תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

יולי 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

Tags

בלוגרול

גוראן ברגוביץ'; ג'נגו; יואל הופמן

1. לפני הכל

לא מזמן הוציאה חברת Rhino, שעושה חסד לאמנים ומוציאה מדי פעם אוספים מיוחדים שחברות אחרות לא מוציאות, משום מה, אוסף ל-Afghan Whigs, אחת הלהקות האהובות עליי. מפני שהלהקה (בניגוד לחלק גדול מהאמנים שבדרך כלל מוצאים את דרכם ל-Rhino) עדיין בחיים, הם הקליטו שני שירים חדשים לאלבום. בעבר כבר נתתי לינק ל-I'm a Soldier, שהיה פושר משהו, ועכשיו הם מעלים לחללשלי שלהם את השיר השני, Magazine, שהוא הרבה יותר זה. תיהנו.

2 . Ederlezi
בסוף השבוע האחרון זכיתי להזדמנות להגשים חלום קטן שלי – לכתוב על מוזיקה תמורת כסף. הזדמנות, אני אומר, ולא חלום, מפני שעדיין לא קיבלתי תשובה. כשאקבל, אתם תהיו הראשונים, או השניים, שתדעו. זה היה כשהלכתי לחפש פריט מידע ב-All Music Guide, אתר אנציקלופדיה מוזיקלי שאני קורא לו בחיבה "אלוהים" (יען כי הם יודעי כל). גיליתי שהם מחפשים כותבי ביקורות וביוגרפיות מחוץ לארצות הברית ומיד מיהרתי לשלוח להם ביקורת. גם לכם, אם אתם רוצים, יש את ההזדמנות לשלוח להם ביקורת, או ביוגרפיה, או משהו – כאן.

בחרתי לכתוב את הביקורת שלי על אלבום שלא מצאתי לו ביקורת שם – אוסף שנקרא  "Ederlezi" של גוראן ברגוביץ', ואני אחלוק אתכם את הביקורת הזו כאן. בערך.

בכל אופן, את גוראן ברגוביץ' אין צורך להציג כאן, בניגוד לארה"ב. הוא אחד מהחלוצים של סוג המוזיקה הבלקני-צועני שהפך להיות מאד אופנתי לאיזושהי תקופה, שזה הגיוני בהתחשב בעובדה שהוא נולד בסרייבו, ב-1950, להורים משני הקצוות. הוא למד מוזיקה קלאסית כשהיה קטן, אחר כך הצטרף לכל מיני להקות פאנק והיה חלק מהלהקה הכי ידועה שם בשנות ה-80 – Bijelo Dugme (כפתור לבן). במקביל הוא כתב גם מוזיקה לסרטים מקומיים. לקראת סוף שנות ה-80, אחרי שהלהקה התפרקה, הציע לו חבר מלהקה אחרת, אמיר קוסטוריצה, לכתוב את המוזיקה לסרטו הראשון, "שעת הצוענים".

זו הנקודה בה מתחיל האלבום "Ederlezi", שיצא לכבוד עשר שנים של מוזיקה לסרטים (ומאז כבר הספיקו ללוות אותו עוד כמה אוספים, לפחות עוד אחד מהם מוקדש אקסקלוסיבית לסרטים). השיר הפותח והשיר הסוגר של האלבום הם גם הקטעים העוטפים את הסרט עצמו – והם נותנים איזשהו רמז למסורת ממנה יצא ברגוביץ' ולהשראה שקיבל. שני השירים מייצגים שני מאורעות מכוננים בחיי הצוענים – בקטע הראשון שרה נערה ברומאנית (אני מניח), ומצטרפת אליה מקהלה אדירה בקינה שהופכת ליותר ויותר כבדה ואפלולית. בקטע השני מצטרפת אליה, במקום, תזמורת כלי נשיפה. מתוך שני הקצוות האלו במסורת המוזיקלית הצוענית והבלקנית בכלל, בנה ברגוביץ' את ההשראה למוזיקה שלו ואפילו החליט לקרוא לתזמורת שלו על שם שני המאורעות המכוננים האלה – תזמורת החתונות והלוויות.

