תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

יולי 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

Tags

בלוגרול

מארק אייצל; דיוויד בואי, פעם רביעית

1. שמיים מערביים, זמנית במזרח

הסיפור הוא בדרך כלל דומה (ואפילו מתחבר ל-Grant Lee Buffalo, שדיברתי עליהם כאן לא מזמן) – להקה אמריקנית, מצליחה בקנה מידה כזה או אחר, שהסולן שלה הוא כותב השירים העיקרי שלה, ושאין לה יותר מדי ערך מוסף מעבר לזה.  הלהקה מתפרקת, הסולן נשאר וממשיך להוציא אלבומים – כי זה בעצם אותו דבר.  המוזיקה היא די דומה, ברוב המקרים אפילו נוטה להפוך יותר אינטימית, גיטרתית ופסנתרית, המילים הן עדיין אותן מילים מבריקות – לא רע, נכון?

אז מסתבר שלפעמים אלבומי סולו הם געגועים ללהקות שהסולנים צמחו מהם.  אבל מה יותר קל, לסולן של להקה, מלחזור לשירים של אותה להקה בהופעות, או אפילו להקים אותה מחדש?  עושה רושם שזה קל, וזה מספיק בשביל להפיג את הגעגועים.  אבל יש זמרים שבשבילם זה לא מספיק, כנראה.

אחד מהזמרים האלה הוא מארק אייצל.   סולן לשעבר של American Music Clubֿ, שהקרעים בתוכה בין הכשרון של הסולן כותב המילים לבין שאר חברי הלהקה היו קיימים עוד הרבה לפני שהלהקה התפרקה רשמית (ומאז הספיקה להתאחד, דרך אגב).  ב-2001 החליט מארק אייצל לקחת את עצמו ולחצות את האוקיינוס ליוון, ולהקליט שם אלבום עם נגנים מקומיים, על כלים מקומיים (כמעט), של שירים ישנים של הלהקה שלו.

לאלבום קוראים "The Ugly American", והוא מכיל עשרה ביקורים למחוזות העבר ושיר אחד חדש, שכתב מפיק הלהקה, ולא מארק אייצל בעצמו ("Love's Humming", השיר שסוגר את האלבום, והוא אפילו אחד מהמוצלחים שם). שם האלבום הוא משחק מילים מתוחכם שמכיל הרבה מאד התייחסויות בתוך שלוש המילים האלה – גם לעובדה שסולמות רבע-טוניים מזרחיים נשמעים "מכוערים" לאוזניים מערביות, גם ל-American Music Club, גם הומור עצמי של מארק אייצל, שהשמות של כמה מהאלבומים הקודמים שלו – The Invisible Man, Mean Mark Eitzel Gets Fat – מרמזים על הדימוי העצמי הלא גבוה במיוחד שלו.  רק ברובד המקורי שלו, בלי משחקי המילים, השם יכול להגיד אחד משני דברים – ביטוי אמריקני להתנהגות המכוערת של תיירים אמריקניים בארצות אחרות, או שמו של סרט משנות ה-70 בעל אמירות פוליטיות לא חיוביות על הנשיא (האלבום הוקלט ב-2003, השנה שבה ארה"ב נכנסה בטעות לעיראק).

על השירים עצמם והיחס שלהם לגרסאות המקור (שנמצאות באלבומים של American Music Club ובאלבומי הסולו שלו) אני לא יכול להגיד הרבה, פרט לעובדה שהשילוב של כלים יווניים, שעצם העובדה שהם מנגנים בסולם רבע טוני והמנעד שלהם גורם להם להישמע בוכים ועצובים הרבה יותר מכלים מערביים, והקול של מארק אייצל כשהוא בא לידי ביטוי באלבום הזה בהדרכת המפיק היווני מנוליס פמלוס גורמים לשירים (שעושה רושם שנבחרו על פי מכנה משותף מסוים כי הם מציגים שיאים וגאיות שונים ברכבת הרים של פרידה ונטישה) להישמע הרבה יותר חסרי אונים, מבטים מהירים לפיות של תהומות שמארק אייצל כותב עליהן לעתים קרובות.

אחד השירים היפים פה (שׁאם תתנהגו יפה תוכלו לשמוע באחת מההופעות הבאות שלי, כשיהיו) נקרא "Anything", והוא מדבר על חוסר תקשורת בין בני זוג, או כאלו שהם על סף זוגיות.  הפזמון, "You're not alone / You should know that by now / I'd give anything to be where you are / Right now", נשמע על פניו כמו איזו קלישאה זוגית הוליוודית, אבל בקולו של אייצל, עם העיבוד המיוחד שהשיר הזה מקבל, אפשר לשמוע את חוסר האונים בחוסר היכולת לומר את המילים האלה באמת, בכנות, במלוא העוצמה שלה.  גם השירים האופטימיים, כמו "Take Courage", נצבעים בדרך קצת אחרת בעזרת העיבוד וקולו של אייצל – אפשר לשמוע בנסיון העידוד שבפזמון של השיר הזה את העייפות, את חוסר האמון המצטבר אחרי שנים שהמילים האלו לא עזרו.

"Love's Humming" הוא השיר הכי אופטימי באלבום – באופן לא מפתיע, כי לא מארק אייצל כתב אותו – והוא חותם את האלבום בהשלמה מלאה של העולם המוזיקלי של אייצל עם העולם המוזיקלי שמקיף אותו – המוזיקה היוונית.  על אף שהשיר הוא בעל העיבוד הכי מערבי מכל האחד עשר, יש במילים של השיר הרבה מאד מוטיבים יווניים.  האהבה המהמהמת חותמת את האלבום הזה, שיכול להגיע לעומקים של ייאוש, בצלילים חיוביים, וגם הים הגדול שמעטר את העטיפה מרמז על השורה התחתונה של האלבום הזה – בסופו של דבר, באיזשהו מרחק בלתי נתפס, התקווה נמצאת.

