The gospel according to whom

1. שמיים מערביים, זמנית במזרח

הסיפור הוא בדרך כלל דומה (ואפילו מתחבר ל-Grant Lee Buffalo, שדיברתי עליהם כאן לא מזמן) – להקה אמריקנית, מצליחה בקנה מידה כזה או אחר, שהסולן שלה הוא כותב השירים העיקרי שלה, ושאין לה יותר מדי ערך מוסף מעבר לזה.  הלהקה מתפרקת, הסולן נשאר וממשיך להוציא אלבומים – כי זה בעצם אותו דבר.  המוזיקה היא די דומה, ברוב המקרים אפילו נוטה להפוך יותר אינטימית, גיטרתית ופסנתרית, המילים הן עדיין אותן מילים מבריקות – לא רע, נכון?

אז מסתבר שלפעמים אלבומי סולו הם געגועים ללהקות שהסולנים צמחו מהם.  אבל מה יותר קל, לסולן של להקה, מלחזור לשירים של אותה להקה בהופעות, או אפילו להקים אותה מחדש?  עושה רושם שזה קל, וזה מספיק בשביל להפיג את הגעגועים.  אבל יש זמרים שבשבילם זה לא מספיק, כנראה.

אחד מהזמרים האלה הוא מארק אייצל.   סולן לשעבר של American Music Clubֿ, שהקרעים בתוכה בין הכשרון של הסולן כותב המילים לבין שאר חברי הלהקה היו קיימים עוד הרבה לפני שהלהקה התפרקה רשמית (ומאז הספיקה להתאחד, דרך אגב).  ב-2001 החליט מארק אייצל לקחת את עצמו ולחצות את האוקיינוס ליוון, ולהקליט שם אלבום עם נגנים מקומיים, על כלים מקומיים (כמעט), של שירים ישנים של הלהקה שלו.

לאלבום קוראים "The Ugly American", והוא מכיל עשרה ביקורים למחוזות העבר ושיר אחד חדש, שכתב מפיק הלהקה, ולא מארק אייצל בעצמו ("Love's Humming", השיר שסוגר את האלבום, והוא אפילו אחד מהמוצלחים שם). שם האלבום הוא משחק מילים מתוחכם שמכיל הרבה מאד התייחסויות בתוך שלוש המילים האלה – גם לעובדה שסולמות רבע-טוניים מזרחיים נשמעים "מכוערים" לאוזניים מערביות, גם ל-American Music Club, גם הומור עצמי של מארק אייצל, שהשמות של כמה מהאלבומים הקודמים שלו – The Invisible Man, Mean Mark Eitzel Gets Fat – מרמזים על הדימוי העצמי הלא גבוה במיוחד שלו.  רק ברובד המקורי שלו, בלי משחקי המילים, השם יכול להגיד אחד משני דברים – ביטוי אמריקני להתנהגות המכוערת של תיירים אמריקניים בארצות אחרות, או שמו של סרט משנות ה-70 בעל אמירות פוליטיות לא חיוביות על הנשיא (האלבום הוקלט ב-2003, השנה שבה ארה"ב נכנסה בטעות לעיראק).

על השירים עצמם והיחס שלהם לגרסאות המקור (שנמצאות באלבומים של American Music Club ובאלבומי הסולו שלו) אני לא יכול להגיד הרבה, פרט לעובדה שהשילוב של כלים יווניים, שעצם העובדה שהם מנגנים בסולם רבע טוני והמנעד שלהם גורם להם להישמע בוכים ועצובים הרבה יותר מכלים מערביים, והקול של מארק אייצל כשהוא בא לידי ביטוי באלבום הזה בהדרכת המפיק היווני מנוליס פמלוס גורמים לשירים (שעושה רושם שנבחרו על פי מכנה משותף מסוים כי הם מציגים שיאים וגאיות שונים ברכבת הרים של פרידה ונטישה) להישמע הרבה יותר חסרי אונים, מבטים מהירים לפיות של תהומות שמארק אייצל כותב עליהן לעתים קרובות.

אחד השירים היפים פה (שׁאם תתנהגו יפה תוכלו לשמוע באחת מההופעות הבאות שלי, כשיהיו) נקרא "Anything", והוא מדבר על חוסר תקשורת בין בני זוג, או כאלו שהם על סף זוגיות.  הפזמון, "You're not alone / You should know that by now / I'd give anything to be where you are / Right now", נשמע על פניו כמו איזו קלישאה זוגית הוליוודית, אבל בקולו של אייצל, עם העיבוד המיוחד שהשיר הזה מקבל, אפשר לשמוע את חוסר האונים בחוסר היכולת לומר את המילים האלה באמת, בכנות, במלוא העוצמה שלה.  גם השירים האופטימיים, כמו "Take Courage", נצבעים בדרך קצת אחרת בעזרת העיבוד וקולו של אייצל – אפשר לשמוע בנסיון העידוד שבפזמון של השיר הזה את העייפות, את חוסר האמון המצטבר אחרי שנים שהמילים האלו לא עזרו.

"Love's Humming" הוא השיר הכי אופטימי באלבום – באופן לא מפתיע, כי לא מארק אייצל כתב אותו – והוא חותם את האלבום בהשלמה מלאה של העולם המוזיקלי של אייצל עם העולם המוזיקלי שמקיף אותו – המוזיקה היוונית.  על אף שהשיר הוא בעל העיבוד הכי מערבי מכל האחד עשר, יש במילים של השיר הרבה מאד מוטיבים יווניים.  האהבה המהמהמת חותמת את האלבום הזה, שיכול להגיע לעומקים של ייאוש, בצלילים חיוביים, וגם הים הגדול שמעטר את העטיפה מרמז על השורה התחתונה של האלבום הזה – בסופו של דבר, באיזשהו מרחק בלתי נתפס, התקווה נמצאת.

כאן אפשר למצוא אלבום שלם של American Music Club להורדה (חוקית; בחינם). אף לא אחד מהשירים שם נמצא ב-"The Ugly American", אבל זה שווה את הבדיקה – בכל זאת, אותו כותב שירים ואותו זמר.

וכאן אפשר לראות את מארק אייצל מבצע בהופעה את "Jenny", שגרסא שלו דווקא כן מופיעה באלבום.

