The gospel according to whom

1. שובו של הפזמון ללא מילים

עם שם כמו Destroyer, הקונוטציה הראשונית היא של להקת רוק כבד משנות השמונים. אבל אנחנו כבר לא בשנות השמונים, ולכן הציפיה הראשונית שלי, כשנתקלתי ב-Destroyer באוסף (לקראת הפסטיבל של Pitchfork) היתה לאיזו להקת מטאל זוחל מעדות (((Sunn O. לשמחתי, הסתבר לי שטעיתי, מפני ש-Destroyer היא בעיקר להקה של איש אחד (ויש לי, מסיבות מובנות, חיבה גדולה ללהקות של איש אחד) שמסביבו מסתובבים נגנים שונים מאלבום לאלבום. לאיש קוראים דניאל בג'אר, והוא לוקח גם חלק (אם כי מסרב לומר איזה חלק, ואיפה) בסופרגרופ הקנדי The New Pornographers שגם נקו קייס היא חלק ממנו. האלבום האחרון שלו, Destroyer's Rubies, יצא בשנה שעברה, אבל הפעם הראשונה שיצא לי לשמוע לגביו היתה רק בסוף השנה שעברה, ועכשיו, בשביל להשלים פערים, אני הולך לחפש כל אחד מששת אלבומיו הקודמים – הראשון בהם יצא ב-1995.

את המוזיקה של דניאל בג'אר וחבר מרעיו קשה לתאר בצורה מדויקת, בעיקר מכיוון שהלהקה מלהטטת בין הרבה סגנונות מוזיקליים ומנסה להישמע אחרת בכל אלבום. כמה מהביקורות שקראתי לגבי האלבום האחרון משוות את המוזיקה של Destroyer לדיוויד בואי, ל-Pavement, לקווין קוין מ-Flaming Lips (שהוא אפילו דומה לו קצת מבחינה פיזית) ולכמה להקות שוגייזינג שהם מעדיפים להשאיר עלומות שם. ביקורות אחרות הישוו את כתיבת השירים והגשת השירה של בג'אר לזו של בוב דילן, ויש יותר מנקודת דמיון אחת בין השניים. הראשונה, וזו שהתכוונו אליה בעיקר המבקרים, היא המילים הציניות למדי שבשירים של שניהם. השניה היא הקול המיוחד של בג'אר, שבדומה לדילן, הוא טעם נרכש. בג'אר מחזיק בקול מאנפף ייחודי שמזכיר קצת את דילן וגם את ג'ון דרניאל מ-The Mountain Goats, ויש המגדירים אותו כמעצבן, אבל אפשר, ואפילו קל, להתרגל אליו – מפני שהשירים באלבום האחרון הם מאד מיוחדים. עוד מאפיין לשירים של Destroyer הוא שהם לרוב מאד ארוכים – Destroyer לא עושים מוזיקת פופ במובן המקובל שלה, ולכן הם לא מחויבים לאף אחד מהמאפיינים המקובלים של מוזיקת פופ, ואם הם רוצים לנגן שיר במשך תשע וחצי דקות, כמו השיר הפותח של האלבום, "Rubies", הם יעשו את זה. המאפיין השלישי, והמאד ייחודי ללהקה הזו, והוא גם המקור לכותרת של הקטע הזה, הוא שלרוב השירים של Destroyer (לפחות אלו באלבום האחרון וגם אחד מאלבום קודם, שהסתבר לי שהכרתי בלי להכיר את הלהקה) יש פזמון שאינו כולל מילים.

כאן אפשר למצוא שלושה שירים של Destroyer להתרשמות – שניים מתוך האלבום האחרון ואחד מתוך אלבום קודם.

כאן אפשר למצוא שירים של Swan Lake, עוד סופרגרופ שבג'אר נוטל בו חלק ושמכיל גם נגנים מ-Frog Eyes ו-Wolf Parade.

2. על טלוויזיה שיש בה מה לראות

גיאחה כתב בבלוג שלו "הפרעת קשב" על תכנית טלוויזיה בשם Soft Focus שמשודרת באינטרנט, והיא תכנית ראיונות עם מוזיקאים – בין השאר, התארחו שם הנרי רולינס, איאן מקיי מפוגאזי, צ'אן מרשל (שהיא Cat Power), אנדרו וו.ק. וג'נסיס פי-אורידג' מ-Throbbing Gristle ואת התכנית מנחה בחור בשם איאן סוונוניוס, שהיה חלק מהרבה להקות שאני לא מכיר ולהקה אחת שאני כן מכיר – Weird War – ונוקט בסגנון לבוש אנכרוניסטי ואמיץ. דרך הראיון שלו היא מעניינת – על אף שהתכנית האחת שראיתי בינתיים, עם הנרי רולינס, היא די קלה בתור פלטפורמה לראיון. אצל הנרי רולינס, כל מה שאתה צריך לעשות הוא לתת לו נושא, והוא יכול לדבר עליו לבד, ללא התערבות של מראיין. סוונוניוס מוסיף את התובנות שלו לגבי כל מיני דברים, כמו המצב הנוכחי של עולם המוזיקה ופוליטיקה, ומבקש מרולינס להביע את דעתו שלו. רולינס גם מספר על הסיבוב העולמי שעשה במסגרת USO (סוג של מקבילה אמריקנית לאגודה למען החייל) – ואם הייתם בהופעות שלו בארץ, הסיפור יישמע לכם מאד מוכר. התכניות האחרות, שעוד לא ראיתי, צריכות להיות גם הן מעניינות מאד – במיוחד התכניות עם אנדרו וו.ק. וג'נסיס פי-אורידג', שהם אנשים ססגוניים, כל אחד בדרכו הוא.