עוד תכונה של ברגוביץ' כמלחין מוזיקה לסרטים היא היכולת שלו לטוות הרבה מאד סגנונות מוזיקליים לתוך סגנון ייחודי שלו, ולגרום להם להישמע טבעיים לחלוטין ביחד – כאילו שהמוזיקה העממית של הארץ הזו והמוזיקה העממית של הארץ הזו יכולות להפוך להיות מוזיקה עממית של ארץ שלישית, דמיונית לגמרי. כך, לדוגמא, הוא לוקח שיר ישראלי של עפרה חזה ("כל הנשמה"), מכתיר אותו בשם חדש ( "Elo Hi" ) ועוטף אותו במקהלה קורסיקנית. ואת המקהלה הזו עוטף שוב, בעפרה חזה, כדי ליצור את המוזיקה הייחודית והמלנכולית שמלווה את הסרט "המלכה מרגו". כך, לדוגמא, הוא לוקח את איגי פופ וממציא אותו מחדש כאיזה דוד זקן שממרומי שנותיו מטיף לצעירים ולחייהם הריקניים ("TV Screen makes you feel so small/no life at all"), או את סקוט ווקר, כדי לתת לו את אחד השירים הקליטים ביותר באלבום הזה (אולי בכל הקריירה של ווקר בשנות התשעים). בין השאר, יש פה גם קטעים מייצגים מתוך הסרטים שלהם כתב ברגוביץ' מוזיקה – שמציירים בקווים כלליים את האווירה שהסרטים מעבירים – עולצת ב"מתחת לפני השטח", מהורהרת ב"חלום אריזונה", קינתית ב"המלכה מרגו".

ברגוביץ' ממשיך, מדי פעם, ליצור מוזיקה לסרטים, ולתיאטרון, ואפילו הוציא אלבום חדש לאחרונה – "כרמן עם סוף טוב". אבל עיקר העבודה שלו בימים אלה היא מסעות הופעות אינסופיים עם "תזמורת החתונות והלוויות", שכבר היו בארץ פעם אחת, ואני, לפחות, מקווה לראות אותם כאן שוב. התזמורת מכילה את כל הכלים והקולות הדרושים בשביל להעביר את החוויה המלאה של פסקול של גוראן ברגוביץ', ואם יתמזל מזלנו ומישהו בעולם המפיקים יחליט שגוגול בורדלו צריכים לחמם אותם, כמו שהם חיממו את התזמורת שבחר להקים לעצמו אמיר קוסטוריצה, "No Smoking Orchestra", בשנה שעברה, מצפה לנו בכלל ממתק מיוחד. אני מחכה, בכל אופן, למפיקים שירימו את הכפפה.

הנה כמה ביצועים של "תזמורת החתונות והלוויות" לשירים שמופיעים באוסף הזה:

Mesecina

Ederlezi

ו-7/8 – 11/8

3. הקלות הבלתי נסבלת של להחליף לב

ג'נגו הוא אחד מהמוזיקאים שהכי קשה לקלוט אותם בשמיעה הראשונה. ג'נגו הוא אחד מהמוזיקאים הישראליים האהובים עליי. שני המשפטים האלה – יכול להיות שהם סיבה ותוצאה, יכול להיות שהם ניגוד. העיקר הוא שג'נגו הוא אמן שצריך להתאמץ בשביל לאהוב, במיוחד בשלושת האלבומים האחרונים – שהקודמים בהם, "מאה שקל אחרונים" ו"לנשום במים" היו מאד סגפניים – גיטרה, בס, תופים ושירה וזה הכל. שירים שמופשטים מעיבודים מפוארים ונשארים רק עם התחתונים, כביכול, לגופם, עשויים להישמע ממש רע, אבל במקרה של ג'נגו הפשטות היא היופי האמיתי של השירים. המילים האמיתיות, האורבניות, חודרות הרבה יותר עמוק כשהוא שר, בלי אפקטים, עם ליווי של גיטרה ואולי בס ותופים. הוא קרוב אליך, עושה רושם, יותר מכל מוזיקאי ישראלי אחר.

