The gospel according to whom

1. השמש, הרוח, השד והים ואיש אחד מאד מוכשר

בדרך חזרה הביתה מההופעה של אטליז (עוד לגבי זה בהמשך) עצרתי בסופרמרקט כדי לקנות כמה דברים. כשנכנסתי, קידמה את פניי מוזיקה מוכרת, שלא הצלחתי להיזכר מאיפה אני מכיר. הייתי צריך עוד כמה אקורדים ברצף האקורדים שנוגן, ולהתקרב יותר לרדיו (שהיה, למרבה המזל, בדיוק מעל המדף שהייתי צריך להגיע אליו), כדי לזהות באיזה שיר מדובר – רגע לפני שהשדרנית הכריזה שזה איתי בלטר, שניגן את "הבלדה על ג'ו העיוור". השיר הזה הוא דוגמא טובה לשירים האחרים של איתי בלטר – הוא מתחיל מאד בפשטות, עם סדרה של אקורדים ששמעתם באלף מקומות אחרים, אבל בלטר שוזר מעליו עוד שכבות ושכבות של צלילים, ועל כל זה הוא מוסיף את המילים, שמספרות סיפור שלם בשיר של קצת יותר משש דקות.

כל זה כדי להגיד, ש"השמש, הרוח, השד והים", האלבום של איתי בלטר שקניתי בפסטיבל פולקל'ה האחרון, שפוסט לגביו פתח את הבלוג הזה, ושרק עכשיו יצא לי לשמוע, הוא אחד מהאלבומים הישראליים היותר מושלמים שיצא לי לשמוע בזמן האחרון. או בכלל. במקרה, יצא לי לשמוע את האלבום הזה במקביל לאלבום הראשון של אסף אמדורסקי, ושני האלבומים האלה מצליחים במקום שהרבה אלבומים ישראליים נכשלים בו – בשימת לב לסדר של השירים ולאילו שירים צריכים להרכיב אלבום ואילו לא. בהרבה מאד אלבומים של אמנים ישראליים אני נתקל בקבוצה של שירים שעושה רושם שהסיקוונס שלהם הוא רנדומלי בלבד. באלבום של איתי בלטר, כמו גם בזה של אמדורסקי, עושה רושם שהוקדשה הרבה מחשבה לאיזה שיר יפתח, איזה שיר יבוא אחריו, במיוחד איזה שיר יסגור את האלבום.

וכך, בלטר פותח את האלבום שלו עם שלושה שירים שמפתים אותך לחשוב שמדובר בעוד אלבום סטנדרטי של יוצר ישראלי, פליט להקת שנות תשעים, שיש לו איזו הברקה אחת או שתיים באלבום. בגרסאות האלבום של שלושת השירים האלה, מצד שני, יש בכל אחד איזשהו אלמנט קטן שהופך את השירים משירי פופ נחמדים לשירים די מבריקים. ב"הרגש הזה", שפותח את האלבום, זו השורה האחרונה של הפזמון, שחוזרת שוב בכל פזמון, על מצע מוזיקלי קצת אחר; ב"כמו שברסנס כתב" הוא מצטט את ברסנס (זה מספיק); "ניו יורק" עושה רושם של החוליה החלשה באלבום. שיר שאומר משהו שהיוצר רוצה להגיד, אבל לא בהכרח היה צריך להיכנס לאלבום.

"שרי", השיר הרביעי, משמש מעין שיר מעבר. באמצע, בלי שהרגשתם, בלטר פתאם הופך להיות יוצר אחר לגמרי, והשירים הבאים הם פנינים שמוכיחים שהוא מצא את האלכימיה בין מאיר אריאל לטום ווייטס, להרבה אמנים אחרים, שיכולה לתת את התוצא המזוקקת הזאת – שיר הנושא הוא בלדה יפהפיה עם אלמנטים ליאונרד כהניים; "סמי" הוא סיפור מתח עם סוף מפתיע, שבניגוד להופעה, שבה הוא זכה לביצוע בליווי של soul clapping בלבד, כאן הוא זוכה לתזמור מוריקוני מלא; אחר כך באים "אליס", "הבלדה על ג'ו העיוור" ו"שׁכחתי", ולסיום – שיר שבשבילו שווה לקנות את כל האלבום (ולקבל עוד עשרה שירים נפלאים כבונוס) – "רק אלוהים יודע". אחד משירי הפרידה/עזיבה/בריחה היפים ביותר ששמעתי בעברית, השיר הזה מהווה את צומת הדרכים בין טום ווייטס, מאיר אריאל ואהוד בנאי, הדרכים שעליהן נוסע בלטר, למרחקים קצרים, לאורך כל האלבום.

כל ההשתפכות הזאת באה כדי להמליץ לכם, להתריע בכם, להפציר בכם, לקנות את האלבום הזה. אם לא תקנו אותו עכשיו לא תדעו מה הפסדתם עד אחר כך.

[חיפשתי וחיפשתי, ולא הצלחתי למצוא מקום אחד לרפואה באינטרנט שבו יש שירים של איתי בלטר לדוגמא – רק את זה]

2. ולענייננו

אטליז חזרו להופיע. אפשר לנשום לרווחה.

בשבוע שעבר, אחרי שקורט וונגוט (הסופר הראשון שכתבתי עליו בפוסט של שבוע שעבר) נפטר, כתבו עליו כל מיני סופרים שהוא השפיע עליהם. ביניהם היה גם ג'ונתן ספרן פור (הסופר השני שכתבתי עליו בפוסט של שבוע שעבר) והוא אמר שקורט וונגוט הוא סופר שגורם לך לרצות לכתוב, אחרי שאתה קורא את הספרים שלו. בפרפרזה על זה, אני יכול להגיד שאטליז הם להקה שגורמת לך לרצות להיות להקה.