2. דיוויד בואי ברביעית

ככה זה.  לפעמים עוברים שבועות בין האזנה להאזנה, לפעמים הם באים שבוע אחרי שבוע.  הפעם – יצירת המופת, עם ה', The Rise and Fall of Ziggy Stardust and the Spiders from Mars:

 1   האלבום הזה היה כל כך מצליח שהוא העמיד את כל הדברים הקודמים של דיוויד בואי באור חדש, והפך אותו לכוכב על, שלהגדרת מבקרים מוזיקליים מסוימים באותה תקופה, היה יכול למכור מאות אלפי עותקים מהקלטות של התעטשויות שלו. שניים משלושת האלבומים הקודמים יצאו בעטיפות חדשות כדי להזכיר לקונים את הקשר לאלבום המצליח החדש, ואפילו "The Laughing Gnome", שיר בדיחה מהאלבום שלפני Space Oddity, מכר רבע מיליון עותקים.

2   את השם לדמות החייזר שהופך לכוכב רוק שאל בואי מאמן נוסף שהיה חתום באותה חברת תקליטים, שנקרא Legendary Stardust Cowboy. שלושים ושתיים שנים מאוחר יותר, דיוויד בואי ביצע גרסת כיסוי ל-"I Took a Trip on a Gemini Spacecraft" שלו.

3   ביולי 2003, במלאת 30 שנים לאלבום, נערך אירוע שבו שידרו ארבעה שירים מהאלבום בעזרת קרן לייזר אל החלל החיצון. החייזרים האמיתיים נהנים עכשיו מ-"Five Years", "Starman","Rock'n'Roll Suicide", ושיר הנושא.

4   גם באלבום הזה, כמו בקודם, דיוויד בואי עושה מחווה לאמנים שהשפיעו עליו.  בין השאר, הוא פותח את "Star" כמו "Pinball Wizard" של המי, ומזכיר שם של שיר של ה-Small Faces ב-"Suffragette City"

5  האלבום הזה הוא בעצם לא אלבום קונספט. יש סיפור מאחורי האלבום, והשיר הראשון מכניס אותנו למעין עלילה, כשהשיר האחרון מסיים אותה בהתאבדות, אבל רוב השירים האחרים לא נכתבו בהקשר אחד של השני. חלק מהשירים נכתבו בשביל האלבום הקודם, Hunky Dory, וברובם אין ממש מילים שמקדמות את העלילה בצורה משמעותית לאיזשהו מקום

6   להקת הפאנק Crass קראה לעצמה על שם שורה מתוך שיר הנושא של האלבום הזה: "The kids was just crass"

7   כשדיברתי על האלבום הקודם, דיברתי על מערכת יחסי האהבה-שנאה של דיוויד בואי עם ג'ון לנון.  שימו לב איך גם האלבום הזה מתחבר לג'ון לנון:  ההשראה לשם האלבום, שהביאה גם להשראה לסיפור שמאחורי האלבום, באה משיר של להקה שהיה בה מיק רונסון לפני שהתחיל לנגן עם דיוויד בואי. הוא נקרא "The Rise and Fall of Bernie Gripplestone".את השם לשיר הזה שאב מתופף הלהקה (שגם היה מתופף של דיוויד בואי לתקופה מסוימת) מסרט שראה, "How I Won the War", שבו שיחק ג'ון לנון דמות בשם ברנרד גריפוויד.  זהו.

8   המוזיקה והמראה של דיוויד בואי, ובמיוחד באלבום הזה, היוו השראה לסדרת המדע הבדיוני של הבי בי סי The Tomorrow People (ששודרה גם בישראל)

9      בתאילנד היה פעם מלון שנקרא "זיגי סטארדסט".  הוא נסגר, לפי הדיווחים.

10   מאחר וזה אחד מהאלבומים שנמצאים בכל רשימות ה"אלבומים הכי טובים בהסטוריה" הקיימות, די ברור מאליו שלחלק גדול מהשירים כאן יהיו הרבה מאד גרסאות כיסוי – וזה באמת המצב.  בין הגרסאות היותר מפורסמות, "Ziggy Stardust" עצמו בוצע על ידי Bauhaus. בין הגרסאות הלא יותר מפורסמות,  "Moonage Daydream" בביצוע של איפה הילד?.  לפני שנתיים, להקה ישראלית שהוקמה במיוחד בשביל האירוע, עם גיל נתנזון בתפקיד החייזר הכתום ושוקי מולק בתפקיד טרבור בולדר, ביצעה את כל האלבום מההתחלה ועד הסוף בהופעה מיוחדת ב"בארבי".

זהו להשבוע.  עד שבוע הבא, שיהיה לכם יום כתום אחד לפחות (בהשראת החייזר).

1.  דיוויד בואי, פעם שלישית

הגיע הזמן להקשיב לאלבום השלישי של דיוויד בואי (ויצירת המופת הראשונה שלו) – Hunky Dory. והנה עשר עובדות, מעניינות יותר או פחות, עליו. אז ככה:

        1    דיוויד בואי שלח לאנדי וורהול את הסינגל של השיר שהקדיש לו  – Andy Warhol – עם הקדשה אישית.  הסינגל נמצא היום במוזיאון אנדי וורהול בפיטסבורג, ובפתק שליד טוענים שוורהול לא שמע מעולם את הסינגל, אבל מאד אהב את המחווה וכתב בחזרה מכתב תודה.  ב-1995, בסרט "בסקיאט", דיוויד בואי גילם את אנדי וורהול.

2     אם השיר "Queen Bitch" מזכיר לכם מאד משהו של הוולווט אנדרגראונד, זה כנראה לא במקרה – בהערות בכתב יד שדיוויד בואי השאיר ליד שמות השירים בעטיפה האחורית של התקליט, השיר הזה מוקדש ללהקה, בתוספת הכיתוב: "האור הלבן מוחזר בתודה".

3      האלבום כולו הוקלט מבלי שלדיוויד בואי יהיה חוזה בחברת תקליטים כדי להוציא אותו בה.  RCA החתימו אותו על חוזה לשלושה אלבומים אחרי ששמעו את ההקלטות המלאות של האלבום.

4       להקת ה-Replicants, מעין סופר-להקה שמכילה חברים מ-Failure ומלהקות אחרות, הוציאה אלבום של גרסאות כיסוי לשירים, ביניהם "The Bewlay Brothers" מהאלבום הזה. הגרסא שלהם, אמנם, היא כיסוי לגרסא האלטרנטיבית של השיר שמופיעה בהוצאה המחודשת עם שירי הבונוס, ולא לגרסה המקורית של השיר שחותמת את האלבום.

5      "Kooks" הוא שיר שנכתב בשביל הבן הצעיר של בואי, שזכה לשם חסר המזל זואי בואי. השם בתעודת הזהות שלו הוא דנקן.