כאן אפשר למצוא אלבום שלם של American Music Club להורדה (חוקית; בחינם). אף לא אחד מהשירים שם נמצא ב-"The Ugly American", אבל זה שווה את הבדיקה – בכל זאת, אותו כותב שירים ואותו זמר.

וכאן אפשר לראות את מארק אייצל מבצע בהופעה את "Jenny", שגרסא שלו דווקא כן מופיעה באלבום.

2. דיוויד בואי ברביעית

ככה זה.  לפעמים עוברים שבועות בין האזנה להאזנה, לפעמים הם באים שבוע אחרי שבוע.  הפעם – יצירת המופת, עם ה', The Rise and Fall of Ziggy Stardust and the Spiders from Mars:

 1   האלבום הזה היה כל כך מצליח שהוא העמיד את כל הדברים הקודמים של דיוויד בואי באור חדש, והפך אותו לכוכב על, שלהגדרת מבקרים מוזיקליים מסוימים באותה תקופה, היה יכול למכור מאות אלפי עותקים מהקלטות של התעטשויות שלו. שניים משלושת האלבומים הקודמים יצאו בעטיפות חדשות כדי להזכיר לקונים את הקשר לאלבום המצליח החדש, ואפילו "The Laughing Gnome", שיר בדיחה מהאלבום שלפני Space Oddity, מכר רבע מיליון עותקים.

2   את השם לדמות החייזר שהופך לכוכב רוק שאל בואי מאמן נוסף שהיה חתום באותה חברת תקליטים, שנקרא Legendary Stardust Cowboy. שלושים ושתיים שנים מאוחר יותר, דיוויד בואי ביצע גרסת כיסוי ל-"I Took a Trip on a Gemini Spacecraft" שלו.

3   ביולי 2003, במלאת 30 שנים לאלבום, נערך אירוע שבו שידרו ארבעה שירים מהאלבום בעזרת קרן לייזר אל החלל החיצון. החייזרים האמיתיים נהנים עכשיו מ-"Five Years", "Starman","Rock'n'Roll Suicide", ושיר הנושא.

4   גם באלבום הזה, כמו בקודם, דיוויד בואי עושה מחווה לאמנים שהשפיעו עליו.  בין השאר, הוא פותח את "Star" כמו "Pinball Wizard" של המי, ומזכיר שם של שיר של ה-Small Faces ב-"Suffragette City"

5  האלבום הזה הוא בעצם לא אלבום קונספט. יש סיפור מאחורי האלבום, והשיר הראשון מכניס אותנו למעין עלילה, כשהשיר האחרון מסיים אותה בהתאבדות, אבל רוב השירים האחרים לא נכתבו בהקשר אחד של השני. חלק מהשירים נכתבו בשביל האלבום הקודם, Hunky Dory, וברובם אין ממש מילים שמקדמות את העלילה בצורה משמעותית לאיזשהו מקום

6   להקת הפאנק Crass קראה לעצמה על שם שורה מתוך שיר הנושא של האלבום הזה: "The kids was just crass"

7   כשדיברתי על האלבום הקודם, דיברתי על מערכת יחסי האהבה-שנאה של דיוויד בואי עם ג'ון לנון.  שימו לב איך גם האלבום הזה מתחבר לג'ון לנון:  ההשראה לשם האלבום, שהביאה גם להשראה לסיפור שמאחורי האלבום, באה משיר של להקה שהיה בה מיק רונסון לפני שהתחיל לנגן עם דיוויד בואי. הוא נקרא "The Rise and Fall of Bernie Gripplestone".את השם לשיר הזה שאב מתופף הלהקה (שגם היה מתופף של דיוויד בואי לתקופה מסוימת) מסרט שראה, "How I Won the War", שבו שיחק ג'ון לנון דמות בשם ברנרד גריפוויד.  זהו.

8   המוזיקה והמראה של דיוויד בואי, ובמיוחד באלבום הזה, היוו השראה לסדרת המדע הבדיוני של הבי בי סי The Tomorrow People (ששודרה גם בישראל)

9      בתאילנד היה פעם מלון שנקרא "זיגי סטארדסט".  הוא נסגר, לפי הדיווחים.

10   מאחר וזה אחד מהאלבומים שנמצאים בכל רשימות ה"אלבומים הכי טובים בהסטוריה" הקיימות, די ברור מאליו שלחלק גדול מהשירים כאן יהיו הרבה מאד גרסאות כיסוי – וזה באמת המצב.  בין הגרסאות היותר מפורסמות, "Ziggy Stardust" עצמו בוצע על ידי Bauhaus. בין הגרסאות הלא יותר מפורסמות,  "Moonage Daydream" בביצוע של איפה הילד?.  לפני שנתיים, להקה ישראלית שהוקמה במיוחד בשביל האירוע, עם גיל נתנזון בתפקיד החייזר הכתום ושוקי מולק בתפקיד טרבור בולדר, ביצעה את כל האלבום מההתחלה ועד הסוף בהופעה מיוחדת ב"בארבי".

זהו להשבוע.  עד שבוע הבא, שיהיה לכם יום כתום אחד לפחות (בהשראת החייזר).

2 תגובות ל“מארק אייצל; דיוויד בואי, פעם רביעית”

תגובה