אני לא לגמרי בטוח שזה חוקי לשים כמות כזאת של כשרון על במה אחת (מה גם שאם יקרה משהו, חלק גדול מהסצינה האלטרנטיבית המוזיקלית התל אביבית תיעלם, וחבל), אבל אותה כמות של כשרון מצאה את עצמה על הבמה (הלא גדולה במיוחד, עושה רושם) של לבונטין 7. הספקתי להיות רק פעמיים בלבונטין, אבל לפי האמנים שמופיעים שם עושה רושם שלפחות לגבי האמנים האלטרנטיביים והניסיוניים שהופיעו בג'ה פן זצ"ל (סניף תל אביב, זאת אומרת)ֿ לבונטין הופך להיות בית שני.

זה הגלגול השלישי של אטליז – אחרי שהחליפו שני גיטריסטים ושלוש זמרות, הם התקבעו על ההרכב הזה, שעושה רושם שהוא הכי נכון בשבילם. הרושם שהיה לי כששרית שצקי היתה הסולנית הוא שהלהקה עשתה הרבה מאד מאמצים שהזמרת תתאים ללהקה. הפעם, הם החליטו כנראה ללמוד מהטעות, והתאימו את עצמם לזמרת. והתוצאות נשמעות מצוין – במיוחד בשירים החדשים שהם השמיעו בהופעה, שהסתברו כסיבה להיעדרות הממושכת שלהם מהופעות (ואולי גם אלבום? בבקשה?). מכיוון שהיא לא מנסה להיות לא מאיה דוניץ ולא שרית שצקי, לי טריפון, הסולנית הנוכחית, מצליחה להפוך את השירים לשלה, ואפילו להשתלב מאד בקלות בהרמוניות עם הזמרים האחרים בלהקה (אדם שפלן ברוב המקרים. לפעמים גיא בן שטרית ועמית ארז). שאר החברים האחרים בלהקה – עמית ארז, אור בהיר, עמרי הנגבי, גיא בן שטרית ואדם שפלן, הם בין הנגנים הכי מקצועיים שיש לשוק האלטרנטיבי להציע, והשילוב של הכשרונות, והיצירתיות, של כולם, הוא מה שהופך את הלהקה הזאת לאחת מהלהקות הכי מעניינות – והכי טובות, בואו נכיר בזה – במוזיקה הישראלית עכשיו.

מתוך השירים החדשים שניגנו, שאת השמות של רובם לא הצלחתי לקלוט אבל אחד מהם, "Whore", מופיע בדף החללשלי שלהם. רוב השירים נותנים אווירה של גלגל"צ באיזור הדמדומים – יותר קליטים ויותר פופיים מהשירים הקודמים שלהם, אבל עדיין נמצאים באיזשהו מקום ייחודי שרק אטליז יכולים להגיע אליו. בין השירים החדשים והישנים – שאת השמות של חלק מהם אני סוף סוף לומד. "Big Fish" לאחד השירים האהובים עליי שלהם, "Pink BIble" שסגר את ההופעה, "אום כולתום" כמובן. היה עוד שיר שהייתי משוכנע שהוא גרסת כיסוי – הוא לא נשמע, סגנונית, כמו שום דבר אחר שהם עשו, והוא היה מאד קליט, מה שגרם לחלקים ניכרים בקהל להמשיך לזמזם אותו גם אחרי שהוא נגמר. אני שכנעתי את עצמי שזה שיר של Japan, אבל אחרי שחרשתי את כל המילים של כל השירים בכל האלבומים שלהם, לא מצאתי שום דבר שמזכיר את המילים של השיר הזה. אם מישהו היה בהופעה ויודע למי הם עשו גרסת כיסוי, או אם זו בכלל גרסת כיסוי – הושיעו.

אטליז, בכל אופן, הוציאו סוף סוף סינגל ראשון -"Attractive" – ואת הקליפ שלו אתם יכולים לראות מדי פעם בערוץ 24, וגם בחללשלי שלהם – שם יש גם ארבעה שירים לטעימה – כרגע מדובר בשני שירים מההופעה הקודמת שלהם (במאי שנה שעברה), שיר חדש ודמו של Big Fish מההקלטות המקוריות. הם מאיימים-מבטיחים שהשירים האלה יוחלפו בשירים אחרים מההופעה מדי פעם.

הסינגל, אני מקווה, יהיה סנונית לאלבום, וההופעה לעוד הרבה הופעות, וכולנו נוכל להמשיך ולשמוח ולקוות, יום אחד, להיות כמו אטליז.

3. תיקון

ג'ק תיקן אותי לגבי הפוסט שפרסמתי אי שם בעבר לגבי טקס הקבלה להיכל התהילה של הרוק'נ'רול – מי ששרה עם REM את I Wanna Be Your Dog היא פטי סמית' ולא אדי וודר. ג'ק טוען שהוא יכול להבין למה התבלבלתי, אבל אני לא. די להקשיב לביצוע אחד (תבחרו איזה) של Birdland בשביל להבין שקרוב לוודאי שאדי וודר לא יכול להוציא משהו כזה מהאמתחת.
עד כאן וכל זה. בשבוע הבא יום העצמאות – תהיו שמחים. הבעסה מתחלפת בסבבה עם הזמן אבל המדינה שלנו נשארת באותו מקום.