אפילו אלבום שני אחד.

3. "אם יש לך את הכל, אפשר רק לאבד"

יש אנשים, שמרגע שהנחת עליהם את העיניים, הם איבדו אצלך את הסיכוי להיתפס כאנשים אהובים, בלי שבאמת עשו משהו כדי להצדיק או להפריך את זה. זו תופעה מוזרה, ואני בטוח שכולנו נתקלנו בה בתוך עצמנו, ובתור חובבי מוזיקה יש לנו את הסלידה הזו גם מאמנים - בלי שבאמת נעצור את עצמנו ונשאל למה. אני, למשל, יודע למה אני לא סובל את קורטני לאב. אבל אני לא יודע למה אני לא סובל את כריסטינה אגילרה. היא זמרת מצוינת, אחרי הכל. נועם רותם גם היה אחד כזה, עד ממש לא מזמן. אני לא יכול לשים את האצבע על למה. אולי זו הלהקה הזו, שכל כך רצתה להיות Suede, או אסף אמדורסקי. אולי זו החזות הקרה, שלא נראית תואמת להוויה של מוזיקאים ישראליים (מצד שני, הוא היה אמור להיות ברט אנדרסון). אבל מול כל אמן אני מוצא את עצמי בנקודה שבה אני צריך להסביר לעצמי מה, לעזאזל, כל כך לא מוצא חן בעיניי באמן הזה, או פשוט להפסיק עם זה ולהתחיל לאהוב. הנקודה הזו, מול נועם רותם, הגיעה בפסטיבל פולקלה האחרון. נועם רותם עלה וניגן כמה שירים, חלק מהאלבום המתקרב, חלק מהקודם, אף לא אחד, נדמה לי, של "קרח 9". שניים מהם נגעו בי - אחד, גרסת כיסוי ל"מבול" של רונה קינן שנשמעה לי יותר טובה מהמקור. בעיקר מפני שהוא לקח את הפאתוס שבשיר המקורי ועידן אותו, הפך אותו למאד קורקטי ומאד קטן ואישי, וזו דרך שנראה לי שמתאימה הרבה יותר לשיר הזה: "כאילו שאפשר לדעת להרפות - לאהוב פחות," הוא שר, בנימה שאומרת שזה כל מה שיש. הנקודה שבסוף המשפט היא הנקודה שבסוף תהפוכות הנפש האלה. אחר כך הוא שר שיר, שנדמה לי שלא היה לו שם באותו הזמן. באלבום הוא נקרא "שיר מהקומה התשיעית" והוא סוגר את האלבום. "תמיד יש מוזיקה," הוא שר שם, "ויש אור ויש חום. ויש לב שצריך אותך, ויש פחד וצחוק." וברגע אחד כל החזות הקרה והמנוכרת התבקעה ונשאר שם מישהו שחושף את הנפש שלו לפניך עם כל הכנות שהוא יכול להשקיע בזה. לא להקשיב עכשיו יהיה פשוט נבזי.אז אני מקשיב. האלבום נפתח ב"עולה ויורד", השיר שרץ עכשיו ברדיו בתדירות כמעט מסוכנת. זה עוד שיר שתפס אותי, מאוחר יותר, כששמעתי אותו בפעם הראשונה ברדיו, עם שורה פשוטה אחת - "אם יש לך את הכל, אפשר רק לאבד". המילים, בהאזנה הראשונה, נשמעו לי קצת סוריאליסטיות, עד שקראתי את הכתבות בעיתונים והבנתי על מה מדבר האלבום. ההפקה המוזיקלית היא נפלאה, וזה משהו שאפשר לזהות מהרגע הראשון - מעט כלים, הרבה מרווח ביניהם, ומספיק מקום לתת לשירים לבנות את עצמם. כשמגיע השיר השלישי, "חרב דמוקלס", אני כבר מכין את עצמי לכתוב שהיתה פה איזושהי גניבה משיר הנושא של ג'ינג'יות (מה שמסתמן כדבר די מסוכן בביקורות מוזיקליות בזמן האחרון) ואז אני נזכר שזו גרסת כיסוי לשיר של לו ריד - מ"Magic and Loss", גם הוא אלבום שמדבר על התמודדות עם מחלת הסרטן אצל אנשים אחרים.המילים פה (פרט אולי ל"עזרה בדרך", שיר הנושא, שעושה רושם שהוא לא ממש קשור) הן מאד כנות ומאד אמיצות - מדברות גם על האובדן של חבר קרוב, וגם על חוסר האונים שבכמעט האובדן של אשה אהובה - "אם הכל אקראי כמו שהיא אמרה, למה לו ולא לי, למה לה?" "את רצה מהר אל הידיים המושטות לך, ורק מתרחקת יותר" "מה אם יקרה לך משהו, מי יישאר עם הילדה?" - השירים כאן הם קשים, ואישיים ולא נעימים לשמיעה, בהתחלה, אבל היתרון שבלהקשיב לאלבום הזה כמה פעמים הוא שכל השירים, לאט לאט ואחד אחד, תופסים אותך, אוחזים לך ביד ומובילים אותך, ביחד עם הזמר ואשתו, לסוף הטוב (שעדיין לא רואים אותו באלבום, אבל הוא כאן - אחרי שהקלטות האלבום הסתיימו. וגם אשתו כאן, בריאה).בפעם הבאה שאתם בחנות דיסקים, קחו איתכם את הדיסק הזה לקופה. הוא עושה בדיוק מה שהוא אומר על העטיפה.כאן אפשר לשמוע כמה שירים לדוגמא.4. " מי שאוהב, בל יעלה לעיר"

