תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

אפריל 2024
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

Tags

בלוגרול

Text of Light; איסלנד; ושני דברים חשובים על מוזיקה ישראלית

1. תצאו בחוץ (אבל תחזרו אחר כך לכאן)

לפני הכל, שתי כתבות פורסמו בשני מקומות שונים השבוע שחשוב לי שתקראו. ותפנימו.

גיאחה כתב על איך אנחנו יכולים, בכל זאת, להחזיר, ולו רק במעט, לאמנים שאנחנו אוהבים לשמוע בויינט. אני רק רוצה להוסיף לזה, שבניגוד למה שאני חושב שמשתמע ממה שהוא כותב על eMusic, האתר מקבל כסף גם מישראלים (כמובן, בתנאי שיש לכם כרטיס אשראי שניתן לחיוב בדולרים). הם [ההפך משידרגו] את מדרגות המנויים שלהם (כשאני נרשמתי לאתר היה אפשר לקנות ב-20 דולר 90 שירים בחודש, עכשיו אפשר רק 75). אבל מנסיון, גם 75 בחודש זה המון.

שי להב (לא הדוד מקספר) כותב ב-NRG על הופעת המחווה ל"סינדרום", שהיא דוגמא טובה לכמה אנחנו, כקהל, לא ממש תומכים בתרבות הישראלית האמיתית שאנחנו מתלוננים שהולכת ונעלמת. גם אני לא הייתי בהופעה הזאת, אני מודה. מצד שני, אני גם לא ממש מכיר את ה"סינדרום", אז אני לא יודע מה אני מפסיד.

זהו. אחרי שתי הטפות המוסר הקטנות האלה, אפשר להמשיך.

2. אי שקט

שבוע קשה עבר על כוחותינו. בין כל שאר הדברים, גיליתי גם לא מזמן שטעיתי בהערכתי שאין יותר מדי אנשים בארץ שישמחו לשמוע מה מייק פאטון עושה כשהוא לא מוקף בפיית' נו מור, או באנגל, או פנטומאס, וכל הכרטיסים להופעה שלו עם פנז נגמרו לפני שהספקתי לקנות. עכשיו אני חי בתקווה שאולי שאול מזרחי יחליט לעשות עוד הופעה. לחילופין, אם מישהו מכם קנה בטעות כרטיס נוסף למישהו אחר שהתחרט, אני אהיה מוכן לפטור אתכם מהכרטיס הזה תמורת מחיר וריבית. הושיעו.

מה שנשאר עכשיו, עד שיודיעו על המוזיקאים החדשים שהולכים לפקוד את ארצנו במהלך הקיץ (ה-Congos זאת התחלה טובה), אני מתלבט אם להתנחם בסבא איגי פופ שהולך לפזז בהאנגר 11 עם האחים אשטון, או בג'ון וויז שיעשה הרבה רעש במאי בלבונטין. ומצד שני, אני פונה בקריאה נרגשת ללבונטין 7, או לאוזן השלישית, או למישהו מהאנשים הטובים שמביאים לפה אמנים כאלה, שהם לא מגה סטארים אבל עושים מוזיקה מופלאה (אולי בזכות, אולי למרות. לא החלטתי): הביאו לארץ את Text of Light!

Text of Light היא להקה שאפשר להגדיר בתור סופר גרופ, ולמה לא, בעצם? יש שם, בתור גרעין מרכזי, את לי רנאלדו (אחד הגיטריסטים של Sonic Youth), אלן ליכט (גיטריסט ולפטופר ניו יורקי – כמו רוב שאר חברי הלהקה), וכריסטין מרקליי (אמן סקרצ'ינג ורעש שמקורו בתקליטים, וגם אמן – כזה של גלריות – שעושה עבודות מאד מעניינות עם עטיפות של תקליטים). בהופעות וההקלטות השונות שלהם מצטרפים אליהם כל מיני חברים אחרים כמו די.ג'יי אוליב, טים ברנס (מתופף ג'ז ניו יורקי) ואולריך קרוגר. כל האנשים האלה הם אנשים שעושים מוזיקה נסיונית בכל מיני מסגרות אחרות והתאחדו ללהקה הזאת כדי ליצור פסקולים מאולתרים לסרטים אמנותיים של אנשים כמו סטן ברקהג' (ששם של אחד מהסרטים שלו, מ-1974, נתן את השם ללהקה).