6      "?Life on Mars", הלהיט הגדול של האלבום הזה, זכה להמון גרסאות כיסוי, ביניהם (גולפ) אניפריד לינגסטד מאבבא וברברה סטרייסנד.  למיק רונסון, הגיטריסט של דיוויד בואי בתקופה הזו, יש שיר שנקרא "?Life on Mars" באלבום משנת 1997 שהוא לא גרסת כיסוי לשיר הזה.     מצד שני, הקרמה מחייבת שיהיו לו גם כמה גרסאות טובות – ולכן, ניל האנון (מ-Divine Comedy) ויאן טירסן (שכתב את הפסקולים לרוב הסרטים של ז'אן פייר ז'נה), יוריתמיקס, סאו ז'ורז' (בפסקול הנפלא של The Life Aquatic), הדרזדן דולז, Flaming Lips וזהו, בעצם.

7     בשיר "?Life on Mars" (כן, שוב) מתחילה הסאגה הלירית הקצרה של יחסי אהבה-שנאה בין דיוויד בואי לג'ון לנון. כאן, הוא לועג לו ( "Lennon's on sale again" ).  בהמשך, ב-"Young Americans", הוא מצטט אותו ( "I heard the news today, oh boy" ) ואחר כך הוא גם שר איתו ( "Fame" ).

8     גם מבוב דילן הוא לא חוסך מילים חמות בשיר שהוא מקדיש לו ( "Song for Bob Dylan" ) ומגדיר את הקול שלו כ"חול וזכוכית".

9      המילים לשיר "The Bewlay Brothers", שחותם את האלבום, הן אולי הכי לא מובנות בכל הקריירה של דיוויד בואי.  הרבה תיאוריות עלו בקשר לשיר זה, אחת מהן היא שהשיר נכתב על טרי, אחיו חולה הנפש של דיוויד בואי שאחרי שהתאבד בואי כתב עליו את "Jump, They Say"; אחת מהן היא שמדובר בסיפור על חוויה הומוסקסואלית של בואי.  בואי עצמו טוען שלשיר אין שום משמעות בכלל, ואני, בתור מישהו שלפעמים משתמש בטכניקה הזאת בכתיבת שירים (לכתוב קודם כל את המוזיקה ואחר להתאים מילים שכביכול לא אומרות שום דבר אבל נשמעות נכון בתוך המלודיה), מאמין לו

10     בניגוד לשני האלבומים הקודמים, לאלבום הזה יש רק עטיפה אחת.  האספנים נושמים לרווחה.

2.   אלבום הדרכים של מרק לינקוס

השבוע יצא לי להקשיב שוב, באופן מרוכז, לאלבום הראשון של Sparklehorse – שהם בעיקר מרק לינקוס.  זה קרוב לוודאי האלבום עם השם שהוא המילה אחת הכי ארוכה שיש לי באוסף – "Vivadixiesubmarinetransmissionplot", ואולי אפילו בעל השם השני הכי ארוך, בכלל, באוסף שלי (אחרי "I Ought to Give You a Shot to the Head for Making Me Live in This Dump" של Shivaree).   את מרק לינקוס, שהתחיל את דרכו בתור טכנאי הגיטרות של Cracker (שהסולן שלה, דיוויד לואורי, הפיק את האלבום בשם בדוי) ובילה חלק מהמשך הקריירה שלו בכסא גלגלים אחרי שנרדם על ברכיו והתעורר אחרי כמעט יממה בלי הרגשה ברגליים,  אני מגדיר באיזושהי קטגוריה משלי שאני קורא לה "זמרים עם קולות של עננים" – מארחים לו לחברה בקטגוריה הזו וויין קוין מ-Flaming Lips, ג'ייסון ליטל מ-Grandaddy ז"ל, ג'יי מסיס מ-Dinosaur Jr ואולי אפילו, בגרסה חצצית וניו יורקית, מארק אוליבר אוורט מ-Eels.  המוזיקה באלבום היא כל כך מושלמת בעיניי דווקא בגלל שהיא לא מושלמת – השירים לא משויפים ומהוקצעים כמו באלבומים "רגילים", אלא מכילים את השאריות של קטעים שהוקלטו לפניהם ואחריהם.  בחלק מהם ערוצים פתאום נעלמים, וחוזרים.  יש שם כל מיני גרסאות לשלווה האמצע-מערבית האמריקנית, מוזיקה של מדשאות, וילדים על אופניים, ומדרכות שרחוקות מהכביש, ומכוניות מושבתות במגרשים ריקים, ועיירות עם תחנת דלק אחת וזהו.  הקול של מרק לינקוס, באלבום הזה לפחות (אני לא מכיר את האלבומים האחרים עדיין), נשמע שברירי כל כך שכשהאלבום מסתיים אני מוריד את האוזניות בעדינות, כדי שלא יתפורר שם בפנים.  חלק מהשירים כבר הפכו למיני קלסיקות של דכאון – "Homecoming Queen", "The Most Beautiful Widow in Town", "Saturday" – שירים אחרים נוטפים דיסטורשן, ולא דיסטורשן נקי ומגוהץ כמו אצל רוב הלהקות שבאו אחר כך, אלא דיסטורשן מלוכלך, מלא בגריז – "Rainmaker", למשל, או "Someday" – סוג של סינגל מתוך האלבום הזה.  ובאמצע, כמו כל דבר שיודע שהכי טוב זה לשבת באמצע, יש את השיר שאני מאמין שאי אפשר להרוס אותו בגרסת כיסוי (אני מתכוון לנסות את זה ביום מן הימים), "Spirit Ditch". כשהאלבום מסתיים (בשיר שמתחיל כמו השיר הראשון וממשיך בכיוון אחר, ובכך סוגר, אולי, איזשהו מעגל), קשה להאמין שהוא מאד ארוך, יחסית – 16 שירים שלמים.  אבל המסע לאורך המערב הלא פרוע של ארה"ב הושלם, ואנחנו זכינו בקצת יותר חוכמה וקצת יותר שלווה מפיו של לינקוס.  או, כמו שהוא מעדיף לסכם: "It's a sad and beautiful world".

זה האתר של Sparklehorse

זה דף החללשלי שלהם – "Cow" ו-"Hammering the Cramps" הניתנים להאזנה, הם מתוך האלבום

זה "Spirit Ditch" בהופעה ממילאנו השנה, ביחד עם פנז, שהולך להופיע מחר עם מייק פאטון ב"בארבי" (ואני לא אהיה שם. ראסן פאסן.)

3. חדשוטובות

לאנשים שאוהבים את Firewater, להקה ניו יורקית עם שלושה נציגים ישראליים (אורן קפלן, תמיר מוסקט ואורי קפלן) – הלהקה מוציאה את האלבום הבא, שייקרא "The Golden Hour", באוקטובר.  הוא יכיל, בתוך השירים, הקלטות שטוד איי, סולן הלהקה, עשה במהלך הטיול שלו במזרח הרחוק, ואומרים לי שהוא יהיה מאד מעניין. תישארו מכוונים.