עכשיו, כשהתחלתי לכתוב על שני האלבומים, אני רואה פתאום עוד נקודת מפגש ביניהם. "לפני תהום", השיר הכי עצוב, ועירום, וחסר תקווה ב"עזרה בדרך" של נועם רותם, מוקדש למירי בן יוסף. כל האלבום של שלומי שבן מוקדש לאותה מירי בן-יוסף (המנהלת האישית של שבן,שנפטרה גם היא מסרטן לאחרונה – אני לא יודע מה הקשר לנועם רותם).

האלבום השני של שלומי שבן, "עיר", גם הוא אלבום עצוב מאד. אבל מכיוון אחר לחלוטין. העצבות שלו היא לא עצבות אישית של משפחה בטלטלה. היא עצבות של עיר שלמה, שהיא לא אותה העיר שהיתה לפני שבע שנים, כששבן הוציא את האלבום הקודם שלו. שלומי שבן, לפחות מבחינתי, הוא אחד האמנים שמייצגים הכי טוב את התל אביביות, ולכן מי טוב ממנו לכתוב את ההספד שלה – בשלושה עשר שירים אישיים ולא אישיים.

האלבום נפתח ברעש. לקח לי הרבה זמן להבין מה זה הרעש הזה (או לחשוב שאני מבין. לי זה נשמע כמו בנדוניאון או אקורדיון שהמפוח שלו מצטמצם מאד מאד לאט), ולקח לי עוד קצת זמן להבין מה הוא מייצג – את רעש הרקע התמידי של תל אביב. הרעש הזה מלווה שיר קטן שנקרא "פעם שירים". האלבום ממשיך לשיר אמיץ – אמיץ, מפני שהוא נמשך שש דקות תמימות.

אחד מהדברים שאהבתי במיוחד באלבום הראשון של שלומי שבן הוא ההרגשה של תמימות מסוימת, של – אפשר הכל, כי זו מוזיקה. כאן, למשל, אפשר לראות את זה שוב – אם לי, לדוגמא, היה יוצא שיר שנשמע בדיוק כמו הבילויים, אני מניח שהייתי גונז אותו. שלומי שבן פשוט הזמין את הבילויים לנגן איתו – "New Age Women" קוראים לשיר הזה, ומנגן בו ההרכב המקורי של הבילויים. מיד אחריו מגיע השיר הכי יפה ששבן כתב אי פעם – "הומור" – שיר אפל וקודר וכל כך מנוגד לנושא שלו. השירים הבאים מדגימים את יכולת הליהטוט במילים של שבן, שאותה הציג כבר באלבום הראשון, במיוחד ב"בעיות אישיות" היפהפה, שמכיל את מה שלדעתי הוא המוטו של האלבום – "מי שאוהב, בל יעלה לעיר".

בהמשך מחכים "מוכן לאהבה", אחד משני הפתיונות ששוחררו לרדיו במטרה לגרום למאזינים להקשיב לכל האלבום – חוויה לא קלה גם למעריצים הכי גדולים של שבן, שצריך להוריד בפניו את הכובע, על שהחליט להמציא את עצמו מחדש באלבום הזה; "האזרח האחד", עוד שיר סאגה – קצת אפוקליפטי, קצת אמיתי; "אני מצטער לראות שגם אתה נפלת ל", שיר שנדמה לי שנכתב על מישהו שמנגן בו בגיטרה חשמלית; "אינטואיציה", בעיניי דווקא השיר הכי חלש באלבום (קצת יותר מדי שנינות, קצת מעט מדי תוכן); והשיר שסוגר את האלבום, מעין רקוויאם לדרך החיים בתל אביב ולאיך שהיא מסתיימת בדרך כלל – "עברנו לצפון". וכך, האלבום שמתחיל בפליאה מהעושר התרבותי ובכלל של העיר – "זוכרת איך הכל אמר חדש", מסתיים בהתפכחות – "לא מתגעגעים", כמו מנטרה שחוזרת על עצמה שוב ושוב, במטרה לשכנע, למנוע מהעיר ומהשדים שלה לשאוב אותך שוב.

כאן אפשר לשמוע שלושה שירים מהאלבום

זה הכל להשבוע (קצת באיחור, ואני מתנצל). להתראות בשבוע הבא, ובינתיים, אתם יכולים לעשות משהו בשביל לוודא שהשירים האלה מוצאים את מקומם הראוי.