המוזיקה של הלהקה, שהולכת טוב בגלריות ומוזיאונים ואולי קצת פחות במועדונים, היא מאד שמיימית ומאד אוורירית ומאד מתאימה לסרטים שהיא מלווה, ויכול להיות מאד מעניין לראות איך קהל ישראלי יגיב למוזיקה כזאת. השאלה היא, קרוב לוודאי, לאיזה קהל ישראלי לשווק את זה. מצד שני, בגלל שחברי הלהקה עסוקים בכל מיני פרויקטים אחרים, ההופעות שלהם הן די נדירות (האחרונה היתה בינואר השנה), מה שמרחיק את החלום הקטן של לראות אותם כאן. ואולי.

[ניסיתי ולא הצלחתי למצוא דוגמא מוזיקלית שלהם ברחבי האינטרנט. אפשר למצוא שלושה מהאלבומים שלהם באימיוזיק]

3. איסלנד

אחרי שראיתי סרט ביום העצמאות האחרון שנקרא Screaming Masterpiece על הסצינה המוזיקלית של איסלנד (שמייצגים אותה בגאון סיגור רוס וזמרת אחת שהעולם המערבי קורא לה ביורק אבל אני אהיה סנוב ואקרא לה ביירק) החלטתי שאיסלנד היא המדינה האהובה עליי החדשה. עד כדי כך, שהחלטתי קודם כל לבקר שם, דבר שני אולי לעבור לגור שם לתקופה קצרה בעוד כמה שנים, ולשתף פעולה עם הסצינה המוזיקלית שם – מרחוק או מקרוב. התחלתי אפילו ללמוד איסלנדית (שזו הסיבה שאני יודע שהשם הוא ביירק ולא ביורק) כדי שהם לא יצטרכו לגמגם באנגלית. החלטתי גם להוסיף לרשימת החלומות הרחוקים שלי לארגן פסטיבל קטן, כאן בארץ, שיארח אמנים מהסצינה המוזיקלית האיסלנדית ואולי גם את שני השמות הגדולים, מי יודע. בעיה קטנה אחת שכבר נתקלתי בה היא שלאיסלנד אין שגרירות בישראל. אבל… בעיות קטנות.

אז קודם כל, הסרט עצמו מומלץ בתור תצוגת תכלית של תולדות המוזיקה בארץ הדי צעירה הזאת (בסך הכל מבוגרת משלנו בארבע שנים), ושל הנסיבות שבגללן המוזיקה שלהם מיוחדת כל כך. זה בעיקר הנוף, אני מניח, והבידוד שהם נמצאים בו. מה שמסביר גם את הסצינה המוזיקלית בפינלנד – קמיאליסט איסטאוואט וחבר מרעיהם.

הנה כמה דוגמאות, כדי שגם אתם תוכלו להתאהב באיסלנד ובמוזיקה שלה:

את Mum אתם כבר קרוב לוודאי מכירים (תסלחו לחוסר היכולת של המקלדת שלי להתמודד עם טיפוגרפיה איסלנדית – מעל ה-U אמור להיות פסיק כזה)

ובחור בשם מוגיסון, שדווקא עושה מוזיקה באנגלית

ו-Bang Gang – בעיקר בחור בשם בארדי יוהנסון, שגם הוציא אלבום בשם Lady & Bird עם קרן אן (שעכשיו אפשר להגיד – קרן אן שלנו).

וזהו. מדי פעם, אני מניח, אני אציק לכם לגבי עוד אמן איסלנדי שאני אגלה. הישארו מכוונים.

ע"מ: מסיבות שלא שמורות עמי, יכול להיות שבשבוע הבא לא יהיה פוסט. אם כן, זו תהיה הפתעה נעימה (אני מקווה, לפחות); אם לא, אני מתנצל מראש.

2 תגובות ל“Text of Light; איסלנד; ושני דברים חשובים על מוזיקה ישראלית”

  • אילנה הגיב:

    ואתה עדין דבק בלמידת השפה האיסלנדית? בואנה, אתה בנאדם חזק.
    קשה לתפוס מה הם אומרים…

    ותודהה על שמות הלהקות, הן בהחלט אכותיות:)

    כל טוב

  • soothsayer הגיב:

    לאט למדי, אבל כן.
    הסיבה שקשה לתפוס מה הם אומרים היא, בעיקר, שכחלק מהגדרת השפה שלהם הם מחברים מילים כאילו אין מחר. התיאוריה שלי היא שבגלל שקר הם רוצים לסיים את המשפט כמה שיותר מהר כדי לא להשאיר את הפה פתוח מספיק זמן בשביל שתקפא להם הלשון.

תגובה