זה הכל להשבוע. שיהיה לכם המשך שבוע הבא מוצלח, ובו כדאי שתבררו – האם אתם מכירים כל מה שצריך להכיר ברשת 2.0?

1. השמש, הרוח, השד והים ואיש אחד מאד מוכשר

בדרך חזרה הביתה מההופעה של אטליז (עוד לגבי זה בהמשך) עצרתי בסופרמרקט כדי לקנות כמה דברים. כשנכנסתי, קידמה את פניי מוזיקה מוכרת, שלא הצלחתי להיזכר מאיפה אני מכיר. הייתי צריך עוד כמה אקורדים ברצף האקורדים שנוגן, ולהתקרב יותר לרדיו (שהיה, למרבה המזל, בדיוק מעל המדף שהייתי צריך להגיע אליו), כדי לזהות באיזה שיר מדובר – רגע לפני שהשדרנית הכריזה שזה איתי בלטר, שניגן את "הבלדה על ג'ו העיוור". השיר הזה הוא דוגמא טובה לשירים האחרים של איתי בלטר – הוא מתחיל מאד בפשטות, עם סדרה של אקורדים ששמעתם באלף מקומות אחרים, אבל בלטר שוזר מעליו עוד שכבות ושכבות של צלילים, ועל כל זה הוא מוסיף את המילים, שמספרות סיפור שלם בשיר של קצת יותר משש דקות.

כל זה כדי להגיד, ש"השמש, הרוח, השד והים", האלבום של איתי בלטר שקניתי בפסטיבל פולקל'ה האחרון, שפוסט לגביו פתח את הבלוג הזה, ושרק עכשיו יצא לי לשמוע, הוא אחד מהאלבומים הישראליים היותר מושלמים שיצא לי לשמוע בזמן האחרון. או בכלל. במקרה, יצא לי לשמוע את האלבום הזה במקביל לאלבום הראשון של אסף אמדורסקי, ושני האלבומים האלה מצליחים במקום שהרבה אלבומים ישראליים נכשלים בו – בשימת לב לסדר של השירים ולאילו שירים צריכים להרכיב אלבום ואילו לא. בהרבה מאד אלבומים של אמנים ישראליים אני נתקל בקבוצה של שירים שעושה רושם שהסיקוונס שלהם הוא רנדומלי בלבד. באלבום של איתי בלטר, כמו גם בזה של אמדורסקי, עושה רושם שהוקדשה הרבה מחשבה לאיזה שיר יפתח, איזה שיר יבוא אחריו, במיוחד איזה שיר יסגור את האלבום.

וכך, בלטר פותח את האלבום שלו עם שלושה שירים שמפתים אותך לחשוב שמדובר בעוד אלבום סטנדרטי של יוצר ישראלי, פליט להקת שנות תשעים, שיש לו איזו הברקה אחת או שתיים באלבום. בגרסאות האלבום של שלושת השירים האלה, מצד שני, יש בכל אחד איזשהו אלמנט קטן שהופך את השירים משירי פופ נחמדים לשירים די מבריקים. ב"הרגש הזה", שפותח את האלבום, זו השורה האחרונה של הפזמון, שחוזרת שוב בכל פזמון, על מצע מוזיקלי קצת אחר; ב"כמו שברסנס כתב" הוא מצטט את ברסנס (זה מספיק); "ניו יורק" עושה רושם של החוליה החלשה באלבום. שיר שאומר משהו שהיוצר רוצה להגיד, אבל לא בהכרח היה צריך להיכנס לאלבום.

"שרי", השיר הרביעי, משמש מעין שיר מעבר. באמצע, בלי שהרגשתם, בלטר פתאם הופך להיות יוצר אחר לגמרי, והשירים הבאים הם פנינים שמוכיחים שהוא מצא את האלכימיה בין מאיר אריאל לטום ווייטס, להרבה אמנים אחרים, שיכולה לתת את התוצא המזוקקת הזאת – שיר הנושא הוא בלדה יפהפיה עם אלמנטים ליאונרד כהניים; "סמי" הוא סיפור מתח עם סוף מפתיע, שבניגוד להופעה, שבה הוא זכה לביצוע בליווי של soul clapping בלבד, כאן הוא זוכה לתזמור מוריקוני מלא; אחר כך באים "אליס", "הבלדה על ג'ו העיוור" ו"שׁכחתי", ולסיום – שיר שבשבילו שווה לקנות את כל האלבום (ולקבל עוד עשרה שירים נפלאים כבונוס) – "רק אלוהים יודע". אחד משירי הפרידה/עזיבה/בריחה היפים ביותר ששמעתי בעברית, השיר הזה מהווה את צומת הדרכים בין טום ווייטס, מאיר אריאל ואהוד בנאי, הדרכים שעליהן נוסע בלטר, למרחקים קצרים, לאורך כל האלבום.

כל ההשתפכות הזאת באה כדי להמליץ לכם, להתריע בכם, להפציר בכם, לקנות את האלבום הזה. אם לא תקנו אותו עכשיו לא תדעו מה הפסדתם עד אחר כך.

[חיפשתי וחיפשתי, ולא הצלחתי למצוא מקום אחד לרפואה באינטרנט שבו יש שירים של איתי בלטר לדוגמא – רק את זה]

2. ולענייננו

אטליז חזרו להופיע. אפשר לנשום לרווחה.

בשבוע שעבר, אחרי שקורט וונגוט (הסופר הראשון שכתבתי עליו בפוסט של שבוע שעבר) נפטר, כתבו עליו כל מיני סופרים שהוא השפיע עליהם. ביניהם היה גם ג'ונתן ספרן פור (הסופר השני שכתבתי עליו בפוסט של שבוע שעבר) והוא אמר שקורט וונגוט הוא סופר שגורם לך לרצות לכתוב, אחרי שאתה קורא את הספרים שלו. בפרפרזה על זה, אני יכול להגיד שאטליז הם להקה שגורמת לך לרצות להיות להקה.

אני לא לגמרי בטוח שזה חוקי לשים כמות כזאת של כשרון על במה אחת (מה גם שאם יקרה משהו, חלק גדול מהסצינה האלטרנטיבית המוזיקלית התל אביבית תיעלם, וחבל), אבל אותה כמות של כשרון מצאה את עצמה על הבמה (הלא גדולה במיוחד, עושה רושם) של לבונטין 7. הספקתי להיות רק פעמיים בלבונטין, אבל לפי האמנים שמופיעים שם עושה רושם שלפחות לגבי האמנים האלטרנטיביים והניסיוניים שהופיעו בג'ה פן זצ"ל (סניף תל אביב, זאת אומרת)ֿ לבונטין הופך להיות בית שני.