לא מזמן הוא הוציא את האלבום החמישי שלו (לא כולל האלבום האינסטרומנטלי), "לב", ולי יצא להקשיב לאלבום, סוף סוף, רק לאחרונה. הדבר הראשון שברור לגמרי מהצלילים הראשונים הוא שפלטת הצלילים התרחבה בהרבה באלבום הזה. כבר בשיר הראשון אנחנו לומדים שג'נגו קנה, כנראה, קלידים. הם מעטרים את רוב שירי האלבום (עד כדי כך שקטע קצר שמקדים שיר, שבו מלווה את עצמו ג'נגו רק בגיטרה, נקרא "מדברים עם גיטרה"), ואפילו הופכים חלק מהם – כמו "בדיוק מה שאני רוצה", ללהיטים בפוטנציה (ועל זה גלגל"צ יאמרו: נתנו לכם את מלכת הפלקט. מה עוד אתם רוצים?). יש שם עוד כלים חדשים – מפוחית, למשל, שמבליחה פתאום ב"דמעה", אבל הם לא מפריעים לפשטות, לחדות ולעירום של השירים שמאפיינים את המוזיקה של ג'נגו. לפעמים זה נדמה שהשירים הם לא מאד יפים, במיוחד כשהוא חוזר שוב, ושוב, ושוב, על השורה האחת של הפזמון ("היא לא חושבת עליי"), אבל זה רק לפני שמבינים את המשמעות האמיתית של כל אחת מהחזרות האלו. אפילו המילים הילדותיות של "שימי יד", שסוגר את האלבום, מקבלות משמעות נוספת עם כל שמיעה שמקדישים לאלבום הזה. "דמעה", שהוא גם פשוט וגם מורכב עד כאב, הוא אחד מהשירים האהובים עליי של ג'נגו מעכשיו, אולי גם בכל היצירה הישראלית.

תהיה לכם הזדמנות לשמוע את ג'נגו פנים אל פנים, וגם, על הדרך, לרכוש את האלבום החדש שלו, במסגרת אירועי "לילה לבן" שיפקדו אותנו לטובה ביום חמישי הקרוב (28.6) – ב"אוזן השלישית" יקיימו מרתון הופעות אקוסטיות של האנשים שחתומים ב-Earsay, והיות וג'נגו הוא כרגע אחד מהם, גם הוא יופיע. גם Mad Bliss ועמית ארז, אם אתם צריכים עוד תירוץ.

4. אחרי הכל

התחלתי – והמשכתי הרבה מעבר למה שתכננתי – לקרוא ספר של יואל הופמן, שאין לי מושג מי הוא. הוא נקרא "`Curriculum Vitae", וקניתי אותו מפני שמאד אהבתי את העיצוב הגרפי שלו (קטן, בטור אחד על פני הדף, ורק העמודים השמאליים מודפסים, כשהימניים מוקדשים מדי פעם לשרבוטים מוזרים). הספר, מסתבר, הוא מעין stream of consciousness על החיים שלו, והוא בינתיים הדבר שהכי מזכיר לי את יוסל בירשטיין, שנפטר הרבה יותר מדי מוקדם, ואני מתגעגע אליו ולסיפורים שלו מאד.

זהו להשבוע. בינתיים, כדי להקל עליכם במעט מהחום, ביקור קצר באיסלנד.

תגובה אחת ל“גוראן ברגוביץ'; ג'נגו; יואל הופמן”

  • Eric.Bar הגיב:

    גם אני מאוד אוהב את ג'נגו.
    לפני כשבוע, באירוע מטעם העבודה, היתה הופעה של עברי לידר וג'נגו היה הבסיסט. לא ממש יודע למה, אבל היה לי קצת עצוב / קצת מכעיס לראות אותו על הבמה, באיזור הלא מואר מחייך ומנגן את השירים (הגרועים) של עברי לידר.

תגובה