התכנית Soft Focus היא חלק מתחנת טלוויזיה אינטרנטית בשם VBS, ששמה לעצמה למטרה לגאול אותנו מיסורי השממון הטלוויזיוני שכולנו לוקים בו – בארה"ב כמו גם בישראל – ולשדר שידורי איכות, בעיקר תכניות ראיונות ותכניות תיעודיות על נושאים חשובים ומעניינים.

בין השאר, יש שם תכנית המתעדת את מסעם של שני יוצרי סרטים בחיפוש אחר להקת הרוק הכבד היחידה בעיראק; סדרת תכניות קצרות של אנשי הלייבל Sublime Frequencies, לייבל שמתעד תרבות מקומית מסביב לעולם – בין השאר, גם בסוריה, ירדן, פלשתין וישראל באמצעות קטעים שהוקלטו מתחנות הרדיו המקומיות של המדינות בהן הם מטיילים, וקטעים מוזיקליים שהוקלטו בתנאי שדה. הסטטוס החוקי של ההקלטות האלה היה מאז ומתמיד שנוי במחלוקת, מאחר ובעלי הלייבל, שני אחים בשם אלן ו(סר) ריצ'רד בישופ, לא טורחים לשלם תמלוגים לאמנים המושמעים באוספים שהם מוציאים, אבל הסרטים הקצרים המוצגים בתחנת הטלוויזיה והאלבומים שעליהם הם מבוססים הם הצצה מרתקת לתוך העולם התרבותי של המדינות שאנחנו פחות מכירים – והאחים בישופ, או האנשים שהם שולחים אל המדינות האלו, לא מסתפקים במוזיקה מקומית אלא מקליטים גם חלקי תכניות ראיונות, תכניות דת ופרסומות רדיו; תכנית בשם The Cute Show שמטרתה להתמקד בנושא אחד בכל תכנית שיש קונצנזוס לגבי חמידותו. התכנית הראשונה מתמקדת בארנבים; תכנית אחרת שלחה צוות כתבים של התחנה לסודאן. בנוסף לתוכניות, יש שם גם אנימציה אלטרנטיבית וקליפים מעניינים של להקות, מוכרות יותר ופחות.

על Soft Focus אתם יכולים לקרוא – ולראות את התכניות השונות – כאן.

שאר תכניות הרשת נמצאות כאן.

3. והם מרגישים בסדר

ביום שני נבחרו החברים החדשים בהיכל התהילה של הרוק'נ'רול, שנמצא בקליבלנד, אוהיו. מבין רשימת המועמדים הנכבדת נבחרו הפעם פטי סמית', גראנדמסטר פלאש, וואן הלן, הרונטס (אחת מהלהקות שהפיק וקידם פיל ספקטור, שכללה גם את מי שהפכה להיות אשתו, רוני ספקטור), ו-REM. מבין כל הלהקות, אני שמח במיוחד על הבחירה האחרונה, בעיקר מפני שזאת אחת מהלהקות האהובות עליי, וגם משום שהם עשו כל כך הרבה מוזיקה שונה, מעניינת ומרשימה ב-25 השנים שהם תנאי הקבלה הבסיסי לרשימת המועמדים להיכל התהילה. הטקס שבו זוכים האמנים להיכנס להיכל התהילה מכיל בדרך כלל כל מיני הופעות מעניינות – בעבר היו שם סנטנה, שניגנו את "Black Magic Woman" עם האיש שכתב אותו ופרש מהלהקה, פיטר גרין, והופעה שכללה בין השאר את ג'ורג' הריסון, מיק ג'אגר, טינה טרנר וברוס ספרינגסטין (עם טמבורין) על במה אחת. הפעם, בין שאר ההופעות, חלקן פחות מרשימות מאחרות, הופיעו REM בסט קצר של שירים, והאחרון בהם, ביחד עם אדי וודר, שהיה מי שהעניק להם את הפרס, היה גרסת כיסוי של "I Wanna be Your Dog" – רמז דק לוועדה הבוחרת את הנכנסים להיכל התהילה של הרוק'נ'רול, שהציבה ברשימת המועמדים, זו השנה השישית, את ה-Stooges, אבל החליטה לא להעניק להם את הכבוד גם השנה.

את הכבוד הזה עושה רושם שהם לא צריכים – הם עדיין עסוקים בלעשות מוזיקה. החודש יצא האלבום החדש שלהם, "The Weirdness", ושמועות עקשניות טוענות שהם אפילו יבואו להופיע בארץ כדי לקדם את האלבום שלהם – בינתיים לא מצאתי אימות רשמי להופעה בארץ לא באתר שלהם ולא בדף Myspace שמכיל את רשימת ההופעות שלהם, אבל נחזיק אצבעות. ביחד עם המלווינז, שיופיעו כאן בסוף אפריל, ועם עוד כמה הפתעות שנקווה לשמוע עליהן בקרוב, עושה רושם שהולכים להיות כאן כמה חודשים מעניינים.

זה הכל להשבוע. שיהיה לנו המשך שבוע גשום ורגוע.