זה הגלגול השלישי של אטליז – אחרי שהחליפו שני גיטריסטים ושלוש זמרות, הם התקבעו על ההרכב הזה, שעושה רושם שהוא הכי נכון בשבילם. הרושם שהיה לי כששרית שצקי היתה הסולנית הוא שהלהקה עשתה הרבה מאד מאמצים שהזמרת תתאים ללהקה. הפעם, הם החליטו כנראה ללמוד מהטעות, והתאימו את עצמם לזמרת. והתוצאות נשמעות מצוין – במיוחד בשירים החדשים שהם השמיעו בהופעה, שהסתברו כסיבה להיעדרות הממושכת שלהם מהופעות (ואולי גם אלבום? בבקשה?). מכיוון שהיא לא מנסה להיות לא מאיה דוניץ ולא שרית שצקי, לי טריפון, הסולנית הנוכחית, מצליחה להפוך את השירים לשלה, ואפילו להשתלב מאד בקלות בהרמוניות עם הזמרים האחרים בלהקה (אדם שפלן ברוב המקרים. לפעמים גיא בן שטרית ועמית ארז). שאר החברים האחרים בלהקה – עמית ארז, אור בהיר, עמרי הנגבי, גיא בן שטרית ואדם שפלן, הם בין הנגנים הכי מקצועיים שיש לשוק האלטרנטיבי להציע, והשילוב של הכשרונות, והיצירתיות, של כולם, הוא מה שהופך את הלהקה הזאת לאחת מהלהקות הכי מעניינות – והכי טובות, בואו נכיר בזה – במוזיקה הישראלית עכשיו.

מתוך השירים החדשים שניגנו, שאת השמות של רובם לא הצלחתי לקלוט אבל אחד מהם, "Whore", מופיע בדף החללשלי שלהם. רוב השירים נותנים אווירה של גלגל"צ באיזור הדמדומים – יותר קליטים ויותר פופיים מהשירים הקודמים שלהם, אבל עדיין נמצאים באיזשהו מקום ייחודי שרק אטליז יכולים להגיע אליו. בין השירים החדשים והישנים – שאת השמות של חלק מהם אני סוף סוף לומד. "Big Fish" לאחד השירים האהובים עליי שלהם, "Pink BIble" שסגר את ההופעה, "אום כולתום" כמובן. היה עוד שיר שהייתי משוכנע שהוא גרסת כיסוי – הוא לא נשמע, סגנונית, כמו שום דבר אחר שהם עשו, והוא היה מאד קליט, מה שגרם לחלקים ניכרים בקהל להמשיך לזמזם אותו גם אחרי שהוא נגמר. אני שכנעתי את עצמי שזה שיר של Japan, אבל אחרי שחרשתי את כל המילים של כל השירים בכל האלבומים שלהם, לא מצאתי שום דבר שמזכיר את המילים של השיר הזה. אם מישהו היה בהופעה ויודע למי הם עשו גרסת כיסוי, או אם זו בכלל גרסת כיסוי – הושיעו.

אטליז, בכל אופן, הוציאו סוף סוף סינגל ראשון -"Attractive" – ואת הקליפ שלו אתם יכולים לראות מדי פעם בערוץ 24, וגם בחללשלי שלהם – שם יש גם ארבעה שירים לטעימה – כרגע מדובר בשני שירים מההופעה הקודמת שלהם (במאי שנה שעברה), שיר חדש ודמו של Big Fish מההקלטות המקוריות. הם מאיימים-מבטיחים שהשירים האלה יוחלפו בשירים אחרים מההופעה מדי פעם.

הסינגל, אני מקווה, יהיה סנונית לאלבום, וההופעה לעוד הרבה הופעות, וכולנו נוכל להמשיך ולשמוח ולקוות, יום אחד, להיות כמו אטליז.

3. תיקון

ג'ק תיקן אותי לגבי הפוסט שפרסמתי אי שם בעבר לגבי טקס הקבלה להיכל התהילה של הרוק'נ'רול – מי ששרה עם REM את I Wanna Be Your Dog היא פטי סמית' ולא אדי וודר. ג'ק טוען שהוא יכול להבין למה התבלבלתי, אבל אני לא. די להקשיב לביצוע אחד (תבחרו איזה) של Birdland בשביל להבין שקרוב לוודאי שאדי וודר לא יכול להוציא משהו כזה מהאמתחת.
עד כאן וכל זה. בשבוע הבא יום העצמאות – תהיו שמחים. הבעסה מתחלפת בסבבה עם הזמן אבל המדינה שלנו נשארת באותו מקום.

1. שובו של הפזמון ללא מילים

עם שם כמו Destroyer, הקונוטציה הראשונית היא של להקת רוק כבד משנות השמונים. אבל אנחנו כבר לא בשנות השמונים, ולכן הציפיה הראשונית שלי, כשנתקלתי ב-Destroyer באוסף (לקראת הפסטיבל של Pitchfork) היתה לאיזו להקת מטאל זוחל מעדות (((Sunn O. לשמחתי, הסתבר לי שטעיתי, מפני ש-Destroyer היא בעיקר להקה של איש אחד (ויש לי, מסיבות מובנות, חיבה גדולה ללהקות של איש אחד) שמסביבו מסתובבים נגנים שונים מאלבום לאלבום. לאיש קוראים דניאל בג'אר, והוא לוקח גם חלק (אם כי מסרב לומר איזה חלק, ואיפה) בסופרגרופ הקנדי The New Pornographers שגם נקו קייס היא חלק ממנו. האלבום האחרון שלו, Destroyer's Rubies, יצא בשנה שעברה, אבל הפעם הראשונה שיצא לי לשמוע לגביו היתה רק בסוף השנה שעברה, ועכשיו, בשביל להשלים פערים, אני הולך לחפש כל אחד מששת אלבומיו הקודמים – הראשון בהם יצא ב-1995.

את המוזיקה של דניאל בג'אר וחבר מרעיו קשה לתאר בצורה מדויקת, בעיקר מכיוון שהלהקה מלהטטת בין הרבה סגנונות מוזיקליים ומנסה להישמע אחרת בכל אלבום. כמה מהביקורות שקראתי לגבי האלבום האחרון משוות את המוזיקה של Destroyer לדיוויד בואי, ל-Pavement, לקווין קוין מ-Flaming Lips (שהוא אפילו דומה לו קצת מבחינה פיזית) ולכמה להקות שוגייזינג שהם מעדיפים להשאיר עלומות שם. ביקורות אחרות הישוו את כתיבת השירים והגשת השירה של בג'אר לזו של בוב דילן, ויש יותר מנקודת דמיון אחת בין השניים. הראשונה, וזו שהתכוונו אליה בעיקר המבקרים, היא המילים הציניות למדי שבשירים של שניהם. השניה היא הקול המיוחד של בג'אר, שבדומה לדילן, הוא טעם נרכש. בג'אר מחזיק בקול מאנפף ייחודי שמזכיר קצת את דילן וגם את ג'ון דרניאל מ-The Mountain Goats, ויש המגדירים אותו כמעצבן, אבל אפשר, ואפילו קל, להתרגל אליו – מפני שהשירים באלבום האחרון הם מאד מיוחדים. עוד מאפיין לשירים של Destroyer הוא שהם לרוב מאד ארוכים – Destroyer לא עושים מוזיקת פופ במובן המקובל שלה, ולכן הם לא מחויבים לאף אחד מהמאפיינים המקובלים של מוזיקת פופ, ואם הם רוצים לנגן שיר במשך תשע וחצי דקות, כמו השיר הפותח של האלבום, "Rubies", הם יעשו את זה. המאפיין השלישי, והמאד ייחודי ללהקה הזו, והוא גם המקור לכותרת של הקטע הזה, הוא שלרוב השירים של Destroyer (לפחות אלו באלבום האחרון וגם אחד מאלבום קודם, שהסתבר לי שהכרתי בלי להכיר את הלהקה) יש פזמון שאינו כולל מילים.

כאן אפשר למצוא שלושה שירים של Destroyer להתרשמות – שניים מתוך האלבום האחרון ואחד מתוך אלבום קודם.

כאן אפשר למצוא שירים של Swan Lake, עוד סופרגרופ שבג'אר נוטל בו חלק ושמכיל גם נגנים מ-Frog Eyes ו-Wolf Parade.

2. על טלוויזיה שיש בה מה לראות

גיאחה כתב בבלוג שלו "הפרעת קשב" על תכנית טלוויזיה בשם Soft Focus שמשודרת באינטרנט, והיא תכנית ראיונות עם מוזיקאים – בין השאר, התארחו שם הנרי רולינס, איאן מקיי מפוגאזי, צ'אן מרשל (שהיא Cat Power), אנדרו וו.ק. וג'נסיס פי-אורידג' מ-Throbbing Gristle ואת התכנית מנחה בחור בשם איאן סוונוניוס, שהיה חלק מהרבה להקות שאני לא מכיר ולהקה אחת שאני כן מכיר – Weird War – ונוקט בסגנון לבוש אנכרוניסטי ואמיץ. דרך הראיון שלו היא מעניינת – על אף שהתכנית האחת שראיתי בינתיים, עם הנרי רולינס, היא די קלה בתור פלטפורמה לראיון. אצל הנרי רולינס, כל מה שאתה צריך לעשות הוא לתת לו נושא, והוא יכול לדבר עליו לבד, ללא התערבות של מראיין. סוונוניוס מוסיף את התובנות שלו לגבי כל מיני דברים, כמו המצב הנוכחי של עולם המוזיקה ופוליטיקה, ומבקש מרולינס להביע את דעתו שלו. רולינס גם מספר על הסיבוב העולמי שעשה במסגרת USO (סוג של מקבילה אמריקנית לאגודה למען החייל) – ואם הייתם בהופעות שלו בארץ, הסיפור יישמע לכם מאד מוכר. התכניות האחרות, שעוד לא ראיתי, צריכות להיות גם הן מעניינות מאד – במיוחד התכניות עם אנדרו וו.ק. וג'נסיס פי-אורידג', שהם אנשים ססגוניים, כל אחד בדרכו הוא.

התכנית Soft Focus היא חלק מתחנת טלוויזיה אינטרנטית בשם VBS, ששמה לעצמה למטרה לגאול אותנו מיסורי השממון הטלוויזיוני שכולנו לוקים בו – בארה"ב כמו גם בישראל – ולשדר שידורי איכות, בעיקר תכניות ראיונות ותכניות תיעודיות על נושאים חשובים ומעניינים.

בין השאר, יש שם תכנית המתעדת את מסעם של שני יוצרי סרטים בחיפוש אחר להקת הרוק הכבד היחידה בעיראק; סדרת תכניות קצרות של אנשי הלייבל Sublime Frequencies, לייבל שמתעד תרבות מקומית מסביב לעולם – בין השאר, גם בסוריה, ירדן, פלשתין וישראל באמצעות קטעים שהוקלטו מתחנות הרדיו המקומיות של המדינות בהן הם מטיילים, וקטעים מוזיקליים שהוקלטו בתנאי שדה. הסטטוס החוקי של ההקלטות האלה היה מאז ומתמיד שנוי במחלוקת, מאחר ובעלי הלייבל, שני אחים בשם אלן ו(סר) ריצ'רד בישופ, לא טורחים לשלם תמלוגים לאמנים המושמעים באוספים שהם מוציאים, אבל הסרטים הקצרים המוצגים בתחנת הטלוויזיה והאלבומים שעליהם הם מבוססים הם הצצה מרתקת לתוך העולם התרבותי של המדינות שאנחנו פחות מכירים – והאחים בישופ, או האנשים שהם שולחים אל המדינות האלו, לא מסתפקים במוזיקה מקומית אלא מקליטים גם חלקי תכניות ראיונות, תכניות דת ופרסומות רדיו; תכנית בשם The Cute Show שמטרתה להתמקד בנושא אחד בכל תכנית שיש קונצנזוס לגבי חמידותו. התכנית הראשונה מתמקדת בארנבים; תכנית אחרת שלחה צוות כתבים של התחנה לסודאן. בנוסף לתוכניות, יש שם גם אנימציה אלטרנטיבית וקליפים מעניינים של להקות, מוכרות יותר ופחות.

על Soft Focus אתם יכולים לקרוא – ולראות את התכניות השונות – כאן.

שאר תכניות הרשת נמצאות כאן.

3. והם מרגישים בסדר

ביום שני נבחרו החברים החדשים בהיכל התהילה של הרוק'נ'רול, שנמצא בקליבלנד, אוהיו. מבין רשימת המועמדים הנכבדת נבחרו הפעם פטי סמית', גראנדמסטר פלאש, וואן הלן, הרונטס (אחת מהלהקות שהפיק וקידם פיל ספקטור, שכללה גם את מי שהפכה להיות אשתו, רוני ספקטור), ו-REM. מבין כל הלהקות, אני שמח במיוחד על הבחירה האחרונה, בעיקר מפני שזאת אחת מהלהקות האהובות עליי, וגם משום שהם עשו כל כך הרבה מוזיקה שונה, מעניינת ומרשימה ב-25 השנים שהם תנאי הקבלה הבסיסי לרשימת המועמדים להיכל התהילה. הטקס שבו זוכים האמנים להיכנס להיכל התהילה מכיל בדרך כלל כל מיני הופעות מעניינות – בעבר היו שם סנטנה, שניגנו את "Black Magic Woman" עם האיש שכתב אותו ופרש מהלהקה, פיטר גרין, והופעה שכללה בין השאר את ג'ורג' הריסון, מיק ג'אגר, טינה טרנר וברוס ספרינגסטין (עם טמבורין) על במה אחת. הפעם, בין שאר ההופעות, חלקן פחות מרשימות מאחרות, הופיעו REM בסט קצר של שירים, והאחרון בהם, ביחד עם אדי וודר, שהיה מי שהעניק להם את הפרס, היה גרסת כיסוי של "I Wanna be Your Dog" – רמז דק לוועדה הבוחרת את הנכנסים להיכל התהילה של הרוק'נ'רול, שהציבה ברשימת המועמדים, זו השנה השישית, את ה-Stooges, אבל החליטה לא להעניק להם את הכבוד גם השנה.

את הכבוד הזה עושה רושם שהם לא צריכים – הם עדיין עסוקים בלעשות מוזיקה. החודש יצא האלבום החדש שלהם, "The Weirdness", ושמועות עקשניות טוענות שהם אפילו יבואו להופיע בארץ כדי לקדם את האלבום שלהם – בינתיים לא מצאתי אימות רשמי להופעה בארץ לא באתר שלהם ולא בדף Myspace שמכיל את רשימת ההופעות שלהם, אבל נחזיק אצבעות. ביחד עם המלווינז, שיופיעו כאן בסוף אפריל, ועם עוד כמה הפתעות שנקווה לשמוע עליהן בקרוב, עושה רושם שהולכים להיות כאן כמה חודשים מעניינים.

זה הכל להשבוע. שיהיה לנו המשך שבוע גשום ורגוע.

1. כמה מילים על מוזיקה ישראלית באנגלית

גיא בניוביץ' כתב על האי פי החדש של ה-Homesicks ב-Ynet, ובחר לפתוח, כמו הרבה מאד כתבים שכותבים על אלבומים של אמנים ישראליים שיוצרים באנגלית, בנושא המאד לא קשור לאיכות האלבום עצמו, של העובדה שאמנים ישראליים יוצרים באנגלית ולא בעברית. באופן מפתיע ולא מאד אופייני למבקרי מוזיקה ישראליים, הוא מציג את שני הצדדים של המבט וחושף פן חדש ומעניין של הדיון הזה, שימשיך, כנראה, ככל שאמנים ישראליים ימשיכו ליצור באנגלית: לנסות לתרגם שירים מאנגלית לעברית זה רע. וזה לא עובד. ולראיה, הוא מביא נסיון לתרגום של שירם הידוע של "צפלין העופרת": "יש גברת שיודעת שכל הנוצץ הוא זהב, והיא קונה את המדרגות לגן עדן" (זה נשמע רע גם אם מדקלמים את זה באינטונציה של דן כנר. ניסיתי.)

עוד נקודה שכתבים מוזיקליים ישראליים לא טורחים להתעמק בה, היא שרוב היוצרים הישראליים באנגלית לא משהים את המבט שלהם, או את המאמצים שלהם, על ישראל. ומכיוון ואף אחד שיוצר מוזיקה בעברית לא מצליח בחו"ל, במיוחד לא בפורמטים המקובלים על העולם המערבי (דיוויד ברוזה ושלום חנוך, בהצלחותיהם המוגבלות בחוץ לארץ, נאלצו לתרגם את עצמם לאנגלית וספרדית; עפרה חזה היתה זקוקה ליזהר אשדות, לדון ווז ולתפילה בתימנית בשביל להצליח; אחינועם ניני שרה בכל מיני שפות, אפילו לטינית, אבל בדרך כלל לא בעברית), מוזיקאים שרוצים לחשוב על להצליח בחו"ל, אפילו בקטן, צריכים לחשוב באנגלית. זה גם מצליח בהרבה מהמקרים – על Useless ID, למשל, שמעתי לראשונה מחבר שגר בטקסס.

2. Homesicks

מפני שהבטחתי לעצמי, וכחלק ממבול קטן של רכישות מוזיקה ישראלית איכותית (פרימו לוי, ג'נגו החדש ואוסף של פיתקית), קניתי את האי פי החדש והמדובר של ה-Homesicks.

ה-Homesicks, שהם חיים כהן – הסולן, תמר אפק – סולנית, גיטריסטית וגלוקנשפילנית, שבינתיים עזבה את הלהקה והוחלפה בבילי לוי, עמרי גרינפלד – בסיסט, גל חרמוני – קלידן ויואב להב – מתופף, הם חבורה מוכשרת של אנשים שפעם היו חלק מ-Misc, ושם גם יצא לי לראות אותם בהופעה חיה בפעם הראשונה, ולהתרשם מאד מהמקצועיות המוזיקלית שלהם. הקול של חיים כהן הזכיר לי בזמנו קצת את השירה של פרד שניידר, הסולן של B52s (אף על פי שהמוזיקה של ה-Homesicks מאד שונה ופופית בדרכים מאד אחרות), וקצת את של סמי בירנבך מ"מינימל קומפקט", אבל באי פי, שיטות ההפקה החליטו שהקול של חיים כהן יהיה קצת שונה ויותר ייחודי.

את כל השירים שבאי פי הכרתי מההופעות שראיתי, אף אחד מהשמות, חוץ מאלו של השיר הראשון, "Everybody Wants a Piece of Me", שהושמע באינטנסיביות על ידי קוואמי ב"הקצה" מאז שיצא, ושל השיר האחרון, "The Logical Song", קאבר לשיר של סופרטראמפ, שזוכה פה לביצוע אלקטרוני ייחודי, לא אמרו לי כלום.

בהקשבה ממוקדת לאי פי, בלי הסחות דעת, אפשר להקדיש תשומת לב רבה יותר למילים שהן, כמו העיצוב של אריזת האי פי עצמו, מאד ניאו-מרקסיסטיות, אינטלקטואליות ומנוגדות לקפיטליזם המאפיין את החיים שלנו. מבחינת המילים, זה שינוי מרענן מרוב שאר המוזיקה הישראלית, באנגלית או בעברית, שברוב המקרים לא נוקטת עמדה פוליטית לכאן או לכאן. השיר האהוב עליי באי פי, שזוכה כאן לשם "T-Song", כנראה קיצור ל-"Tamar's Song", מאחר וזה השיר היחיד מתוך השישה שבו הסולנית היא תמר אפק, ואני הדבקתי לו את הכינוי "Blindly" עד שידעתי מה השם האמיתי שלו.

המוזיקה, שנתונה לכל מיני השפעות אבל יש לה הרבה מאד מה להציע מבחינת המקוריות, והעיבודים, זוכים להפקה מעניינת שלפעמים (בסיום של "Michelle", למשל) נוקטת ברעיונות המנוגדים לשיטות הפקה מקובלות של מוזיקה מערבית, כמו הגברת הווליום של התופים במיקס עד שהם טובעים בדיסטורשן דיגיטלי. בניגוד להופעות, שבהן המקצועיות המוזיקלית המרשימה מוגבלת על ידי נוכחותם של חמישה כלים בלבד על הבמה, והיכולת של חברי הלהקה לנגן רק על כלי אחד או שניים בכל פעם, באולפן ניתנת להם ההזדמנות ליצור שכבות על גבי שכבות של צלילים שהופכים את השירים לסימפוניות קטנות, לפעמים, או לקנווסים רחבים של כאוס. ההפרדה בין העושר המוזיקלי הזה, לבין הצמצום היחסי בזמן שהבתים והפזמונות צריכים לבלוט, מראה את החשיבות הגדולה שהם מעניקים למילים שהם כותבים, וזו חשיבות שגם אנחנו, המאזינים, צריכים לכבד, ולשמוע את האלבום הזה נטול מהפרעות חיצוניות.

ה-Homesicks הולכים לחגוג את יציאת האי פי בהופעה בלבונטין 7, ביום חמישי ה-15.3 בשעה 23:00, בהרכבם החדש. תמר אפק תחגוג איתם בנפרד, באמצעות מופע חימום.

וה-Homesicks גם מייצגים את התוספת החדשה ביותר לאוסף שערכה עטר של גרסאות כיסוי לשירים באנגלית, על ידי אמנים ישראליים. אפשר להוריד את האוסף הזה בשלמותו, כולל עטיפה, בקונכיה של פרנק זעתר.

3. תיקונים

בשבוע שעבר התחלתי בפרויקט שלי של האזנה לכל האלבומים של דיוויד בואי, אחד אחד, באינטרוולים שונים של זמן, וציון עשר עובדות מעניינות לגביהם כאן.

קסטה תיקנה אותי, בעקבות עשר העובדות של Space Oddity, שבאחת מהעובדות האלה טעיתי קצת: בוב אזרין, המפיק האגדי שאחראי בין השאר גם ל"החומה", הוא המפיק של "ברלין" של לו ריד, ולא טוני וויסקונטי. גם הסיפור על הדרך בה הוא הקליט את הילדים שלו ל-The Kids הוא אגדה אורבנית. כל האמת לגבי זה נמצאת כאן.

עוד טעות היא, שכשאמרתי שטוני וויסקונטי הפיק את רוב האלבומים של דיוויד בואי מאז הראשון, ככל שדיוויד בואי מקליט יותר אלבומים (כן ירבו), ה"רוב" הזה הופך להיות יותר ויותר מדולל. טוני וויסקונטי, למעשה, לא הפיק כמעט אף אחד מהאלבומים מאז Scary Monsters.

4. פולקל'ה אחרון ודי

פרנק זעתר צילם במהלך הפסטיבל קטעי ווידאו של חלק מההופעות, ומציע אותן בקונכיה. ובאותה הזדמנות, אם מישהו הקליט את ההופעות של נועם רותם או דוויד פרץ, ואם אותםאנשים יכולים לשלוח לי אמפי3ים של הביצוע ל"מבול" של הראשון, ושל "HEY" של האחרון, הם יבורכו ויזכו לחיים ארוכים. אבל לא להיפך.

5. על החדווה שבלתפוס סרטים ישנים (יחסית) בטלוויזיה

ביום שישי יצא לי לתפוס, כמעט בטעות, את הסרט "מטווח קצר" (ששמו מתורגם באופן מפתיע כמעט במדויק מאנגלית לעברית), ולצפות בו בפעם הראשונה מההתחלה עד הסוף. אז קודם כל, כחובב טריוויה (מוזיקלית או קולנועית) מושבע, הסרט הזה הוא קרקע פורה מאד – בסרט משחקים גם שון פן וגם אחיו, כריס פן, שהם הבנים של ליאו פן, במאי של סרטים ופרקים בסדרות טלוויזיה בשנות ה-50 וה-60 שהיה ב"רשימה השחורה" של מקארתי. את התסריט כתב ניקולאס קזאן, שהוא הבן של איליה קזאן, שנתן לוועדת מקארתי חלק מהשמות של האנשים שהיו ב"רשימה השחורה". ואם זה לא מספיק בתור סרט עטור בבנים של, משחק בו גם קיפר סאתרלנד, ועוזר הבמאי של היחידה השניה הוא הנכד של פרנק קאפרה.

זה אמנם לא הסרט הרציני הראשון של שון פן ("הבז ואיש השלג" יצא שנה לפני כן, ב-1985), אבל גם הסרט הזה הוא הזדמנות מצוינת לראות שעם כל השטויות, והסמים, והנישואין למדונה, שון פן היה אחד מהשחקנים הגדולים של החצי השני של המאה ה-20 גם לפני שנות ה-90. כריסטופר ווקן מוכיח שהוא האיש הרע האולטימטיבי גם בסרט הזה, וקריספין גלובר מוכיח שהוא מוזר, לא משנה באיזה תפקיד תשימו אותו. באופן מפתיע, אף אחד מהסרט לא היה מועמד לאוסקר באותה שנה.

אחד מהדברים היותר טובים בסרט הזה, ואולי הדבר הטוב היחיד שיצא מהנישואין של שון פן למדונה, הוא הפסקול. שיר הנושא, LIVE TO TELL, אולי השיר הטוב היחיד של מדונה, היה אמור להיות שיר הנושא של סרט אחר, אבל נפסל, ושון פן הביא את השיר ואת הזמרת, אשתו, לסרט הזה. פטריק ליאונרד, שכתב את הלחן לשיר, נבחר לכתוב מוזיקה אינסידנטלית לכל הסרט, שמבוססת, למעשה, על החלקים המוזיקליים השונים של השיר, ורובה מבוססת בעצם על שלושה אקורדים ועל ההרמוניות שלהם. הפסקול עושה הרבה מאד (כמו כל פסקול בכל סרט) כדי לבנות את האווירה האפלה בסרט, במיוחד בדקות הראשונות, נטולות הדיאלוג, של הסרט, ובקטעים הרבים בסרט שהם מונטאז'ים של פעילות וגם הם נטולי דיאלוג.

זהו להשבוע. להתראות בשבוע הבא, ובינתיים, נקווה לעוד כמה ימים גשומים לפני שתיגמר העונה הזאת לחלוטין.